יחסי סין-מצרים

לאחר שארה”ב ורוסיה סירבו לספק מטוסי קרב חדישים, מצרים חתמה עם סין על חוזה, בעסקה שטרם אושרה רשמית,  לרכישת מטוסי J-10C. המטוסים הסיניים, המצוידים בטילים מתקדמים ומשווים ל-F-16 האמריקני, צפויים לספק יתרון במאבק להשגת עליונות אווירית. המטוס מבוסס לפי פרסומים זרים על מטוס הקרב הישראלי "לביא", שבנייתו בוטלה ב-1987.

רכישת המטוס, המבוסס על פיתוח ישראלי היא חזרה על התרגיל שעשו המצרים לישראל, כאשר בראשית שנות ה-1970, כהכנה למלחמת יום הכיפורים, הם קיבלו מצרפת, באמצעות לוב, טייסות של מטוסי מיראז' 5 שישראל פיתחה. 

החוזה נחתם ב-11 באוגוסט 2024, ומצרים תהיה הלקוחה הבינלאומית השנייה של מטוסי ה-J-10C מבית צ'נגדו, אחרי פקיסטן. כבר זמן רב שמצרים מחפשת מקור לרכישת מטוסי קרב חדישים. מטוס ה-J-10C הוא מטוס קרב רב-משימתי המצויד בטילי אוויר-קרקע ואוויר-אוויר מתקדמים. ביצועיו מושווים לאלה של ה-F-16 האמריקני, כאשר למטוס הסיני יתרון במשימות להשגת עליונות אווירית. הפנייה לסין נעשתה לאחר שארה"ב ורוסיה סירבו לספק למצרים מטוסי קרב חדישים. מצרים דחתה הצעה אמריקנית לרכישת קיטים לשדרוג ה-F-16, וכן סירבה להצעה רוסית לרכוש מטוסי מיג-29 בעקבות חוויות שליליות בהפעלת דגם זה שנרכש ב-2015. סין הציגה לאחרונה את מטוס הקרב J-10C בתערוכת תעופה שנערכה במצרים, בספטמבר 2024 – שם טסו לצד מטוסי חמקן סיניים מעל הפירמידות של גיזה. בתערוכה השתתף גם הצוות האירובטי של חיל האויר הסיני. זו הייתה הפעם הראשונה שהצוות הופיע במדינה אפריקאית, וזה גם היה הכי רחוק שהם נסעו כדי להשתתף במופע אווירי בינלאומי. סין הכחישה רשמית את הדיווחים לפיהם מצרים קיבלה את המשלוח הראשון של מטוסי ה-J-10, ותיארה אותם כ”חדשות מזויפות לחלוטין ולא נכונות לחלוטין”. לא ברור אם סין מכחישה את המכירה עצמה, או רק את תהליך המשלוח.

מקור: https://news.walla.co.il/item/3583106

בנוסף, מצרים שוקלת לרכוש מטוסי חמקן מסין. חיל האוויר הישראלי הוא היחיד באזור שמפעיל מטוסי F-35, אבל בקרוב זה עלול להשתנות: בקהיר עשויים לרכוש מטוסי חמקן סיניים. מצרים נמצאת בעיצומו של משא ומתן מתקדם עם סין לרכישת חמישה עשר מטוסי קרב חמקניים מדגם J-20, [או ה-J-31 ]. כך עולה מדיווחים ממקורות בקהיר. על פי דיווח של מקורות אלו, השיחות מתקדמות היטב, כאשר מצרים וסין פותרות היבטים טכניים ולוגיסטיים רבים בעסקה. פריצות דרך משמעותיות הושגו במשא ומתן, במיוחד בכל הנוגע להסכמים טכניים על אופן שילוב מערכת השליטה והבקרה הקיימת של מצרים עם מטוס הקרב J-20. שילוב זה יבטיח התאמה מלאה של ה-J-20 למערך ההגנה האווירית והמבצעית של מצרים. 

גם מטוס ה-J-31 הוא התשובה של הסינים ל-F-35, ומבוסס לפי ההערכות גם על חדירות שביצעו שירותי המודיעין הסיניים למינהלת המטוס בפנטגון. קיים דמיון רב בין המטוסים, והסינים טוענים למאפיינים דומים מבחינת הרדיוס הקרבי, כ-1,200 ק"מ, והמהירות המירבית, 1.8 מאך בגובה רב, והוא מצויד גם כן בשני תאי נשיאת חימוש פנימיים ובכושר נשיאת חימוש כולל במשקל שמונה טונות. כמו המטוס האמריקאי, ה-J-31 מיוצר גם בגרסה להמראה מבסיסים יבשתיים וגם מנושאות מטוסים, אך לא קיים בגרסת המראה ונחיתה אנכית. 

מקורות: https://news.walla.co.il/item/3679894, https://www.israeldefense.co.il/node/64683#google_vignette

באמצע אפריל 2025, רכבת אווירית סינית הופעלה לטובת מצרים, באמצעות יותר מחמישה מטוסי תובלה צבאיים מדגם Xian Y-20. הגעת מטוסי הענק הללו מסמלת את העמקת הקשרים הצבאיים בין סין למצרים ומעוררת שאלות לגבי השאיפות האסטרטגיות של בייג’ין באזור שהייתה הרבה זמן תחת השפעה מערבית ורוסית. פריסת מטוסי המטען הכבדים, ה-Y-20, אבן יסוד ביכולות הטיסות האוויריות ההולכות וגדלות של סין, מעידה על שינוי גיאופוליטי רחב יותר שעלול לעצב מחדש בריתות ומאזני כוחות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. 

מקור: https://nziv.net/115530/

החל מאמצע אפריל 2025  סין פורסת מטוס התרעה מוקדמת מדגם KJ-500 מוקדמת למצרים. כנראה לקראת תמרונים אוויריים משותפים שיחלו בקרוב.  זאת הפעם הראשונה שפלטפורמה סינית כזו נפרסה מערבה כל כך. התרגיל האווירי המשותף יתקיים מאמצע אפריל עד תחילת מאי, והם האימון המשותף הראשון בין חילות האוויר הסינים והמצריים, אם כי היו תרגילים ימיים קודמים בין שתי המדינות. תרגיל זה נתפס כבעל משמעות רבה בהגברת שיתוף הפעולה המעשי והעמקת קשרי הידידות והאמון ההדדי בין שני הצבאות. מערכת המכ”ם של ה-KJ-500 נועדה לזהות מגוון רחב של מטרות, כולל כאלה עם חתימת מכ”ם נמוכה. מערכת זו מסתמכת על מכ”ם בעל ביצועים גבוהים עם קצב רענון גבוה, המאפשר לו לעקוב אחר מטרות חמקניות וכלי טיס מהירים. טווח הזיהוי המרבי של המכ”ם הוא כ-470 קילומטרים, מה שהופך אותו למתאים לזיהוי טילי שיוט על-קוליים וכלי טיס בגובה נמוך, עם יכולת לעבד כמויות גדולות של נתונים ביעילות וללא אובדן אותות. דיווחים אחרונים מצביעים על כך שסין פיתחה טכנולוגיית מכ”ם משלה כדי לשפר את יכולתה לזהות מטוסי חמקן אמריקאים. מדענים סינים עבדו על מערכות מכ”ם המקושרות לרשת הלוויין Beidou, שיכולות לעבור למערכות חלופיות ל-GPS ומקביליו במערב. 

מקור: https://nziv.net/115562/

אם אתם סקרנים לגבי סין ורוצים להרחיב את אופקיכם, אני מזמין אתכם לקרוא את ספרי "סין - מסע אל לב האימפריה". הספר מוצג בבלוג שלי כספר דפדוף דיגיטלי מעוצב. ספר זה מזמין אתכם למסע מרתק אל לב ליבה של סין, ארץ עתיקת יומין ומודרנית כאחד. בין דפיו תגלו את סיפורה המורכב והמרתק של סין, החל מהגיאוגרפיה וההיסטוריה שלה, דרך התרבות, הדת והחברה, וכלה בכלכלה, החינוך והאמנות. הצטרפו אלינו למסע בזמן, מימי הקיסרות המפוארת ועד ימינו אנו, ותכירו את האישים שעיצבו את סין לאורך ההיסטוריה, כמו שושלות הקיסרים, מהפכת התרבות והרפורמות הכלכליות. תצללו אל תוך התרבות הסינית המגוונת, ותגלו את המסורות העתיקות, האמונות הדתיות והפילוסופיות שעיצבו את אופייה הייחודי. תכירו את הקונפוציאניזם, הטאואיזם והבודהיזם, ותבינו את השפעתם על החשיבה וההתנהגות הסינית. תפגשו את הדמויות שעיצבו את ההיסטוריה והתרבות הסינית, כמו קובלאי חאן וקאנגשי, וגם את הדמויות הבולטות של ההווה, כמו שי ג'ינפינג ורובין לי. תגלו את האתגרים העומדים בפני סין המודרנית, כמו פערים חברתיים, בעיות סביבתיות והשפעות גלובאליות, ותבינו כיצד סין מתמודדת איתם. הספר משלב טקסט עשיר ותמונות מרהיבות, כדי להעניק לכם חוויה מלאה ומרתקת. בין אם אתם מתעניינים בהיסטוריה, בתרבות, בכלכלה או באמנות, ספר זה יפתח בפניכם צוהר לעולם המופלא של סין.

קישור: https://holymap.blogspot.com/p/blog-page_23.html

היחסים בין סין למצרים נטועים עמוק בהיסטוריה, ומושתתים על מסורת משותפת עתיקת יומין. שתי המדינות מתהדרות בעבר של שלטון קיסרי מפואר ובתרבויות נהרות מהקדומות ביותר בעולם. לאחר תקופת שקיעתן של השושלות הקיסריות, הן חוו שתיהן תקופה ממושכת של שלטון קולוניאלי. בעת החדשה, הן קמו לתחייה והתבססו מחדש בסמיכות זמנים תחת אידיאולוגיה קומוניסטית, אשר עם חלוף העשורים התפתחה לקפיטליזם סוציאליסטי. כיום, סין ומצרים חולקות אינטרס אסטרטגי משותף בשליטה בנתיבי השיט באוקיאנוס ההודי, דבר המנוגד להגמוניה של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור, ובראשן הודו ואוסטרליה.

הן בסין והן במצרים, הראשון במאי מצוין כיום חופשה שנתי מלא. לעומת זאת, במדינות רבות במערב, לרבות ישראל, ציון יום זה כמעט ונעלם בעשורים האחרונים.

מקור: https://en.wikipedia.org/wiki/International_Workers%27_Day

לוח השנה הלאומי, מעבר להיותו כלי ארגוני למדידת זמן, טומן בחובו משמעות עמוקה בעיצוב התודעה הקולקטיבית והרגלי החשיבה הן של האזרחים והן של מקבלי ההחלטות במדינה. כל אומה, באמצעות ציון ימי זיכרון, חגים לאומיים ומועדים בעלי חשיבות היסטורית או תרבותית, יוצקת תוכן ומשמעות לזהותה הלאומית. ימים אלה הופכים לאבני דרך בנרטיב הלאומי, מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי, ומנחילים ערכים, סמלים ולקחים היסטוריים מדור לדור. הבחירה אילו ימים לציין, ובאיזה אופן, אינה אקראית. היא משקפת את סולם הערכים של החברה, את האירועים המכוננים בתולדותיה, ואת השאיפות והחלומות לעתיד. ימי חג לאומיים מטפחים תחושת שייכות וסולידריות, בעוד שימי זיכרון מעצבים את ההבנה המשותפת של טרגדיות ואת המחויבות לעתיד טוב יותר. באופן זה, לוח השנה הלאומי הופך למעין "תוכנית לימודים" לאומית בלתי פורמלית, המקנה לאזרחים ולמנהיגים מסגרת התייחסות משותפת, המשפיעה בסופו של דבר על תהליכי קבלת ההחלטות המדיניות. 

ההשלכות של לוח השנה הלאומי חוצות את גבולות המדינה ומשפיעות גם על הזירה הבינלאומית. מדינות אחרות עוקבות בקפידה אחר הניואנסים של לוח השנה הלאומי של יריבותיהן ושותפותיהן. הבנה של ימי השבתון, החגים והמועדים המיוחדים יכולה לספק תובנות חשובות לגבי מצב הרוח הלאומי, רמת המוכנות, ואפילו נקודות תורפה פוטנציאליות.

האירועים הטראגיים של השביעי באוקטובר מהווים דוגמא מצמררת לכך. העובדה שהמתקפה הרצחנית התרחשה ביום שבתון, יום בו השגרה הלאומית בישראל שונה, והערנות עשויה להיות פחותה, נוצלה היטב על ידי חמאס. באופן דומה, מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום בו חלק גדול מהאוכלוסייה היה עסוק בתפילות ובמסורת, והצבא היה בדלילות כוחות מילואים. שני אירועים אלו מדגישים את החשיבות הקריטית של המודעות ללוחות השנה הלאומיים, הן מבפנים והן מבחוץ, ואת הפוטנציאל הטמון בניצול נקודות זמן אלו.

חשיבות לוח השנה הלאומי בזירה הבינלאומית משתקף גם ברזולוציה נמוכה יותר, בתוך ארגונים מכל הסוגים. קביעת סדר יום מאורגן היא אבן יסוד בניהול אפקטיבי ובהכוונת תהליכי קבלת החלטות. הדבר מקבל משנה תוקף בארגונים מבוססי מידע, שם סדר היום מכתיב את קצב זרימת המידע, את תדירות הדיונים ואת מועדי קבלת ההחלטות הקריטיות.בארגונים אלה, סחר החליפין במידע בין הגורמים האחראים על איסופו וניהולו הוא מרכזי. סדר היום, באמצעות קביעת מפגשים קבועים כגון כינוסים יומיים, פגישות בוקר, דיונים שבועיים, ישיבות חודשיות או סקירות רבעוניות, מבטיח שמידע רלוונטי יגיע בזמן לגורמים הנכונים. מסגרת זמן קבועה זו מאפשרת:סנכרון מאמצים. סדר יום ברור מאפשר לקבוע מועדים לקבלת החלטות חשובות, תוך התבססות על המידע שהוצג בדיונים הקודמים, ויוצר תרבות ארגונית של שיתוף פעולה, אחריות ועמידה בזמנים. קהילת המודיעין היא דוגמא מצוינת לארגון מבוסס מידע בו סדר יום מאורגן הוא קריטי. מפגשים יומיים להערכת מצב, דיונים שבועיים על מגמות אסטרטגיות וסקירות חודשיות של פעילות מבצעית הם חלק בלתי נפרד מסדר היום. יתר על כן, קהילת המודיעין מקיימת קשר רציף עם קהילות מודיעין מקבילות, וגם במסגרת יחסים אלה, סדר יום מוסכם וקבוע של חילופי מידע ועדכונים הוא חיוני לשיתוף פעולה אפקטיבי.

ימים אחדים לפני האחד במאי חוגגים במצרים את החג הלאומי ''יום שחרור סיני'', המציין את שחרור אדמת סיני מהכיבוש הישראלי בחזרה לריבונות המצרית. ''יום השנה לשחרור חצי האי סיני'' נחגג ב-25 באפריל של כל שנה, ומציין את היום בשנת 1982 בו מצרים גבתה את אדמת סיני, ואת נסיגת החייל הישראלי האחרון מהעיר טאבה בשנת 1988. זאת בהתאם להסכם השלום הבינלאומי של 1979 וההסדר הדיפלומטי של 1979. ביום זה נותנים המצרים כבוד לקצינים ולחיילים שהיו הקורבנות שלהם שהובילו להחזרת סיני. יום זה מוקדש גם לחגיגת יופיו של חצי האי סיני, שבו ערים תיירותיות רבות כמו שארם א-שייח' ודהב, לאורך הריביירה המצרית בים סוף, והן יעדים פופולריים עבור מצרים ותיירים זרים כאחד.

מקור: https://en.wikipedia.org/wiki/Sinai_Liberation_Day

בישראל מציינים בסמיכות לתאריכים הנ''ל את ''יום השואה''. יום השואה בישראל בשנת 2025 חל בערב יום רביעי, 23 באפריל 2025, ויסתיים בערב יום חמישי, 24 באפריל 2025. דווקא בערב תשעה באב בשנת 1941, תאריך בעל משמעות היסטורית של אבל וחורבן בעם היהודי, חתם הפושע הנאצי הרמן גרינג על הפקודה המבצעית ל"פתרון הסופי של שאלת היהודים". פקודה זו, שהועברה לידו של ריינהארד היידריך, הייתה למעשה ההוראה המפורשת והמתועדת לתחילתו של רצח העם השיטתי והמתוכנן של יהודי אירופה.

ניתן לראות בכך לא רק צירוף מקרים מצער, אלא גם ביטוי סמלי של הרוע הנאצי, אשר ביקש אולי לנצל את התודעה ההיסטורית היהודית, את יום האבל העמוק, כרקע לתחילת מימוש תוכנית ההשמדה. ייתכן כי הייתה כאן כוונה זדונית נוספת, מעין "חתימה" שטנית על גורל העם היהודי דווקא ביום בו הוא מתאבל על חורבנו בעבר.

ההבנה של הקשר הזה, בין תאריכים בלוח השנה היהודי לבין נקודות מפנה היסטוריות כה נוראות, מעבר לכך שהיא מעמיקה את תחושת האובדן ומדגישה את חשיבות הזיכרון, היא מזכירה לנו כי גם בתוך מעגלי הזמן והמסורת המקודשים שלנו, אירועים חיצוניים יכולים לפרוץ ולחולל טרגדיה בקנה מידה בלתי נתפס. 

קישור: https://holymap.blogspot.com/2009/07/blog-post_6975.html

המעונינים בהרחבת הידע שלהם בנושא השואה מוזמנים לקרוא את הספר: גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה - קורות ניצולת שואה ששרדה שש שנים במחנות הריכוז. "אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל. אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה." אלו המילים שמלוות את גולדה הצעירה בדרכה המפותלת, כפי שהיא מספרת בספרה האמיץ. "גולדה גיבורת השואה" הוא סיפור יוצא דופן על נערה שהפכה לגיבורה. ממאבק הישרדות יומיומי, מול מכונת ההשמדה הנאצית, היא צומחת כדמות מעוררת השראה. זהו סיפור על גבורה ותקומת העם היהודי, המשלב בין נקודת מבט אישית לתיעוד היסטורי רחב יריעה. גולדה, נערה יהודייה מלאת חיים, נאלצת להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מבית חם ואוהב בעיירה פולנית, היא נשאבת אל תוך מחנות עבודה וריכוז, אך מסרבת להיכנע. זהו סיפור שונה ומרתק על תקופת השואה. זהו אינו רק סיפור על אובדן וחורבן, אלא גם סיפור על נערה צעירה ונחושה, שמסרבת להיות קורבן. גולדה מפגינה כוח פיזי ונפשי יוצאי דופן, בזמן שהיא מתמודדת עם עבודות פרך מפרכות, תנאי רעב קשים, עינויים, ומראות זוועה בלתי נתפסים. גולדה זנדמן שורדת שש שנים במחנות הריכוז, לא בזכות פסיביות, אלא בזכות אומץ ליבה ותושייתה. היא סוחרת ממולחת, מבריחה נועזת, מתחכמת, ועושה הכל כדי לשרוד. היא רוקמת קשרים מורכבים, מתמודדת מול אנטישמיות קיצונית, וניצבת מול המוות בעיניים פקוחות. זהו סיפור מטלטל על גבורה, תושייה ונחישות, המגולל את קורותיה של אישה יוצאת דופן, על רקע התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית. הוא מאיר באור חדש את גבולות האנושיות, הנשיות והגבורה.

קישור: https://holymap.blogspot.com/p/blog-page_25.html

המהפכה החזותית והסרט ''ממזרים חסרי כבוד''

 

ההיסטוריה האנושית רצופה נקודות מפנה ששינו את מהלך התרבות והחשיבה. אחת מהן, המצאת הדפוס, נחשבת לאבן דרך משמעותית בהפצת ידע ורעיונות. עם זאת, בעידן המודרני אנו עדים למהפכה תודעתית רחבה אף יותר – המעבר מחשיבה מילולית לחשיבה חזותית.

במשך אלפי שנים, התבססה התרבות האנושית על תקשורת מילולית, הן בכתב והן בעל פה. הדפוס, שהיווה המשך ישיר של כתב היד, רק העצים את השימוש במילים ככלי להעברת מידע. אולם, הטכנולוגיה המודרנית, עם התפתחותם של אמצעים חזותיים כמו צילום, קולנוע, טלוויזיה, דיגיטל וסמארטפון, הביאה לשינוי דרמטי באופן שבו אנו תופסים את העולם ומעבדים מידע.

החשיבה החזותית, בניגוד לחשיבה המילולית, מתבססת על תמונות, סרטונים וייצוגים גרפיים אחרים. היא דורשת מאיתנו לפתח מיומנויות חדשות, כמו ניתוח ויזואלי, פרשנות של דימויים וסינתזה של מידע רב בו זמנית. המעבר הזה מחייב אותנו להתמודד עם כמויות אדירות של נתונים חזותיים, ולפתח יכולת מיון וסינון יעילה.

בעולם החזותי, הסיפור מקבל משנה תוקף. תמונות וסרטונים מספרים סיפורים באופן מיידי ומרתק, ומעוררים רגשות ותגובות עזות. היכולת להבין, ליצור ולצרוך סיפורים חזותיים בצורה הנכונה, הופכת למיומנות חיונית בעידן המודרני, שכן היא מאפשרת לנו להעביר מסרים בצורה יעילה ומשפיעה. התוכן הוא המלך גם בעידן זה.

המעבר לחשיבה חזותית משפיע על כל תחומי החיים, החל מחינוך ותקשורת ועד אמנות ופוליטיקה. הוא משנה את האופן שבו אנו לומדים, מתקשרים וצורכים מידע, ודורש התאמה של מערכות חברתיות וחינוכיות למציאות החדשה. המהפכה החזותית אינה רק שינוי טכנולוגי, אלא שינוי תודעתי עמוק. היא מעצבת את האופן שבו אנו חושבים, מתקשרים ומתנהגים, ודורשת מאיתנו לפתח מיומנויות חדשות ודרכי חשיבה יצירתיות.

הסרט "ממזרים חסרי כבוד" (2009) של קוונטין טרנטינו הוא יצירת קולנוע המעניקה פרשנות ייחודית ומרתקת למלחמת העולם השנייה. מעבר לעלילת הנקמה הסוחפת ולסגנונו הוויזואלי המרהיב, הסרט מתבלט במיוחד בזכות האופן שבו הוא משלב את תרבות הקולנוע כחלק אינטגרלי מהנרטיב ההיסטורי. 

טרנטינו אינו מסתפק בשחזור מדויק של התפאורה התקופתית, אלא חודר לעומק התודעה של התקופה וחושף את מקומו המרכזי של הקולנוע בחיי היומיום. הקולנוע מוצג ככוח רב עוצמה, המסוגל לעצב תודעה, להשפיע על רגשות ואף להוביל לשינויים היסטוריים.

הסרט עוסק בחבורת חיילים אמריקאים ממוצא יהודי, הנשלחים להילחם בנאצים מעבר לקווי האויב, ועושים זאת בלי סנטימנטים, בדומה לשיטת הפעולה של הנאצים כנגד היהודים. בנאצים. הגיבור הרע של הסרט, שהוא הדמות הבולטת בו, הוא קצין נאצי המתמחה בחיפוש אחר יהודים מסתתרים, ועושה זאת תוך מקצוענות חסרת חמלה. 

העלילה מתפתחת כאשר חבורת הלוחמים נשלחת לפוצץ בית קולנוע פריזאי, בו עומדת להתבצע הקרנת בכורה של סרט גרמני, בנוכחות כל ראשי המשטר הנאצי.

הסרט מציג את האופן שבו הנאצים השתמשו בקולנוע ככלי תעמולה רב עוצמה, במטרה לשלוט על תודעת הציבור ולהפיץ את האידיאולוגיה שלהם. טרנטינו משתמש בסצנות קולנועיות מתוך סרטים נאציים כדי להמחיש את השפעתו המהפנטת של הקולנוע על הצופים.

אחד המקומות המרכזיים בסרט הוא חדר ההקרנה, המשמש כזירה להתכנסות של דמויות מפתח ולתכנון מהלכים דרמטיים. טרנטינו מדגיש את האווירה המיסטית והמסתורית של חדר ההקרנה, המהווה סמל לכוחו של הקולנוע ככלי להפצת רעיונות ולביצוע מניפולציות.

שיאו של הסרט מגיע במבצע נועז בו מנהלת האולם, שהיא צעירה יהודיה אשר משפחתה נרצחה, מציתה את בית הקולנוע באמצעות גלילי צלולויד של סרטים ישנים. בכך, טרנטינו ממחיש על כוחו של הקולנוע, ושל החשיבה החזותית בכלל, לשנות את המציאות.

להטמעה של חשיבה חזותית דומיננטית, ובפרט לצפייה בקולנוע, יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. הטיפוס של הצופה המודרני, הניצב בפני שטף בלתי פוסק של דימויים, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית, כפי שקורה גם במגורים בעיר. מאז ומעולם נחשבו אנשים בעלי אוריינטציה חזותית מפותחת וכאלה שפחות נחשפו לה, שונים זה מזה. מוחם של אנשים המורגלים בחשיבה חזותית מוגברת ובצפייה בקולנוע, לעומת כאלה שפחות, עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעולם רווי דימויים חזותיים לבין מוחם של אנשים שגדלו בסביבה פחות ויזואלית או חיים בה. המוח החזותי דרוך יותר לגירויים ויזואליים, עשוי להיות לחוץ יותר עקב העומס, ויש בו פעילות מוגברת באזורים הקשורים לעיבוד מידע חזותי מהיר ולתגובה לשינויים. מצד שני, חשיפה מופחתת לגירויים חזותיים עשויה לפגוע במרכיב מהותי אחר של החשיבה החזותית והקולנוע, שהוא חדשנות ויצירתיות ויזואלית. המשימה הכי גדולה של יוצרי תוכן ויזואלי ושל מערכות החינוך היא טיפוח חשיבה חזותית שמגנה על המוח מפני השפעות שליליות של עומס ויזואלי, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות בתחום החזותי.

אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את החשיבה החזותית המוגברת והצפייה בקולנוע יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים החזותיים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם המופשט והמרוחק, בדומה לאינטלקטואליזם האופייני לחיים בעיר הגדולה. מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של אנשים הצורכים כמויות גדולות של תוכן חזותי איש לרעהו כיחס של הסתייגות ואדישות. אילו היו המגעים התמידיים עם דימויים חזותיים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן הכפר הקטן, שבו האדם מכיר כמעט את כל מה שהוא רואה ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל גירוי, הוא היה מגיע למצב נפשי בל יתואר. היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה גם באמצעות טעם ייחודי בצריכת מדיה חזותית. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי והמוסרי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו התועלתי והאי־יכולת להחליפו בזולתו, כפי שמתבטא גם בחיפוש אחר ייחודיות בתוך המרחב העירוני. ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה.

הסרט "ממזרים חסרי כבוד"

"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו הוא יצירת קולנוע פורצת גבולות, המעניקה פרשנות ייחודית ומרתקת למלחמת העולם השנייה. מעבר לעלילת הנקמה הסוחפת ולסגנונו הוויזואלי המרהיב של טרנטינו, הסרט מתבלט במיוחד בזכות האופן שבו הוא משלב את תרבות הקולנוע כחלק אינטגרלי מהנרטיב ההיסטורי.

הקולנוע ככוח משמעותי בתקופה

טרנטינו אינו מסתפק בשחזור מדויק של התפאורה התקופתית, אלא חודר לעומק התודעה של התקופה וחושף את מקומו המרכזי של הקולנוע בחיי היומיום. הקולנוע מוצג ככוח רב עוצמה, המסוגל לעצב תודעה, להשפיע על רגשות ואף להוביל לשינויים היסטוריים.

• חדר ההקרנה כזירת מפתח: אחד המקומות המרכזיים בסרט הוא חדר ההקרנה, המשמש כזירה להתכנסות של דמויות מפתח ולתכנון מהלכים דרמטיים. טרנטינו מדגיש את האווירה המיסטית והמסתורית של חדר ההקרנה, המהווה סמל לכוחו של הקולנוע ככלי להפצת רעיונות ולביצוע מניפולציות.
• הקולנוע ככלי תעמולה: הסרט מציג את האופן שבו הנאצים השתמשו בקולנוע ככלי תעמולה רב עוצמה, במטרה לשלוט על תודעת הציבור ולהפיץ את האידיאולוגיה שלהם. טרנטינו משתמש בסצנות קולנועיות מתוך סרטים נאציים כדי להמחיש את השפעתו המהפנטת של הקולנוע על הצופים.
• הקולנוע ככלי לנקמה: שיאו של הסרט מגיע בחדר הקולנוע, במבצע נועז בו שושנה דרייפוס מציתה את בית הקולנוע בו בכירי הנאצים נמצאים, ובכך מממשת את נקמתה. בכך, טרנטינו משתמש בקולנוע ככלי לנקמה סופית, ורומז על כוחו של הקולנוע לשנות מציאות.

אהבת הקולנוע כנרטיב מרכזי

מעבר לניתוח ההיסטורי, טרנטינו משלב בסרט את אהבתו האישית לקולנוע, המהווה נרטיב מרכזי לאורך העלילה. דמויות רבות בסרט, כמו קולונל הנס לנדה ושושנה דרייפוס, מגלות בקיאות רבה בעולם הקולנוע, וההתייחסויות לסרטים שונים שזורות לאורך הסרט.

• הומאז'ים קולנועיים: טרנטינו מרבה לשלב בסרט הומאז'ים לסרטים קלאסיים מתקופת מלחמת העולם השנייה, כמו גם לסרטי מערבונים וסרטי פעולה. שילוב זה מעניק לסרט רובד נוסף של עומק ומשמעות, ומדגיש את השפעתו של הקולנוע על יצירתו של טרנטינו.
• דיאלוגים קולנועיים: הדיאלוגים בסרט עשירים בהתייחסויות קולנועיות, המעידות על בקיאותם של הדמויות בעולם הקולנוע. טרנטינו משתמש בדיאלוגים אלו כדי להעמיק את אפיון הדמויות וליצור אווירה קולנועית סוחפת.

לסיכום

"ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט ייחודי ופורץ דרך, המשלב בין נקמה היסטורית, סגנון ויזואלי מרהיב ואהבה אינסופית לקולנוע. טרנטינו מצליח ליצור חוויה קולנועית בלתי נשכחת, המעניקה פרשנות חדשה ומפתיעה לאחת התקופות האפלות בהיסטוריה האנושית.

ניצולי השואה כגיבורי על: פרספקטיבה חדשה על גבורה והישרדות

השואה, תקופה אפלה ובלתי נתפסת בהיסטוריה האנושית, הותירה צלקות עמוקות בנפש העם היהודי. סיפוריהם של הניצולים, אלו ששרדו את התופת, מהווים עדות חיה לרוע, לסבל ולאובדן, אך גם לגבורה אנושית יוצאת דופן. לעיתים קרובות, הדימוי הרווח של ניצול השואה בתרבות הפופולרית נוטה להציג דמות שבורה, קורבנית, או אפילו משתפת פעולה,דימוי שהוטמע, בין השאר, דרך סיפורי הקאפו. אולם, קיימת פרספקטיבה נוספת, חשובה ומעוררת השראה, הרואה בניצולי השואה גיבורי על – אנשים ונשים שגילו תושייה, אומץ לב, כוח פיזי ונפשי בלתי רגילים, וסירבו להיכנע מול מכונת ההשמדה הנאצית.

ניצולי השואה גילו גבורה במציאות בלתי אפשרית. בין היתר, סיפורה של גולדה זנדמן, המופיע בספר ''גולדה גיבורת השואה'', מציג דוגמה חיה לניצולת שואה כגיבורת על. "אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל. אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה" – מילים אלו, המלוות את גולדה, מסכמות את גמישות הנפש והיכולת האדפטיבית הנדרשת להישרדות בתנאים קיצוניים. גולדה, נערה יהודייה מלאת חיים, נשאבת מביתה החם אל מציאות אכזרית של מחנות עבודה וריכוז. אך היא מסרבת להיות קורבן פסיבי. היא מפגינה תושייה כסוחרת ממולחת ומבריחה נועזת, מתחכמת לרשויות, רוקמת קשרים מורכבים וניצבת מול המוות בעיניים פקוחות. סיפורה אינו רק תיעוד של אובדן וחורבן, אלא סיפור על נחישות, על מאבק הישרדות יומיומי, ועל ניצחון הרוח האנושית. גבורתה אינה טמונה בכוחות על-טבעיים, אלא בכוחה הפנימי, באומץ ליבה, ובסירובה לאבד צלם אנוש גם מול הזוועה.

ניתן למצוא הקבלות מעניינות בין סיפורי ניצולי השואה לבין הנרטיבים של גיבורי העל המוכרים מעולם הקומיקס והקולנוע. גיבורי על רבים, כמו ספיידרמן, בטמן או מגנטו (שבעצמו ניצול שואה), מתמודדים עם טראומות, אובדן וסביבה עוינת, ומפתחים יכולות יוצאות דופן, פיזיות ונפשיות, כדי לשרוד ולהגן על אחרים. הם פועלים במרחבים אורבניים מורכבים, מפגינים תעוזה ויכולת הסתגלות.

סיפורה של גולדה מצביע על חשיבות חוש המישוש והחוויה הפיזית האינטנסיבית בעולמם של גיבורי העל – הם חשים את העולם סביבם בצורה מועצמת, דרך מגע ישיר עם הסביבה, עם המכות והפיצוצים. ניתן לראות אנלוגיה מסוימת לחוויית הניצולים, שגופם ונפשם חוו את המציאות הפיזית הקשה של המחנות – הרעב, הקור, עבודות הפרך, האלימות – באופן בלתי אמצעי וקיצוני. ההישרדות הפיזית והנפשית במחנות דרשה חידוד חושים, ערנות מתמדת, ותגובה מהירה לסכנות, בדומה ל"חוש העכביש" של ספיידרמן או ליכולותיו של דרדוויל.

לאורך ההיסטוריה, דמויות של גיבורים ומיתוסים סיפקו מסגרות להתמודדות עם משברים ושינויים. דמויות כמו שמשון הגיבור, אבירי ימי הביניים, טייסי קרב או חלוצי החלל, שימשו מוקד להערצה ולחיקוי. גיבורי העל המודרניים, בין אם בקומיקס או בקולנוע ("מלחמת הכוכבים", היקום של מארוול), ממלאים צורך אנושי בסיסי זה. הם מציעים נרטיבים של התגברות על מכשולים, מאבק בין טוב לרע, והגנה על ערכים.

בהקשר של השואה, הדימוי של הניצול כגיבור על מאפשר לנו להתחבר לסיפורי ההישרדות לא רק מתוך הזדהות עם הסבל, אלא גם מתוך הערכה עמוקה לכוחות הנפש והגוף שנדרשו כדי לשרוד. זהו נרטיב המאפשר לקום מתוך האפר, למלא את החלל שהותירה השואה, ולהדליק "נר זיכרון" המורכב מסיפורי גבורה אישיים וקולקטיביים. במקום להתמקד רק בתדמית הקורבנית או בשאלות מורכבות של שיתוף פעולה, ראיית הניצולים כגיבורי על מאירה באור חדש את גבולות האנושיות, הנשיות והגבורה, ומציעה מודל מעורר השראה של תקווה וחוסן.

סיפורי ניצולי השואה הם הרבה יותר מתיעוד היסטורי של זוועות. הם טומנים בחובם סיפורי גבורה יוצאי דופן, של אנשים רגילים שהפכו לגיבורים בעל כורחם. בדומה לגיבורי העל מעולם הפנטזיה, הם התמודדו עם רוע בלתי נתפס, גילו תושייה וכוחות נפש אדירים, ונאבקו על חייהם ועל צלםהאנוש שלהם. אימוץ הפרספקטיבה הרואה בניצולים גיבורי על אינה באה להמעיט מחומרת הסבל והאובדן, אלא להעצים את רוח האדם, להדגיש את כוח ההישרדות, ולהציב מודל של גבורה ותקומה לנו ולדורות הבאים. סיפורים כמו זה של גולדה זנדמן מזכירים לנו את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו, גם ברגעים האפלים ביותר, ואת חשיבות הזיכרון ככוח מעצב ומחזק.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר III - חֶזְקָה, חֵלֶק ג' - יִשְׂרָאֵל, פֶּרֶק 87: חיפה

חֵיפָה

הַמֶּמְשָׁלָה הִבְטִיחָה לַעֲשָׂרָה חַיָּלִים, וְאֶלִי בֵּינֵיהֶם,
אֶת בֵּית הַחֲרֹשֶׁת 'קֶצֶף' לְסַּבּוֹן שֶׁהָיָה בְּחֵיפָה.
הֵם חָתְמוּ עַל הֶסְכֵּם, וְהַכֹּל כְּבָר הָיָה מוּכָן.
אֲבָל בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן הַפְּקִידִים הִתְחָרְטוּ:

''אֲנַחְנוּ מַסְכִּימִים לָתֵת לָכֶם אֶת בֵּית הַחֲרֹשֶׁת,
אֲבָל בְּשֻׁתָּפוּת, חֲצִי לָכֶם וָחֲצִי לַמֶּמְשָׁלָה.''
הַחַיָּלִים הַמְּשֻׁחְרָרִים לֹא הִסְכִּימוּ,
וְלֹא קִבְּלוּ אֶת בֵּית הַחֲרֹשֶׁת.

אֶלִי הָיָה עוֹבֵר מֵעֲבוֹדָה אַחַת לִשְׁנִיָּה.
הוּא הִתְחִיל לְדַבֵּר עַל כָּךְ שֶׁנְּהַגֵּר לְאָמֶרִיקָה.
הוּא הָיָה בָּחוּר מַשְׂכִּיל, וְעָבַד בַּבִּנְיָן וּבְסַבָּלוּת.
הָיִינוּ מִתְפַּרְנְסִים בְּקֹשִׁי רַב, וְלֹא הִתְקַדַּמְנוּ בַּחַיִּים.

אֵלַי אָמַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲבֹד עַל אֳנִיָּה.
בְּתוֹךְ זְמַן קָצָר הוּא יַעֲשֶׂה כֶּסֶף, וְנוּכַל לִנְסֹעַ.
לֹא רָצוּ לְקַבֵּל אוֹתוֹ לָעֲבוֹדָה עַל אֳנִיָּה. אָמְרוּ לוֹ:
''מָה, בָּחוּר כָּמוֹךָ? אַתָּה יָכוֹל לַעֲבֹד בְּכָל דָּבָר בַּמְּדִינָה.''

הוּא דָּחַף אֶת הָעִנְיָן,
עַד שֶׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי לָבוֹא לְחֶבְרַת הַסַּפָּנוּת 'שֹׁהַם'.
הָלַכְתִּי לְאִיצְקוֹבִיץ, הַמְּנַהֵל, שֶׁרָצָה לְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה.
הוּא שָׁאַל: ''אַתֶּם זוּג צָעִיר, מַדּוּעַ שֶׁבַּעֲלֵךְ יַעֲבֹד בָּאֳנִיָּה?''

אָמַרְתִּי: ''הוּא לֹא מִסְתַּדֵּר. בְּבִנְיָן קָשֶׁה לוֹ. בָּאֳנִיָּה נוֹתְנִים מָזוֹן,
יֵשׁ תְּנָאִים, אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם. הוּא יוֹדֵעַ שָׂפוֹת, וְיִהְיֶה לוֹ טוֹב.
אֲנִי, אִם הַבָּחוּר שֶׁלִּי רוֹצֶה, לֹא מִתְנַגֶּדֶת.''
קִבְּלוּ אוֹתוֹ לָעֲבוֹדָה כְּיַמַּאי.

אֶלִי עָבַד כִּמְכוֹנַאי סְפִינוֹת.
הוּא הָיָה שְׁבוּעַיִם עַל הַיָּם וּשְׁבוּעַיִם בַּבַּיִת.
כַּאֲשֶׁר הָיָה בַּבַּיִת, הוּא קִבֵּל מָזוֹן רַב מֵהַחֶבְרָה.
בָּאָרֶץ שָׂרַר צֶנַע, וְלָנוּ הָיוּ מְלַאי מָזוֹן מִכָּל הַסּוּגִים.

הוּא הָיָה חָרוּץ וּמָעֳרָךְ, וְעָבַד כְּיַמַּאי מֶשֶׁךְ שָׁנִים אֲחָדוֹת.
גַּם כֶּסֶף הוּא חָסַךְ, וְלֹא הָיָה חָסֵר לָנוּ כְּלוּם בַּבַּיִת.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן הוּא הָיָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר לִי:
''אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר פֹּה.''

בִּתְחִלָּה הָיִיתִי הַיְּחִידָה בָּאָרֶץ מִכָּל מִשְׁפַּחְתִּי.
הָיִיתִי כּוֹתֶבֶת לָהֶם מִכְתָּבִים שֶׁהַכֹּל פֹּה טוֹב מְאֹד,
וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן אִמִּי, אַחַי וְאַחֲיוֹתַי, כֻּלָּם עָלוּ לְיִשְׂרָאֵל.
לֹא הָיָה לִי נָעִים לְהַגִּיד פִּתְאוֹם שֶׁאֲנִי נוֹסַעַת לְאָמֶרִיקָה.

לַמְרוֹת זֹאת אֶלִי הִתְעַקֵּשׁ וְהֶחְלִיט:
''אִם אַתְּ לֹא רוֹצָה לָבוֹא אִתִּי, אֶסַּע לְבַדִּי.''
כָּל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי כְּבָר הָיְתָה כָּאן, וְסֵרַבְתִּי לִנְסֹעַ.
הִתְגָּרַשְׁנוּ, וְנִפְרַדְנוּ כִּידִידִים. יֵשׁ לִי קֶשֶׁר עִמּוֹ עַד הַיּוֹם.


חִפַּשְׂתִּי עֲבוֹדָה, וְהָלַכְתִּי לְנַגָּרִיָּה בְּבֵית הַתַּעֲשִׂיָּה.
שָׁאַלְתִּי אֶת הַמְּנַהֵל אִם יֵשׁ לוֹ עֲבוֹדָה בִּשְׁבִילִי.
הוּא אָמַר: ''כָּל הָעֲבוֹדוֹת כָּאן הֵן לַגְּבָרִים''.
עָנִיתִי: ''תֵּן לִי לְהַרְאוֹת מָה אֲנִי יוֹדַעַת''.

הָיְתָה שָׁם מְכוֹנָה לְהַקְצָעַת עֵצִים.
הַבַּחוּרִים הָיוּ שָׂמִים לְעִבּוּד קוֹרָה אַחַת בִּלְבַד.
לָקַחְתִּי שְׁתֵּי קוֹרוֹת עֵץ וְדָחַפְתִּי אוֹתָן יַחַד לַמְּכוֹנָה.
יָדַעְתִּי זֹאת עוֹד מִמַּחֲנֶה הָעֲבוֹדָה, וְהוּא נָתַן לִי עֲבוֹדָה.

דָּרַשְׁתִּי מֵהַמְּנַהֵל: ''אֲנִי רוֹצָה שָׂכָר שֶׁל שָׁלוֹשׁ לִירוֹת בְּיוֹם.
בִּשְׁתֵּי לִירוֹת אֲנִי לֹא עוֹבֶדֶת. אֲנִי עוֹשָׂה כַּמּוּת כְּפוּלָה.''
הִרְוַחְתִּי שְׁתֵּי לִירוֹת וְשִׁבְעִים אֲגוֹרוֹת לְיוֹם.
לַבַּחוּרִים שִׁלְּמוּ שְׁתֵּי לִירוֹת בִּלְבַד.

לְאַחַר שֶׁעָבַדְתִּי בַּנַּגָּרִיָּה כִּשְׁלוֹשָׁה חֲדָשִׁים,
בָּא מְפַקֵּחַ אֶחָד לַבִּקֹּרֶת, וְרָאָה אוֹתִי עוֹבֶדֶת.
הוּא אָמַר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים אָסוּר לַעֲבֹד בַּמְּכוֹנָה.
פִּטְּרוּ אוֹתִי, וְנִשְׁאַרְתִּי בְּלִי עֲבוֹדָה וּבְלִי אֶמְצָעֵי מִחְיָה.

נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת רָהִיטִים יָפָה בִּרְחוֹב הַנְּבִיאִים,
וְאָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת עֲבוֹדָה בְּפּוֹלִיטוּרָה.
בָּאתִי לְשָׁם אֶלֶגַנְטִית, עִם כְּפָפוֹת.
בַּעַל הַחֲנוּת, מַר פִּנְקָס, אָמַר:

''תָּסִירִי אֶת הַכְּפָפוֹת, וְנִרְאֶה עַל הַיָּדַיִם אִם אַתְּ עוֹשָׂה פּוֹלִיטוּרָה.''
הֵסַרְתִּי אוֹתָן, וְהוּא אָמַר: ''לֹא רוֹאִים שֶׁאַתְּ עֲשִׂית פּוֹלִיטוּרָה''.
עָנִיתִי: ''הַרְבֵּה זְמַן לֹא עָשִׂיתִי פּוֹלִיטוּרָה, עוֹד מִפּוֹלִין,
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת. קַח אוֹתִי לְנִּסָּיוֹן לְיוֹמַיִם-שְׁלוֹשָׁה.''

''אִם הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי לֹא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל תְּשַׁלֵּם.
אֵם תִּרְאֶה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת לַעֲבֹד, תַּשְׁאִיר אוֹתִי.
הַיּוֹמַיִם הָרִאשׁוֹנִים הֵם בְּלִי כֶּסֶף, לְנִסָּיוֹן.''
הוּא אָמַר: ''אֶחְשֹׁב עַל כָּךְ, תַּחְזְרִי מָחָר.''

חָזַרְתִּי לְמָחֳרָת, וְהוּא קִבֵּל אוֹתִי לְנִסָּיוֹן.
עָבְדוּ אֶצְלוֹ עוֹד שְׁנֵי פּוֹעֲלִים בְּבֵית הַמְּלָאכָה.
פִּנְקָס נָתַן לִי לַעֲשׂוֹת פּוֹלִיטוּרָה עַל אֲרוֹן פוֹרְנִיר.
לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם, רַק שֶׁמַּעֲבִירִים סְמַרְטוּט עַל הָעֵץ.

בִּזְמַן שֶׁהַבַּחוּרִים עָבְדוּ שָׁאַלְתִּי אֶחָד מֵהֶם:
''אֲדוֹנִי, תַּעֲשֶׂה לִי טוֹבָה, תַּגִּיד לִי מָה שָׂמִים עַכְשָׁו.''
הוּא עָנָה: ''שָׂמִים אֶת הָאַבְקָה בְּמַּיִם וּמְכִינִים פּוֹלִיטוּרָה דְּלִילָה.
מוֹרְחִים עַל הָאָרוֹן, רוֹאִים אֵיזֶה תּוֹצָאָה מִתְקַבֶּלֶת, וּמוֹרְחִים שֵׁנִית''.

שָׁקַעְתִּי בַּמְּלָאכָה. אַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה שָׁאַלְתִּי שׁוּב:
''אֲדוֹנִי, תַּעֲשֶׂה לִי טוֹבָה, תַּגִּיד לִי מָה שָׂמִים עַכְשָׁו?''
הוּא עָנָה: ''תּוֹסִיפִי שֶׁמֶן וְאַבְקָה. הַפּוֹלִיטוּרָה צְרִיכָה לִהְיוֹת סְמִיכָה''.
עָבַדְתִּי סָּבִיב לַשָּׁעוֹן, בְּלִי הַפְסָקָה. רָצִיתִי לִלְמֹד אֶת הָעֲבוֹדָה, וְהִצְלַחְתִּי בְּכָךְ.

לְאַחַר שְׁבוּעַיִם פִּנְקָס פִּטֵּר אֶת שְׁנֵי הַפּוֹעֲלִים, וְנִשְׁאַרְתִּי לְבַד.
עָבַדְתִּי קָשֶׁה מְאֹד. הוּא נָתַן לִי עֲבוֹדָה לַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים.
צָבַעְתִּי שֻׁלְחָנוֹת, כִּסְּאוֹת וַאֲרוֹנוֹת בְּלִי סוֹף.
הָיִיתִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת.

הָיְתָה לִי סַפָּה יְשָׁנָה עַל הַגַּג, וְהָיִיתִי נִרְדֶּמֶת עָלֶיהָ מֵרֹב עֲיֵפוּת.
הַשְּׁכֵנִים הָיוּ מְעִירִים אוֹתִי בְּחֲצוֹת כְּדֵי שֶׁאֶכָּנֵס לְיִּשּׁוֹן.
הוּא נִצֵּל אוֹתִי, וְלֹא נָתַן לִי מַשְׂכֹּרֶת מַסְפִּיקָה.
לֹא הִתְאַפְשֵׁר לִי לִקְנוֹת מָזוֹן בְּכָבוֹד.

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה שֶׁעָבְדָה כְּמוֹכֶרֶת בַּחֲנוּת בְּגָדִים צְּמוּדָה.
הִיא הָיְתָה מְקַבֶּלֶת לִפְנֵי כָּל חַג כֶּסֶף וּמַתָּנוֹת רַבּוֹת.
אֲנִי לֹא קִבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ אַף פַּעַם מַתָּנָה לַחַג,
וְהָיִיתִי מְתֻסְכֶּלֶת מֵרֹב קִנְאָה.

הִמְשַׁכְתִּי לַעֲבֹד בַּחֲנוּת הָרָהִיטִים.
יוֹם אֶחָד הִתְעַצְבַּנְתִּי, וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי:
''לַעֲזָאזֵל, אֲנִי לֹא רוֹצָה לַעֲבֹד כָּאן יוֹתֵר.''
הִתְפַּטַּרְתִּי, וְהָלַכְתִּי לַעֲבֹד בְּמֶשֶׁק בַּיִת אֵצֶל גְּבֶרֶת.

לְאַחַר חֲדָשִׁים אֲחָדִים הִגִּיעַ פִּנְקָס לְבִקּוּר בַּבַּיִת שֶׁבּוֹ עָבַדְתִּי.
הוּא אָמַר: ''אֲנַחְנוּ מְעֻנְיָנִים מְאֹד שֶׁתַּחְזְרִי לַעֲבֹד אֶצְלֵנוּ.
אֲבָל לֹא בְּתוֹר פּוֹעֶלֶת, אֶלָּא שֶׁתִּהְיִי מוֹכֶרֶת רָהִיטִים.''
חָזַרְתִּי, וְהָפַכְתִּי לְמוֹכֶרֶת מַצְלִיחָה וּמְכֻבֶּדֶת.


עָבַדְתִּי עַד שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת אַבְרָהָם זַנְדְמַן, וְהִתְחַתַּנּוּ.
הוּא הָיָה אַלְמָן שֶׁשִּׁכֵּל בַּשּׁוֹאָה אֶת אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי יְלָדָיו,
וּמְנַהֵל קוֹאוֹפֶּרָטִיב לְנַגָּרוּת. הוּא הִתְגּוֹרֵר יַחַד עִם אָחִיו,
נְכֵה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם שֶׁהֵקִים אֶת אִרְגּוּן נְכֵי הַמִּלְחָמָה בַּנָּאצִים.

בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה הִתְפַּרְסְמוּ מוֹדָעוֹת בַּעִתּוֹנוּת עֲבוּר כָּל נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה,
שֶׁקָּרְאוּ לָהֶם לִפְנוֹת לְעוֹרְכֵי דִּין לְמַטְּרַת קַבָּלַת פִּצּוּיִים מֵהַגֶּרְמָנִים.
הָלַכְתִּי לְעוֹרֵךְ דִּין, שֶׁשָּׁאַל: ''יֵשׁ לָךְ אִשּׁוּר שֶׁהָיִית בְּמַחֲנֵה רִכּוּז?''
עָנִיתִי: ''לֹא, אֵין לִי כָּל אִשּׁוּר.''

הוּא פָּסַק: ''אִם כָּךְ, אֵין לָךְ זְכוּת לְקַבֵּל פִּצּוּיִים.''
רַק לְאַחַר שָׁנִים אֲחָדוֹת, וּבְמַאֲמַצִּים רַבִּים,
הִצְלַחְתִּי לְהַשִּׂיג אִשּׁוּר רִשְׁמִי מִגֶּרְמַנְיָה.
אַךְ עֲדַיִן לֹא הִתְחַלְתִּי לְקַבֵּל פִּצּוּיִים.

נָכוֹנוּ לִי עוֹד שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁל מַאֲבָקִים רְפוּאִיִּים.
רוֹפֵא חֵיפָאִי מְרֻשָּׁע לֹא הֶאֱמִין לְכָךְ שֶׁסָּבַלְתִּי,
קָבַע שֶׁצַלָּקוֹתַי נוֹבְעוֹת מִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת,
וְנָתַן לִי אֲחוּזֵי נָכוּת מְעַטִּים בִּלְבַד.

הָיִיתִי כְּבָר אִמָּא לִשְׁנֵי בָּנִים, אָבִי וְרוֹנִי,
וְלֹא הָיָה לִי כּוֹחַ לְהִתְעַקֵּשׁ עַל נָכוּת נוֹסֶפֶת.
נִרְאֵיתִי גַּם בְּרִיאָה לְמַדַּי, וְנָכוּת גְּבוֹהָה הָיְתָה עֲלוּלָה
לִהְיוֹת בַּעֲלַת הַשְׁלָכוֹת עַל הַקֶּשֶׁר עִם יְלָדַי, לָכֵן וִתַּרְתִּי.


בַּחוּרוֹת רַבּוֹת בָּרְחוּ מִמַּחֲנֵה הָעֲבוֹדָה לַפַּרְטִיזָנִים וְסָבְלוּ.
הָרוּסִים הָיוּ חוֹלִים בְּמַחֲלוֹת מִין, וְהִדְבִּיקוּ אוֹתָן בְּמַחֲלוֹת אֵלֶּה.
בַּת אַחַת, תָּמְצ'וּ, שֶׁהָיְתָה עִם מֵאִיר בַּפַּרְטִיזָנִים, הָיְתָה חוֹלָה מְאֹד.
לאחר הַמִּלְחָמָה, רִבְקָה לֵאָה קוֹפּ לָקְחָה אוֹתָהּ לַרוֹפֵא צִירְקוֹבִיץ בְּסְטָרַכוֹבִיצֶה.

הוּא סֵרֵב לְטַפֵּל בָּהּ וְאָמַר: ''הִיא בְּמַצָּב אָנוּשׁ. אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַצִּיל אוֹתָהּ.''
הִיא אִיְּמָה עָלָיו: ''אִם אַתָּה לֹא עוֹשֶׂה אֶת כָּל הַמַּאֲמַצִּים שְׁתַּבְרִיא,
אַלְשִׁין עָלֶיךָ שֶׁעָזַרְתָּ לַגֶּרְמָנִים. תַּעֲשֶׂה כָּל מָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל!''
הוּא לָקַח אוֹתָהּ בַּיָּדַיִם, וְהִצְלִיחַ לְרַפֵּא אוֹתָהּ.

תָּמְצ'וּ הִתְחַתְּנָה עִם בָּחוּר שֶׁהָיָה עִמָּנוּ בַּמַּחֲנֶה, וְנוֹלְדוּ לָהֶם בֵּן וּבַת.
הֵם עָלוּ לָאָרֶץ, וְגָרוּ בְּקִרְיַת מוֹצְקִין. בַּעֲלָהּ רָצָה לַעֲבֹר לְרָמַת גַּן.
הִיא הָלְכָה לְקֻפַּת חוֹלִים, כְּדֵי לָקַחַת אֶת הַתִּיקִים הָרְפוּאִיִּים,
וְרָאֲתָה שֶׁעַל שְׁנֵי תִּיקֵי הַיְּלָדִים יֵשׁ אִיקְסִים בְּצֶבַע אָדֹם.

הִיא פָּחֲדָה שֶׁהַיְּלָדִים נִדְבְּקוּ מִמֶּנָּה בְּמַחֲלַת מִין,
וְלָכֵן סִמְּנוּ אוֹתָם בָּאִיקְסִים הָאֲדֻמִּים.
הִיא חָנְקָה אֶת שְׁנֵי הַיְּלָדִים.
הַבַּת נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים.

לָקְחוּ אוֹתָהּ לַמִּשְׁטָרָה, וְעָרְכוּ לָהּ מִשְׁפָּט.
מֵאִיר, וְעֵדִים נוֹסָפִים מֵהַמַּחֲנֶה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים,
הָלְכוּ לְהָעִיד שֶׁלֹּא צָרִיךְ לָשִׂים אוֹתָהּ בְּבֵית הַסֹּהַר.
הִיא בַּחוּרָה נֶחְמָדָה וְטוֹבָה, וְהַכֹּל קָרָה בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה.

בֵּית הַמִּשְׁפָּט הֶחְלִיט שֶׁצָּרִיךְ לְאַשְׁפֵּז אוֹתָהּ בְּבֵית הַחוֹלִים לְחוֹלֵי רוּחַ.
הִיא הָיְתָה בְּבֵית הַחוֹלִים לְחוֹלֵי רוּחַ בְּעַכּוֹ מֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
בַּעֲלָהּ הִתְגָּרֵשׁ מִמֶּנָּה, וְהִתְחַתֵּן עִם מִישֶׁהִי אַחֶרֶת.
בְּבֵית הַחוֹלִים נָתְנוּ לָהּ בְּהַדְרָגָה מִדַּת חֹפֶשׁ.

תָּמְצ'וּ הִמְשִׁיכָה לַעֲבֹד בְּעַכּוֹ לְאַחַר שֶׁהִבְרִיאָה, בְּרִפּוּי בְּעִסּוּק.
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי מְבַקֶּרֶת אֶת בִּנְיָמִין שָׁם הָיִיתִי פּוֹגֶשֶׁת אוֹתָהּ.
הִיא רָקְמָה עֲבוּרִי פַּעַם בְּמַתָּנָה מַפַּת שֻׁלְחָן גְּדוֹלָה וְיָפָה.
כַּעֲבֹר שָׁנִים הִיא עָבְרָה לְרָמַת גַּן, וּפָתְחָה מִכְבָּסָה.

פַּעַם בַּחֲצִי שָׁנָה הָיְתָה לָהּ בִּקֹּרֶת בְּבֵית הַחוֹלִים.
לִפְנֵי הַבִּקֹּרֶת הִיא בָּאָה אֵלֵינוּ לְחֵיפָה, לִישֹׁן אֶצְלֵנוּ.
קִבַּלְתִּי אוֹתָהּ כְּמוֹ אָחוֹת, וְתָמִיד הִתְיַחַסְתִּי אֵלֶיהָ הֵיטֵב.
הִיא הֵבִיאָה לְאָבִי וְרוֹנִי, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ לַקוֹרוֹת שֶׁלִּי, סִפְרֵי יְלָדִים.

סִפַּרְתִּי לְרִבְקָה לֵאָה קוֹפּ שְׁתָּמְצ'וּ בָּאָה וִישֵׁנָה אֶצְלֵנוּ כָּל פַּעַם.
הִיא אָמְרָה שֶׁלֹּא הָיְתָה מַסְכִּימָה, כִּי אֵין לְדַעַת מָה תַּעֲשֶׂה.
לֹא פָּחַדְתִּי, כִּי תָּמְצ'וּ לֹא הָיְתָה אֲשֵׁמָה. הַצָּרוֹת שֶׁעָבְרָה,
הֵן אֵלֶּה שֶׁגָּרְמוּ לָהּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא.

הִיא הָיְתָה כְּבָר לְגַמְרֵי בְּסֵדֶר.
בָּחוּר אֶחָד רָצָה לְהִתְחַתֵּן אִתָּהּ.
שָׂמַחְנוּ שֶׁתִּהְיֶה לָהּ שׁוּב מִשְׁפָּחָה.
שָׁבוּעַ לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה הִיא הִתְאַבְּדָה.

לַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל תָּמְצ'וּ הָיוּ חַיִּים טוֹבִים בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה.
לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה הֵם הָיוּ הַשּׁוֹמְרִים שֶׁל הַמָּקוֹם.
הֵם קִבְּלוּ מְפִיקְלֶר אֶת הַזְּכוּת הַנְּדִירָה,
לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְגּוֹרֵר בַּבַּיִת שֶׁלָּהֶם.

הַבֵּן הַקָּטָן הָיָה חָבֵר שֶׁל אֲחוֹתִי חַוָּה.
פַּעַם מֵת לָהֶם אֲוָז, מֵהָאֲוָזִים שֶׁהָיוּ בֶּחָצֵר.
הַיֶּלֶד הֵבִיא אוֹתוֹ לְאִמָּא, וְהִיא בִּשְּׁלָה אוֹתוֹ.
אָכַלְנוּ טוֹב, הִתְחַזַּקְנוּ מְעַט, וְהָיִינוּ מְסֻגָּלִים לִחְיוֹת.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר III - חֶזְקָה, חֵלֶק ג' - יִשְׂרָאֵל, פֶּרֶק 86: כְּפַר יְחֶזְקֵאל

כְּפַר יְחֶזְקֵאל

הִגַּעְתִּי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּסְּפִינָה 'קֵדְמָה'.
פְּקִיד הַסּוֹכְנוּת שָׁאַל אוֹתִי אִם יֵשׁ לִי קְרוֹבִים בָּאָרֶץ.
עָנִיתִי: ''יֵשׁ לִי דּוֹד בִּכְפַר יְחֶזְקֵאל''.
הוּא יָעַץ: ''יֵשׁ לָךְ דּוֹד בִּכְפַר יְחֶזְקֵאל, תִּסְּעִי אֵלָיו''.

מֵהַנָּמֵל נָסַעְתִּי לְיוֹמַיִם לִמְעוֹן עוֹלִים בְּקִרְיַת שְׁמוּאֵל.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִגִּיעַ אוֹטוֹבּוּס שֶׁנָּסַע עַד בֵּית שְׁאָן.
הֶעֱמִיסוּ עָלָיו אֶת אַרְגַּז הַחֲפָצִים שֶׁלִּי,
הַנּוֹסְעִים הִצְטָרְפוּ, וְיָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ.

בְּקַפְרִיסִין בָּנִיתִי, מֵעֵצִים שֶׁמָּצָאתִי, אַרְגַּז מִטְעָן.
הִצְטַיַּדְתִּי בִּבְגָדִים מְשֻׁמָּשִׁים שֶׁקִּבַּלְנוּ בַּחֲלֻקָּה מְהַגּ'וֹיִנְט.
הָיוּ לִי עוֹד כַּמָּה חֲפָצִים שֶׁהָיִיתִי צְרִיכָה, וְזֶה הָיָה כָּל רְכוּשִׁי.
אָמְרוּ גַּם שֶׁבָּאָרֶץ אֵין עֵצִים, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאֶצֹּר מֵהָאַרְגָּז אִצְטַבָּה.

הַנַּהָג הוֹרִיד אוֹתִי בַּצֹּמֶת לְרַגְלֵי הַגִּבְעָה שֶׁל כְּפַר יְחֶזְקֵאל.
הוּא הִסְבִּיר: ''אַתְּ רוֹאָה, בַּקָּצֶה לְמַעְלָה נִמְצָא כְּפַר יְחֶזְקֵאל''.
יָרַדְתִּי מֵהָאוֹטוֹבּוּס לְבַד, עִם אַרְגָּז גָּדוֹל, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה לַעֲשׂוֹת.
הוּא אָמַר ''לְמַעְלָה'', וְלֹא הָיָה לִי שֶׁמֶץ שֶׁל מֻשָּׂג הֵיכָן כְּפַר יְחֶזְקֵאל.

נִצַּבְתִּי בַּצֹּמֶת הַשּׁוֹמֶמֶת כְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת,
מִתְלַבֶּטֶת הַאִם רָצוּי לְהַשְׁאִיר אֶת הָאַרְגָּז בַּצַּד.
לְפֶתַע רָאִיתִי מַשָּׂאִית גְּדוֹלָה מִתְקָרֶבֶת עַל הַכְּבִישׁ.
הָיוּ עָלֶיהָ כְּעֶשְׂרִים חַיָּלִים, שֶׁחָבְשׁוּ תַּרְבּוּשִׁים עִם צִיצִים.

תָּפַסְתִּי שֶׁהֵם חַיָּלִים עֲרָבִים, פָּחַדְתִּי, וְהִסְתַּתַּרְתִּי בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
הֵם יָשְׁבוּ צוֹלְפִים עִם רוֹבֵיהֶם הַחוּצָה, מַבִּיטִים לְכָל עֵבֶר.
הַמַּשָּׂאִית עָצְרָה, וְהִתְחִילָה לִנְסֹעַ הָלוֹךְ וָשׁוֹב לְיַד הָאַרְגָּז.
לֹא יָדַעְתִּי מָה לַעֲשׂוֹת. חָשַׁבְתִּי שֶׁפֹה הַסּוֹף שֶׁלִּי צָפוּי.

הִתְחַלְתִּי לָרוּץ שְׁפוּפָה בַּשָּׂדֶה לְצַד הַדֶּרֶךְ עַד קְצֵה הַכְּפָר.
בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת הִקַּשְׁתִּי בַּדֶּלֶת שֶׁל הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן.
בַּעַל הַבַּיִת, אָדוֹן כַּ''ץ, פָּתַח לִי אֶת הַדֶּלֶת.
אָמַרְתִּי, קִצְרַת נְשִׁימָה:

''אֲנִי מֵהַסּוֹכְנוּת. הוֹרִידוּ אוֹתִי בַּצֹּמֶת, כִּי יֵשׁ לִי דּוֹד כָּאן אֶצְלְכֶם,
אֲבָל עָלִיתִי בְּרִיצָה מֵרֹב פַּחַד. אַתָּה רוֹאֶה, כֻּלִּי שְׂרוּטָה,
וּבְקֹשִׁי אֲנִי חַיָּה. אַרְגַּז הָעֵץ שֶׁלִּי נִשְׁאַר לְצַד הַכְּבִישׁ,
וְיֵשׁ לְצִדּוֹ קְבוּצָה שֶׁל חַיָּלִים עֲרָבִים בְּמַשָּׂאִית.''


אָדוֹן כַּ''ץ פָּעַל מִיָּד. הוּא רָתַם סוּס לָעֲגָלָה, וּמִהַרְנוּ לְדּוֹד צְבִי,
שֶׁהִגִּיעַ אַרְצָה בָּעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה, יַחַד עִם דָּוִד בֶּן גוּרְיוֹן.
סִפַּרְנו גַּם לִצְבִי מָה הַמַּצָּב. הוּא צִלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן,
וְכָל הַכְּפָר הִתְקַבֵּץ לְיַד בֵּית הָעָם.

בַּחוּרִים אֲחָדִים יָרְדוּ עִם כְּלֵי נֶשֶׁק לַצֹּמֶת.
הֵם חָזְרוּ עִם הָאַרְגָּז, וְאָמְרוּ שֶׁהַמַּשָּׂאִית נֶעֶלְמָה.
יָמִים אֲחָדִים קֹדֶם גִּלּוּ הָעֲרָבִים מִטְעָן נֶפֶץ בַּכְּבִישׁ.
כְּשֶׁרָאוּ אֶת הָאַרְגָּז שֶׁלִּי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁזֶּה דָּבָר דּוֹמֶה.

יִתָּכֵן שֶׁאַרְגַּז הָעֵץ שֶׁלִּי הִצִּיל אֶת כָּל הַכְּפָר.
הָיְתָה צְפוּיָה הַתְקָפָה עָלָיו בְּכָל שָׁעָה,
וְאוּלַי הַחַיָּלִים הִתְכּוֹנְנוּ לְהִסְתַּעֵר,
אַךְ הָאַרְגָּז עָצַר בַּעֲדָם.


הַדּוֹד וְהַדּוֹדָה בִּכְפַר יְחֶזְקֵאל קִבְּלוּ אוֹתִי בְּאַהֲבָה רַבָּה.
הָיָה לִי טוֹב אֶצְלָם. עָבַדְתִּי בְּעֲבוֹדוֹת הַמֶּשֶׁק שֶׁלָּהֶם.
כַּחֲצִי שָׁנָה לְאַחַר מִכֵּן עָלָה גַּם אֶלִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הִגִּיעוּ כְּבָר עוֹלִים רַבִּים מִקַּפְרִיסִין לָאָרֶץ.

אֶלִי גֻּיַּס מֵהָאֳנִיָּה יָשָׁר לַצָּבָא. הוּא נִשְׁלַח לַקְּרָבוֹת בְּלַטְרוּן.
רַבִּים מֵהַחַיָּלִים שֶׁהָיוּ אִתּוֹ נָפְלוּ, וַחֲבֵרוֹ הַטּוֹב אִבֵּד רֶגֶל.
יוֹם אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁהוּא הָיָה בַּצָּבָא, קִבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ מִכְתָּב.
הוּא סִפֵּר שֶׁהוּא נִפְצַע, וְנִמְצָא בְּבֵית הַחוֹלִים בְּצְרִיפִין.

הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁאָבוֹא לְבַקֵּר.
הַדּוֹד הִזְהִיר אוֹתִי: ''אַל תִּסְּעִי''!
הוּא אָמַר שֶׁיֵּשׁ קְרָבוֹת בְּכָל מָקוֹם,
יֵשׁ גַּם כְּנוּפְיוֹת, וּמְסֻכָּן לָצֵאת מֵהַכְּפָר.

לֹא שָׁמַעְתִּי לַעֲצָתוֹ, וְנָסַעְתִּי.
הַנְּסִיעָה הִתְבַּצְּעָה בְּאוֹטוֹבּוּסִים מְשֻׁרְיָנִים.
בְּחַלּוֹנוֹתֵיהֶם הַקִּדְמִיִּים הֻתְקְנוּ תְּרִיסֵי פְּלָדָה עָבִים.
בְּכָל אוֹטוֹבּוּס הָיוּ שְׁנֵי נַהָגִים, וְהֵם בְּקֹשִׁי יָכְלוּ לְהָצִיץ דַּרְכָּם.

הַתְּנוּעָה הָיְתָה אֶפְשָׁרִית בִּכְבִישִׁים מְעַטִּים.
הָיוּ עִקּוּפִים רַבִּים, וְהִתְעַכַּבְנוּ גַּם יוֹמַיִם בְּגֶ'נִין.
בַּכְּבִישִׁים הָיוּ מַחְסוֹמִים רַבִּים, שֶׁהָאַנְגְּלִים הִצִּיבוּ.
הָעֲרָבִים הָיוּ יְכוֹלִים לִפְגֹּעַ בָּנוּ מִמַּאֲרָבִים שֶׁהִצִּיבוּ.

הַנַּהָגִים תִּדְרְכוּ אֶת הַנּוֹסְעִים:
''אִם תִּשְׁמְעוּ יְרִיּוֹת תִּשְׁכְּבוּ עַל הָרִצְפָּה''.
נָסַעְנוּ בְּחֵיפָה, וּבִשְׁכוּנַת חָלִיסַה יָרוּ עָלֵינוּ.
נִשְׁכַּבְנוּ עַל רִצְפַּת הָאוֹטוֹבּוּס, וְעָבַרְנוּ בְּשָׁלוֹם.

בְּצְרִיפִין הֵבַנְתִּי שֶׁאֶלִי אֵינוֹ בְּדִיּוּק פָּצוּעַ.
הוּא הָיָה בְּהֶלֶם קְרָב קָצָר, לְאַחַר לַטְרוּן.
הוּא אָמַר: ''כְּשֶׁאַרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר אֶקַּח חֻפְשָׁה,
וְאָבוֹא לְבַקֵּר אוֹתָךְ לִזְמַן מְמֻשָּׁךְ בִּכְפַר יְחֶזְקֵאל''.

הוּא הוֹסִיף: ''אַתְּ יוֹדַעַת, צֵרַפְתִּי אוֹתָךְ לִתְעוּדַת הַזֶּהוּת בְּתוֹר אִשְׁתִּי''.
כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לָאָרֶץ הוּא הִצְהִיר שֶׁהוּא בַּעֲלִי, לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הִתְחַתַּנּוּ.
הוּא הָיָה פִּקֵּחַ מְאֹד, וְחָשַׁב שֶׁלֹּא יִשְׁלְחוּ גְּבָרִים נְשׂוּאִים לַקְּרָב.
הִסְכַּמְתִּי אִתּוֹ: ''טוֹב, מָה שֶׁעָשִׂיתָ, עָשִׂיתָ''.

הַדּוֹד פָּגַשׁ אֶת הֶחָבֵר שֶׁלִּי, וְרָאָה שֶׁהוּא בְּסֵדֶר.
הוּא עָרַךְ לָנוּ חֲתֻנָּה יָפָה מְאֹד בִּכְפַר יְחֶזְקֵאל.
כָּל תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר הִגִּיעוּ לַחֲתֻנָּה.
הָפַכְתִּי לְאִשָּׁה נְשׂוּאָה.


אֶלִי לֹא רָצָה לְהִשָּׁאֵר בִּכְפַר יְחֶזְקֵאל.
כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מִלְחָמָה, וְהוּא הָיָה חַיָּל,
הוּא הָיָה מַגִּיעַ בַּחֻפְשׁוֹת, וְגַרְנוּ אֵצֶל הַדּוֹד.
הוּא רָצָה לַעֲבֹר לַגּוּר בְּחֵיפָה, וְלִמְצֹא עֲבוֹדָה.

הָלַכְתִּי לְסוֹכְנוּת בְּחֵיפָה לְבַקֵּשׁ שֶׁיַּתְנוּ לָנוּ דִּירָה.
הָיוּ אָז הֲמוֹן בָּתִּים רֵיקִים שֶׁהָעֲרָבִים נָטְשׁוּ.
הַפְּקִידִים הֶחְלִיטוּ שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָנוּ זוּג צָעִיר
נִשָּׁאֵר בַּכְּפָר, אוֹ שֶׁנֵּלֵךְ לַקִּבּוּץ.

חָזַרְתִּי אֲלֵיהֶם בְּחֹם וּבְקֹר.
הָיִיתִי חוֹזֶרֶת וּמְבַקֶּשֶׁת: ''תְּנוּ לָנוּ דִּירָה''.
הֵם הָיוּ מְבַלְבְּלִים אֶת הַמּוֹחַ, אֲבָל הִתְעַקַּשְׁתִּי.
לְבַסּוֹף קִבַּלְנוּ שְׁנֵי חֲדָרִים עִם רִצְפַּת בֶּטוֹן בְּחָלִיסַה.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר III - חֶזְקָה, חֵלֶק ב' - הַעְפָּלָה, פֶּרֶק 85: קַפְרִיסִין

קַפְרִיסִין

הָיִיתִי בְּקַפְרִיסִין שָׁנָה שְׁלֵמָה.
גַּרְנוּ בָּאֲהָלִים, בְּמַחֲנֵה מַעֲצָר מְגֻדָּר.
חַיָּלִים אַנְגְּלִים רַבִּים הִשְׁגִּיחוּ שֶׁלֹּא נִבְרַח.
קִבַּלְנוּ מָזוֹן דֵּי הַצֹּרֶךְ, כּוֹלֵל חֲבִילוֹת מָזוֹן מֵהָאָרֶץ.
הַמַּיִם הָיוּ בְּצִמְצוּם, שָׁעָה בְּבֹקֶר וְשָׁעָה אַחַר-הַצָּהֳרַיִם.

גַּם חַוָּה אֲחוֹתִי הִגִּיעָה לְקַפְרִיסִין, זְמַן לֹא רָב אַחֲרַי. פָּגַשְׁתִּי אוֹתָהּ בְּמִקְרֶה.
הָאַנְגְּלִים אִפְשְׁרוּ עֲלִיָּה לָאָרֶץ לִגְבָרִים מְעַטִּים, וּבִתְנַאי שֶׁיִּהְיוּ נְשׂוּאִים.
קְבוּצַת בַּחוּרוֹת צְעִירוֹת, וְחַוָּה בֵּינֵיהֶן, קִבְּלָה תִּעוּד שֶׁהֵן נְשׂוּאוֹת.
הֵן טָסוּ מִשְּׁבֶדְיָה לְצָרְפַת, שָׁם הָיוּ צְרִיכוֹת לְהִצְטָרֵף לַחֲתָנִים.
הַמָּטוֹס נִתְקַע בַּדֶּרֶךְ, וְהֵן הִגִּיעוּ לְאַחַר שֶׁהַבַּחוּרִים יָצְאוּ.

הַקְּבוּצָה הָעָבְרָה לְבֶּלְגְּיָה, וְגָרָה בְּמִסְתּוֹר הַרְחֵק מִמְקוֹם יִשׁוּב.
הִגִּיעוּ לְשָׁם עוֹד עוֹלִים רַבִּים.
כֻּלָּם הֶעְפִּילוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּסְפִינַת הַמַּעְפִּילִים 'תֵיאוֹדוֹר הֶרְצְל'.
הָיוּ בַּסְּפִינָה כְּאַלְפַּיִם מַעְפִּילִים.
גַּם הֵם נִתְגַּלּוּ וְנִשְׁלְחוּ לְקַפְרִיסִין, לְאַחַר קְרָב בַּיָּם שֶׁבּוֹ הָיָה הָרוּג.

חַוָּה הָיְתָה בְּמַחֲנֶה אַחֵר, אֲבָל יָכֹלְנוּ לְהִפָּגֵשׁ.
הַמַּחֲנוֹת הַצְּמוּדִים הָיוּ מְגֻדָּרִים, אַךְ הָאֲנָשִׁים קָרְעוּ אֶת הַגְּדֵרוֹת.
לְקַפְרִיסִין הִגִּיעוּ מֵהָאָרֶץ אַנְשֵׁי סִיּוּעַ רַבִּים.
בֵּינֵיהֶם הָיָה ד''ר אוֹפֶּנְהַיְימֶר, אֲשֶׁר הֵבִיא לְחַוָּה וְלִי חֲבִילוֹת מָזוֹן,
מֵהַדּוֹד שֶׁלָּנוּ צְבִי בֶּרְמַן, מִכְּפָר יְחֶזְקֵאל.

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה טוֹבָה בַּשֵּׁם פֶלָה, מִנִּצּוֹלוֹת גֶּטוֹ לוֹדְז'.
רֹאשׁ הַיּוּדֶנְרָט רוּמְקוֹבְסְקִי אִמֵּץ עֲשָׂרָה יְלָדִים, וְאוֹתָהּ בֵּינֵיהֶם.
כָּךְ הִיא נוֹתְרָה בַּחַיִּים, אַחֲרֵי שֶׁכִּמְעַט כָּל תּוֹשָׁבֵי הַגֶּטוֹ נִשְׁלְחוּ לַהַשְׁמָדָה.
הִכַּרְנוּ שְׁנֵי בַּחוּרִים רְצִינִיִּים מִמָּרוֹקוֹ. הֵם אָמְרוּ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים אוֹתָנוּ מְאֹד.
הֵם דִּבְּרוּ מָרוֹקָאִית וַאֲנַחְנוּ אִידִישׁ, וְהִתְבַּטֵּאנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל בִּתְנוּעוֹת אֶצְבָּעוֹת.

הֵם הִבְטִיחוּ לְהִתְחַתֵּן אִתָּנוּ כַּאֲשֶׁר נַגִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל, וְהִתְאַהַבְנוּ.
כְּשֶׁהָיוּ לִי אֶת אֵלִי, הֶחָבֵר שֶׁלִּי, וַאֲחוֹתִי, שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא עִנְיֵן אוֹתִי.
הָיָה שָׂמֵחַ בְּקַפְרִיסִין. הָיוּ בּוֹ מִסְגְּרוֹת פְּעִילוֹת רַבּוֹת, מִפְלָגוֹת וְתֵאַטְרָאוֹת.
הַמַּרְשִׁימִים בְּיוֹתֵר הָיוּ הַמִּסְדָּרִים הַיּוֹמִיִּים שֶׁל חַבְרֵי בֵּיתָ''ר, שֶׁלָּבְשׁוּ בָּהֶם מַדִּים.
פְּעִילֵי מִפְלָגוֹת אֲחָדִים נִסּוּ לְצָרֵף אוֹתִי אֲלֵיהֶן, אַךְ לֹא רָצִיתִי לְהִצְטָרֵף לְאַף מִפְלָגָה.

חֲבֵרָה שֶׁלִּי הָיְתָה בְּמַקְהֵלָה, וְנָתְנָה לִי שְׁנֵי כַּרְטִיסִים לַהוֹפָעָה הַקְּרוֹבָה שֶׁלָּהּ.
לֹא הָיָה מָה לַעֲשׂוֹת בְּקַפְרִיסִין חוּץ מִלָּלֶכֶת לַהוֹפָעוֹת, שֶׁהָיוּ טוֹבוֹת.
הָאוּלָם הָיָה קָטָן, אַךְ כָּל הַמַּחֲנוֹת בָּאוּ, וְשָׂרַר דֹּחַק רַב.
אֶלִי, שֶׁהָיָה סְפָרַדִּי, הִצִּיג אֶת הַכַּרְטִיסִים לַבִּקֹּרֶת.
הַכַּרְטִיסָן, מ'גוֹרְדוֹנְיָה', לֹא נָתַן לוֹ לְהִכָּנֵס.

רָצִיתִי לַחְזֹר אָחוֹרָה, אַךְ הִתְחִיל לַחַץ שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁדָּחֲפוּ.
אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁלֹט בַּמַּצָּב, וְכִמְעַט נָפַלְתִּי. פָּנִיתִי אֵלָיו:
''מַדּוּעַ אַתָּה לֹא נוֹתֵן לוֹ לְהִכָּנֵס? הוּא הֶחָבֵר שֶׁלִּי.''
הוּא טָעַן: ''לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ שֶׁהוּא הֶחָבֵר שֶׁלָּךְ?''
הוּא הָיָה חַיָּב לָדַעַת שֶׁאֶלִי חָבֵר שֶׁל אַשְׁכְּנַזִּיה.

לְאַחַר כְּשָׁנָה קִבַּלְנוּ אִשּׁוּרִי עָלֶיהָ.
כָּל מַחֲנֶה קִבֵּל שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה מֵהֶם.
פֶלָה וַאֲנִי קִבַּלְנוּ אֶת שְׁנֵי הָרִאשׁוֹנִים אֶצְלֵנוּ.
זֹאת כִּי הָיוּ לָנוּ חֲתָנִים, וְהָיוּ צְרִיכִים חַיָּלִים בָּאָרֶץ.
חוּץ מִזֶּה, בַּחוּרוֹת רַבּוֹת לֹא רָצוּ לַעֲלוֹת בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר III - חֶזְקָה, חֵלֶק ב' - הַעְפָּלָה, פֶּרֶק 84: בַּת גַּלִּים

בַּת גַּלִּים

הִפְלַגְנוּ כְּשִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת.
כְּבָר לֹא הֵבַנְתִּי הֵיכָן אֲנַחְנוּ נִמְצָאִים.
לְפֶתַע הוֹדִיעוּ שֶׁרוֹאִים אֶת הַר הַכַּרְמֶל.
הִתְלַהַבְנוּ, אַךְ אָסוּר הָיָה לָנוּ לַעֲלוֹת לַסִּפּוּן.
חִכִּינוּ בְּסַבְלָנוּת לָרֶגַע שֶׁנַּגִּיעַ לַחוֹף, וְנוּכַל לָרֶדֶת.

בִּנְתִיבֵי הַמַּיִם הַבֵּינְלְאֻמִּיִּים הִפְלַגְנוּ בְּלִי הַפְרָעָה,
אֲבָל בִּתְחוּם הַמַּיִם הַטֶּרִיטוֹרְיָאלִיִּים שָׁלְטוּ הָאַנְגְּלִים.
סְפִינוֹת קְרָב בְּרִיטִיּוֹת, חֲדָשׁוֹת וּגְדוֹלוֹת, הִקִּיפוּ אוֹתָנוּ.
הָאַנְגְּלִים יָדְעוּ כָּל הַזְּמַן עַל הַהַפְלָגָה שֶׁל 'חַיִּים אַרְלוֹזוֹרוֹב'.
הֵם חִכּוּ לְרֶגַע בּוֹ יוּכְלוּ לַעֲצֹר אוֹתָהּ, וְלֶאֱסֹר אֶת כָּל נוֹסְעֶיהָ.

הַמְּפַקְּדִים שֶׁלָּנוּ גִּיְּסוּ קְבוּצַת מַעְפִּילִים, בֵּינֵיהֶן אֲנִי.
תַּפְקִידֵנוּ הָיָה לְהִתְנַגֵּד לַחַיָּלִים שֶׁיְּנַסּוּ לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הָאֳנִיָּה.
קִוִּינוּ שֶׁנַּצְלִיחַ לַהֲדֹף אוֹתָם, בְּכוֹחוֹתֵינוּ הַדַּלִּים, עַד שֶׁנַּגִּיעַ לַחוֹף.
הוֹצֵאנוּ וְקָשַׁרְנוּ שְׁמוֹנָה קוֹרוֹת אֲרֻכּוֹת בְּנִּצָּב לַסִּיפוֹן, אַרְבָּעָה מִכָּל צַד.
הַסְּפִינָה הִפְלִיגָה, הַמַּשְׁחָתוֹת נִסּוּ לְהִצָּמֵד אֵלֶיהָ, אַךְ הַקּוֹרוֹת בָּלְמוּ אוֹתָן.

הִתְקַדַּמְנוּ כָּךְ עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לְחוֹפֵי חֵיפָה.
הָאַנְגְּלִים הִתְחִילוּ לִירוֹת עָלֵינוּ פְּצָצוֹת גָּז מַדְמִיעַ.
הַגָּז שָׂרַף בָּעֵינַיִם וְהֶחְנִיק. הִתְחַלְנוּ לְהִשְׁתַּעֵל בְּלִי הֶפְסֵק.
הָיְתָה לִי מֵימִיָּה עִם קָפֶה, הִרְטַבְתִּי בּוֹ אֶת פָּנַי, וְשָׁתִיתִי מְעַט.
הַגָּז הִפְסִיק לְהָצִיק וְנִשְׁאַרְתִּי עַל הַסִּפּוּן, יַחַד עִם לוֹחֲמִים נוֹסָפִים.

הָאַנְגְּלִים יָרוּ מַטָּח נוֹסָף שֶׁל פְּצָצוֹת גָּז.
נֶאֱלַצְנוּ לְהִסְתַּתֵּר מֵהֶן וְנִמְלַטְנוּ אֶל מִתַּחַת לַסִּפּוּן.
חַיָּלִים אַנְגְּלִים חוֹבְשֵׁי מַסֵּכוֹת הִתְחִילוּ לִזְחֹל עַל הַקּוֹרוֹת.
אֲחָדִים מֵאִתָּנוּ עָלוּ שׁוּב לַסִּפּוּן. עָלִיתִי גַּם אֲנִי, בַּחוּרָה יְחִידָה.
הָיוּ לִי לַהֲגָנָתִי סִיר בַּרְזֶל חָבוּשׁ עַל הָרֹאשׁ, וְלוּחַ פַּח קָשׁוּר עַל הֶחָזֶה.

כְּלִי הַנֶּשֶׁק שֶׁלָּנוּ הָיוּ בַּקְבּוּקִים וַאֲבָנִים.
הִתְחַלְנוּ לִזְרֹק מִכָּל הַבָּא לַיָּד עַל הָאַנְגְּלִים.
צָעַקְתִּי לְעֶבְרָם: ''פָשִׁיסְטִים בִּכְפָפוֹת לְבָנוֹת!''
הֵם קָרְאוּ בָּרַמְקוֹל בְּכַעַס: ''שֶׁהַבַּחוּרָה תֵּרֵד מֵהַסִּפּוּן!
שֶׁהִיא לֹא תִּהְיֶה עָלָיו. מָה שֶׁקּוֹרֶה אֵינוֹ מַתְאִים לַבַּחוּרוֹת!''

מִכָּל הַלּוֹחֲמִים שֶׁעָלוּ לַהֲדֹף אֶת הָאַנְגְּלִים נוֹתְרוּ מְעַטִּים.
הָיִיתִי בֵּין הַבּוֹדְדִים שֶׁלֹּא וִתְּרוּ, וְהִמְשִׁיכוּ לְהִלָּחֵם בָּהֶם.
רָאִיתִי אֶת אַחַד הַחַיָּלִים הָאַנְגְּלִים עוֹלֶה אֵלֵינוּ לְיָדִי.
הָיִיתִי קְרוֹבָה אֵלָיו, וְהִשְׁלַכְתִּי אוֹתוֹ בְּכּוֹחַ לַיָּם.
הָאַנְגְּלִים צָעֲקוּ בְּכַעַס: ''אֲנַחְנוּ נַהֲרֹג אוֹתָךְ''!

עוֹד חַיָּלִים עָלוּ עַל הַסְּפִינָה, וְהִשְׁתַּלְּטוּ עַל הַסִּפּוּן.
הַחַיָּלִים תָּפְשׂוּ אֶת כֻּלָּנוּ, וּשְׁנַיִם מֵהֶם אָחֲזוּ בִּי.
הֵם הִפִּילוּ וְהִכּוּ אוֹתִי, מַכּוֹת לֹא חֲזָקוֹת מִדַּי.
הֵם אָמְרוּ בַּזַּעַם: ''מַגִּיעַ לָךְ הֲכִי הַרְבֵּה!
הָיִית רָעָה. זָרַקְתְּ חָבֵר שֶׁלָּנוּ לַיָּם!''

אַחַר כָּךְ הֵם שָׂמוּ לִי מַשֶּׁהוּ בַּפֶּה.
רֹאשִׁי הִתְחִיל לְהִסְתַּחְרֵר, וְנֶחְלַשְׁתִּי.
הִתְחַלְתִּי לְהִשְׁתַּעֵל בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת.
מְאֻחָר יוֹתֵר הִסְבִּירוּ לִי שֶׁזֹּאת הָיְתָה אַבְקָה,
שֶׁנּוֹעֲדָה לִגְרֹם לִי לְאַבֵּד זְמַנִּית אֶת יְכֹלֶת הַתִּפְקוּד.

כְּשֶׁהָאַנְגְּלִים הִשְׁתַּלְּטוּ הָיִינוּ קְרוֹבִים לַיַּבָּשָׁה,
בְּחוֹף שִׁקְמוֹנָה בְּבַת גַּלִּים, לְמַרְגְּלוֹת הַר הַכַּרְמֶל.
רַב הַחוֹבֵל נָתַן לְכֻלָּנוּ עֵצָהּ: ''מִי שֶׁיָּכֹל, שֶׁיִּקְפֹּץ לַיָּם''!
מִי שֶׁיָּכְלוּ, קָפְצוּ וְשָׂחוּ. מְעַטִּים הִצְלִיחוּ גַּם לְהַגִּיעַ אֶל הַחוֹף.
מִתְנַדְּבִים מֵהַיָּשׁוּב הִמְתִּינוּ לָהֶם, וְלָקְחוּ אוֹתָם לִמְקוֹם מִבְטַחִים.

הָאַנְגְּלִים הֵבִיאוּ סְפִינַת-כֶּלֶא מְיֻחֶדֶת, עִם סִּפּוּן מְגֻדָּר.
הֵם פָּקְדוּ עָלֵינוּ: ''תַּעַבְרוּ מִיָּד לַסְּפִינָה הַזֹּאת!''
בָּכִינוּ, צָעַקְנוּ, אַךְ הַכֹּל הָיָה לַשָּׁוְא.
מְפַקְּדֵנוּ אָמַר שֶׁאֵין לָנוּ בְּרֵרָה.
לוֹקְחִים אוֹתָנוּ לְקַפְרִיסִין.

אַחַד הַמְּפַקְּדִים ב'חַיִּים אַרְלוֹזוֹרוֹב' הָיָה גֶּבֶר צָעִיר מֵאָמֶרִיקָה.
הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁאֶעֱזֹר לוֹ לַעֲבֹר אֶת הַבִּקֹּרֶת כְּשֶׁנֵּרֵד בְּקַפְרִיסִין.
הוּא נָתַן לִי לְהַחְזִיק חֲבִילָה קְטַנָּה, שֶׁהָיָה בָּהּ אֶקְדָּח.
הִתְנַהַגְנוּ כְּמוֹ בְּנֵי זוּג בְּעֵת הַיְּרִידָה מֵהַסְּפִינָה,
וְכָךְ הָאַנְגְּלִים לֹא חָשְׁדוּ בָּנוּ.

הָפַכְנוּ לְחֵלֶק חִיּוּנִי בַּמַּאֲבָק לַהֲקָמַת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
'חַיִּים אַרְלוֹזוֹרוֹב' נוֹתְרָה תְּקוּעָה בַּחוֹף שֶׁל בַּת-גַּלִּים.
דַּיָּגִים מְקוֹמִיִּים בָּזְזוּ אֶת כָּל הַמִּטְעָן שֶׁלָּנוּ שֶׁהָיָה עָלֶיהָ.
לֹא הָיוּ לָנוּ מֵרֹאשׁ סִכּוּיִים לְהַגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לְחוֹף מִבְטַחִים.
אַף עַל פִּי כֵּן לֹא הִתְחָרַטְתִּי עַל הַמַּסָּע שֶׁהֵבִיא אוֹתִי לְכָאן.