29.1.2022

הסגנון והתוכן של פול ויריליו

ציטוטים מתורגמים של פול ויריליו, ההוגה הפוסט-מודרניסטי הצרפתי, מתוך הספר: The Virilio Reader, העורך ג'יימס דר דריאן:

הערה מקדימה: הקריאה בכתביו של פול ויריליו היא קריאה אוראלית. הוא מובן היטב כאשר מקריאים אותו. זאת כי למילה הנשמעת יש את היכולת, בזכות משך הזמן של שניות ספורות הנדרש להשמעתה, להתעכב על הדימוי החזותי במשך פרק הזמן המתאים לפענוחו, וליצור את הגרוי השכלי המתאים לפענוח, דבר שאינו אפשרי כאשר העין חוזה בדימויים שמתחלפים בלי הרף, מה שקורה בעת קריאה אילמת, או במציאות היומיומית בכלל. בכך דומה ויריליו להוגי דעות צרפתים פוסט מודרניים נוספים, וביניהם גסטון באשלר, שגם אותו מתקשים להבין עד שנכנסים לנעליו. לפיכך, כל קריאה של תקציר או סיכום של כתביהם היא חסרת ערך. יש לקרוא קודם את המקור על מנת להבין במה מדובר, כמו שקוראים שיר.  

הרושם מהדמות של פול ויריליו היה של אדם גאה אך ביישן משהו, ללא שום מאפיין שמציין רבים מהפילוסופים החדשים. הוא היה פופולרי וקיבל הזמנות רבות לנאום, אך מימש רק מעטות. הוא נולד ב-1932, ובילדותו חווה מפגש ראשון עם המהירות של מכונת המלחמה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהאזין לרדיו בעיר הולדתו נאנט, שמע שהגרמנים הגיעו אליה, וכמעט בו זמנית , שמע את קול הטנקים מחוץ לחלון שלו. זה היה החיכוך הראשון שלו עם מלחמת הבזק. גם ההפצצות האוויריות הכבדות על נאנט הותירו רושם עמוק עליו, שכן הן הרסו את העיר לחלוטין. הוא התגייס להילחם במלחמתה של צרפת נגד אלג'יריה, לפני שפתח בקריירה של הוראת אדריכלות עירונית. בין לבין הוא למד את אומנות יצירת הוויטראז'. הביוגרפיה הרשמית שלו מתחילה בדרך כלל בכהונתו כפרופסור (1969), מנהל כללי (1975) ונשיא (1990) של ה- Ecole Spéciale d'Architecture.

לצד תרומתו לפילוסופיה של הטכנולוגיה והחברה, ויריליו כתב מספר רב של מסות ומאמרים אודות קולנוע, אמנות, אדריכלות ונושאים דיפלומטיים-צבאיים עכשוויים.

ויריליו מייצג את ניצחון כוח הרצון, האינטלקט והאמונה על היעדים הטכנולוגיים של המודרניות העכשווית. ויריליו מאמין שתאונות משחקות משחק כפול, הן כאסון והן כאבחנה של מצב האדם. הן יכולות לשמש כלי כפירה רב עוצמה בכוחותיהם של אלוהויות הטכנולוגיה החדשות.

כישרונו של ויריליו למעבר מקורי, ולעתים קרובות בלתי צפוי, מדיונים רגילים לכאורה לסינתזות ביקורתיות עמוקות, לעיתים טרנסצנדנטיות, דורש תשומת לב מיוחדת למשחק הגומלין בין האקטואלי והרטורי. הוא מסוגל, בין השאר, לבצע את המעברים הללו - שאותם אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כסינתזות מקריות - בזכות הרגישויות הספציפיות של השפה והתרבות הצרפתית, שלא ניתן לשחזר בקלות בשפות אחרות.

מה שנראה לאחדים כראוותני, אחרים יחשבו כמענג. לפעמים המשפטים המסורבלים האלה נראים כלא יותר מאמצעי יעיל להעברת מידע גולמי. במקרים אחרים מלאכת הקריאה שלו כרוכה בזיהוי רגעים שבהם מתרחש שינוי בהתרשמויות ממה שנראה בהתחלה מידע בלבד, לעבר מה שמסתכם בסופו של דבר, בצורה כמעט אקראית - מכוח שפע צרוף, שפע מסחרר של הפניות - כאחת מאותן סינתזות ייחודיות. ניתן לתאר את משימת הקריאה בכתביו בצורה הטובה ביותר כתחושה, קירוב או אפילו ניחוש באופן שחותר לקשר מסוים.

גלישה באינטרנט, היפרטקסט ודברים אחרים הקשורים למחשב, משתלבים היטב עם הסגנון והתיאוריות של פול ויריליו, לגבי השפעת המהירות על העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותו. כשמטפסים על עץ האינטרנט, אפשר למצוא את הקריסה המוחלטת של המרחק, המלווה בהפחתת זהות רדיקלית. אובדן המבט הכולל, כמו גם הזהות המקורית של האדם, אופייניים לגלישה בחיפוש אחר מידע, על פי מילות מפתח שונות. בני האדם מתדלדלים, נעלמים לתוך הספירה, מתרחקים מהכל. מושג מעניין, משהו שרגע אחד היה כל כך קרוב, לכאורה כל כך משמעותי, הופך בבת אחת לשום דבר.

ויריליו אינו הראשון שהבחין בצד האפל הזה של ההארה אשר, על פי רוב, היתה השובשינה של נישואים מאושרים ומתקדמים בין העצמי, ההגיון והטכנולוגיה. אזהרות קודמות לגבי הסכנות האפשריות של טכנולוגיות השכפול הושמעו בעוצמה ובשכנוע.

הראשון כמעט בכל רשימה הוא וולטר בנג'מין. בגרמניה, בשנות ה-1930, הוא הבחין כיצד אמנות משוכפלת מכנית, במיוחד קולנוע, הופכת שימושית עבור הפשיזם, לצורך עיבוד הפוליטיקה לאסתטיקה, עם היתרון של גיוס ההמונים למלחמה מבלי לסכן את יחסי הקניין המסורתיים. במאמרו, "אמנות בעידן השכפול המכני", הוא צופה את הקישור שמתאר ויריליו בין הטכנולוגיות של האצה ומלחמה. הוא מביא כדוגמה מוקדמת את חסיד המהירות האיטלקי, הפוטוריסט פיליפו מרינטי.

שני הוא גאי דבור [Guy Debord], מנהיג תנועת ''הסיטואציוניזם'' [Situationniste] בצרפת בשנות ה-1950 וה-1960, ומחבר הספר הקצר אך רב ההשפעה, Society of the Spectacle. דבור סקר את התפשטות הספקטקל, הפטישיזציה של הדימוי ועלייתה של חברת הצריכה. הוא צפה את כישלון הפוליטיקה הקונבנציונלית בארועי מאי 1968 בצרפת.

שלישית, יש את התובנות החוץ-תחומיות של מישל פוקו אודות טכניקות שליטה פוליטיות הנובעות מפאן-אופטיקה. ללא חשש מהאשמה בהעתקה, ויריליו לוקח את מודל הפאן-אופטיקה של פוקו לרמה על אנושית של משמעת ושליטה, ומציע אנליזה של האופן שבו טכנולוגיות חדשות של פיקוח וארגוני שליטה, שהומצאו על ידי בריתות אסטרטגיות של הקהילות הצבאיות, התעשייתיות והמדעיות, חוצות את הגבול למגזר האזרחי והפוליטי, ויוצרות ממשל גלובלי של פחד.

כל ההוגים הביקורתיים הללו, ורבים אחרים, סיפקו תובנות חשובות לגבי ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הופעתן של טכנולוגיות שכפול חדשות. יחד עם זאת, הם נראים בלתי מעודכנים, תקועים במקום, בהשוואה לחוסר המנוחה המתהדר, אך עם זאת עדכני, של ויריליו. על פיו, ההתפשטות של מערכות וירטואליות במהירות גבוהה בזמן אמת, קולנועיות, גלובליות וברשתות מחשבים, שינתה לנצח את האופן שבו אנחנו רואים, ואת מה שאנחנו יודעים.

במאמר שהופיע במקור ב-Le Monde Diplomatique, ויריליו ממפה את ההשלכות החברתיות הנובעות מכך: מה שעומד לפנינו הוא הפרעה בתפיסה של מהי המציאות; זה הלם, זעזוע מוח נפשי. והתוצאה הזו צריכה לעניין אותנו. מדוע? כי מעולם לא הושגה כל התקדמות בטכנולוגיה מבלי להתייחס להיבטים השליליים הספציפיים שלה. ההיבט השלילי הספציפי של אוטוסטרדות המידע הללו הוא בדיוק אובדן ההתמצאות כלפי האחר וכלפי העולם. ברור שאובדן האוריינטציה הזה, חוסר ההתמצאות הזה, עומד להוביל למשבר עמוק שישפיע על החברה ומכאן על הדמוקרטיה. בחברות שבהן שוררים תנאי ייצור מודרניים, כל החיים מציגים את עצמם כהצטברות עצומה של מופעי ראווה. כל מה שמוחשי התרחק לעבר הייצוגי.

בקיצור, וירטואליות הורסת את המציאות. לכאורה, אולי לא הפסד גדול; אבל ויריליו שם לב לנזק שנגרם לאתוס המציאות גם במרחב הציבורי הפיזי, הפגיע ביותר, שבו אנשים מקיימים אינטראקציה משמעותית. עבור ויריליו, הקשר ההדדי בין מערכות וירטואליות אינו פותח סדר יום דמוקרטי חדש, אלא סדר חדש של נוכחות מרוחקת ובלתי אישית. האינטראקטיביות בקצב גבוה הופכת, טכנית ומילולית, לתחליף לקשר הבין אישי בקצב האיטי יותר של מערכות פוליטיות מסורתיות. הוא רואה באדם המודרני מעין לוח מטרה ממוקד וירטואלית, אשר התרוקן מתוכן וננטש בעקבות הקריסה הפוליטית, שהותירה אחריה שובל של הריסות נוצצות.

קריאה בכתבי  ויריליו, בהכרח, מותירה את הקורא לעיתים בתחושת הפרעה נפשית, שבדרך כלל מתווספת לחוויה של ורטיגו, שכן מהירות היא לא רק הנושא, אלא גם הסגנון של ויריליו. במשפט טיפוסי של ויריליו, שלעתים אורך פסקה שלמה, הרעיונות עלולים להתחמק. רבים מהם ממוחזרים בספרים מאוחרים יותר. חלקם, הנהנים מהגדרות אמפיריות חדשות, בולטים כמו אבני חן מלוטשות. כמעט כולם מספקים תפיסות שונות בתכלית אודות ההשלכות החברתיות של כוחות טכנולוגיים, והם חופשיים מהניתוח המקובל.

טענה חשובה ומרכזית מאוד בספריו היא ''מרחב קריטי'': הקולוניאליזם הבינלאומי של התקופה התעשייתית, האימפריאלית הפך להיות מופנם בעקבות חוסר התיעוש וההתיישנות של המרכזים העירוניים, ומוחצן בעקבות הצמיחה המהירה של ערי על טרנס-לאומיות וטרנס-פוליטיות. ערי העל נמצאות בתהליך קולוניזציה פוסט-תעשייתית.

ויריליו ראה עצמו בקיא בהילכות הפיזיקה המודרנית, של תפיסת העולם הסימולטנית, עם עיקרון אי הוודאות, שעל פיו המציאות תלויה בעיני המתבונן. תובנותיו מנומקות לעיתים מנקודת המבט של תורת היחסות הפוסט-איינשטיינית, שלא רק נראית כמתעתעת בחוקי ההיגיון הבסיסי, אלא גם כמפרה אחדים מחוקי היסוד של הפיזיקה. חוסר היכולת של השפה לתיאור תוצאות של ניסויים פיזיקליים חדשניים, ואת תחום מכניקת הקוונטים בכלל, נפגש עם נקודת המבט של ויריליו. ייתכן והקורא צריך בשל כך לערוך פה ושם מאמץ שכלי על מנת להבין אותו. עם זאת, על אף המושגים העקיפים  או הטענות התיאורטיות המוגזמות של ויריליו, כל תובנותיו צולחות בהצלחה את המדמנה של הניתוח הפוליטי הקורקטי.

על פי תכונה זו בלבד, אין ספק שהוא משתייך לחבורת בנג'מין ואדורנו, דבור ובודריאר, פוקו ודלז, בארת ודרידה. הוא לקח את הבנתנו את היחסים הדיסקורסיביים בין טכנולוגיה, חברה ופוליטיקה לרמה גבוהה יותר, למישור של תודעה פוליטית ביקורתית. עם תחילת המילניום החדש הוא בולט, יותר מכל עמיתיו, כחדשן רעיוני ופרובוקטור אינטלקטואלי, מי שהולך עד לקצה ורואה מעבר לאופק המסורתי של המודרניות.



28.1.2022

לקרוא את פול ויריליו - ''העתק-הדבק'' בקנה מידה עולמי

ציטוטים של פול ויריליו, הוגה הדעות הפוסט-מודרני הצרפתי, מתוך הספר: ''הקורא של ויריליו'' [The Virilio Reader], בעריכת ג'יימס דר דריאן:

במצבי החוויה הטלוויזיונית שלנו, אנחנו חיים בלא פחות מתחום תורת היחסות של איינשטיין, מה שלא היה קיים בזמן שהוא כתב אותה, כי זה היה עולם של מכוניות, רכבות, ולכל היותר רקטות. אבל היום אנחנו חיים במרחב של תורת היחסות ואי-הפרדה. תמונת הזמן שלנו היא דימוי של מיידיות ושל נוכחות בכל מקום. ויש חוסר הבנה כללי מהמם של המהירות, חוסר מודעות למהות המהירות... ולמעבר הזה מזמן אקסטנסיבי לאינטנסיבי תהיה השפעה ניכרת על כל ההיבטים השונים של תנאי החברה שלנו: הוא מוביל לארגון מחדש קיצוני הן של המידות החברתיות שלנו והן של דימוי העולם שלנו.

בספרו הראשון, ''חוסר הביטחון של הטריטוריה'' [The Insecurity of Territory], מציג ויריליו מושגים של דה-טריטוריאליזציה, נוודות ומצב אובדני. דלז וגואטרי קולטים ומשכללים זאת בצורה מבריקה בעבודתם הטובה ביותר, "אלף מישורים" [A Thousand Plateaus]. ויריליו מסתמך על הפחד של בנג'מין מאסתטיזציה של הפוליטיקה, אבל לוקח אותו רחוק יותר, ומראה בסיפרו ''האסתטיקה של ההיעלמות'', 1980 [The Aesthetics of Disappearance] כיצד בפוליטיקה, שאינה מוכנה ומסוגלת עוד לשמור על הבחנות ייצוגיות, הממשי, הוויזואלי והווירטואלי, נעלמים לתוך האסתטיקה. בסיפרו ''מלחמה וקולנוע'', 1984 [War and Cinema] היעלמות זו מתאפשרת על ידי השילוב של "הלוגיסטיקה של התפיסה" בספירות הצבאית, קולנועית והטכנו-מדעית. 

ויריליו שם לב להפיכה הצבאית [coup d'etat] של הנתונים, שהעבירה את מטרת הקרב מלכידה פיזית של האויב ללכידת האויב באמצעות תסביך התקשורת (The Art of the Motor, 1993). ובעוד שוחרי איכות הסביבה מנסים לעורר תודעה עולמית על ידי אזהרה מפני מדבר אקולוגי אפשרי של כדור הארץ, ויריליו נמצא במימד אחד מעבר לכך, וניבא את המדבר הכרונולוגי של זמן העולם, הזמן העולמי, על ידי הסינרגיה השלילית של התאונה האינטגרלית בסיפרו ''שמים פתוחים'', 1995 [Open Sky].

הקולנוע עניין אותו מאוד בשל השורשים הקינמטיים שלו, הדרומולוגיים. ''דרומולוגיה'' [Dromology], מושג מקורי של ויריליו, רואה במהירות מושג מגדיר לציוויליזציה בת זמננו. מובן מאליו שאחרי המהירות היחסית, של מסילת הברזל והתעופה, הייתה חייבת בהכרח להתגלות המהירות המוחלטת, המעבר לגבול הגלים האלקטרומגנטיים. למעשה, הקולנוע עניין כבמה בלבד, עד להופעת המהירות האלקטרומגנטית. הוא התעניין בקולנוע בתור "סינמטיזם", כלומר הכנסת תמונות לתנועה. כיום אנחנו מתקרבים לגבול שהוא מהירות האור. מדובר באירוע היסטורי משמעותי.

הלוגיסטיקה של התפיסה התחילה בתפיסה מיידית מקיפה, כלומר של אתרים מוגבהים, של המגדל, של הטלסקופ. מלחמה מתנהלת מנקודות שיא. הלוגיסטיקה של התפיסה הייתה מלכתחילה הלוגיסטיקה הגיאוגרפית של שליטה מאתר מוגבה. כך התפתח "שדה הקרב" שהוא גם "שדה תפיסה" - תיאטרון מבצע - ברמת התפיסה של המגדל, של הטירה המבוצרת או ברמת התפיסה של המפציץ. כזאת היתה מלחמת העולם השנייה עם ההפצצות על אירופה. שדה הקרב היה בהתחלה מקומי, אחר כך הוא הפך לכל עולמי וכיום הוא לבסוף גלובלי. כלומר, התרחב לרמת המסלול הלוויני, בעקבות המצאת לווייני הסיור והשידור הישיר. יש התפתחות של שדה הקרב המקבילה להתפתחות תחום התפיסה, המתאפשרת על ידי התקדמות טכנית רציפה, באמצעות הטכנולוגיות של אופטיקה גיאומטרית: הטלסקופ, האלקטרו-אופטיקה, השידור האלקטרומגנטי, וכמובן גרפיקה ממוחשבת, כלומר המולטימדיה החדשה. 

מעתה שדה הקרב הוא גלובלי. הוא כבר לא "עולמי" במובן של מלחמת העולם הראשונה או השנייה. הוא גלובלי במובן של הפלנטה, שכן כל מלחמה כרוכה ב"סיבוביות" של כדור הארץ, בגיאוספרה.

היו שלוש מהפכות תעשייתיות: המהפכה החשובה הראשונה במישור הטכני היא זו של התחבורה, המעדיפה הצטיידות על פני השטח במסילות רכבת, שדות תעופה, כבישים מהירים, קווי חשמל, כבלים וכו'. יש לה אלמנט גיאופוליטי. המהפכה השנייה שכמעט מתלווה אליה, היא מהפכת השידורים, כולל מרקוני, אדיסון, רדיו, טלוויזיה. מנקודה זו ואילך, הטכנולוגיה משתחררת. המהפכה השלישית, שאנחנו על סיפה, היא המהפכה של המרת טכנולוגיות טלקומוניקציה לטובת הננו-טכנולוגיה, האפשרות של מיקרו-טכנולוגיה עד כדי הכנסתה לגוף האדם. לכך העתידנים ייחלו: לקיים את גוף האדם באמצעות "כימיה" ולא רק באמצעותה.

האינפוספירה - תחום המידע - עומדת לכפות את עצמה על הגיאוספרה. אנחנו עומדים לחיות בעולם מצומצם. קיבולת האינטראקטיביות עומדת לצמצם את העולם, המרחב האמיתי, לכמעט כלום. לכן, בעתיד הקרוב, לאנשים תהיה תחושה של סגירות בסביבה קטנה ומצומצמת. למעשה, יש כבר כיום תהליך זיהום מהיר שמצמצם את העולם לכלום. כשם שפוקו דיבר על תחושה זו בקרב הכלואים, אני מאמין שתהיה לדורות הבאים תחושה של כליאה בעולם, של כליאה שבוודאי תהיה על גבול הסבילות, מתוקף מהירות המידע. במילים אחרות, אינטראקטיביות היא לחלל האמיתי מה שרדיואקטיביות היא לאטמוספירה.

מאז ההמראה הראשונה של מפציץ במהלך מלחמת העולם הראשונה, דרך הכנסת כוחות מוטסים, ועד הטיל הסטרטוספירי הראשון, נוצרה התלכדות, שהקיברנטיקה תטהר באמצעות היפטרות מהגורם האנושי במערכות הנשק, באמצעות רובוטיזציה.

כלכלת המלחמה, שעד כה תמיד נטתה להפוך את פני הנוף האנושי ל"מחסום הגנתי" באמצעות התאמה של ביצורים, נוטה כעת לצמצם את פערי הנשק על ידי הפיכת חפצים צבאיים לקליעים.

למעשה, בארסנל המודרני הכל זז מהר יותר ויותר; ההבדלים בין אמצעי אחד למשנהו מתפוגגים. תהליך הומוגניזציה מתנהל במבנה הצבאי העכשווי. אפילו בתוך שלושת הזרועות, קרקע, ים ואוויר, הולך ופוחת ההבדל בעקבות התלכדות אווירונאוטית, מה שמפחית בבירור את הספציפיות של כוחות היבשה. אבל התנועה ההומוגנית הזאת של טכניקות לחימה ומכשירי לחימה מחוברת לתנועה אחרונה. תנועה זאת היא, עם התכווצות "כלי הרכב" והקיברנטיזציה של המערכת, צמצום הנפח של חפצים צבאיים: מזעור.

כפי שניתן לראות, המרחב הצבאי עובר היום מהפך קיצוני. "כיבוש החלל" על ידי אנשי צבא ומדע אינו עוד, כפי שהיה פעם, כיבוש בית הגידול האנושי אלא הגילוי של רצף מקורי שיש לו רק קשר מרוחק למציאות הגיאוגרפית. מעתה ואילך, הלוחם נע בבת אחת במרחב הקטן לאין שיעור של הפיזיקה הגרעינית, ובחלל החיצון העצום לאין שיעור. צמצום החפצים הלוחמים, והעלייה האקספוננציאלית בביצועיהם, מביאים לממסד הצבאי את כל הידע ואת כל אותה נוכחות שהוא ביקש מלכתחילה לרכוש.

מהירות תמיד הייתה היתרון והפריבילגיה של הצייד והלוחם. מירוץ ומרדף הם הלב של כל קרב. יש אפוא היררכיה של מהירויות בהיסטוריה של החברות, שכן להחזיק את כדור הארץ, להחזיק שטח, זה גם להחזיק את האמצעים הטובים ביותר לסרוק אותו כדי להגן עליו. נכס מקרקעין מקושר, במישרין או בעקיפין, לאמצעי לחדירתו, וכפי שמשהו משנה את ערכו בלקיחתו מאזור אחד לאחר, מקום משנה איכות בהתאם למתקן איתו ניתן לחצות אותו.

משבר האנרגיה מתפתח באנרגיית משבר, שמשמעותה הפיצול בין המציאות - החומריות של בית הגידול האנושי, - לבין חוסר המציאות - חוסר החומריות של כוח, המושתת רק על אלימות האנרגיה ועל ההרחבה ההולכת ומתרחבת של שדהו. מעתה המערכת הצבאית תגן לא כל כך על השטח ה"לאומי" אלא על האנרגיה, אזור האלימות.


19.1.2022

מלחמת יום הכיפורים והפוסט מודרניזם


מי שהוביל בשנות ה-1980 את הניסיון לחקור את מלחמת יום הכיפורים בתקשורת היה העיתונאי רון בן ישי, שעסק במונח ''אפכא מסתברא'', שאותו שמעו ממנו בלי הרף. לא היה מי שיגיד ''המלך הוא עירום''. לא היה מי שיגיד שהמצב היה פשוט יותר ושאנשים לא באו לעבודה במודיעין ערב המלחמה כי הם לא ידעו איך להתמודד עם הנושא. הם התכנסו בעצמם ונשארו בבית, מחכים לגרוע מכל, בכאוס מתגבר והולך. 

מרגל? חבלה? טעות אנוש? מה עשינו? מה הלאה? כל אלה שאלות שנותרו בלי מענה, כי אין אף אחד שמסוגל לענות עליהם. פשוט כי אף אחד לא היה למעשה במקום בשעת הארוע, בשבוע האחרון לפני המלחמה. ביטויים יותר מתאימים למציאות ההזויה דאז הם ''חוק מארפי'', ''ברבור שחור'', ''שיטת הסמוך''. 

ערב יום הכיפורים נמצאנו בתל אביב בחברה פוסט מודרניסטית, משוללת עבר, שחיה על ציר הרוחב של האינטרטקסואליות, שבה כל אחד ממציא את עצמו. תובנות השואה והתקומה נשכחו. הכל היה, כמו כיום בעידן הפייק ניוז, סימולקרה, היפר מציאות המורכבת מסמלים ומאוויים, שהיא האמת שמסתירה שאין אמת. הכל היה טקסט ונרטיב, כשהספריה היא המציאות היחידה. 

ערב מלחמת יום הכיפורים נמצאה גם מערכת המודיעין בעידן פוסט מודרניסטי, שבו אי אפשר להשליט סדר. כלאנו עצמנו בסדר מדומה. בעולם הפוסט מודרני לא מסוגלים להבין כלום. אין התרחשות, יש מערכות טקסטואליות בלבד. הפוסט מודרניזם, שעליו יש מחקרים רבים מאד, הוא הכלי האמיתי לתובנות מחדל מלחמת יום הכיפורים.

הפוסט מודרניזם עשוי להסביר גם את התנהגות הצד המצרי, שפעל באוירה דומה. סאדאת פעל בגישה מערכתית, עקב בצד אגודל, כשהוא מתקדם צעד אחר צעד בבנית ההפתעה. הוא המתין לראות בכל שלב אם הצד השני, ישראל, מגיב לצעדיו בהיזון חוזר. לא היה צורך ביותר מכך. לאחר שהיה בטוח שאין תגובה הוא התקדם, בזהירות רבה עוד יותר, צעד נוסף לקראת הפתיחה במלחמה. 

הפוסט מודרניזם ניזון במידה רבה מעולם התעופה, ששינה את הגדרות המרחב והזמן, בעיקר במישור הצבאי. במדינת ישראל היתה קיימת תחושת ביטחון בעליונות האוירית, בעקבות מלחמת ששת הימים, ובעקבות ההתחמשות במטוסי הפאנטום ודגמי המיראז' מיצור מקומי. 

במצרים שררה תחושת ביטחון דומה ערב מלחמת יום הכיפורים. היא נבעה משלושה מרכיבים חדשים שנוספו לעוצמתה האוירית: טילי קרקע-אויר משוכללים, מפציצים נושאים טילי קלט מכווני רדאר, ומטוסי מיראז' 5 שהגיעו מלוב. 

מרכיבים אלה שכנעו את סאדאת שביכולתו לפתוח במלחמה מוגבלת. הוא לא היה זקוק למודיעין עומק, כי גם אם היה ברשותו כזה, הוא לא יכול היה לסמוך על אמינותו. זאת בדומה לחוסר ההסתמכות של מדינת ישראל על מודיעין העומק שהיה לה במצרים. 



ריקודי הקליידוסקופ של באסבי ברקלי - 2




באסבי ברקלי נולד ב-1895 למשפחת עסקי שעשועים, נכנס לאקדמיה צבאית של כשהיה בן 12 וסיים את לימודיו ב-1914.
הוא התנדב לשרת בצבא האמריקני במהלך מלחמת העולם הראשונה ובעודו שם, בתפקיד קצין ארטילריה, ארגן מצעדים צבאיים בצרפת ולאחר מכן, בגרמניה.
זמן קצר לפני שביתת הנשק הוא השתתף בקורס תצפית אווירית.
לאחר המלחמה, הוא החל בקריירה כשחקן, לפני שעבר להפקת מופעים מוזיקליים בברודווי, שם רכש את המוניטין שלו ככוריאוגרף.
בשנת 1930, המפיק סמואל גולדווין הזמין אותו להשתתף בסרט. שנתיים לאחר מכן, ברקלי חתם על חוזה לשבע שנים עם האחים וורנר, ולאחר מכן עבד בקצב הפקה תזזיתי של חמישה סרטים בשנה, עד שהצטרף ל-MGM ב-1939.
החזרות שתוכננו בקפידה של ברקלי אפשרו לו לצלם רצפים ארוכים ומרהיבים להפליא של סצנות, תוך גיוס קבוצה גדולה של רקדנים אנונימיים בתוך תפאורות מפוארות.
ברקלי לא נתן אמון בעריכה וצילם את הקטעים במצלמה אחת.
העין המבודדת והמכנית של ברקלי, שהיתה מסוגלת להתרומם לאוויר ולנוע, נהנתה מהפיכת הפרספקטיבה הקונבנציונלית: תמונות אנכיות הפכו לסימן ההיכר שלו, וקיבלו תפקיד סמלי ודיאלקטי מסוים בעבודתו הקולנועית.
בנוסף, הנופים האנכיים הללו מציגים במלוא הדרם את ה"קישוטים" שברקלי ייצר בקפידה.

מתוך: מארק דוריאן. רואים מלמעלה (עמ' 167). הוצאת בלומסברי. מהדורת קינדל.

16.1.2022

הישרדות VIP עונה 4 - פניני הלשון של משתתפי התוכנית - פרק 15



 

  • ירדן לבני - יש בינינו חיבור כִּיָפִי
  • ליטל - העולם שלנו עגול. היום אני למטה, מחר אתה מתחת לאדמה. הם צריכים להודות לי שאני נמצאת שם, החיב''סים [החיים בסרט] האלה.
  • ישראל - יש לנו עוד עשרים וארבע יום, וואלה, זה עובר צ'יפס. הצבא פִיקֶס אותי. 
  • ישראל לדויד - נלחמת? ספר איזה מור''ק.
  • אסי לאלינה - מה שאת עברת, אני ברוורס עברתי.
  • ישראל לזוהר - אני מסתכל עליך. העיניים שלי עליך, עיני עֶינָייךָ.
  • ישראל - לפעמים צריך ל'נָכֶל'' את זוהר, שהוא בתכל'ס האויב שלי.
  • אסי על בני ודויד שבדו-קרב - אחד לא משימתי, השני משימתי בעליל.
  • ליטל על בני במשימה - יאללה כָּפָּרוּנִי פָנוּנִי נו.  
  • סמיון - בבקתה היום ישראל אמר שאני חצי קלאץ', אין לי כח. אם אני חצי קלאץ' אז מה אסי, אגזוז? 
  • ליטל - להתמודד מול ירדן, אלינה, מָרְבוּנָה, מה זה בא ברע. 
  • ישראל - אני חתול רחוב, תמיד נופל על הרגליים, ובחיים לא לתוך המים.
  • ליטל על הדרוג החברתי שלה - זאת לא התקדמות, עשו לי טובה, אבל על הזָבִי של פָּפִינוֹ, העיקר אני אוכלת. 
  • אלינה לגיא - הָיוּשׁ [היי]
  • ירדן - אמת, הפרס שווה רצח.
  • ליטל - אחר שלושה חדשים, לבערך, כל הסיפור על ראובן התפוצץ לי.
  • אלינה לעדי - המצב חָרְבָּנָא, הא.


14.1.2022

הישרדות VIP עונה 4 - פניני הלשון של משתתפי התוכנית - השלמות

 


  • ליטל - [על ההתנהגות של שבט קפרה כלפיה] - אם הם היו מתנהגים אחרת זה היה מרים לי לגמרי. כשאני רואה מולי בן אדם פגוע, כמו שקרה לי באופן אינסטינג עם בני, כשאני רואה בן אדם מפורק, אוטומטית בשבילי זה להרים אותו ולעשות איתו משהו חיובי.
  • עידן - המשחק שלי מגיע ממקום אסטרטגי גרִידא.
  • רגב - יש בי וינריות. אם החלון סגור, אני אבוא מתחת לבלטה ואם לא הבלטה, אני אהפוך את הבית על כל האנשים ובסוף אגיע.
  • רגב - הנפילה שלי במשחק כתוצאה מהעירבוב הזה הרגה אותי [לערבב מישהו - לבלבל אותו].
  • רגב - על כל פניה קיבלתי קיר בפרצוף ונגמרתי.
  • ליטל -  במסיבת פיג'מות - עכשיו ריקוד הטימטום [ריקוד בתנועות מטומטמות]
  • ליטל - שמחת זקנתין בראש חוצות
  • אלינה - ישראל, אני מסתכלת עליך ומקבלת רטטים.
  • אלינה - ליטל, את יהלום, כל משפט שלך זה למסגר.
  • אלינה - ליטל, האמת שלך זה דבר שבא לי לשחות בתוכו.
  • אסי לאלינה - כל יום שאת פה את שואבת אותי אלייך, באהבה ואיכפתיות, כמו שואב אבק.
  • ליטל - ישראל, שימדורה, אין לי מה להגיד עליך, אתה משדר כריזמה, אנשים רוצים להיות סביבך ברמה של מגנט.
  • אילנה מלכת הביקתה - יש פה המון אקשן, העלים זזים כל הזמן, הגלים מגיעים וחוזרים כל הזמן.
  • אסי לליטל - היום אנחני לוקחים את משימת הפרס, אוכלים טוב ואמן.
  • ליטל - אני מחכה בנרות, כמו חנוכיה, לראות את הפרצוף של ירדן ועידן. אני רוצה לראות איך המימיקה משתלבת בפרצוף האסטרטג שלהם.
  • חרוז של אלה - עכשיו ההצגה מתחילה, החוזרת חזרה לפעולה.
  • חרוז של אלה - בתפקיד הראשי אלה איילון, פרס ראשון.
  • ישראל - סמרטוט נמצא לפעמים על הרצפה, לפעמים על השיש.
  • ישראל על בני - כרגע אתה מנגב את השיש.
  • ליטל - אלינה לא מניבה תוצאות, היא עושה לנו סבטוחה, רק נוגעת.
  • גיא - בלי יותר מידי זמן למהלכים, תוכניות או אסטרטגיות.
  • אלה - זה מדהים כמה בני אדם חושבים לפעמים שמישהו יתאבד בשבילם. 
  • אלה - רגב אוהב להתמסכן ואני לא אוהבת אנשים שמתמסכנים.
  • ישראל - אם נשמע כל מה שהולך שם, נבין את כל הסחל'ה.
  • ליטל - הם הולכים לקבל עצם בגרון, מקווה שיש פרמטיק להנשמה. 
  • ישראל - על כוסית כולם חברים. מה קורה אחרי שנגמרת הכוסית?
  • ליטל - חשבתי שזה כמו בגן שעשועים - צ'יפסי.
  • אסי - בוא נתקתק את זה, טיק, טיק, טיק.
  • ליטל על בני - מסומן לך, יא פסארה. 
  • גיא לבני - היה שלב שדאגתי לשלומך, קלעת את הקוקוס על עצמך.
  • ישראל - יש לנו שלוק חיים, ספרינג, במקום ה[שְׁתִית] הזה [מים].
  • ישראל - שיפודים של מקקים, בטעם פיצוחים.
  • ליטל - רגשי טבעי [על הקשר בין אסי לאישתו].


13.1.2022

הישרדות VIP עונה 4 - פניני הלשון של משתתפי התוכנית - פרק 14

 


  • ניקול - כבוד לישראל, בשקיות! 
  • ניקול על ישראל - הוא בגד, משורש בי''ת גימ''ל דל''ת. 
  • ניקול על ישראל - לפני שניה יצאתי מהבית, מה אני צריכה יותר מאשר בן אדם כמו ישראל, שיָסְבֶה לי ביטחון. 
  • ליטל - כשבן אדם מגרד לך בגוף, כל מה שהוא צריך לעשות זה לעבור לידך, לעשות פּוּף וכולך נהיה פריחה. 
  •  ניקול - יש פה שלישיה שהיא בטאבו. אתה לא יכול להיכנס אליה בשום מהלך. 
  • ליטל - אם אשיר פה נעמי שמר כולם יצאו בתופים ובמחולות, וזאת רק מטאפורה מוחצנת. 
  • ליטל - כשאתה בבית שלך אתה רוצה להרגיש נטורל. 
  • ליטל - פה אני מדברת הרבה, כי יש לי משהו שאני אוספת עליכם. 
  • ליטל לעידן - למדת משפט מהתורה ואתה חורש עליו. 
  • ליטל לעידו - אתה ממש שָׂטָנִי. 
  • ניקול - אני אוהבת אתכם בכל רֶמָ''ח אבריי.


12.1.2022

הישרדות VIP עונה 4 - פניני הלשון של משתתפי התוכנית - פרק 13 - הפיצוץ הגדול



  • עידן - עדיף לטובת כולנו שאנחנו נהיה חמישיה בָּאנְקֶר. 
  • ליטל - חמודיל'ה, תדלג, תקפץ. תעבור הלאה...אתה ילד מסכן, עוֹלֶב. 
  • ליטל - היה לי בוקר סוער ונסער. 
  • ליטל - אני בן אדם שמעדיפה אמת כואבת על פני שקט מלטף. הגעתי למצב קיצון. שלום על ישראל, חוזרים לאיזרעל. אין יותר מומנטים, אין יותר פתחים, קטלו אותי מכל הכיוונים. 
  • ליטל במשימה - כולם שם שְׁרִירוֹנים. 
  • ניקול - שִׁימְדוּרָה, אני שרופה עלייך. 
  •  ליטל על הצמד עידן וירדן - יש לו את הגו'ודאיסטית, זאת שעושה צָ'קָלִיקוֹת. 
  •  עידן - וואלה, וָואלָהִי. 
  • אילנה - תְדָסְקֶסוּ ביניכם ותחליטו.
  • ניקול - אני וליטל פורח ולא כל האנשים אוהבים פּוֹרָח. 
  • גיא - תגדירי פורח. ניקול - עפולה, באר שבע.



10.1.2022

הישרדות VIP עונה 4 - פניני הלשון של משתתפי התוכנית - פרק 12



  • ישראל לליטל כשהוא עובר שבט - קצת חופש מכל הקָסְקָסֶה הזה.
  • ליטל - כרגע האנשם הכי משעממים, הכי בשאלים, הם השולטים כרגע.
  • אלינה - מצב בּוּקְרָף [מצב שבו אף אחד לא נבוך, אבל גם אף אחד לא יודע מה להגיד]. 
  • ישראל - קָאפִּיש. מצב קאפיש זה כנ''ל. בוקרף פיל מישמיש.
  • ליטל לבני על היריבים - הם לא הפסיקו לעשות את הבָּרְחָשִׁים שלהם. 
  • בני - רָחָשׁ בָּחָשׁ
  • ליטל על ירדן - לבוא ולדפוק את החיוך המתנשא הזה, לא אוֹכֶל אצלי.
  • ניקול לליטל - ללכת להתלכלך עליהם סתם מכניס אותנו אצלי עודי יותר לָמָרְמָרָה. 
  • ליטל על המעבר של ישראל לשבט השני - וואו, אכלת עכשיו זָרְנוּג שאין דברים כאלה. 
  • ניקול על ישראל - זאת בגידה, משורש המילה, ב.ג.ד.
  • אלינה על בני - פשוט הרגשתי שבני הוא הילד השָׁתוּק הזה, שלא מצליח להגן על עצמו.
  • ניקול על ישראל - הנָחְשׁוּש הזה הלך עכשיו. דפק חיוך על הפנים. איזה נחש מתחת לקָש. 
  • ליטל - אני שונאת את [שבט] אנטינג אנטינג. עף להם התחת.
  • ניקול על ישראל - כשיש זבל, צריך לזרוק אותו. הזבל לקח את עצמו ברגליים והלך.
  • עדי החבושה - אני נראית כמו המָגְעוּלִיוֹת של ה''בראץ'' [סדרת בובות].
  • ליטל - אתה יכול להיות צמוד למטרה, הדרך שלך עקומה ואתה תשאיר רק את העָקוּמָה, זה מה שיזכרו ממך. 
  • ליטל על ישראל - הוא עשה את זה בעזות. לי היה סגנון קצת, בשפה שלי, מְשׁוּמָה [אי נעימות].
  • ניקול על ישראל - הרגשתי שהוא שלי מהבית, שהוא בן אדם שלא יתן אותי לָעֶצֶב. 
  • ניקול - כשגבר בוגד באישה ואומר לה ''זה חד פעמי'', ה''חד פעמי'' בא בחבילות של מאה.


7.1.2022

יחסי תלות בין האדם לסמארטפון


קיימים יחסי תלות בין האדם לסמארטפון ולמירקע האינטראקטיבי בכלל. 

דברים רבים ומרתקים קורים בין הרגע שבו האדם מחליט לצפות במירקע ולהפעיל אותו, עד לרגע שבו הוא מתמקד בו באמת. 

אפשר להביא לדוגמא את המאמץ החינוכי הרב שהושקע בניתוק תלמידי בתי הספר מהסמארטפונים האישיים, שהפכו ל'שמיכי' שלהם, לאחר שחזרו לבתי הספר במהלך מגיפת הקורונה. 

היחסים בין האדם למסך הם יחסים של צמד בינארי, כמו אדם וחווה. יש קשר סימביוטי בין האדם לסמארטפון. האדם והסמארטפון שלו הם צמד בל יפרד, צמד שאותו אנו רואים בפועל כל הזמן, בדמות האנשים השקועים בו מולנו. 

בהמשך לכך, בני האדם בחברה המודרנית הם חלקים בפסיפס, כמו וויטראז'ים בקתדרלות. כל אדם, שהוא חלקיק, הוא התגלמות בזעיר אנפין של השלם. הפסיפס מסביר את התנהגותו של כל אדם, עד לאחרון האזרחים והחיילים, כחוויה הוליסטית המקבילה לזאת של ראש מקבלי ההחלטות. למרות חלוקת התפקידים האינסופית, למרות שהמדינה והצבא נשלטים על ידי אליטה מצומצמת, הרי שכל החלקיקים במדינה, בני האדם, מתפקדים כל אחד גם הוא כשלמות אוטונומית.