יפה נוף

ימי הביניים הם אלף השנים שבין התמוטטות האימפריה הרומית, במאה ה-5 לספירה, ועד לעידן התגליות במאה ה-16. באותה תקופה ממושכת הסתגרו בני האדם בערים, בטירות ובמנזרים, בתחושת אבדן על העולם שחרב. הדרכים נהרסו והתנוונו, התנועה בהן הצטמצמה מאד, ועימה התבטלו גם מסעות התגלית הגיאוגרפיים.

בימי הביניים, בגלל הנסיגה הכללית בהתפתחות הציביליזציות במערב, הפכו המפות הקוגניטיביות, דימיוניות, מופשטות, ומואנשות, ליצירות הכרטוגרפיות העיקריות. הן התבססו על הספרים והמפות מהתקופה הקלאסית אשר שרדו לאחר התמוטטות האימפריה הרומית. אך מחמת הסכנות בדרכים, ניסו המלומדים, מכונסים בבתיהם, לשער מה הוא העולם אשר מחוץ לחומות, במטרה ליצור כלי קוגנטיבי שיאפשר להם לחשב מסלול מחדש.

המדע הפך להיות מרוכז בידי הכנסיה, אשר שאפה לעצב תמונת עולם ברוח האמונה. במשך כאלף שנים, המפות הפכו להיות השתקפות של תמונת העולם הנוצרית, והיו בעלות מאפיינים מובהקים של גיאומטריה מקודשת. אין זאת אומרת שהמפות היו קוגניטיביות בלבד. במהלך הדורות, ככל שמצב הבטחון הכללי השתפר, נוסעים רבים חזרו עם סיפורי מסעות, ורמת ההשכלה עלתה, התפתחה גם היכולת לצייר את פני הארץ במידה מפורטת ומדויקת הרבה יותר.

במהלך ימי הביניים באירופה השתרשה בתפישה, בקרב המלומדים ובתרבות העממית כאחד, מפת עולם מושגית, דתית, מופשטת וסימטרית, שכונתה מפת T-O. מפות T-O מתבססות על מפת העולם בצורת גולגולת של הרודוטוס, אך מהוות הפשטה שלה. רמת המופשטות הגבוהה שלהן מעבירה מסר על פיו בנוי העולם כאידיאה דתית נוצרית.

במפות אלה העולם הוא עיגול - O, שמחולק בתוכו בשני קווים עבים בצורת T, עם ארץ ישראל במפגש הקווים. יבשת אסיה היא כל החצי העליון, והיבשות אפריקה ואירופה נמצאות בחצי התחתון, מימין ומשמאל. היבשות מופרדות באמצעות צורת ה-T, אשר מסמלת את הים התיכון במרכז, ואת הים השחור וים סוף, ו/או נהרות הנילוס והדון, משני צדדיו.

מפת T-O הקלאסית התבססה כמפת העולם הנוצרי על ידי איזידור מסביליה, אחרון אבות הכנסיה הקתולית, במאה ה-7 לספירה. הוא תיאר אותה במסגרת אנציקלופדיה בת 20 כרכים שאותה חיבר, שהיתה אסופה של כל הידע המוכר עד ימיו, שהיה רובו ככולו מהתקופה הקלאסית.

קיימת, לאורך ימי הביניים, התפתחות ממפות T-O סכמטיות בסיסיות וקטנות, שצוירו באופן פרימיטיבי, למפות ענק מפורטות שצוירו בטכניקות משוכללות. הרעיון הבסיסי בכולן הוא אחד: הכרטוגרפים היו מונחים על פי הרעיון שישוע הוא הדימוי הצורני ששולט גם בחיי העולם הזה. מפת העולם, בעקבותיו, היתה לעגולה ומחולקת בדייקנות על פי הצלב. צוירו בה קדושים ומפלצות במקומות שונים ברוח האמונה. יתר על כן, ירושלים, עירו של המשיח הנוצרי, הפכה להיות במרכז המפה, והנושא המרכזי שלה.

התפתחות מפת T-O בתרבות האירופאית במהלך הדורות באמצעות מפות שונות:

הים התיכון, אשר מצויר במפת T-O בלב העולם, זכה לפרשנות אנתרופומורפית עוד במפה המירובינגית מהמאה ה-7, שבה הוא מצויר בדמות עובר, אשר שני פני בני הזוג, אירופה האם ואפריקה האב, חובקים אותו משמאל ומימין.
אטלס ביאטוס כולל כתריסר מפות בסגנון T-O, אשר שורטטו עד למאה ה-13. האטלס נקרא על שם נזיר ספרדי מהמאה ה-8 אשר יצר אב טיפוס של המפה, שמשתדל להיות נאמן גם למציאות, אשר לפיה לימים ולנהרות יש קווים טבעיים.

בשנת 1234 נוצרה מפת אבסטורף. זאת מפה ענקית, מחולקת ל-30 גיליונות, בגודל כללי של כ -3.5 מטר על 3.5 מטר. המפה מפורטת מאד, ומופיע בה כל אלמנט גיאוגרפי חשוב שהיה ידוע באותה תקופה. המפה מאוירת ברוח התקופה: ציורים של מקומות ויצורים אמיתיים, בצד ציורים של מקומות ויצורים דימיוניים, בשילוב תיאורים כתובים. ציורים קטנים של ראשו של ישוע, ידיו ורגליו, בהיקף גוף המפה, נועדו להצהיר כי יש במפה זאת ניסיון לשלב בין פרטי המציאות לתמונת העולם המופשטת והדימיונית.

מפת T-O היתה מקור השראה למסעי הצלב. מסעי הצלב, במאות 11-13 לספירה, היו גם המסעים הגיאוגרפיים העיקריים בימי הביניים. הם התחילו ברחבי יבשת אירופה, וחצו את המזרח הים התיכון לכיוון ארץ ישראל. הם התבצעו ככל הנראה ללא מפות, לאורך נתיבים מוכרים מזה דורות רבים. המסעים התבססו בקטע האחרון שלהם על ערים ידידותיות לחופי הים התיכון, בעיקר של אימפרית וונציה.

נושא מיפוי מרכזי בימי הביניים באירופה היה העיר מוקפת החומה. הציביליזציה היתה מורכבת בעיקר מערי-מדינה, אשר נלחמו זאת בזאת ולכן מופו בדקדקנות. במפות עיר רבות ניתן לזהות, במידה זאת או אחרת, שני מאפיינים מודגשים דומים: א. החומה הבצורה שמקיפה את העיר בצורה מעגלית, ונושקת לים או הנהר. ב. העיר נחצית על ידי שתי שדרות, לאורך ולרוחב. המפות האלה המשיכו להיות נושא כרטוגרפי מרכזי גם במאות 16-18. מפות אלה עיצבו את תמונת העולם של אזרחיהן על פי הנצרות, בזכות דימיונן למפת T-O.

המצאת המצפן ותחילת השימוש בו במאה ה-11, יצרה תפנית משמעותית בכרטוגרפיה האירופאית. המצפן עודד מאד את השימוש בספינות בלב ים, וכך נדדה תשומת הלב הכרטוגרפית מערבה, לעבר בריטניה, סקנדינביה, והאוקינוס האטלנטי. במקביל, פותחו באירופה ספינות מפרש גדולות הרבה יותר, אשר איפשרו חצית אוקינוסים. התחבורה הימית הפכה להיות מוקד תשומת הלב, ועימה גם חייהם של יורדי הים.
אפשר לראות בצורת ה-T סכימה של ספינת מפרש, כאשר ה-O הוא גוף הספינה וה-T הוא המפרש.

באירופה הנוצרית של ימי הביניים הפכו לצורת T-O אחת, כדימוי שכלי שולט, האלוהים, העולם, העיר, הספינה, והאדם.

בימי הביניים זכו הציביליזציות המזרחיות, של המוסלמים והסינים, לפריחה. היו בהן מלומדים בכל התחומים. גם מדע הכרטוגרפיה פרח, אך הוא לא התקרב לרמה שהגיעו אליה ביוון הקלאסית.

הערבים, שהיו סוחרים שבסיסם בחצי האי ערב, ציירו מפות עולם שבמרכזן נתיבי הים אשר בהם שלטו. המפות מבוססות בעיקרן על רעיון ה T-O, בתוספת הארצות לחופי האוקינוס ההודי. דרך זאת העיר מכה היא במרכז המפה. צורת הסהר, סימלו של העולם הערבי, בולטת בקווי המפות המקומרים.

על החיבור בין מזרח למערב, אנחנו יודעים בעיקר באמצעות המסעות על ''דרך המשי'' שנעשו על ידי מרקו פולו במחצית השנייה של המאה ה -13. הוא הגיע לסין ובילה זמן רב עם הקיסר. ספרו, ''ספרו של מרקו פולו הוונציאני: על הממלכות והפלאים של המזרח'', התפרסם באירופה ויצר סיעור מוחות. הגיאוגרפים נעשו חדורי רצון למצוא את הדרך הימית לסין. הסינים, שהתבססו על צורת המנדלה, שרטטו את העולם כאשר סין ונהר היאנגצה במרכזו, ואירופה בגבולו המערבי, עוד במאה ה-2 לפני הספירה. במקביל, היו לסינים גם מפות טופוגרפיות מדויקות, ששרטטו קווי נהרות, הרים, דרכים וערים.

בשלהי ימי הביניים, שהתאפיינו במאבק בין המלוכה לכנסיה, התחזקו בהדרגה ההשכלה והמדע, והמפות הפכו להיות אוביקטיביות יותר, עד למידה רבה של דימיון למציאות. למרות זאת, נותרה צורת T-O בשימוש גם במאה ה-16. הדוגמא הבולטת ביותר היא מפת העולם בסגנון זה אשר צייר כריסטופר קולומבוס לקראת המסע בו גילה את יבשת אמריקה, בסוף המאה ה-15. הוא יצא למסע מנקודת הנחה כי העולם הוא עיגול של 3 היבשות המוכרות בימיו, ומוקף מים. קולומבוס חשב כי אם יתמיד בהפלגה מערבה הוא יגיע בסופו של דבר להודו, שנמצאה במזרח המפה.