קיים קשר מבני והיסטורי בין מחדל מלחמת יום הכיפורים, שחיקת הסמכות הממלכתית, וצמיחת האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ בראשות אהרן ברק כחלל של סמכות שהוביל למשפטיזציה המודרנית.
תהליכים משפטיים אינם צומחים בחלל ריק:
השבר הגדול: טראומת מלחמת יום הכיפורים (1973) ומשבר האמון שבעקבותיה פירקו את "הסמכות הממלכתית" הקלאסית (המנהיגות המדינית והפיקוד הצבאי הבלתי-ערעור).
החלל השלטוני: הציבור והאליטות, שאיבדו את האמון העיוור במערכת הביטחונית והפוליטית, חיפשו גורם חלופי שיגלם את הממלכתיות, הסדר, הריבונות והיושרה ללא משוא פנים.
עליית הרשות השופטת: הנשיא אהרן ברק (שהחל את דרכו הציבורית כיועץ משפטי לממשלה וכחבר בוועדת אגרנט בעקבות המלחמה, ובהמשך הצטרף למשא ומתן לשלום עם מצרים במעון דוד) זיהה ונכנס לתוך החלל הזה. הוא ביצר את בג"ץ כ"מבוגר האחראי" וכמייצג הממלכתיות העליונה.
התוצאה המודרנית: תהליך המשפטיזציה, שנולד כמענה למחדל 73', ייצר מעורבות שיפוטית עמוקה בכל תחומי הביטחון והמדיניות – תהליך שיש המצביעים עליו כיום כגורם שהשפיע, במישרין או בעקיפין, על כבילת ידי הדרג הצבאי והמדיני באירועי 7 באוקטובר.
מטראומת יום הכיפורים למשפטיזציה – שורשיו ההיסטוריים של אקטיביזם בג"ץ
א. השבר בממלכתיות והחלל השלטוני (1973)
עד למלחמת יום הכיפורים, המנהיגות המדינית והצבאית בישראל נהנתה מאמון ציבורי כמעט מוחלט. תפיסת "הממלכתיות" נשענה על הביטחון, הפיקוד הבכיר וראשי המדינה. מחדל 1973 ניפץ את האמון הזה. הציבור, שחווה את גודל המחדל ואת מחיר דמים הכבד, תפס את המערכות הפוליטיות והצבאיות ככאלו שכשלו, איבדו את סמכותן המוסרית, ופועלות מתוך קונספציות עיוורות.
נפילת מעמדם של הדרג המדיני והביטחוני יצרה ואקום של סמכות – חלל ריק בלב הריבונות הישראלית, שדרש גוף חלופי שישיב את התחושה של סדר, צדק, יציבות וממלכתיות ללא פניות.
ב. ואקום הסמכות וכניסת המערכת המשפטית
בעקבות המלחמה והניסיונות לשקם את המערכת (החל בוועדת אגרנט, דרך הסכמי ההפרדה והסכם השלום עם מצרים), החל תהליך של העברת משקל הכובד אל הזירה המשפטית. הציבור והאליטות, שלא יכלו עוד לסמוך על שקול הדעת הבלעדי של הגנרלים והפוליטיקאים, חיפשו גורם שיבחן, יבקר ויפקח על מהלכיהם.
את החלל הזה זיהה ומילא הדרג המשפטי, ובמרכזו השופט אהרן ברק. ברק, שהיה מעורב עמוקות באירועי המפתח של התקופה (כחבר ועדת אגרנט, כיועץ משפטי לממשלה וכיועץ משפטי בשיחות קמפ-דיוויד), ייצג תפיסה שבה המשפט הוא הגורם המאזן והמאחד של המדינה. בעיני הציבור והמערכת, בית המשפט העליון נתפס באותם ימים כאי של יושרה וממלכתיות טהורה – גוף שנמצא "מעל הפוליטיקה" והכשלים הצבאיים.
ג. תהליך המשפטיזציה והשלכותיו (מ-1973 ל-2023)
בכדי להשלים את התמונה ולמלא את חלל הסמכות, הוביל בית המשפט העליון בראשות ברק את "המהפכה החוקתית" ואת הרחבת עילת הסבירות וזכות העמידה. הציבור והמערכות הסכימו להעצמה זו מתוך רצון למצוא רשות שקולת דעת שתפקח על הדרג המדיני-ביטחוני.
אולם, התהליך שהחל כמענה לשבר של 1973 יצר עם השנים תופעה עמוקה של משפטיזציה של הביטחון:
שיבוש הריבונות והאחריות: הפיקוח המשפטי ההדוק על הוראות פתיחה באש, תפיסת שטחים, סיכולים ממוקדים ומדיניות הביטחון בשוטף, הרגיל את הדרג הצבאי והמדיני להכפיף שיקולים מבצעיים לבחינה משפטית מקדימה.
טשטוש הגבולות: כשאחריות ההכרעה עברה בהדרגה אל חדר הדיונים של בג"ץ, נוצרה תרבות שבה מפקדים ופוליטיקאים פועלים מתוך זהירות משפטית יתרה, במקום מתוך דבקות במשימה וחתירה לניצחון.
ד. סיכום: המעגל הסטורי של שני המחדלים
כאשר בוחנים כיום את אחריות בג"ץ ומערכת המשפט למחדל השבעה באוקטובר, מבינים כי מדובר בסגירת מעגל היסטורית:
האקטיביזם השיפוטי והמשפטיזציה העמוקה נולדו מתוך המחדל של מלחמת יום הכיפורים – כתגובת נגד לאובדן האמון במערכת הביטחונית והפוליטית. אולם, אותה העצמת יתר של בית המשפט, שנועדה לתקן את חלל הסמכות של 1973, הפכה לאורך חמישים שנה לגורם שמלכד, כבל והחליש את יכולת ההכרעה והתגובה של מערכת הביטחון – עד לפרוץ המחדל של השבעה באוקטובר.
