איך הטכניקולור עזר להביס את הנאצים

הוגי דעות מסוימים טוענים כי הנאצים שאפו לעצב את אירופה הכבושה בדמות חזון סינמטי משלהם,  והטכניקולור,  טכנולוגיית צבע אמריקאית מתקדמת,  הייתה בין הגורמים שתרמו למפלתם.  הסיבה לכך נעוצה באיכותה העדיפה של הטכניקולור על פני טכנולוגיית הצבע הגרמנית המקבילה, אגפאקולור.

לקולנוע נודע תפקיד מרכזי במלחמת העולם השנייה,  והוא שימש ככלי תעמולה רב עוצמה הן בידי בעלות הברית והן בידי הנאצים.  סרטים צבעוניים,  בזכות ייצוגם הריאליסטי יותר של העולם,  אפשרו לצופים להתחבר לסיפור בצורה עמוקה יותר,  לעורר מגוון רחב של רגשות,  ולעצב את תפיסת המציאות שלהם.

סרטים הוליוודיים צבעוניים,  שצולמו בטכניקולור,  הציגו את ארצות הברית כמעצמה טכנולוגית ותרבותית,  עודדו גיוס לצבא,  תרמו ללכידות הלאומית,  וגיבשו תמיכה במאמץ המלחמתי.  זאת ועוד,  בעולם שהפך ל"סינמטי",  בו דימויים קולנועיים עיצבו את המציאות יותר מאי פעם,  הנאצים אימצו תפיסת עולם סינמטית משל עצמם,  ויישמו אותה באופן שיטתי בכל תחומי החיים,  כולל בתכנון וביצוע הפתרון הסופי.  הקפדה על ניראות חזותית אופיינה את כל שלבי המנגנון הנאצי,  ממחנות הריכוז ועד למחנות ההשמדה.

טכניקולור הייתה טכנולוגיית צבע פורצת דרך בתקופתה, והעניקה לסרטים הוליוודיים מראה עשיר וחי, שונה מאוד מהצבעים הגסים יותר שאפיינו סרטים גרמניים. לגרמנים הייתה טכנולוגיית צבע משלהם, אגפאקולור. היא הומצאה במקביל להמצאת הטכניקולור, ושימשה גם היא לצילום סרטים ותעמולה, אך הסרטים ההוליוודיים הצבעוניים, בזכות הטכניקולור, היו טבעיים וזוהרים הרבה יותר. 

הצבע העצים את תפיסת הפרספקטיבה,  אותה יכולת אנושית להבין ולהתמודד עם מושגים ובעיות במרחב תלת-ממדי.  באופן זה,  הצבע העניק לסרטים עומק ומימד נוסף,  שחיזקו את השפעתם על הצופים.  בארצות אירופה הכבושות,  כמו צרפת,  בהן הוקרנו סרטים אמריקאיים לצד סרטים גרמניים,  האיכות הטכנולוגית של הצבע שימשה כמדד לעליונותה של כל אחת מהמעצמות.

סרטים אפיים רחבי יריעה,  אמריקאיים וגרמניים כאחד,  השתמשו בצבע כדי להעצים את חוויית הצפייה  ולהעניק לסיפורים  היסטוריים  ומיתולוגיים  אמינות  ויעילות רבה יותר.  הצבע  הוסיף  לסרטים אלה  ערך רב  בעיני הצופים,  וסייע להם  להתחבר  לתוכן  ולמסרים  שהועברו.  יתרה  מכך,  הצבע  אפשר  להציג  את  מעוף  הרוח  האנושית,  מוטיב  חוזר  בסרטי  ילדים  ונוער  רבים,  באופן  משכנע  וחי  יותר,  ובכך  לחזק  את  המסר  של  חופש  ותקווה.

קשה  לטעון  שטכניקולור  לבדה  הכריעה  את  המלחמה,  אך אין  ספק  שאיכותה  העדיפה  תרמה  לעליונות  התעמולתית  והתרבותית  של  ארצות  הברית,  וסייעה  לה  להשיג  ניצחון  לא  רק  בשדה  הקרב,  אלא  גם  במאבק  על  דעת  הקהל.

יש דמיון מסוים בין השפעת טכניקולור במלחמת העולם השנייה לבין השפעת טכנולוגיית Industrial Light & Magic (ILM) של ג'ורג' לוקאס. בשני המקרים, טכנולוגיה אמריקאית חדשנית ופורצת דרך תרמה לביסוס מעמדה של ארצות הברית כמעצמה מובילה. טכניקולור העניקה לסרטים הוליוודיים יתרון ויזואלי משמעותי, ו-ILM חוללה מהפכה באפקטים המיוחדים בקולנוע.  שתי הטכנולוגיות השפיעו רבות על התרבות הפופולרית. טכניקולור יצרה חווית צפייה עשירה ומרהיבה, ו-ILM פתחה עולם חדש של אפשרויות ויזואליות בקולנוע ובטלוויזיה. שתי הטכנולוגיות תרמו לתדמיתה של ארצות הברית כמעצמה חדשנית ויצירתית, המסוגלת להוביל בתחומים טכנולוגיים ותרבותיים.

הקישור היבשתי למפרץ: חלום או חזיון תעתועים?

המלחמה בעזה נתפסת כיוזמה של חמאס, ללא קישור למצרים או ליוזמת השלום בין ישראל לסעודיה, הכוללת הצעה ליצור אלטרנטיבה לתעלת סואץ באמצעות נתיב יבשתי, דרך סעודיה, בין המפרץ הפרסי לים התיכון. זאת, למרות שניסיון העבר מלמד על הקשיים הכרוכים בהחלפת נתיבי מים מרכזיים. דוגמאות לכך הן: טורקיה -  מנסה לקדם הקמת תעלת מים שתתחרה בתעלת בוספורוס. ניקרגואה - יוזמה סינית לחפור תעלה שתתחרה בתעלת פנמה נתקלת בקשיים. תאילנד - תוכנית לחפור תעלה שתהווה אלטרנטיבה לנתיב דרך מיצרי מלאקה נתקלת בהתנגדות. ניסיון העבר מלמד שיוזמות כאלו מתקשות להתממש, בין היתר בשל חששות גיאופוליטיים וכלכליים.

אמנם הפרויקטים שהוזכרו אכן שונים מנתיב יבשתי, כמו כזה שיקשר את המפרץ הפרסי לים התיכון. מדובר בנתיבים ימיים אלטרנטיביים, בעוד שהנתיב היבשתי המוצע הוא מסוג אחר לגמרי. דוגמה לכך היא מסילת הרכבת במקסיקו, המחברת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי ותהווה תחרות לתעלת פנמה בתחום תעבורת המכולות. עם זאת, חשוב לציין שגם נתיבים יבשתיים יכולים להתחרות בנתיבים ימיים, ולעיתים אף להוות חלופה נוחה יותר.  אכן, הקמת נתיב יבשתי עשויה לעורר פחות התנגדות ביחס לנתיב ימי חלופי, בין היתר משום שהיא פחות מאיימת על האינטרסים של המדינות השולטות בנתיבים הימיים הקיימים, בעיקר מכיוון שהיקף התעבורה בנתיב יבשתי נמוך יותר מאשר בנתיב ימי.  ובכל זאת, כל פרויקט תחבורה בסדר גודל בינלאומי, שמטרתו להתחרות בנתיב קיים, צפוי לעורר התנגדויות וקשיים משמעותיים, הן ברמה הגיאופוליטית והן ברמה הכלכלית. זאת גם עקב חוסר הוודאות הכרוכה בעתיד תעבורת המכולות, ההופכת להיות אוטונומית. 

שליטה בנתיבי מים מרכזיים היא מקור כוח משמעותי, והמעצמות לא מוותרות עליו בקלות. הקשר של נתיבי המים הבינלאומיים לסכסוכים בינלאומיים רחבי היקף הוא רב: דוגמאות: סין מנסה להרחיב את השפעתה באזורים אסטרטגיים, כולל נתיבי מים חשובים, והמאבק שלה על השליטה בים סין הדרומי קשור לשליטה במיצרי מלקה. ארצות הברית רואה בתעלת פנמה נתיב מים בינלאומי שהוא נכס אסטרטגי וחיוני לשמירה על הסדר העולמי,  ונשמעים בה קולות גוברים להחזרת הריבונות על התעלה. היא עלולה להתנגד ליוזמות שעלולות לאיים על האיזון הקיים בחופש השיט.

מנקודת מבט של מעצמה כמו רוסיה, המעבר מנתיב מים בינלאומי כמו מיצרי הבוספורוס לנתיב מים לאומי ממערב לאיסטנבול, כמו שטורקיה שואפת לבנות, עלול להתפרש כאובדן חלקי של חופש התנועה שלה. הנה כמה סיבות לכך: שליטה - נתיבים לאומיים נתונים לשליטתן הבלעדית של המדינות שבהן הם עוברים. מדינות אלו יכולות להטיל מגבלות, אגרות, או אפילו לסגור את הנתיב למעבר ספינות של מדינות אחרות, מה שעלול לפגוע באינטרסים של מעצמות כמו רוסיה. כלכלה - אגרות המעבר בנתיבים לאומיים עשויות להיות יקרות יותר. ביטחון - מעצמות מעוניינות שנתיבי מים מרכזיים יישארו פתוחים למעבר חופשי כדי להבטיח את יכולתן להעביר סחורות וכוחות צבאיים באופן חופשי. שליטה של מדינה אחת בנתיב עלולה לאיים על ביטחונן. לכן יתכן שמלחמת רוסיה-אוקראינה, שהיא בחלקה גם מלחמה על השליטה בים השחור, פרצה גם בגלל שאיפת ארדואן להקים את התעלה האלטרנטיבית למיצרי הבוספורוס. 

באופן בלתי נמנע, חלופה יבשתית לתעלת סואץ שתעבור דרך ישראל תביא גם לכך שיוקם נמל ענק בעזה, שיביא לפריחה כלכלית ברצועה, יצירת מקומות עבודה ופיתוח תשתיות. הרעיון של נתיב תחבורה יבשתי בין המפרץ לישראל, עם נמל ענק בעזה, הוא רעיון מפתה לכאורה. יש לו פוטנציאל להביא שלום ורווחה גם לתושבי עזה, עד לרמה שהיא תהפוך ל''סינגפור'' של האזור. 

מצרים, עם זאת, עלולה להתנגד לפרויקט. הסיבה העיקרית לכך היא החשש מפגיעה בהכנסות מתעלת סואץ, שהיא מקור הכנסה משמעותי למצרים. האינטרסים המצריים  הם: שמירה על מונופול - מצרים מעוניינת לשמור על מעמדה כנתיב המעבר הימי המרכזי בין אסיה לאירופה. הכנסות - תעלת סואץ מניבה למצרים הכנסות עצומות, והיא לא תרצה שפרויקט אחר יתחרה בה. השפעה אזורית - מצרים רואה עצמה כמנהיגה אזורית, ופרויקט שיפחית את חשיבותה עלול לפגוע במעמדה.

הרעיון של נתיב יבשתי בין המפרץ לישראל עם נמל בעזה הוא בעל פוטנציאל עצום, אך הוא נתקל במכשול משמעותי בדמות האינטרסים המצריים. אין סיכוי לשכנע את מצרים שהוא לא יפגע באינטרסים שלה, ויביא לה תועלת כלכלית ופוליטית.

רעיון עתידה המדיני והכלכלי של רצועת עזה, מהרגע שתשוחרר מהלחץ להפוך ל"סינגפור", ותתמקד בכלכלה שמבוססת על ייצור מקומי וסחר עם מצרים וישראל, מציג גישה פרגמטית ומעשית יותר לפיתוח כלכלי וליציבות אזורית, שלפיה הסכסוך בינה למדינת ישראל ידעך מעצמו. הנה כמה יתרונות פוטנציאליים לגישה זו: ריאליות - מודל "סינגפור" דורש תנאים ספציפיים שקשה לשחזרם בעזה, כמו יציבות פוליטית, מערכת משפט חזקה ותשתית מתקדמת. התמקדות בייצור מקומי וסחר אזורי מציעה דרך ריאלית יותר להשגת צמיחה כלכלית. ביטול החלום להפוך ל''סינגפור'' הוא ביטול השאיפות הלאומיות הגרנדיוזיות של רצועת עזה. לעומת זאת, הוא מציע יתרונות אחרים: ניצול יתרונות יחסיים - עזה יכולה למנף את משאביה הקיימים, כמו כוח אדם זול, קרבה גיאוגרפית לשווקים גדולים ומסורת חקלאית, כדי לפתח תעשיות מקומיות ולייצא מוצרים ושירותים למצרים וישראל. הפחתת תלות - התמקדות בסחר אזורי יכולה להפחית את התלות של עזה בסיוע בינלאומי ובגופים חיצוניים, ובכך לחזק את עצמאותה הכלכלית והפוליטית.

קידום השלום עם סעודיה והקמת קישור יבשתי בין ישראל למפרץ הפרסי הם שני מהלכים בעלי פוטנציאל אדיר לשנות את פני המזרח התיכון. השלום עם סעודיה יביא ליציבות אזורית חסרת תקדים.יפתח ערוצים חדשים לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני, יסייע לבלום את ההשפעה האיראנית, ויקדם נורמליזציה עם מדינות מוסלמיות נוספות. הקישור היבשתי יהפוך את ישראל לגשר יבשתי בין אסיה לאירופה, יקצר משמעותית את זמני השינוע של סחורות, יוזיל עלויות ויפתח שווקים חדשים, ויחזק את מעמדה של ישראל כמרכז תחבורה ותיירות. עם זאת, חשוב לזכור שתהליכים אלו דורשים טיפול עדין וזהיר. הקישור היבשתי מעורר חששות ביטחוניים ופוליטיים במדינות המעורבות, דורש תיאום מורכב והשקעות גדולות בתשתיות, ועלול להיתקל בהתנגדות מצד גורמים אינטרסנטיים. לכן, יש לקדם את שני התהליכים בצורה הדרגתית, תוך התחשבות ברגישויות השונות ובניית אמון בין הצדדים. גישה אורגנית, המבוססת על דיאלוג שקט וצנוע, עשויה להניב תוצאות טובות יותר בטווח הארוך.

מדינת ישראל צריכה לשקול מחדש את ההחלטה לקדם את פרויקט התחבורה בין המפרץ הפרסי לישראל, זאת על מנת לשמור על יחסים טובים עם מצרים, ולהרגיע את הסכסוך מול רצועת עזה. גם מול איראן, הרואה בקישור היבשתי המתוכנן סכנה - מהסיבות שנמנו למעלה, יש סיכוי להפגת מתחים. 

זאת למרות ההשקעות העצומות שבצעה ישראל, בעיקר בהקמת נמל המפרץ בחיפה. מן הראוי הוא להשקיע בשדה התעופה הקיים בחיפה ולהרחיב אותו, במקום לנסות לקשר את הנמל הימי והעיר למפרץ הפרסי. הרחבת שדה התעופה בחיפה והפיכתו לנמל תעופה מרכזי נוסף בישראל, עם קריית תעופה משגשגת, יכולה להיות בעלת יתרונות רבים: הגברת הנגישות לחיפה - שדה תעופה גדול ופעיל ימשוך תיירים, אנשי עסקים ומשקיעים לעיר, ויחזק את מעמדה כמרכז כלכלי ותרבותי מוביל בצפון הארץ. יצירת מקומות עבודה - קריית תעופה תביא לפיתוח עסקים חדשים וליצירת מקומות עבודה רבים בתחומים מגוונים, כמו תעופה, תיירות, מסחר ושירותים. חיזוק הכלכלה המקומית - הגברת הפעילות הכלכלית בעיר תביא להכנסות מוגברות ממיסים ותתרום לפיתוח תשתיות ושירותים עירוניים משופרים. פיתוח בר-קיימא - שדה תעופה מודרני יכול להיות מתוכנן תוך התחשבות בסביבה, תוך שימוש בטכנולוגיות ירוקות וצמצום פליטות מזהמים.

פני הספינקס של מצרים

פרדיקס - סיפורו של אחיין איקארוס

פרדיקס. היה שמו של אחיינו של איקארוס ותלמידו של דדאלוס. למילה "פרדיקס" יש משמעות ביוונית, והיא השפיעה על מילים בשפות שונות, כולל בשפה הבינלאומית. ביוונית, המילה "פרדיקס" (Περδίκκας) מורכבת משתי מילים: "פרדי" (περί) שמשמעותה "סביב" או "בנוגע ל", ו-"דיקאס" (δίκη) שמשמעותה "צדק" או "משפט". לפיכך, פירוש השם "פרדיקס" הוא "מי שדואג לצדק" או "מי שמקיף את הצדק". השם "פרדיקס" היה נפוץ ביוון העתיקה.

מהמילה היוונית "פרדיקס" נגזרו מילים בשפות שונות, כמו Perdrix בצרפתית ובאנגלית, שבהן היא השם של עוף החוגלה, הרץ על הקרקע אך אינו מסוגל לעוף. 

בשפות אלה נגזרת מהמילה ''פרידקס'' גם המילה ''פרדיקציה'' (Prediction), שמשמעותה ניבוי או חיזוי. 

בפילוסופיה וספרות, המילה "פרדיקציה" משמשת לתיאור תהליך של ניבוי או חיזוי אירועים עתידיים על סמך ידע קיים. המילה מסמלת גם את החיפוש אחר צדק ואמת, את הרצון להבין את העולם ולפעול בצורה מוסרית.

פרדיקס היה בן אחותו של דדאלוס, שלמד אצל דודו את אומנות הבנייה וההנדסה. הוא היה נער מוכשר מאוד, תלמיד מבריק, ואף המציא כלים חדשניים כמו המסור והמחוגה. לרוע המזל, סיפורו נגמר בטרגדיה: דדאלוס, שחש קנאה בכישרונו של אחיינו, וחשש שיתפוס את מקומו של איקארוס בנו הטבעי האהוב אך האיטי יותר, דחף את פרדיקס מגג מקדש אתנה. אלת החוכמה ריחמה על פרדיקס והפכה אותו לציפור הקרויה על שמו - חוגלה. לאחר מכן ברחו דדאלוס ואיקארוס לכרתים. כעונש על הרצח, נגזר על דדאלוס, בסופו של דבר, לחזות במותו של איקארוס נופל מהשמיים עם הכנפיים שבנה עבורו. 

לפעמים הורים רוצים שילדיהם יגשימו בכל מחיר את החלומות שהם לא הצליחו להגשים. האבא רוצה שבנו ימשיך את מרוץ המרתון שהוא התחיל, אך לא הצליח לסיים. עכשיו תורו של הבן להמשיך מאותה נקודה ולנצח. יש הבדל משמעותי בין הרצון שהבן יממש את חלומותיו של האב בכל מחיר, לבין הרצון שהבן יתפוס את מקומו באופן שמרני. המשך הדרך בכל מחיר משקף ציפייה שהבן יגשים את חלומות ותשוקות האב הכמוסים, והיא זאת שדדאלוס שאף כי בנו הטבעי איקארוס ימלא. תפיסת העולם המשקפת ציפייה שהבן ימלא באורח שמרני את התפקיד שהאב מילא, ויירש את מקצועו ומעמדו, דומה לתפקיד שפרדיקס מילא. שתי הגישות, במידה ואינן מאוזנות, עלולות להביא לסוף טראגי. סיפורם של דדאלוס, פרדיקס ואיקארוס עשוי לשמש תמרור אזהרה, ולהאיר את המורכבות של העברת מורשת וציפיות בין דורות. 

דמותו של פרדיקס, בהקשר של המצאת המסור, מלמדת על העדפת השיטתיות והמיידיות על פני השאיפה להגשמת חלומות. דדאלוס היה בנו של מלך אתונה, ויתכן שתשוקותו האמיתית היתה להיות יורש כס המלכות. פרדיקס, לעומת זאת, ייצג גישה מעשית ורציונלית יותר, המכוונת להשגת שליטה וסדר בעולם. ניתן לפרש את דמותו כמי שמייצג את הצד הפרקטי והרציונלי של הטבע האנושי. בניגוד לדדאלוס, הוא אינו נמשך לחלומות גדולים, או לתכניות ארוכות טווח. הוא מעדיף את המיידי, את הברור, את מה שניתן להשיג כאן ועכשיו. המסור, ככלי עבודה, מסמל פירוק וחיתוך. איקארוס לעומת זאת, בהמשך לתשוקת אביו, מייצג את התשוקה לחופש ולשבירת גבולות. הוא מעדיף את החוויה הדרמטית, גם במחיר הסיכון וההרס העצמי.

ארגונים מתמודדים כל הזמן עם הצורך לקבל החלטות, קטנות כגדולות. לעיתים קרובות, ההחלטות הללו כרוכות בדילמה בין שמירה על הקיים לבין חדשנות ולקיחת סיכונים. דמויותיהן של פרדיקס ואיקארוס מתאימות לשמש כמטאפורות שונות לדרכים שבהן ארגונים ניגשים לתהליך קבלת ההחלטות: 

פרדיקס מייצג את הגישה האנליטית, את הניסיון לחזות את העתיד. ארגונים שפועלים כמו פרדיקס משקיעים משאבים רבים באיסוף נתונים ובניתוח שלהם, במטרה לקבל החלטות מושכלות ורציונליות. גישה זו יכולה להוביל לצמיחה וחדשנות, אך גם לשיתוק ולקבלת החלטות איטית. ארגונים אלה מעדיפים להישאר באזור הנוחות שלהם ולקבל החלטות על סמך ידע קודם וניסיון. גישה זו יכולה להיות יעילה בטווח הקצר, אך היא עלולה להוביל לקיפאון וחוסר התפתחות בטווח הארוך. 

איקארוס, לעומת זאת, מייצג את הגישה החדשנית, את הרצון להגשים חלומות ולפרוץ גבולות. ארגונים שפועלים כמו איקארוס מעודדים יצירתיות, יוזמה ולקיחת סיכונים. גישה זו יכולה להוביל לפריצות דרך וליצירת ערך משמעותי, אך גם לכשלונות ולנפילות כואבות. כמו איקארוס, ארגונים אלה שואפים לחדשנות ואינם חוששים לקחת סיכונים. גישה זו יכולה להוביל להצלחה מסחררת, אך היא גם טומנת בחובה את הסיכון לכישלון.

למרות תרומתם המהפכנית, אפשר לראות בהמצאות כמו מטוס הסילון וקלטת הוידאו גם דוגמאות להעדפת המיידיות. בדומה למסור, שמאפשר חיתוך ופירוק מהיר, קלטת הוידאו ומטוס הסילון מציעים פתרונות מהירים ויעילים לצרכים אנושיים. המצאות אלו מאפשרות לאדם לשלוט בזמן ובמרחב, לייעל תהליכים, ולעצב את המציאות לפי רצונו. שתי ההמצאות תרמו לעליית תרבות הצריכה, שבה סיפוק מיידי של רצונות הופך לערך מרכזי.

קודם להמצאת קלטת הוידאו, צפייה בסרטים הייתה מוגבלת לזמני הקרנה בבתי קולנוע או לשידורים בטלוויזיה. קלטת הוידאו אפשרה לצפות בסרטים בכל זמן ובכל מקום, באופן מיידי, ללא תלות בלוח זמנים חיצוני. היא נתנה לצופה שליטה מלאה על התוכן, עם אפשרות לעצור, להריץ אחורה, ולקפוץ בין קטעים שונים. 

מטוס הסילון קיצר באופן דרמטי את זמני הטיסה, ואפשר להגיע ליעדים רחוקים במהירות ובקלות. הוא אפשר לאדם להתגבר על מגבלות הזמן והמרחב, ולחוות את העולם בצורה מיידית ועכשווית, ותרם משמעותית לתהליכי הגלובליזציה, המאופיינים בין היתר בקצב מהיר של חילופי מידע וסחורות.

דדאלוס דוחף את פרדיקס מהגג אל מותו,

והאלה הופכת אותו לחוגלה תוך כדי נפילתו.

אור ומעוף

 

למילה "אור" (light) ישנה דואליות מרתקת, כשהיא טומנת בחובה הן את משמעות ה"הארה" והן את משמעות ה"קלילות". רובד נוסף הקיים באנגלית, "מעוף" (flight), מוסיף מימד שובה לב של בריחה, התרוממות ונסיקה, בדומה לפעולת התעופה. הקשר הזה בין אור, קלילות ומעוף חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה ביצירות רבות, וניתן למצוא אותו גם בעבודתם של הוגים דגולים.

לדוגמה, אלברט איינשטיין שילב את ה"אור" במשוואתו המפורסמת, E=MC², ובכך קישר בין האנרגיה העצומה הטמונה בחומר לבין מהירות האור. תורת היחסות שלו מראה כיצד תנועה במהירויות גבוהות, הקרובות למהירות האור, משפיעה על תפיסת הזמן והמרחב, ויוצרת תחושה של התרחבות והתעלות, מעין "מעוף" אל מחוזות חדשים של הבנה קוסמית.

בדומה לאיינשטיין, המשורר היווני אודיסאוס אליטיס חיבר בין האור החיצוני, אור השמש הבוהק של יוון, לבין קלילות הנפש והשתחררותה מהמסה הכבדה של העבר המעיק. יצירתו משולה למסע, "מעוף" פואטי, שבו האדם מתרומם מעל צללי העבר, מנער מעליו את כובד המשקעים, ומתעלה אל עבר האור והחופש. שיריו מלאים בדימויים של אור, ים, שמיים וציפורים, המסמלים את השאיפה להתעלות רוחנית, לברוח ("מעוף") מהמציאות הכובלת אל מרחבי הדמיון והיצירה.

הקשר בין אור, קלילות ו"מעוף" בא לידי ביטוי באופן מובהק גם באמנות הקולנוע. הקולנוע, כאמנות המבוססת על אור וצל, משתמש בתאורה כדי ליצור אווירה, להדגיש רגשות ולספר סיפור. יתרה מזאת, תנועת המצלמה, המדמה לעתים תנועה של מעוף או ריחוף, תורמת לתחושת ה"מעוף", של התנתקות מהקרקע ומהמציאות היומיומית. סרטים רבים משתמשים בדימויים חזותיים של תעופה, בין אם באופן מפורש, כמו בסצנות של טיסה במטוס או חללית, ובין אם באופן מרומז, דרך זוויות צילום גבוהות, תנועות מצלמה זורמות ושימוש באפקטים מיוחדים היוצרים אשליה של ריחוף. בסרטים רבים, המעוף הפיזי או המטאפורי משמש כאמצעי להבעת שאיפה לחופש, התעלות רוחנית וחציית גבולות.

החיבור בין "אור" (light) במשמעויותיו השונות – הארה, קלילות ו"מעוף" (בריחה, תעופה) – מדגיש את הקשר בין העולם הפיזי, עולם החומר והאנרגיה, לבין עולם הרוח, עולם הרגש והדמיון. אור השמש, כמו גם האור הקולנועי, כסמל לידע, אמת וחופש, מאפשר את ה"מעוף", את ההתרוממות הרוחנית וההשתחררות מכל מה שכובל אותנו, בין אם זה כובד פיזי או רגשי.

מגיפת השפעת העולמית

חודש נובמבר מזוהה בישראל כתקופה שבה משרד הבריאות קורא לציבור להתחסן נגד שפעת. מזג האוויר המתחיל להתקרר, והמעבר בין עונות, יוצרים קרקע פורייה להתפשטות וירוסים, כולל וירוס השפעת. אנשים רבים חשים חולשה ועייפות בתקופה זו, וחוששים מהידבקות במחלות חורף.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. המגיפה התעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות בנפש באוכלוסיה האזרחית במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. 

חוסר המידע בציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית והאזרחית של מגיפת השפעת, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וההסתבכות הפסיכיאטרית שנגרמה לעיתים בעטיה, היו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה. 

התחושה בקרב חלקים בציבור הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה שחיל האוויר היה קרוב להכריע את המלחמה בזכות עליונותו הטכנולוגית והטייסים המיומנים שלו. תחושה זו, למרות שלא תאמה לחלוטין את המציאות, תרמה לעליית כוחו של הימין הקיצוני בגרמניה.  תעמולה ימנית קיצונית הפיצה את המיתוס שגרמניה לא הפסידה במלחמה בשדה הקרב, אלא "נדקרה בגב" על ידי גורמים פנימיים כמו יהודים, סוציאליסטים ופוליטיקאים מושחתים. מיתוס זה טען שהצבא הגרמני, ובעיקר חיל האוויר, היה קרוב לניצחון, אך נבגד ונאלץ להיכנע.

בימי קדם, ציפורים בכלובים הוצבו בחדרי חולים, כסגולה לטיהור האויר, ומטוסים, כמו הציפורים, מגיעים לאויר הפסגות הצח בקלות. גם סרט הקולנוע נחשב כמטהר אויר. אנשים נהרו לבתי הקולנוע, בראשית ימיו, בין היתר כי חווית הצפיה בתמונות הנעות שעל המסך היתה חוויה מרגיעה, שיצרה תחושה של אויר נקי.

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה של חודש נובמבר 2024 במצב תשישות שאינו רחוק מזה של המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. מתקפות הטילים, הרקטות והדרונים הרצופות מחלישות את האוכלוסיה, במשך יותר משנה של מלחמה מתישה בשבע חזיתות.

מתקפות אלה באות בהמשך לגורמים רבים שגרמו להחלשות האוכלוסיה בשנים האחרונות: חמש מערכות בחירות בזו אחר זו, מגפת הקורונה, השסע הפנימי והמאבק הציבורי כתוצאה מרצון הממשלה במהפכה משפטית והשתמטות חרדית, וולאחרונה גם מערכת הבחירות המותחת  בארצות הברית.

המלחמה, מעבר להיותה מאבק פיזי בשדה הקרב, היא גם מלחמה על התודעה. הצדדים הלוחמים משקיעים משאבים רבים בתעמולה, בהפצת מידע כוזב, ובניסיון לעצב את הנרטיב לטובתם. הדבר נעשה באמצעות אפיקי התקשורת הממוסדים כמו ערוצי טלוויזיה, אתרי חדשות ועיתונים, וגם באמצעות רשתות חברתיות ופלטפורמות מקוונות אחרות. ההצפה המתמדת של מידע, לעתים קרובות סותר ומטעה, יוצרת תחושת בלבול וחוסר אמון בקרב הציבור. אנשים מתקשים להבחין בין אמת לשקר, ומפתחים ציניות ודחייה מכל מידע שמגיע מאפיקי התקשורת הממוסדים. תופעה זו מכונה לעתים "הרעלת אלקטרונית", והיא עלולה להיות הרסנית לא פחות מהמלחמה עצמה.

גם מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בסוף חודש אוקטובר, בתחילת הסתיו. העם ומקבלי ההחלטות כאחד היו שרויים בתשישות כללית. מצב זה הוביל להימנעות מפתיחת מערכה משלימה בחזית המצרית, שתוכננה לחודש נובמבר.  במקום זאת, התחזקו הקולות ששאפו לטשטש את מחדלי המלחמה ולקדם פשרות.

סתיו 2024 מעמיד את ישראל בצומת דרכים גורלית.  מצד אחד,  השילוב של תשישות  לאומית,  קושי כלכלי,  ולחץ בינלאומי גובר  מטה את הכף לכיוון פשרה,  אולי  אפילו  "קניית הסכם".  מצד  שני,  הישגי  המערכה  הצבאית  והחשש  מתדמית  חולשה  עלולים  לדחוף  את  הממשלה  להמשיך  במאבק  עד  לניצחון  מוחלט,  אשר  עלול  להיות  ניצחון שמחירו  גבוה  מדי.

בימים אלה, איתנותו של חיל האוויר חשובה שבעתיים. הוא משמש כעוגן מרכזי לביטחון ישראל, ומספק נשימה אסטרטגית חיונית במציאות המורכבת שבה אנו נמצאים. 

הסרט "טופ גאן 2" עם טום קרוז יצא לאקרנים בתקופה מעניינת - סיום מגיפת הקורונה, והפך לסמל של חזרה לשגרה ותקווה לעתיד טוב יותר. הצלחתו הקופתית המרשימה חיזקה את המסר הזה, והסרט נתפס כסמל לסיום תקופה קשה. ההודעה על קבלת טייסת F-15 משוכללת חדשה לישראל מעוררת גם היא תחושות דומות. בדומה לטייסת ה-F-15 הראשונה שהגיעה לישראל בסוף שנות ה-1970, לאחר מלחמת יום הכיפורים, גם טייסת זו יכולה לסמל עידן חדש של בריאות והחלמה. היא מסמלת את חיזוק ביטחונה של ישראל, את היכולת שלה להגן על עצמה, ואת השאיפה לעוצמה וקדמה. נקווה שטייסת זו תתרום לביטחון וליציבות באזור, ותאפשר לישראל להמשיך לשגשג ולפרוח.

התעופה ומגמות חברתיות רחבות בישראל

במלחמת השחרור ולאחריה, התבסס חיל האוויר הישראלי על מטוסים עודפים ממלחמת העולם השנייה ממדינות שונות, כמו הספיטפייר והמוסטנג, וטייסים ואנשי צוות קרקע שהשתייכו לקיבוץ גלויות. הם השתייכו לעולים החדשים מקיבוץ הגלויות שהגיע באותן השנים מרחבי אירופה. 

בשנות ה-1950, עם כניסתם לשירות של מטוסי סילון והאמברגו שהטילה ארצות הברית על מכירת מטוסים לישראל, התבסס חיל האוויר על מטוסי סילון צרפתיים, כמו המיסטר והמיראז'. במקביל, בשנים אלה התרחשה גם עלייה המונית של יהודים מארצות צפון אפריקה לישראל, אשר הגיעו מארצות שהיו קולוניות צרפתיות כמו מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. ציבור גדול זה היווה תשתית חברתית להגדלת חיל האוויר הישראלי, כאשר רבים מבניו שירתו בשורות החיל בכל התפקידים והפכו לחוליה מרכזית בו.

מסוף שנות ה-1960 ואילך, חיל האוויר הישראלי התבסס יותר ויותר על מטוסים מתוצרת ארצות הברית, כמו הפאנטום וה-F-15. במקביל, החברה הישראלית עברה תהליך של "אמריקניזציה", והפכה להיות מערבית וקפיטליסטית יותר ויותר.

החיבור בין התפתחות התעופה למגמות חברתיות רחבות ניכר גם בישראל של ימינו. משנות ה-2000 ואילך, חיל האוויר הישראלי מבסס את מערך ההגנה האווירית שלו יותר ויותר על מערכות מתוצרת מקומית, כמו כיפת ברזל. במקביל, מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים בפיתוח ויצור של כלי טיס בלתי מאוישים, כמו ה''הרמס''. איום הטילים, הרקטות והדרונים, המגיעים לכל פינה, מדגיש את חשיבותה של התעופה בביטחון הלאומי. החברה הישראלית הפכה להיות ממוקדת יותר בעצמה. עולה הצורך בגיוס רחב היקף של האוכלוסייה החרדית, אשר משתמטת ממנו, והדבר גורם לפילוג בעם.

ניצחון אווירי ודרמה קולנועית

 

שנים של הכנה וניצחון בזק

ניצחון מזהיר ומהיר בקרבות אוויר, המושג לאחר הכנה ממושכת ומורכבת, מזכיר את שיאו של סרט קולנועי עוצמתי. בדומה לסרט, בו שנים של עבודה מאומצת של הבמאי, התסריטאי, השחקנים ויתר אנשי הצוות מתנקזות לדקות ספורות של חוויה מרגשת על המסך, כך גם בזירה האווירית הכנה קפדנית ומורכבת, הכוללת אימונים סיזיפיים, תכנון טקטי מדוקדק, פיתוח טכנולוגיות מתקדמות ואיסוף מודיעין רב ערך, מובילה לניצחון מהיר וחד, המותיר את הצופה - בין אם הוא מפקד בכיר בבונקר, טייס אויב או אזרח מן השורה - פעור פה לנוכח העוצמה והדיוק.

התעופה והקולנוע מעצבי המאה ה-20

ההישג המרשים, המושג בפרק זמן קצר, הוא תוצאה של מאמץ רב שנים, המדגיש את החשיבות של התמדה, מקצועיות ומחויבות למטרה. בדומה לסרט קולנוע, הניצחון האווירי הוא שיאו של תהליך ארוך, המורכב לא רק מההצלחה הטקטית עצמה, אלא גם מהמחויבות, המקצועיות וההקרבה של אלו העומדים מאחורי הקלעים. זוהי תזכורת לכך שהתעופה, כמו הקולנוע, היא שדה בו החדשנות והתעוזה האנושית מתערבבות זו בזו, ושתיהן - במאה העשרים הסוערת - עיצבו את פני ההיסטוריה האנושית.

''קרב אויר'' [2023] הוא סרט דרמה ישראלי הסובב סביב מבצע ''מוקד'' של חיל האויר הישראלי, בפתחה של מלחמת ששת הימים, בו השמיד חיל האויר ביום אחד את חילות האויר של מצרים, סוריה וירדן, דרך סיפורם האישי של שני טייסים עם בעיות אגו.

תאונת המסוק בציר פילדלפי

תאונת המסוק, שנגרמה מטעות אנוש, מעלה זיכרונות כואבים מאסון המסוקים בשנת 1997. שתי התאונות, שאירעו באזור קו הגבול, מעלות את האפשרות לקשר פסיכולוגי ביניהן. הקרבה לגבול, המייצג הפרדה בין "פה" ל"שם", עשויה להשפיע על הטייס וליצור מעין קיבעון מחשבתי. הגבול, כקו דמיוני המפריד בין שתי ישויות, מקביל במידה מסוימת למושגים הבסיסיים של "כן" ו"לא". כאשר גבול זה אינו ברור דיו, או כאשר ישנם סימני שאלה לגבי השייכות אליו, הדבר עלול להוביל לטעויות קריטיות, במיוחד בתנאי טיסה מורכבים.

ניתן לראות הקבלה גם במחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים, שהתפתח גם הוא על רקע השאלה של "פה" ו"שם". האם סיני היא חלק מישראל או לא? האם היא "פה" או "שם"? שאלות אלו, שיצרו בלבול וחוסר בהירות, תרמו לאסון הכבד.

נראה כי הקרבה לגבול, המייצגת את הדואליות של "פה" ו"שם", "כן" ו"לא", עשויה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ולגרום לקיבעון מחשבתי. הבנת הקשר הפסיכולוגי הזה עשויה לסייע במניעת הישנותן של טעויות טרגיות בעתיד.

הטיל - זיכרון, איום, חידוש

 

מטוס המיראז' - המטוס שהיתה לו מדינה

 

מטוס המיראז' 3 שלט בשמיים בשנות ה-1960, וישראל רכשה ממנו כמות נכבדה, כבר בראשית עשור זה. מטוס זה יצר במדינת ישראל תחושת ביטחון בדור שלם של צעירים, שחשו שקיומם ועתידם מובטחים בזכותו. נוצר גם סרט פופולרי לילדים, עם נופך רומנטי, ''שמונה בעקבות אחד'' [1964], אודות מרגל המחפש אחר סודות המטוס בבסיס צבאי, וילדי הקיבוץ הסמוך לוכדים אותו. המטוס, בעל כנפי הדלתא, היה מטוס הירוט הטוב ביותר בתקופתו, בשמי המזרח התיכון, והעניק לישראל עליונות אוירית. מטוסים אלה היו חוד החנית של חיל האויר הישראלי במלחמת ששת הימים בשנת 1967, ותרמו תרומה מרכזית לניצחון המזהיר במלחמה זאת. המילה ''מיראז''', שמשמעותה ''חזיון תעתועים מדברי'' או ''נס'', הפכה לזהה כמעט עם הניצחון. 

מדינת ישראל השקיעה בפיתוח עצמי של מטוסים עוד מראשית ימיה, למרות שהנושא נחשב לסטארט אפ יקר מאד והפכפך. נמל התעופה בן גוריון בלוד הפך למשכן המרכזי של התעשיה האוירית הישראלית, שהיא כיום אחת המפותחות בעולם. מטוס המיראז'-5 תוכנן בתעשיה האוירית, טרם מלחמת ששת הימים. ישראל פיתחה אותו יחד עם צרפת, עוד בשנת 1966, כדגם משופר של המיראז' 3, המיועד לתקיפות אויר-קרקע. מטוסי המיראז'-5 היו מהפכניים לעומת מטוסי המיראז' 3, שיועדו לירוט בעיקר. המיראז' 5 יכל לשאת 4 טון פצצות לעומת טון אחד בלבד שנשא המיראז' 3, והוא היה זול ופשוט הרבה יותר. 

ערב מלחמת ששת הימים הטילה צרפת, שהיתה ספקית המטוסים היחידה של ישראל באותה תקופה, אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון, ומנעה את אספקת המיראז' 5, שישראל הזמינה 50 מהם. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הצליחה להשיג, בדרכי עקיפין, את כל תוכניות המטוס, ויצרה אותו בראשית שנות ה-1970, תחת השם ''נשר''. זאת למרות הדילמה המוסרית המורכבת שהיתה כרוכה ביצור ללא קבלת הפטנטים וזכויות היצור. בשלב שני, ישראל פיתחה דגם חצי-מקורי של המטוס, עם מנוע אמריקאי,  בשם ה''כפיר'', יצרה ממנו כמות נכבדה, על פי צרכיה הבטחוניים, ואף יצאה אותו למדינות אחדות, אשר בחלקן הוא משרת עד היום. ההשקעה ב''כפיר'' היתה עצומה, וחייבה ארגון מחדש של התעשיה האוירית. היא יצרה את הביטוי כי ''ישראל היא מטוס שיש לו מדינה''. 

הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' טמן בחובו משמעות עמוקה יותר עבור ישראל. השאיפה לייצר צי מטוסי "נשר" ו"כפיר" גדול וחזק, שיספק למדינה ביטחון לאורך זמן, התמזגה עם תפיסה פוליטית רחבה, אשר דחתה את ההתמודדות עם המציאות המורכבת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. צורת המשולש של חצי האי סיני נדמתה כמשקפת את כנפי המיראז', והפכה למעין "חזיון תעתועים מדברי". דימוי זה שימש כבסיס למדיניות רשמית, תוך התעלמות מהצעות השלום שהוגשו על ידי מצרים וארה"ב. ללא תוכנית מעשית לגבי עתיד השטחים, ישראל הסתמכה על כוחה הצבאי, ובמיוחד על מטוסי המיראז' 5 המקומיים שיצרה, בעלי יכולת התקיפה לטווח ארוך, כמרתיעים מפני כל התקפה אפשרית.

קבוצה קטנה של קצינים בכירים במודיעין יצרה "קונספציה" שתמכה בגישה זו. טענתם היתה כי כל עוד גם מצרים לא תצטייד במטוסי תקיפה ארוכי טווח משלה, היא לא תעיז לתקוף את ישראל. תפיסה זו, שהתבססה על אשליה של עליונות צבאית וטריטוריאלית, גובתה על ידי ההנהגה המדינית, והובילה לכך שערב מלחמת יום הכיפורים, הממד המופשט דחק הצידה את השיקולים המעשיים בתפיסת הביטחון הלאומי. ערב המלחמה, שפרצה ב-6 באוקטובר  1973, היאו הובילה את ישראל למצב של חוסר מוכנות מפתיע.

עוד בשנת 1970 נערכה עיסקה בין צרפת ללוב, שהיתה אויבת של ישראל ובת ברית של מצרים, לאספקת 110 מטוסי מיראז' 5,  אשר היו העתק משופר של המטוסים שישראל תכננה. לאור תקדים גניבת תוכניות המטוס על ידי הישראלים, הצרפתים עשו זאת כנראה ללא נקיפות מצפון. זאת למרות שמטוסים אלה היו מיועדים כולם מלכתחילה עבור מצרים, האויבת הגדולה של ישראל. האמברגו הצרפתי ערב מלחמת ששת הימים כלל גם את מצרים. אך למרות זאת, המטוסים נמסרו לה במתנה על ידי לוב, החל משנת 1972.

מעניין לדעת אם התעלמות הממשלה וראשי הצבא ממשמעות העסקה היתה מכוונת. אין ספק כי היא פתחה למצרים דלת רחבה למערב, דבר שגם ישראל היתה מעונינת בו. בין מצרים למעצמות העולם המערבי שררו יחסי עוינות עוד מאז שנאצר הלאים את תעלת סואץ ב-1956. לפיכך, נוצרה בקרב מקבלי ההחלטות אווירת שאננות של "נחיה ונראה". אוירה זאת לא התאימה לדריכות ההולמת אנשי צבא ביחס לאויב.

המצרים התבססו עד אותם ימים על מטוסים סובייטים. הם רצו לפתוח במלחמה נגד ישראל,  אך ברה''מ עיכבה את אספקתם של מטוסי תקיפה חדישים לטווח ארוך, מתוצרת ''מיג'' ו''סוחוי'', כיוון שרצתה להבטיח את תלות המצרים בה לטווח ממושך. המצרים לא חפצו לפתוח במלחמה עד שיהיו ברשותם מטוסים כאלה, ומטוסי המיראז' 5 שהיא קיבלה מלוב הפכו לתחליף ראוי למטוסים הסובייטים. הם הפכו לכלי נשק מרכזי בארסנל שלה במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובמלחמה הם תקפו באמצעותם בחצי האי סיני. על מנת שלא לטעות באויר בזיהוי המיראז'ים המצרים, חיל האויר הישראלי נאלץ לצבוע את כנפי המיראז'ים שלו במשולשים צהובים, שהזכירו את טלאי המגן דויד שדרשו הנאצים מהיהודים לתפור על דש בגדם. 

במלחמה זאת מדינת ישראל מצאה עצמה, להפתעתה,  במצב שבו מטוס משוכלל ורב עוצמה שפיתחה בעצמה, והיה קריטי לבטחונה,  נמסר במתנה, בכמות בלתי מוגבלת למעשה, לידי האויב שבעטיו המטוס פותח. יתר על כן, איש העסקים שעמד מאחורי העיסקה הסיבובית הזאת, ותכנן עסקה דומה גם עם סעודיה, היה מצרי, שהיה גם המרגל הבכיר ביותר שהיה לישראל. הוא היה מקורב לנשיא מצרים סאדאת, וסיפק לישראל את ההתראה החפוזה, ברגע האחרון, על כוונת המצרים לפתוח במלחמה. בכל זאת ישראל הופתעה, ולא נערכה כראוי למתקפת הפתע המצרית. מחדל המודיעיני זה הצטרף למחדל היחסים בין ישראל לצרפת. הנושא כולו הפך, לפיכך, ברוח השם ''מיראז''', לחיזיון תעתועים מר עבור ההנהגה הישראלית, והשפיע רבות על מהלכיה המודיעיניים, הצבאיים, והמדיניים, עד ימינו. לדחיקת הנושא מהזיכרון ההיסטורי תרם, במידה רבה, הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו החזירה ישראל את כל חצי האי סיני שכבשה במלחמת ששת הימים, עד גרגר החול האחרון.

עוד בתחילת האמברגו הצרפתי, ראש הממשלה גולדה מאיר נסעה מירושלים לוושינגטון, על מנת לבקש תחליף מידי למיראז' 5. המקור המרכזי לאספקת מטוסי קרב לישראל הפך להיות ארצות הברית, אשר סיפקה לה מטוסי ''פנטום'' ו''סקייהוק'', שהיו גם איכותיים יותר. ניכסון היתנה את האספקה בשלילת אזרחותו, על פי חוק השבות, של מאיר לנסקי קיסר הקזינו האמריקני-היהודי, אשר סייע לישראל, דרך גולדה, בשעותיה הקשות במלחמת השחרור. 

הביטוי הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' נכון עוד יותר לגבי המטוס הישראלי שנועד, בשנות ה-1980, להחליף את ה''כפיר'' - ה''לביא'', שהיה תכנון מקורי ישראלי מא' עד ת'. ארצות הברית היתה שותפה בפיתוחו ומימונו. בשלב מתקדם של הפיתוח, לאחר שהאב טיפוס ביצע טיסות בכורה, החליטו האמריקאים להפסיק את מימון הפרויקט. ביטול הפרויקט היסב אלפי מהנדסים לתעשית ההייטק, ויצר את הבסיס ל''אומת הסטארט אפ'' הישראלית. כיום אין מפתחים או מייצרים בתעשיה האוירית מטוסי קרב. הלביא והמיראז' 5 זכורים יותר כחזיון תעתועים.

כיום, מדינת ישראל נשענת על ארצות הברית, ותלויה בה לחלוטין, בנושא אספקת מטוסי קרב. ארצות הברית מספקת לה מטוסי קרב מתקדמים, שעולים הון עתק, ועלותם מרכיבה את רובו של המענק הצבאי השנתי הקבוע לישראל, שגובהו הוא למעלה משלושה מיליארד דולר. הסכום אשר הצטבר מאז התחיל המענק, לפני כיובל שנים, מגיע למאות מיליארדי דולרים. אין לדעת אם ומתי יתהפך הגלגל, והממשל בארצות הברית יחליט לצמצם או לבטל אותו לחלוטין . ממשלת ישראל ואזרחיה התרגלו לקבל כמובן מאליו מענק זה. במידה והוא יבוטל, קיצה של המדינה, כמו שהיא קיימת, יהיה מהיר. 

מטוס ה''כפיר''

האישה במשטר הנאצי

 

היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך. אליזבט הארווי בוחנת בסיפרה, ''נשים והמזרח הנאצי: סוכנות ועדות לגרמניזציה'' את פעילות הנשים הגרמניות מחוץ לארץ האם, ובפרט בפולין הכבושה. נשים אלה ריכזו את מאמציהן בעיקר בחבלי מערב פולין שסופחו לגרמניה, אך הן היו פעילות גם בשטח במרכז שנותר תחת שילטון עצמי פולני. האחריות ל''גרמניזציה'' הוטלה על נשות הרייך השלישי. כיוון שנמנע מהן השיוויון עם עמיתיהם הגברים במולדת , הנשים הנאציות מצאו דבר מה חשוב נוסף במזרח, והוא את תחום השליטה הציבורי שלהן. אמנם משימתן היתה בעיקר בתחום הפרטי, אך תפקידן הועצם גם מתוקף העובדה שבעוד הן היו כפופות לעמיתיהן הגברים הגרמנים, הרי שכלפי האוכלוסיה המקומית הן יכלו בהחלט לפעול מתוך תחושת עליונות, ובאמצעות הטלת מרות תקיפה. 

כבר בשנת 1933 הפכו הנאצים את תפקיד המפתח של הנשים בגרמניזציה של המזרח לדוקטרינה רישמית. מכונת התעמולה הדגישה שהמאבק להחדרת ה''גרמניות'' לאזור הספר מתחיל בבית, בכיתות בתי הספר שבהן אימהות מורות מלמדות בריאות, טוהר גזע, שפה ואמונה. תעמולה זאת נועדה להכין את הנשים הגרמניות לתפקידן במזרח. הנצחונות הנאציים בראשית מלחמת העולם השנייה השפיעו על נשים אלה בעוצמה רבה לכל  חייהן. נשים רבות התנדבו למשימה של הבאת תרבות המולדת למזרח אירופה תחת התחושה של העליונות הגרמנית. הן האמינו שבמזרח חיים אנשים הלוקים בסדר, היגיינה ויעילות, תכונות הכרחיות שהגרמנים מוקירים. כמובן שרמת ואיכות החיים הנמוכים יותר במזרח אירופה חיזקו את דעתן. הנשים שעברו למזרח הוצגו כאידיאל של תושבות-ספר אמיצות, ועקרות בית מסורתיות כאחד, יועצות התיישבות, מורות, עובדות רווחה וכדומה. 

הנשים הנאציות היו נציגות משטר ברוטאלי וגזעני, והשתתפו בפעילות שנועדה לקדם את מטרות המשטר. הן סייעו בתהליך הסינון הגזעני ובחירת הגרמנים מתוך כלל האוכלוסיה, יישובם מחדש, ובהחרמתו והפצתו מחדש של רכוש פולני ויהודי. הנשים הנאציות שהשתתפו באינדוקטרינציה במזרח, באופן אקטיבי או פסיבי, ידעו כולן על מהלך הפיתרון הסופי, שסופו במתקני ההשמדה. זה היה בגדר סוד ידוע לכול. ברצח ישיר עסקו לעיתים רחוקות, אך הן תרמו את חלקן ככל יכולתן לביזת רכוש חסרת תקדים בהיקפה, של עשרות מיליוני אנשים. 

הנאצים לא הסתפקו בהשמדת יהדות מזרח אירופה וביזה של כל רכושה. הם מחקו גם זכר לקיום היהודים לדורותיו. בבתי הקברות היהודים נעקרו כל המצבות. בתי הכנסת ויתר בניני הקהילות הפכו לרכוש נאצי. כל הרשומות בארכיוני הקהילות היהודיות, שכללו שושלות משפחתיות של עשרות דורות, הושמדו. הושמדו גם כל רישומיהם האזרחיים של יהודים בארכיוני הרשויות הממלכתיות, כמו משרדי הפנים והעיריות.  כיום מקובל על ישראלים רבים להוציא דרכון שני, של האיחוד האירופי, על סמך ארץ מוצאם. בארצות מזרח אירופה שהיו תחת הכיבוש הנאצי הדבר אינו אפשרי. בני ניצולי שואה מפולין, אשר חלק גדול ממשפחתם נספה בשואה, אינם יכולים להוכיח כי הוריהם הם ילידי מדינה זאת, ונדחים על הסף על ידי הרשויות הנוגעות בדבר. 

האומה הגרמנית כולה שאבה את ההשראה לחמדנות האישית, בין היתר, מתוך צפיה בסרטי התקופה:

''האישה על הירח'' [1929] הוא סרט גרמני הנחשב לאחד מסרטי המדע הבידיוני הרציניים הראשונים. הוא נכתב ובוים על ידי פריץ לאנג. היועץ המדעי לסרט היה הרמן אובראט, שהיה מורו של ורנר פון בראון. אובראט אף תכנן לבנות טיל אמיתי קטן שישוגר וישמש לצילומים אותנטיים, אך הדבר לא יצא אל הפועל. הסרט היה מכונן, והדיו הגיעו עד ימינו, כי יש בו הצגה מוקדמת של טכנולוגיות חשובות אודות השיגור לחלל. עלילתו עוסקת במהנדס צעיר, המעוניין לשגר טיל לירח על מנת למצוא שם זהב. על התוכנית משתלט נוכל חלקלק, המצטרף לטיסה. הדרמה האנושית משתלבת בטכנולוגית ובאסטרונומיה, המשמשים תפאורה חדשה לרגשות עתיקים. הגיבורה הנשית מתלבטת בין שני גברים בחלל החיצון,  בתפאורה של סמלים מיניים מובהקים, שהם הטיל כסמל גברי והירח כסמל נשי.

סרט המחזמר ''קברט'' [1972] עוסק בחיי נערה אמריקנית בברלין טרם עלית הנאצים לשלטון. ''הכסף מניע את גלגלי העולם'' הוא משפט מפתח במחמזר. הסרט מבוסס על הסיפור ''פרידה מברלין'' [1939] מאת כריסטופר איישרווד, המתאר את ברלין של אותה תקופת מעבר דרך בתי הקפה והדרכים הציוריות, חיי הלילה המגוחכים בקיצוניותם, עוצמת ההמון והמיליונרים. הסיפור עובד למחזה "אני מצלמה" עוד בשנת 1951.

התעופה ותורת היחסות

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען ואדם טוב לב. היטלר הפך לדיקטאטור נורא מכל אלה שקמו לפניו ואחריו. 

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם החיפוש הישיר אחר האש, בא במקומה האלקטרו-מגנטיזם. לחשמל, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. מבנה האור הפך להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה. החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון. למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב. היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה. חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שנוסע ברכבת, או טס במטוס, חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת בחוץ, שהיא משתנה ויחסית עבורו. המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות. בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר. 

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים. 

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה. פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט. למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל ''פיזיקה יהודית''. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי V-2 הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי.