כאשר ביקש עם הארץ מהילל הזקן ללמוד את כל התורה על רגל אחת השיב לו הילל: 'ואהבת לרעך כמוך'.
המשמעות של התורה היא פשוטה וניתנת להבנה על ידי כל אחד ובכל דור במידה שווה.
התורה בוודאי שלא התכוונה להמיר את החירות שנרכשה ביציאת מצרים בעבדות חדשה, עבדות לחוקים ודינים אינספור שאין לבקש את פירושם אלא לציית להם בעיוורון.
עשרת הדיברות הם הסמל המובהק של היציאה מעבדות לחירות.
לאחר עשרת הדיברות מופיעים מספר חוקים שהאחרון בהם הוא 'לא תעלו במעלות אל מזבחי', שמשמעותו היא שיש דין אחד לכל האדם, ואין מי או מה שמפרידים בין הקב''ה ליחיד שמאמין בו:
וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו.
פרשת משפטים מתחילה מיד לאחר פסוקים אלה, בפיסקה הבאה:
וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
נשאלת השאלה מדוע נפתחה פרשת משפטים בדיני עבד. אין ספק מתוך הסמיכות לעשרת הדיברות שהפרשה באה ללמד על הנושא לא כפשוטו, אלא מתוך זיקתו הרחבה ביותר לאהבת האל.
דיני עבד עיברי עוסקים בערך היקר מכל שהוא החירות. החירות היא חירות פיזית ורוחנית. היא היכולת לחשוב ולעשות הכל מבלי לפגוע בזולת.
העבדות היא הזדמנות להחזיר אלינו את כל מה שאיבדנו כתוצאה מהתנהגות חסרת אחריות ואנוכיות.
אך בדיני העבד העיברי מופיע נושא מישנה בעייתי שהוא מנוגד לעקרונות היהדות והוא בלתי אנושי מעיקרו:
אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ.
כלומר יש מצב שבו אדוניו של העבד נותן לו שפחה על מנת שהוא ישכב אותה והצאצאים יהיו לעבדי האדון.
יתכן שמדובר בתאור מצב שהיה מקובל ונפוץ בעולם העתיק, אין ספק שהתורה לא התכוונה לעסוק כפשוטו במציאות זאת של שפל המדרגה שבה התייחסו לעבדים כמעט כמו אל בהמות וזיווגו אותם על מנת שהצאצאים יהיו רכוש האדון ויימכרו למרבה במחיר. התורה מעלה את הנושא כדי לקחת אותו לרמות גבוהות יותר של אמונה.
ניתן לפרש את הפיסקה ברבדים אחדים:
א. ברובד הפשוט התורה ביקשה, מתוך מידת הרחמים, לעסוק מיד אחרי מתן תורה בנושא הכאוב מכל שהוא דיני עבדות ולהקל בו לעומת המצב שהיה מקובל. עבד עברי נשלח לחופשי לאחר שבע שנים עמוס מתנות, לעומת העבדות שנכפתה לכל החיים שהיתה מקובלת בעולם העתיק.
העבד יוצא מבית אדוניו לחופשי ב'גפו'. רש''י מפרש את 'גפו' כ'כנף ביגדו'. המשמעות המוכרת כיום של המילה לקוחה מתוך המילה 'גפיים' שהם רגליים. העבד עלול גם לצאת לחופשי בלי כל במידה ולא תיקן דרכיו. 'גפו' הוא לשון פחיתות לעומת 'גפיו'. זוג רגלי האדם הם כמו מאזני הצדק. כאשר הוא פועל בנתינה והתחשבות יש ביניהם שיווי משקל. כאשר האדם אינו חי על פי מידות החסד והרחמים הרגליים שלו מאבדות את האיזון.
ב. ברובד גבוה יותר התורה מתיחסת באופן עמוק לשאלת יחסי העבד עם השפחה שזיווג לו אדונו. התורה קובעת כי עבד אשר יצהיר כי הוא אוהב את משפחתו החדשה יוכל להישאר עימה בתנאי שיישאר עם אדוניו לעולם. התורה מקדשת בכך את יחסי האישות ואת מוסד הנישואין והמשפחה ואינה מתירה לאדוני העבד והשפחה לזווג ביניהם בלי כל סייג.
ג. ברובד התיקון הרוחני אין פרשת עבד עיברי ושיפחת אדוניו אלא משל ליחסי היחיד עם הקב''ה.
העבד הוא מי שחטא ומחפש מחדש את האמונה הקרובה אל אדוני באמצעות השפחה שהיא ההזדמנות.
התנאי לכך הוא אהבה. במידה והעבד מגלה את אהבתו הוא נשאר עם משפחתו החדשה וזוכה לחיים חדשים.
יש קשר עצום בין המילה א ה ב ה למילה י ה ו ה.
שתי המילים נהגות כמעט באורח זהה. הגימטריא של אהב''ה היא 13, מחצית מזאת של השם המפורש, היא כנגד שלוש-עשרה מידות, ועליה נאמר: אַשְׁרֵינוּ כְּשֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּות וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁות וּמְיַחֲדִים שִׁמְךָ בְּכָל יום תָּמִיד וְאומְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו לְעולָם וָעֶד.
ד. ברובד ההיסטורי מתארת פיסקת דיני עבד עברי את עם ישראל שגלה מארצו ונמכר לעבדות, ומנת חלקו היתה מלוא כוס היסורים בגלל שינאת חינם. כאשר מאמץ העם מחדש את ערך 'ואהבת לרעך כמוך' הוא זוכה לחיים חדשים.
ברוח זאת יש להבין את הטכס הפשוט לכאורה של הצהרת הנאמנות של העבד העברי למשפחתו החדשה, שהוא רציעת האוזן אל האלוהים:
וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
יש לקרוא את הפסוק בדגש על תחילתו 'והגישו אדוניו אל האלוהים'. זאת צורת ביטוי יחידה במינה במקרא לתיאור הקשר בין היחיד לקב''ה. אין זאת רציעה פשוטה בה יוצרים נקב באוזן שמונחת על משקוף של דלת רגילה, אלא ביטוי לחיבור האדם מחדש אל הקול האלוהי. טכס זה שנערך בבית המקדש הוא למעשה לידה מחדש. אין זה פשוט כלל לזכות בכך. זה אות מיוחד של כבוד שמבטא חיבור אל הקדושה, והוא נערך לאדם שבחר בדרך חדשה בחיים, ומשמש מקור השראה. משמעותו היא כי הקול האלוהי חודר אל האדם בתחילה דרך נקב צר ומשם הולך ומתפשט לכל הנשמה.
זאת יציאה מבין המיצרים כדברי הפיתגם של ר' נחמן מברסלב: 'כל העולם כולו הוא גשר צר מאד'.
