3.7.2021

שואה ותעופה - חלק ג', פרק 21 - ספורט הדאיה


הדאייה היא שער הכניסה לעולם התעופה. על מנת להטיס מטוס צריך לדעת קודם להטיס דאון, שהוא זול וקל להטסה הרבה יותר. טיסה בדאון היא, עבור האדם הממוצע, גם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. חווית הדאייה מסתמכת על עוצמת הרוח. לכן היא דורשת התנסות חוזרת ונשנית, בלי הבטחה להצלחה, עקב חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר. במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לגלישה בים בגלשן גלים. שתיהן מושכים את אותו סוג אוכלוסיה של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים, בלתי ממוסדים. הנהירה הציבורית הרבה בגרמניה אל הענף, בתקופת רפובליקת וויימאר, הוסיפה לו מימד תחרותי, מקצועי ולאומני.  היטלר דמה לצעירים שוחרי הדאיה. הוא יכול היה לעלות על ''גל אויר'' פוליטי ו''לדאות'' בו בקלילות ובשטחיות. 

הנפילה הדימיונית - תחושת האימה, השיתוק ואבדן השליטה, היא תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. הם אינם מבינים מדוע הוא לא נקט בתמרון בסיסי של האצה, הגבהה ופניה, שהיה מציל את חייו. על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. היא מוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''וורטיגו''. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. זה הפחד להיות בלתי מוגן לגמרי, חשוף לחלוטין. אנו חוששים מהתקרבותו של פחד זה ומשתדלים להתרחק ממנו ככל שניתן. אך אפשר להגדיר את היחס לפחד הנפילה כיחס של שנאה-אהבה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. לכן האדם אינו מסוגל להשתמש בפחד הנפילה כשלעצמו, אלא כמקור השראה לדימויי נסיקה בלבד. כתוצאה מהדלות של דימויי הנפילה, הדימיון והביטוי האנושיים והשיריים שלה הם של נסיקה מוקצנת. הדימיון מדמיין בשפע גבהים אך לא מעמקים. הנפילה הפסיכולוגית, בצורתה הפשוטה והדינאמית, היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, הרצון לחיות בניגוד למשקל, לחיות ''אנכיות'' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה ונשיאת ראש בגאון. לעיתים, כדי להחיות עוד יותר את דימויי הנסיקה, יש מי שמעשירים אותם באמצעות דימויי נפילה מזדמנים. בגרמניה, טרם עלית הנאצים לשלטון הוזכרו טייסי הקרב שנפלו במלחמת העולם הראשונה יחד עם טייסי הדאונים שנפלו במסגרת העיסוק הספורטיבי. היטלר הוסיף לכך את האנטישמיות. 

אוטו ליליינטאל - הטיסה בדאונים היא אחת החוויות הראשוניות המתועדות בתרבות האנושית. משחר התרבות ניסה האדם לחקות את מעוף הציפורים, באמצעות בניית כנפיים מעשי ידיו. האגדה במיתולוגיה היוונית על דדאלוס ואיקארוס היא עדות אחת מיני רבות. כמעט בכל אחת מתרבויות תבל יש אגדה דומה. לכן החשיבות העצומה למפעלו של אוטו ליליינטאל, היהודי הגרמני אשר, בסוף המאה ה-19, היה לאדם הראשון שהצליח לחקות חלקית את מעוף הציפור באמצעות דאייה. הוא בנה דאונים עם כנפיים קשיחות, בעלות צורת כנפי ציפור, רתם את עצמו אליהם וקפץ מגבעה בגובה עשרות מטרים, שאותה הקים בעצמו. הוא ביצע מאות ניסיונות, אותם תיעד בצילומים. הצילומים, בתקופת ראשית הצילום, זכו לתפוצה רבה בעיתונותץ הם הפכו אותו לאחד האנשים המפורסמים ביותר בעולם. הוא הצליח לשפר בהדרגה את תוצאות הדאיה. הדאונים שבנה  ריחפו למרחק מאות מטרים בלבד, בקו ישר ובמשך שניות ספורות. למרות זאת היה זה הישג חסר תקדים. האחים רייט השתמשו במחקריו כדי לבנות את המטוס הממונע הראשון בעולם. ליליינטאל נפל אל מותו בעת טיסה בדאונו, בשנת 1896. הוא ידוע במספר אימרות שחיבר. האחת היא: ''לתכנן מטוס זה מאומה, לבנות אותו זה משהו, אך להטיס אותו זה הכל''. אימרה שניה היא אודות הסיכונים בטיסה: ''נדרשת הקרבה''. הגרמנים הלאומנים השתמשו באימרותיו על מנת לקדם את הישגי התעופה בארצם. 

אוסקר אורסינוס - אוסקר אורסינוס [1877-1952] מוכר בגרמניה כ''אבי הדאייה''. בעקבות התעניינותו הרבה בטכנולוגיה החדישה דאז של הטיסה הממנועת הוא התחיל, בשנת 1908, לפרסם מאמרים בנושאי תעופה. בשנת 1909 הוא ארגן קבוצת חובבים למען קידום הטיסה ללא מנוע. לאחר שבנתה דאון פרי תכנון עצמי, יצאה הקבוצה לניסויי טיסה. בשנת 1912 הם קבעו שיא שהיה באויר של קרוב לשתי דקות ושיא מרחק של קרוב לקילומטר אחד. חובבים ומכונים טכנולוגיים ארגנו מועדוני דאייה נוספים ברחבי גרמניה. ככל שהשתפרו הדגמים ועימם גם השיאים, הענין הציבורי בנושא התרחב. פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא להקפאת חקר הדאיה. גרמניה התמקדה בבניית מטוסי קרב. אורסינוס התגייס לצבא, לתכנון מטוסים צבאיים. שבוע לאחר הצבתו במפעל, הוא הציג תוכנית למפציץ כבד, הגדול והחדשני מסוגו. אב הטיפוס נבחן מבצעית בחזית הרוסית, בתחילת שנת 1915. לאחר שהוכיח את יעילותו בשדה הקרב הוזמנו מטוסים נוספים, בעלי מנועים חזקים יותר. בסך הכול נבנו מאות אחדות, תוך פיתוח תמידי של דגמים מתקדמים יותר. המפציץ שימש במגוון משימות מבצעיות. הוא הטיל אימה בכל החזיתות, כולל בהפצצות אסטרטגיות מוצלחות בבריטניה. היה זה המטוס הראשון בעולם ששימש למטרה זאת. על פי תנאי חוזה וורסאיי, כל המפציצים הושמדו בסיום המלחמה. אך אורסינוס לא נטל חלק במרי נגד המהלך, כיוון שחשב שהמטוסים הגרמנים היו גרועים. הוא טען כי מטוסי המלחמה היו כבדים ורבי עוצמה מכדי לחקור ביעילות את האוירודינאמיקה של הטיסה. הסירבול שלהם יצר בעיה מרכזית של מוטיבציה לצוותות האויר. חוסר מעוף הוא שגרם לתבוסה הצבאית של גרמניה. התעופה בעידן שלפני המלחמה, כיוון שהתעמקה באווירודינמיקה לשמה, יכלה לדרוש אידיאליזם והקרבה עצמית, ברוח דימויי הנסיקה שתיאר גסטון בשלאר. לעומת זאת, השירות בחיל האויר בעת המלחמה, במטוסים כבדים חסרי כושר דאיה ונוטים ליפול בקלות, תבע בעיקר ציות לסמכות. הוא ראה בנסיבות החדשות הזדמנות לחזר לתחום הדאייה. הוא האמין כי על מנת לעצב מטוסים טובים יותר, שיביאו לכך שהצעירים יימשכו לתחום, כיוון שיהפכו לטייסים טובים יותר השולטים בכלים בעלי אוירודינמיקה מתקדמת, מהנדסי התעופה חייבים לחזור לדאייה. הוא שאף שהגרמנים יעסקו בפיתוח דאונים, שעליהם לא הוטלו מגבלות בחוזה וורסאיי.  אורסינוס ארגן תחרות דאייה ראשונה בשנת 1920. עשר שנים מאוחר יותר הפכה תחרות זאת לארוע בינלאומי. גרמניה הפכה למרכז העולמי של יצור דאונים וענף הדאייה היה לגורם מרכזי בהתפתחות התעופה בגרמניה. תרומתו של אורסינוס לעלית הנאצים היתה רבה. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1933. הוא הסכים בשמחה לפיקוח נאצי ולהלאמה של ספורט הדאייה, כיוון שהיו מלווים בתמיכה כספית מסיבית של המשטר. תלמידיו הרבים היו בקרב השורות הראשונות של מקימי הלופטוואפה והתעשיה האווירית הנאצית. הוא המשיך במחקריו עד לתום מלחמת העולם השנייה. מסיום המלחמה ועד למותו הוא צפה בתחיה הדרגתית של ספורט הדאייה בגרמניה, תוך שהוא זוכה לכבוד רב על פועלו.

ענף הדאייה בגרמניה בשנים 1918-1933 - הר וואסרקופה בעל הפסגה השטוחה, בהרי הרון במרכז גרמניה, הוא האתר בו בחר אוסקר אוריסינוס לבצע את טיסות הדאיה הראשונות שלו. אורסינוס ארגן את מחנה הדאייה הראשון בהר וואסרקופה בשנת 1920. המתכונת היתה דומה לפסטיבל אלטרנטיבי בחיק הטבע, שנמשך שבועות אחדים, במהלך הקיץ. חבורות דואים אחדות, ממועדוני דאייה ברחבי גרמניה, התקבצו במחנה, כדי להטיס דאונים שבנו. כך התחיל להתגלגל כדור שלג שצבר מימדים ותאוצה חסרי גבול. ארבעה דאונים בלבד נמצאו כשרים לטיסה בקיץ 1920. הטיסות הארוכות ביותר נמשכו פחות מדקה. סיום מוצלח של האירוע, באמצעות דאון חדיש שהגיע ושבר שיא עולמי, הביא לאירוע שני בקיץ 1921. יותר ממספר כפול של משתתפים נרשמו ושיאים חדשים נשברו. באוגוסט 1922 טס אחד הדאונים בוואסרקופה משך יותר משעתיים. רוב הדאונים נבנו על ידי תלמידי מכונים טכנולוגיים מרחבי גרמניה. למרות גילם הצעיר, הם היו ברובם טייסים ותיקים ממלחמת העולם הראשונה. קהילת התעופה הבינלאומית התחילה לשים לב למתרחש. הממשל הגרמני התחיל, אף הוא, לתמוך בפעילות. העיתונות הגרמנית התלהבה. היא כינתה את הטייסים ''אנשי הציפורים''. עיתונאים רבים עלו לפסגת הוואסרקופה. בחזרתם טענו כי אירוע הדאייה החזיר את אמונתם בגרמניה. היו בין שורות הדואים צעירים ששברו שיאי עולם, למרות ש''הגיעו מכלום ועם כלום''. לאחר 4 שנות ריפיון, הגרמנים שוב פעלו וניצחו. הדאייה הפכה, מסיבה זאת, ללא פחות מאשר  ''חובה לאומית''. הגאווה הלאומית סחפה עקב כך גם את אלפי המשתתפים בוואסרקופה, שהגיעו בתחילה למטרות מדע וספורט. לאחר שעוצב, בדרך זאת, הקשר בין הדאייה ללאומנות הגרמנית, נכתבה ההיסטוריה מחדש. מה שאורסינוס תיאר כחזרה למחקר באוירודינאמיקה, הפך במהרה למורשת של מפעל בעל חזון לאומני. זאת בפרט לאחר שצרפת פלשה לחבל הרוהר במערב גרמניה וכבשה אותו, בינואר 1923. לארוע השלישי, בקיץ 1923, נרשמו 53 דאונים. פסגת ההר הפכה ממחנה אוהלים לעיר קטנה. הדאונים המגושמים של השנים הראשונות הפכו לדגמים בעיצוב מתקדם, מפס יצור. נקבע שיא שהיה באויר למשך יותר מ-3 שעות. אירוע השיא של העונה היה חנוכת אתר הנצחה, שהקימה אגודת ותיקי הטייסים הגרמנים, לכבוד העמיתים שנפלו במלחמה. יותר מ-30,000 מבקרים הגיעו וביניהם רבים מהאליטה הגרמנית. פקידי הממשל הכריזו כי מידי שנה ייערך במקום טכס אזכרה. הם קבעו שהאומה הגרמנית חייבת לכבוש את השחקים ''למען האנושות כולה''. בעונת קיץ 1926 התרחשה בוואסרקופה פריצת דרך משמעותית, עם גילוי התרמיקות, שהן זרמי אויר חמים עולים אנכית, המאפשרים לציפורים, החגות במעגלים עולים, להמריא לגבהים בלי להשקיע אנרגיה רבה. התגלית התרחשה במקרה, כאשר טייס דאון נקלע לפתע לתרמיקה. הוא מצא עצמו, לפתע, מרחף בגבהים ולמרחקים שטרם נודעו עד אז. התגלית הפכה את ספורט הדאייה לחשוב הרבה יותר. טייסי הדאונים דאו במשך שעות רבות מעל ענני הסערות, למרחקים של מאות קילומטרים, מגובים במטאורולוגיה מתקדמת. הם חלפו מעל מטרופולינים וחצו גבולות מדינות. היעדים החדשים שאליהם הגיעו היו צ'כוסלובקיה, צרפת ופולין.  באותה התקופה המטוסים הממונעים היו בעלי ביצועים מוגבלים. הדאונים עלו עליהם מבחינת הטווח, הגובה ומשך הטיסה. היה להם גם כושר נשיאה רב, כיוון שנבנו מחומרים קלים. לכן הדאייה נתפשה, באותה תקופה, כצלע השלישית במשולש שכלל גם מטוסים וספינות-אויר. טייסים, מהנדסים ורוב הדמויות המשפיעות בעולם התעופה הגרמני, ביקרו דרך קבע בוואסרקופה. הם עשו זאת לצורך התרשמות, מפגשים וטיסות בדגמים חדישים שהביאו. התפתחה מסורת שעל ברכיה צמחו דורות חדשים. ימי הזוהר של ''הקירקס המעופף'' שימשו מקור השראה. טייסים וצופים התחככו אלה באלה מתוך התחושה: ''אנו נמצאים כאן כדי להרגיז את בעלות הברית''. 

ענף הדאיה בתקופה שבין רפובליקת וויימאר למשטר הנאצי - ביום אופייני אחד באוגוסט 1931, היו על פסגת הר וואסרקופה כ-20,000 מבקרים. באותה שנה היו קרוב ל-40 בתי ספר לדאייה ברחבי גרמניה. ענף הדאייה הפך לשומר הסף של התעופה הגרמנית ולמוציא לפועל הזמני של שאיפותיה. מספר הדאונים שניבנו כל שנה גדל מעשרות למאות אחדות. באגודות הדאייה היו עשרות אלפי חברים, רובם צעירים בגילאים 18-26. הם השתתפו במחנות קיץ של ספורט הדאייה, שבהם התפתח פולקלור מיוחד. האפשרות לעסוק בספורט חצי-צבאי ריתקה את הצעירים הרבים. מכאן התפתח גם מרי גלוי כלפי בעלות הברית, מלווה ברגשות פטריוטיים חזקים. הדאייה הפכה ליותר מאשר ספורט. היא שירתה מטרה לאומית. חברי מועדוני הדאייה התחילו ללבוש מדים. הם השתתפו בגלוי במפגנים לאומניים ופרו נאציים. הם היו שותפים, יחד עם צעירים רבים אחרים ברופובליקת ווימאר, לתיעוב מאורח החיים הדקדנטי של התקופה. הם לא ראו בטכנולוגיה אויב. הם שילבו בין טכנולוגיה לפטריוטיזם. התנועה הלאומנית אימצה אותם לחיקה. רוח הצוות והחבורה במחנות הדאייה היו מדגם מייצג של האוכלוסיה, שגישר בין המעמדות השונים. הדאון הפך ממדיום למסר: המראה האווירודינאמי של הדאונים ביטא חישוב מתמטי מדויק של משקל ויציבות, אך זכה גם להערכה רבה על האלגנטיות שלו ושל תנועתו באויר, שהפכו אותו מודל לסגנון עיצוב וביטוי. השמאל הסוציאליסטי אהד אותם בתחילת הדרך. הדואים היו בעיניו זן חדש של אנשי עמל. מתנגדי רפובליקת וויימאר, מהשמאל והימין, ראו עצמם כמשרתיה של גרמניה אחרת בעתיד. הדאייה סיכמה, עבור רבים, את משמעות העולם שבו הם חיו, שבו נשקפה לגרמניה תהילה וסכנה כאחד. המאמץ היה ליצירת אדם חדש, ''אדם על'' קוסמופוליטי. טייסי הדאונים היו חיילי הקו הראשון. הדאייה הכינה אותם לאתגרי הטכנולוגיה: הם למדו לעבוד עם עץ, מתכת וחומרים אחרים. הם רכשו ידע במטאורולוגיה, אוירודינמיקה, הנדסה ועוד. רבים מהם התחילו, לאחר מכן, בקריירה בכל מגזרי התעופה האזרחית והצבאית. אך הדואים ראו בנאציזם, לא בקומוניזם, את האידיאולוגיה שבזכותה תקום החברה הטכנולוגית-תעופתית. הם יישמו את ניסיונם במטוסי הקרב המתקדמים שניבנו לקראת מלחמת העולם השנייה. לאחר עליית הנאצים לשלטון הפך הר הוואסרקרופה למוקד של לאומנות צבאית גרמנית. 

ענף הדאייה בשנים 1933-1939 - בבחירות של יולי 1932, יותר מ-50% מהמצביעים בקלפי בוואסרקופה שמו את פתק המפלגה הנאצית בקלפי. הרבה יותר מאשר הממוצע הארצי שעמד על 37%. הנאצים נקטו בצעדים הראשונים לעיצוב תודעה אוירית אזרחית מיד לאחר עליתם לשלטון, במהלך תקופת ''התיאום האידיאולוגי'' באביב 1933. התעופה נועדה לשרת את ייעודה של גרמניה. כמסקנה מכך, המדינה הנאצית בלבד היא שפיקחה על כל הפעילות בתחום זה. הוקם מיניסטריון תעופה. בראשו עמד הרמן גרינג. הוא הכריז: ''אנחנו נהפוך לאומה של טייסים''. הוא ארגן מחדש את גופי התעופה השונים במסגרת אחת, שנקראה ''התאחדות התעופה הספורטיבית הגרמנית''.  מסגרת נוספת, גדולה הרבה יותר, היתה ''מערך ההגנה האוירית של הרייך''. אוגדו בה כל ארגוני מתנדבי ההגנה האוירית. הנאצים איישו את הנהלות מפעלי ייצור המטוסים וחברות התעופה האזרחית. בבתי הספר היתה חובה של לימודי תעופה, תוך שילובם במקצועות לימוד רבים ככל האפשר. רחובות רבים בגרמניה נקראו על שם טייסי קרב שנפלו במלחמה. הנאציפיקציה של מועדוני הדאייה התבצעה כמו מעצמה. לא היתה התנגדות כל שהיא.  היטלר וגרינג תיקצבו בשפע את ענף הדאייה, במטרה להכשיר דור חדש של גרמנים. החל משנת 1934 לבשו המשתתפים במחנות הדאיה בוואסרקרופה מדים ופעלו על פי סדר יום צבאי נאצי. בשנת 1935 נשלל מהתחרויות הצביון הספורטיבי. הן הוגדרו מחדש, כ''מפגן צבאי''. גרינג התבטא כי הדואים הגרמנים בעמק הרון הם ''פועלים וסטודנטים, בעלי מלאכה ופרופסורים, אשר מושכים יחד שוב ושוב את הדאונים בחבל במעלה ההר, ודבר זה הוא תמצית הנאציונל-סוציאליזם... האומה כולה נאבקת כאיש אחד למען מטרה אחת: גדולתה של גרמניה''. לסופר-סטארים של הדאייה מימי רפובליקת וויימאר לא היה יותר מקום. התאחדות התעופה החדשה התחילה להעניק מדליות לקבוצות בלבד. הרשויות הנאציות עמלו לשכתב את הישגי היחידים בכל ענפי התעופה לכאלה שתובעים את המשמעת הקבוצתית. עד שנת 1937 הנאצים השלימו את שליטתם הפוליטית בתעופה, תחת הסיסמא: ''קודם נאצי ואחר כך טייס''. הר וואסרקופה הפך לבסיס אימונים רישמי של הלופטוואפה. על ההר נבנו בניינים גדולים, כדי לעמוד בדרישות הגוברות של הרייך השלישי. למרבה האירוניה, במרכז הבניינים נמצא ''היכל התהילה'', מאוזוליאום מפואר לזכרו של אוטו ליליינטאל, עבור כל הטייסים אשר איבדו את חייהם בטיסה. המבנה נחנך  כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. 

ענף הדאיה הצבאית במהלך מלחמת העולם השניה, השנים 1939-1945 - הטסת לוחמים על ציודם באמצעות דאוני תובלה פותחה על ידי הגרמנים בשנות ה-1930 המאוחרות. נבנו דאונים גדולים שהיו מסוגלים לשאת עשרות לוחמים וכלי רכב ותותחים קלים. במקביל הוקם חיל הכוחות המוטסים, שהכשיר חטיבות לוחמי חי''ר לפעול בהיקף נרחב בשדה הקרב, מיד לאחר שהם נוחתים בדאונים, או צונחים אליו ממטוסים. בתחילת מלחמת העולם השניה, הוורמאכט ביצע צניחות מבצעיות מוצלחות בהיקפים קטנים, עם חיילי קומנדו מובחרים, בנורווגיה, הולנד וצרפת. ההצלחה עודדה את הגרמנים לבצע את כיבוש האי כרתים, במאי 1941, באמצעות פלישה מסיבית של כוחות מוטסים, עם דאונים עמוסי חיילים שנחתו וצנחנים שצנחו ממטוסים במרכז האי. היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שבוצעה מערכה צבאית גדולה בדרך זאת. חוסר הניסיון בשינוע הכוחות היה בעוכרי הגרמנים. מנגד, היו בידי בעלות הברית פקודות בצופן האניגמה הגרמני, שקלטו והצליחו לפענח לראשונה. הגרמנים הפולשים נתקלו בהתנגדות רבה של כוחות מעטים, שכללו כוחות גרילה מקומיים. בעלות הברית נכנעו לאחר כעשרה ימי לחימה, תוך שהסבו אבדות כבדות לגרמנים. הייתה לכך השפעה משמעותית על מהלך המאורעות של מלחמת העולם השנייה, כי הגרמנים בחנו מחדש את דוקטרינת הכוחות המוטסים. לאור האבדות הכבדות, שלל היטלר מבצעים גדולים נוספים כאלה. הוא ביטל את השימוש המסיבי שייעד לחיל המוטס, במערכה הקרובה בברית המועצות. עבור המשנה שלו, הרמן גרינג, האבדות הכבדות בכרתים התווספו לחדשות מרות נוספות, אשר ערערו את מעמדו הפוליטי. ערב הפלישה לברית המועצות, ביוני 1941, הוא נותר עם אלפי מטוסים פחות מהתכנון המקורי ולחלוטין ללא כוחות מוטסים, שנועדו גם להפוך לבסיס תמיכה פוליטית מרכזי בו. הוא כתב, בתאריך ערב תשעה באב שנת 1941, את הפקודה לריינהארד היידריך להתחיל ב''פיתרון הסופי'', שבמסגרתו שונעו היהודים מרחבי אירופה היישר אל תאי הגאזים.