‏הצגת רשומות עם תוויות חלל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חלל. הצג את כל הרשומות

10.1.2024

הטיל ויסוד האש

 

לפי פרויד האדם הפשוט מונע, מחמת הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. 

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא כלי טיס, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האוויר. הלהבה האדירה הנפלטת היא הרושם העז שנוצר ממנו. בטיל הממריא, הלהבה גדולה פי כמה וכמה מאשר הטיל עצמו. הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. 

הטיל הוא מושכל יחידני.  גם הנשק הגרעיני הוא מושכל יחידני. כמוהם גם יסוד האש. שלושתם יחד חוברים ליצירת  מושכל על יחידני ביקום האנושי, של ''גיבור על'' כמו אל השמש הליוס, הדוהר במרכבה בת ארבעה סוסים במיתולוגיה היוונית.

גסטון בשלאר יצר, בספרו ''הפסיכואנליזה של האש'', ניתוח של סימליות האש. האש היא אינטימית והיא אוניברסלית. היא חיה בלב, היא חיה בשמים, היא עולה מהמעמקים, ומציעה עצמה בחום. אך היא יכולה לחזור אל החומר ולהתחבא בו סמויה ועצורה, כמו שנאה ונקמה. היא מקושרת אל השמש, ולכוחות ההשתנות וההיטהרות. תנועתה העיקרית היא כלפי מעלה. האש היא לעולם בתנועה ומאכלת. האש היא תופעה הנמצאת מעל המרחב, והיא מוחצנת ומחצינה. האש מיוצגת על ידי המדבריות, שהם גם, באופן מסורתי, מקומות ההיטהרות. עונת הקיץ ושעות הצהריים נחשבים למייצגי האש. תופעה טבעית נוספת היא הברק. תופעת האש שיצאה מכלל שליטה היא השריפה הגדולה. מאז שגן העדן אבד הוא מוקף באש, בשומרים האוחזים בחרבות אש. הטיל משתלב בין דימויי האש החזקים הקלאסיים: השמש, מקורות האנרגיה הטבעיים והחלופיים, המדורה והשריפה, האדמה הפורחת, המאור, והבשר והאלכוהול. הטיל הוא הקליע והמלחמה, הזיקוק והאש לראווה. 

בשלאר מציין כי האש מספקת תמיד הזדמנות לזיכרונות בלתי נשכחים, וכי יש מצב היפנוטי מעט, שהוא אחיד אצל כל הצופים באש. מצב היפנוטי זה קשור לתודעה המהרהרת. האש היא בבירור העצם הראשוני, התופעה הראשונית, שאליה נתפשת תשומת הלב האנושית. האש היא היסוד העיקרי של השרעף. השרעף בפני האש שכיח גם בקרב אלה האוחזים בדעתם או ממציאים תירוצים. אקט האהבה הוא יכולת האש לשכפל את עצמה. אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. האש מקושרת לתהליך ההישתנות. השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. קיימת באש ניגודיות מפתיעה: מכל התופעות, היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה. הפירומאניה היא הדחף להצית אש במטרה להשתחרר ממתחים פסיכולוגיים. הפירומאניה דומה מאד לתסביך הניקיון הכפייתי. גם היא מיועדת ליצר תחושת טוהר מלאכותית. טיפוס האישיות הפירומאני מזכיר את החולה בתסביך הניקיון. מסיבה זאת האש נוחה למניפולציות פוליטיות,  באמצעות מפגני ראווה. 

הסגידה לאש ידועה בדתות שונות. היא מהווה חלק מביטויי התגלות האל. יהודים רבים מאמינים כי אותיות האלף בית הן אותיות אש, וכי התורה, דבר האלוהים, נכתבה באש. בדת הזורואסתרית הקדומה התקיים פולחן האש, עם ''בית האש'' כסמל הטוהר. העלאה למוקד היתה נפוצה, כעונש על עברות חמורות, עד שלהי ימי הביניים. בעת מלחמה במיוחד, הקרבת אדם נתפשה כמקרבת את הניצחון. הנאצים ערכו מצעדי לפידים, שרפו ספרים, שרפו בתי כנסת, שרפו ערים שלמות באמצעות הפצצות מהאויר, שרפו קהילות אוכלוסייה אזרחית בתוך מבנים, ושרפו גופות במשרפות ענק משוכללות במתקני השמדת אדם המוניים. השואה היתה, מזווית זאת, שיא של פולחן דתי. המילה HOLOCAUST נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן ''שריפה מלאה''. היא במקורה ''הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום''. 

מדיניות ''האדמה החרוכה'' היתה נר לרגלי היטלר, שפקד להרוס כל דבר שיכול היה להיות להם לעזר לבעלות הברית. לדוגמא מכתב מהימלר למפקד הכללי של האס-אס באוקראינה, מספטמבר 1943: ''המטרה שיש להשיג לאחר שתפונה אוקראינה היא שאף בן אנוש, ראש בקר, שק חיטה, ותחנת רכבת, לא יישארו מאחור. שלא יישאר אף בנין עומד על תילו, אף מכרה שמיש למשך שנים רבות, אף באר שלא תורעל. האויב חייב למצוא ארץ חרוכה והרוסה לחלוטין''. 

הטיל הוא אש אינסופית, המחוברת ממספר מרכיבים שונים, שכל אחד מהם הוא מושכל יחידני. כמו חבורת גיבורי העל, מרכיבים אלה התעצמו יחד לכדי מושכל יחידני החזק פי כמה מכל מרכיביו בנפרד. שלהבתו באה לידי ביטוי בכל אחד משלבי מעופו: הוא מלא דלק ההופך לבעירה הנראית לעין במרחק רב, ובראשו מוצבים ראש נפץ, לווין, או חללית מאוישת. החללית המאוישת מכילה את כל המערכות הדרושות לחיים בחלל הריק. החיכוך באטמוספירה לקראת החזרה לכדור הארץ עוטף אותה בלהבות, אך היא מצליחה לנחות בשלום. לפיכך, השפעת הטיל, על כל רבדיו, היא עמוקה ומותירה רושם מקיף ומורכב, והטיל הוא גם נר זיכרון. ניצולי השואה וצאצאיהם חפצים למלא את החלל שנוצר בעקבות השואה, ולקום מתוך האפר. אך האש מכלה את העבר. הוא אינו קיים עבורה. היא מנציחה את ההווה. היא הסחת הדעת של הטלוויזיה, המשמשת תחליף קל לכל. הטיל, כנר זיכרון, מאיר את נתיב החיפוש אחר מורשת העולם שאבד.





28.1.2022

לקרוא את פול ויריליו - ''העתק-הדבק'' בקנה מידה עולמי

ציטוטים של פול ויריליו, הוגה הדעות הפוסט-מודרני הצרפתי, מתוך הספר: ''הקורא של ויריליו'' [The Virilio Reader], בעריכת ג'יימס דר דריאן:

במצבי החוויה הטלוויזיונית שלנו, אנחנו חיים בלא פחות מתחום תורת היחסות של איינשטיין, מה שלא היה קיים בזמן שהוא כתב אותה, כי זה היה עולם של מכוניות, רכבות, ולכל היותר רקטות. אבל היום אנחנו חיים במרחב של תורת היחסות ואי-הפרדה. תמונת הזמן שלנו היא דימוי של מיידיות ושל נוכחות בכל מקום. ויש חוסר הבנה כללי מהמם של המהירות, חוסר מודעות למהות המהירות... ולמעבר הזה מזמן אקסטנסיבי לאינטנסיבי תהיה השפעה ניכרת על כל ההיבטים השונים של תנאי החברה שלנו: הוא מוביל לארגון מחדש קיצוני הן של המידות החברתיות שלנו והן של דימוי העולם שלנו.

בספרו הראשון, ''חוסר הביטחון של הטריטוריה'' [The Insecurity of Territory], מציג ויריליו מושגים של דה-טריטוריאליזציה, נוודות ומצב אובדני. דלז וגואטרי קולטים ומשכללים זאת בצורה מבריקה בעבודתם הטובה ביותר, "אלף מישורים" [A Thousand Plateaus]. ויריליו מסתמך על הפחד של בנג'מין מאסתטיזציה של הפוליטיקה, אבל לוקח אותו רחוק יותר, ומראה בסיפרו ''האסתטיקה של ההיעלמות'', 1980 [The Aesthetics of Disappearance] כיצד בפוליטיקה, שאינה מוכנה ומסוגלת עוד לשמור על הבחנות ייצוגיות, הממשי, הוויזואלי והווירטואלי, נעלמים לתוך האסתטיקה. בסיפרו ''מלחמה וקולנוע'', 1984 [War and Cinema] היעלמות זו מתאפשרת על ידי השילוב של "הלוגיסטיקה של התפיסה" בספירות הצבאית, קולנועית והטכנו-מדעית. 

ויריליו שם לב להפיכה הצבאית [coup d'etat] של הנתונים, שהעבירה את מטרת הקרב מלכידה פיזית של האויב ללכידת האויב באמצעות תסביך התקשורת (The Art of the Motor, 1993). ובעוד שוחרי איכות הסביבה מנסים לעורר תודעה עולמית על ידי אזהרה מפני מדבר אקולוגי אפשרי של כדור הארץ, ויריליו נמצא במימד אחד מעבר לכך, וניבא את המדבר הכרונולוגי של זמן העולם, הזמן העולמי, על ידי הסינרגיה השלילית של התאונה האינטגרלית בסיפרו ''שמים פתוחים'', 1995 [Open Sky].

הקולנוע עניין אותו מאוד בשל השורשים הקינמטיים שלו, הדרומולוגיים. ''דרומולוגיה'' [Dromology], מושג מקורי של ויריליו, רואה במהירות מושג מגדיר לציוויליזציה בת זמננו. מובן מאליו שאחרי המהירות היחסית, של מסילת הברזל והתעופה, הייתה חייבת בהכרח להתגלות המהירות המוחלטת, המעבר לגבול הגלים האלקטרומגנטיים. למעשה, הקולנוע עניין כבמה בלבד, עד להופעת המהירות האלקטרומגנטית. הוא התעניין בקולנוע בתור "סינמטיזם", כלומר הכנסת תמונות לתנועה. כיום אנחנו מתקרבים לגבול שהוא מהירות האור. מדובר באירוע היסטורי משמעותי.

הלוגיסטיקה של התפיסה התחילה בתפיסה מיידית מקיפה, כלומר של אתרים מוגבהים, של המגדל, של הטלסקופ. מלחמה מתנהלת מנקודות שיא. הלוגיסטיקה של התפיסה הייתה מלכתחילה הלוגיסטיקה הגיאוגרפית של שליטה מאתר מוגבה. כך התפתח "שדה הקרב" שהוא גם "שדה תפיסה" - תיאטרון מבצע - ברמת התפיסה של המגדל, של הטירה המבוצרת או ברמת התפיסה של המפציץ. כזאת היתה מלחמת העולם השנייה עם ההפצצות על אירופה. שדה הקרב היה בהתחלה מקומי, אחר כך הוא הפך לכל עולמי וכיום הוא לבסוף גלובלי. כלומר, התרחב לרמת המסלול הלוויני, בעקבות המצאת לווייני הסיור והשידור הישיר. יש התפתחות של שדה הקרב המקבילה להתפתחות תחום התפיסה, המתאפשרת על ידי התקדמות טכנית רציפה, באמצעות הטכנולוגיות של אופטיקה גיאומטרית: הטלסקופ, האלקטרו-אופטיקה, השידור האלקטרומגנטי, וכמובן גרפיקה ממוחשבת, כלומר המולטימדיה החדשה. 

מעתה שדה הקרב הוא גלובלי. הוא כבר לא "עולמי" במובן של מלחמת העולם הראשונה או השנייה. הוא גלובלי במובן של הפלנטה, שכן כל מלחמה כרוכה ב"סיבוביות" של כדור הארץ, בגיאוספרה.

היו שלוש מהפכות תעשייתיות: המהפכה החשובה הראשונה במישור הטכני היא זו של התחבורה, המעדיפה הצטיידות על פני השטח במסילות רכבת, שדות תעופה, כבישים מהירים, קווי חשמל, כבלים וכו'. יש לה אלמנט גיאופוליטי. המהפכה השנייה שכמעט מתלווה אליה, היא מהפכת השידורים, כולל מרקוני, אדיסון, רדיו, טלוויזיה. מנקודה זו ואילך, הטכנולוגיה משתחררת. המהפכה השלישית, שאנחנו על סיפה, היא המהפכה של המרת טכנולוגיות טלקומוניקציה לטובת הננו-טכנולוגיה, האפשרות של מיקרו-טכנולוגיה עד כדי הכנסתה לגוף האדם. לכך העתידנים ייחלו: לקיים את גוף האדם באמצעות "כימיה" ולא רק באמצעותה.

האינפוספירה - תחום המידע - עומדת לכפות את עצמה על הגיאוספרה. אנחנו עומדים לחיות בעולם מצומצם. קיבולת האינטראקטיביות עומדת לצמצם את העולם, המרחב האמיתי, לכמעט כלום. לכן, בעתיד הקרוב, לאנשים תהיה תחושה של סגירות בסביבה קטנה ומצומצמת. למעשה, יש כבר כיום תהליך זיהום מהיר שמצמצם את העולם לכלום. כשם שפוקו דיבר על תחושה זו בקרב הכלואים, אני מאמין שתהיה לדורות הבאים תחושה של כליאה בעולם, של כליאה שבוודאי תהיה על גבול הסבילות, מתוקף מהירות המידע. במילים אחרות, אינטראקטיביות היא לחלל האמיתי מה שרדיואקטיביות היא לאטמוספירה.

מאז ההמראה הראשונה של מפציץ במהלך מלחמת העולם הראשונה, דרך הכנסת כוחות מוטסים, ועד הטיל הסטרטוספירי הראשון, נוצרה התלכדות, שהקיברנטיקה תטהר באמצעות היפטרות מהגורם האנושי במערכות הנשק, באמצעות רובוטיזציה.

כלכלת המלחמה, שעד כה תמיד נטתה להפוך את פני הנוף האנושי ל"מחסום הגנתי" באמצעות התאמה של ביצורים, נוטה כעת לצמצם את פערי הנשק על ידי הפיכת חפצים צבאיים לקליעים.

למעשה, בארסנל המודרני הכל זז מהר יותר ויותר; ההבדלים בין אמצעי אחד למשנהו מתפוגגים. תהליך הומוגניזציה מתנהל במבנה הצבאי העכשווי. אפילו בתוך שלושת הזרועות, קרקע, ים ואוויר, הולך ופוחת ההבדל בעקבות התלכדות אווירונאוטית, מה שמפחית בבירור את הספציפיות של כוחות היבשה. אבל התנועה ההומוגנית הזאת של טכניקות לחימה ומכשירי לחימה מחוברת לתנועה אחרונה. תנועה זאת היא, עם התכווצות "כלי הרכב" והקיברנטיזציה של המערכת, צמצום הנפח של חפצים צבאיים: מזעור.

כפי שניתן לראות, המרחב הצבאי עובר היום מהפך קיצוני. "כיבוש החלל" על ידי אנשי צבא ומדע אינו עוד, כפי שהיה פעם, כיבוש בית הגידול האנושי אלא הגילוי של רצף מקורי שיש לו רק קשר מרוחק למציאות הגיאוגרפית. מעתה ואילך, הלוחם נע בבת אחת במרחב הקטן לאין שיעור של הפיזיקה הגרעינית, ובחלל החיצון העצום לאין שיעור. צמצום החפצים הלוחמים, והעלייה האקספוננציאלית בביצועיהם, מביאים לממסד הצבאי את כל הידע ואת כל אותה נוכחות שהוא ביקש מלכתחילה לרכוש.

מהירות תמיד הייתה היתרון והפריבילגיה של הצייד והלוחם. מירוץ ומרדף הם הלב של כל קרב. יש אפוא היררכיה של מהירויות בהיסטוריה של החברות, שכן להחזיק את כדור הארץ, להחזיק שטח, זה גם להחזיק את האמצעים הטובים ביותר לסרוק אותו כדי להגן עליו. נכס מקרקעין מקושר, במישרין או בעקיפין, לאמצעי לחדירתו, וכפי שמשהו משנה את ערכו בלקיחתו מאזור אחד לאחר, מקום משנה איכות בהתאם למתקן איתו ניתן לחצות אותו.

משבר האנרגיה מתפתח באנרגיית משבר, שמשמעותה הפיצול בין המציאות - החומריות של בית הגידול האנושי, - לבין חוסר המציאות - חוסר החומריות של כוח, המושתת רק על אלימות האנרגיה ועל ההרחבה ההולכת ומתרחבת של שדהו. מעתה המערכת הצבאית תגן לא כל כך על השטח ה"לאומי" אלא על האנרגיה, אזור האלימות.


31.5.2021

ג'ורג' לוקאס וסדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים''


לאורך חייו היו לג'ורג' לוקאס מספר תחומי עניין מרכזיים  בנוסף לקולנוע: אנתרופולוגיה, פוליטיקה, היסטוריה, מיתולוגיה, סיפורי הרפתקאות ומהירות. הוא חיבר כל אלה אל השחרור ממוסכמות של הסיקסטיז ואל השחרור מכח המשיכה בחלל החיצון. הוא התחיל להמיר לפנטזיית חלל מושגים וסמלים שתכנן להשתמש בהם ב''אפוקליפסה עכשיו'' [1979], סרט המחאה על מלחמת וייטנאם, שיצר לבסוף שותפו פרנסיס פורד קופולה.

לוקאס דמיין אימפרית חלל טכנולוגית ופאשיסטית גדולה רודפת קבוצה קטנה של לוחמי חופש. הוא התחיל בשבר רעיון בכתב-יד בן שני עמודים, המספר את סיפורו של לוחם ג'דיי נערץ, כמו שסופר על ידי חניכו. תסריט מתקדם יותר, בן עשרה עמודים, שכותרתו "מלחמת הכוכבים", ומתוארך למאי 1973, נשען במבנהו על סרט של אקירה קורוסאווה, ''המבצר הנסתר'' (1958). לסרט זה היתה השפעה רבה עליו. ללוקאס לא היתה עלילה בסיסית, והוא השתמש בקשר שמופיע בסרט זה בין הסמוראי לחניכו. קורוסאווה גם השפיע עליו חזותית, באמצעות הדו קרבות בחרבות, סצנות קרבות אפיות, והעריכה המהירה. אמנויות הלחימה של הג'דיי ב''מלחמת הכוכבים'' הביאו לגל של הפקות סרטים עם גיבורי על בקטגוריה זאת בשנות ה-1980, ולדוגמא ''נינג'ה אמריקאי'' (1985) בהפקת מנחם גולן. 

לאורך השנים  1973 ו-1974, לוקאס עבד על התסריט, כותב וחי רוב הזמן לבדו. הוא ניסה ליצור תמונת ז'אנר קלאסית של סרט הרפתקאות. כתוצאה מכך הוא ביקש להתחבר אל הלא מודע הקולקטיבי שקיים באגדות. בין המלומדים שהשפיעו עליו היו ברונו בטלהיים וקרלוס קסטנדה, אך החשוב ביותר היה ג'וזף קמפבל. 

לוקאס השלים את הטיוטה הגסה במאי 1974. זהו סיפור רחב יריעה, שמופיעים בו הרבה אלמנטים שיופיעו בטיוטות עוקבות: הג'דיי מול הסית', שני רובוטים חביבים, הנסיכה ליה, האן סולו. אך שום דבר לא נמצא עדיין בצורתו הסופית. לוקאס סיים את הדראפט הראשון ביולי 1974.

גרסת התסריט הראשונית שלוקאס כתב כוללת סצנות רבות עם תמרונים וקרבות חלליות. הוא רצה למכור את התסריט לאולפנים, אך לא ידע כיצד להמחיש להם אותו מבחינה חזותית. הפתרון היה להעסיק אמנים שיצרו איורים ודגמי הפקה, אשר יספקו בסיס להערכות תקציב. האמן שנבחר, בנובמבר 1974, היה ראלף מקווארי, לשעבר מאייר בחברת בואינג. מקווארי צייר סדרת רישומים מרהיבי עין של כוכבים, חלליות, דמויות וסצנות, תוך שיתוף  פעולה עם לוקאס. בהמשך, יחד עם מאיירים נוספים, התפתחו הרישומים הראשונים לתוצר החזותי שמוכר כיום. בדרך זאת התפתחו גם התסריט והדמויות. 

סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' מבוססת בעיקר על דפוס גיבורי העל בסיפורי המיתולוגיה. במסגרת סדרת הסרטים הזאת יצאו תשעה סרטי המשך, שמהווים את הקנון של הסדרה כאפוס עלילתי. הסרט הראשון בסדרה, ''תקווה חדשה'', יצא לאקרנים בשנת 1977. האחרון , ''עלייתו של סקייווקר'', יצא בסוף שנת 2019. 

הסדרה זכתה לפופולריות חסרת תקדים. כה רבה היתה חשיבות הסדרה בשעתו, עד שהמוזיאון הלאומי לתעופה וחלל בוושינגטון הקדיש לה תערוכה מיוחדת, שהציגה את המסר המיתי של ''מסע הגיבור'' של לוק סקייווקר.  

קיימים שלושה גורמים מרכזיים להצלחתה הראשונית של סדרת ''מלחמת הכוכבים'': א. מבנה הנרטיב. ג'ורג' לוקאס ועמיתיו ליצירת הסדרה הושפעו על ידי מקורות השראה רבים. הבולט שבהם היה ג'וזף קמפבל וספרו אודות תורת המונומיתוס. ב. סדר הגודל של האפוס. כיום אנו מוצפים בסרטי מדע בדיוני דומים, עתירי תקציב ושוברי קופות. בעת הפקת הטרילוגיה הראשונה בסדרת ''מלחמת הכוכבים'' לא נעשו עדיין הפקות דומות.  ג. ''מלחמת הכוכבים'' היתה תוצר של תקופתה, באמצע שנות ה-1970, והיא הדהדה יחד עם רוח התקופה. היא נגעה בחרדות והמתחים של התודעה הציבורית באותה תקופה, ובפרט בנושאי המלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם.
 
הסדרה הוגדרה כמגדירה מחדש את הקולנוע, כיוון שיצרה יקום דמיוני עתיר פרטים. היא מוכרת כמעט בכל בית בתבל, ורכשה מיליוני מעריצים אדוקים, ביניהם גם ברמה של מאמינים דתיים, אשר רואים בה ביטוי מודרני של המאבק המקראי בין טוב לרע. 

הקנון בן תשעת הסרטים מורכב משלוש טרילוגיות, שמייצגות את חלקי נפש האדם והתפתחותה, על פי איד, אגו, סופר אגו. חברת דיסני, שרכשה מלוקאס את הזיכיון על המותג, מפתחת אותו גם באמצעות סרטי אנתולוגיה, מתחמים בפארקי השעשועים שלה, סדרות טלוויזיה, סדרות אנימציה, משחקי מחשב, ספרים, חוברות קומיקס, ביגוד וצעצועים. בדרך זאת מגיע המותג לכל נפש באופן ההולם ביותר, על פי גישות המיתוג והשיווק החדישות ביותר, והתוכנית לעתיד היא להמשיך ולפתח אותו באינטנסיביות. 

פרופ' ג'וזף קמפבל נחשב למומחה עולמי לתורת המיתוסים, שפיתח קרל יונג. קמפבל חקר ומצא כי בכל התרבויות בתבל קיימים מיתוסים בעלי מאפיינים זהים, שלכולם ביחד אפשר לקרוא בשם ''מונומיתוס''. ספריו שימשו מקור השראה מרכזי לג'ורג' לוקאס. ספרו המרכזי הוא ''הגיבור בעל אלף הפנים''. ספר זה מציג את המאפיינים הקבועים של דמות גיבור העל, אשר נשמרים מאחורי התגלמויותיה הרבות בתרבויות ובתקופות שונות. 

סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' מבוססת כולה על תורה זאת. הסרטים כוללים גלרית דמויות ארכיטיפיות אופייניות לעולם המיתולוגיה, כמו גיבור העל, המנטור, העלמה במצוקה, הטריקסטר, הגיבור הרע, הקוסם הכל יכול, הצמד הבינארי, החבורה, ועוד. במקביל, עובר גיבור העל בסרטי הסדרה מסע, שידוע בטרמינולוגיה בשם ''מסע הגיבור''. מסע זה כולל שלבי התפתחות רבים, אשר מאופיינים היטב בסיפוריהם של גיבורי על מכל התרבויות. 

ג'ורג' לוקאס נשא דברים בכנס שנערך לכבוד פרופסור ג'ורג' קמפבל בשנת 1985, וקמפבל השיב לו. אפשר ללמוד רבות מחילופי הדברים ביניהם לגבי סדרת ''מלחמת הכוכבים''. לוקאס סיפר בכנס כי לפני כעשר שנים התכוון לכתוב תסריט לסרט ילדים, והיה לו רעיון ליצור סיפור אגדה מודרני. זאת למרות התנגדות חבריו, שחשבו שעליו לעשות משהו חשוב ורלוונטי יותר מבחינה חברתית. לוקאס התחיל בעבודת מחקר וכתיבה, וחלפה שנה בלי שהתקדם, את שנתקל בספר ''הגיבור בעל אלף הפנים'', קרא אותו והתחיל להתמקד. הוא מצא במחקר זה הקבלות לכתיבה האינטואיטיבית שלו, ותשובות לשאלות רבות שעלו במוחו. הוא המשיך בקריאת ספריו של קמפבל, ובמקביל בכתיבת התסריט, בתהליך שנמשך שנים אחדות והסתיים בתסריט של מאות עמודים. 

קמפבל השיב בנאומו כי לא ראה סרטים במשך שנים רבות, כיוון שהיה שקוע במחקר. הוא הגיע כדף חלק לאחוזתו של לוקאס, אשר הזמין אותו להתארח ולצפות בשלושת סרטי הטרילוגיה האמצעית. הוא היה נפעם מרוב התפעלות. לוקאס היה בעיניו אדם שמבין את השימוש במטאפורה. חוסר השימוש במטאפורות היה בעיניו חולשה מובנית של האמנות האמריקנית. מה שראה היו דברים שהיו בספרים שלו, אך הוגשו במונחים של בעיה מודרנית, שהיא האדם והמכונה: האם המכונה עומדת לשרת את חיי האדם, או שהיא עומדת להיות האדון ולהכתיב. הגדרת ה''מכונה'' כוללת גם את המדינה הטוטליטרית, בין אם היא פשיסטית או קומוניסטית, וכוללת גם דברים שקורים בארצות הברית, כמו תופעת הביורוקרט שהוא האדם-מכונה. 

מכיוון שבמאה העשרים זוהתה דמות גיבור העל במקרים רבים עם חלוצי הטיסה במטוסים וחלליות, גיבור על משני חשוב מאד בסדרה הוא האן סולו, הטייס הפוטוגני והציני שהוא חברו הנאמן של לוק סקייווקר, הנער האידיאליסט שהוא גיבור הסדרה. החללית ''מילניום פלקון'' של האן, בעלת החרטום הכפול, היא המהירה ביותר בגלקסיה. היא החפץ שמזוהה יותר מכל עם הסדרה, למעט חרב האור של לוק. במתחם הסדרה בפארק השעשועים של דיסני, החללית בקנה מידה מלא היא האטרקציה המרכזית. 

חשיבות דמותו של האן סולו היא רבה, כיוון שהתעופה קשורה בסדרה לכישורי גיבור העל. אנאקין סקייווקר ולוק בנו מתוארים כטייסים הטובים ביותר בגלקסיה, לפני שהם הופכים ללוחמי ג'דיי. הריסון פורד, שמגלם את הדמות בסדרה, זכה למעמד של כוכב על, ולגילום דמות של גיבורים בדיוניים נוספים בסרטים, וביניהם אינדיאנה ג'ונס. במקביל לזהות המחוספסת של דמות הטייס הקאובוי, עובר האן גם התעוררות מוסרית. תהליך התפתחותו לגיבור על ממשיך לאחר מותו באמצעות בנו בן, שהופך מיורשו של דארת' ויידר לדמות חיובית.
 
קשר מובהק שני בין התעופה ל''מלחמת הכוכבים'' הוא קטעי קרבות חלליות, שהם מרכיב מרכזי בסדרה. לוקאס שאב את ההשראה עבורן מסרטי תעופה של מלחמת העולם השניה, בהם צפה בשנים הארוכות של כתיבת גירסאות התסריט, תוך ציפיה ליישומם. אוסף קטעי קרבות האויר בסרטים אלה, שהוא צילם וערך בסרט 16 מ''מ, היו חלק בלתי נפרד מהצגת הקונספט, ומאוחר יותר הבסיס העיקרי לסצנות קרבות החלליות. סצנות הטיסה בסדרה הן תמיד מופע מרהיב עין, שמלווה בתצוגות פירוטכניות של ירי והתרסקות חלליות, שמחזקות את תחושת הקשר האלכימי שמחבר בין הדמויות האנושיות לחפצים המתכתיים. 

על מנת לביים סצנות אלה הקים לוקאס חברה מיוחדת, שתעסוק בנושא האפקטים החזותיים המיוחדים. החברה, ILM (אור וקסם תעשייתיים). לאחר הצלחת ''תקווה חדשה'' הפכה ILM לאחת החברות המצליחות בתעשייה. כל סרטי סאגת ''מלחמת הכוכבים'' צולמו בה, ובנוסף צולמו בה האפקטים החזותיים המיוחדים של סדרות סרטים מצליחות רבות נוספות. 

קיים דמיון בין סרטי ''מלחמת הכוכבים'' לסרטי התעופה הנאציים במישורים אחדים: 
א. הדגש על הפוטוגניות של כלי הטיס וריבוי סצנות התעופה. 
ב. סרטי התעופה במשטר הנאצי פיתחו את דמות טייס הקרב לצרכי תעמולה, ובדרך זאת הם תרמו לעיצוב דמות הטייס גם בסדרת ''מלחמת הכוכבים''. 
ג. דמויות  הרשעים פלפטין ודארת' ואדר מזכירים את היטלר והימלר. 
ד. מדי לוחמי אימפרית הרשע דומים למדים הנאציים וכך גם המסדרים ההמוניים. 
ה. הסרטים הפופולריים ביותר במשטר הנאצי היו דרמות תעופה, שבהם הקשרים הרומנטיים נרקמים בין קטעי טיסה במלחמה, וגם בכך הם דומים לסרטי ''מלחמת הכוכבים''. 

סאגת ''מלחמת הכוכבים'' ניתנת לניתוח כטקסט מקראי אודות הקרב הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, והרצון לשרוד בעזרת האל - ''הכוח''. יש מלומדים יהודים שמאתגרים את ההפרדה הרעיונית בין התרבות הפופולרית לחיים הדתיים, ומקשרים בין אפיזודות בסאגה לדת  ולהיסטוריה היהודית. הסאגה מאפשרת דיון ביקורתי מקומי בסוגיות שונות, כמו פמיניזם ומגדר, ממשל ומיעוטים, נפש ואישיות, איכות חיים וסביבה ועוד.
 
ל''מלחמת הכוכבים'' יש גם חשיבות מעשית בישראל מבחינה צבאית, כשם נרדף ללוחמה בחלל, וכמקור ללימוד אסטרטגיות צבאיות. מנקודת המבט הישראלית, התרבות הפופולרית בארה''ב מחזקת מאד את מיתוס התעופה, אך במקביל גם את דימוי הטייס כאדם פרטי בעל לבטים אישיים, שמקבלים ביטוי גם בקולנוע העלילתי המקומי.


9.5.2021

שבוע היסטורי בכיבוש החלל באמצעות חברת ספייסאיקס




חברת ספייסאיקס של אלון מאסק הצליחה להנחית השבוע בהצלחה, לראשונה לאחר נסיונות כושלים אחדים, את החללית הענקית מדגם ''סטארשיפ''. הטיסה, מאתר השיגור בחופי טקסס, היתה לגובה של כ-10 קילומטרים. בגובה זה הופסקה פעולת המנועים, והחללית דאתה חזרה למתחם השיגור. לפני הנחיתה החללית שינתה זווית לאנכית, הפעילה מנועי בלימה, ונחתה באיטיות ובבטחה ביעד.

הישג שני של ספייסאיקס הוא החזרה בשלום של החללית המאוישת, ובה ארבעה אסטרונאוטים, מתחנת החלל הבינלאומית. החללית נחתה בלב האוקיאנוס בשעות הלילה, דבר שלא נעשה למעלה מ-50 שנה. 

מרקוס האוז הוא בלוגר יוטיוב שמביא את חדשות כיבוש החלל. ניתן לקרוא את המלל שלו בסרטון באמצעות כתוביות מתורגמות לעברית. 


16.12.2019

גיבורי על, סרטי ''מלחמת הכוכבים'', ותרבות התעופה במאה ה-20


הלוחמים היו מוקד להערצה בכל דור ודור, בחייהם ובמותם. תכונותיהם היו ממוקדות בדמות אחת, שהיתה לציבור למופת ולמושיע, וקיבלה צביון מיתי. גיבור נערץ במיוחד הוא גיבור-על, כל יכול, בעל כוחות על אנושיים. גיבורי העל עברו תהליך טרנספורמציה במהלך ההיסטוריה, שנוצר כיוון שהם השתייכו לתרבות הפופולרית של תקופתם, אשר היתה בעלת דגשים אופיניים, והשתמשה באמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותה. דמויות גיבורי העל הקדומות, מהתנ''ך והמיתולוגיה היוונית, הפכו לאבירים על סוסים בחברות ימי הביניים. גיבורי העל בתחילת המאה העשרים היו חלוצי התעופה וטייסי הקרב. גיבורי העל בחוברות הקומיקס הצבעוניות היו פופולריים מאד בארצות הברית בתקופה שבין שתי המלחמות. לאחר מלחמת העולם השניה, עם התפתחות הטיסות לחלל, ובמקביל עם התפתחות הצפיה בטלוויזיה, זוהו גיבורי העל עם טייסי החלליות הראשונים, כמו גגארין וארמסטרונג. בתחילת שנות האלפיים עברו גיבורי העל טרנספורמציה נוספת, עם התפתחות טכנולוגיות המיחשוב, וכיום הם מופיעים בעיקר בסרטי חברת ''מארוול''. ככל שהמציאות הפכה להיות מורכבת יותר, הפך הצורך בארכיטיפים חשוב יותר. הקולנוע, כמדיום רב תחומי ורב משתתפים, הוא מקום שבו מרבה המיתוס להופיע, כיוון שהן הקולנוע והן המיתוס פונים באורח מובהק למכנים משותפים רחבים ככל האפשר.

המעבר התקופתי בין סוגי דמויות שונים אינו חד, וקיימת חפיפה ביניהם, כמו גם תתי ז'אנרים שאופיינים לתקופות ביניים ולמצבים שבהן טרם התגבש איפיון ברור של גיבורי על, או שנחוץ איפיון שונה. לדוגמא, בשנות ה-1930 נהנו מנהיגים פוליטיים דיקטטוריים, כמו היטלר וסטאלין, מדימוי של גיבורי על. בעקבות המשברים הפוליטיים בשנות ה-1960-1970 בארצות הברית, במהלך ולאחר מלחמת וייטנאם, הופיעו על מסך הקולנוע גיבורי על כדוגמת רמבו, שהיו אנושיים יותר וייצגו מחאה אישית וחברתית. בקצה השני של קשת גיבורי העל נמצאים האנשים האמיתיים הפשוטים אשר שרדו תלאות שלא יאמנו, ובראשם ניצולי השואה. מוטיב ההישרדות הוא מרכזי בתרבות הפופולרית, אולם עשרות סרטים בלבד נוצרו אודות מסעות הישרדות אמיתיים, לעומת אינספור יצירות הפיקשן. מחקר רב נעשה בנושא ניצולי השואה, אולם טרם נוצר הדימוי שלהם כגיבורי על. סיפוריהם האישיים נמהלו לתוך המיתוס הכולל של שואה ותקומה.

סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' מבוססת על דפוס גיבורי העל בסיפורי המיתולוגיה, כמו שגיבש אותם פרופ' קמפבל, המומחה הנודע לתורת המיתוסים. יתכן כי ''מלחמת הכוכבים'' היא המורשת הידועה ביותר שהותיר אחריו. במסגרת סדרת הסרטים הזאת יצאו תשעה סרטי המשך, שמהווים את הקנון של הסידרה כאפוס עלילתי. הסרט הראשון בסדרה יצא לאקרנים בשנת 1977, והאחרון בימים אלה של סוף 2019. מדובר, אם כן, בלמעלה מ-40 שנה. הסדרה זכתה לפופולריות חסרת תקדים. היא הוגדרה כמגדירה מחדש את הקולנוע, כיוון שיצרה יקום דימיוני עתיר פרטים. היא רכשה מיליוני מעריצים ברמה של מאמינים דתיים, והיא מוכרת כמעט בכל בית ברחבי תבל. יש מי שטוענים ששינתה את העולם. היא תחליף אסקפיסטי למורכבות של המרוץ לחלל, שהוא אחד המאפיינים של החיים המודרניים ומרכזי בחשיבותו בכל מדינה.



הקנון בן תשעת הסרטים מורכב משלוש טרילוגיות, שמיצגות את חלקי נפש האדם והתפתחותה, על פי איד, אגו, סופר אגו. חברת דיסניי, בעלת הזיכיון על המותג, מפתחת אותו גם באמצעות סרטי ספין-אוף, מתחמים ייחודיים באתרי דיסנייוורלד, וכמרצ'נדייז שכולל משחקי מחשב, ספרים, חוברות קומיקס, ביגוד וצעצועים. בדרך זאת מגיע המותג לכל נפש באופן שהולם ביותר עבורה, על פי גישות המיתוג והשיווק החדישות ביותר.

פרופ' ג'וזף קמפבל שימש מקור השראה מרכזי ליוצר הסידרה, גורג' לוקאס, ונוצרה ביניהם גם ידידות אישית. סיפרו המרכזי של קמפבל הוא ''הגיבור בעל אלף הפנים''. ספר זה מציג את מאפייניה הקבועים של דמות גיבור העל, אשר נשמרים מאחורי התגלמויותיה הרבות בתרבויות ובתקופות שונות. סדרת סרטי ''מלחמת הכוכבים'' מבוססת כולה על תורה זאת. הסרטים כוללים גלרית דמויות ארכיטיפיות אופיניות לעולם המיתולוגיה, כמו דמות גיבור העל, המנטור, העלמה במצוקה, הטריקסטר, הגיבור הרע, הקוסם הכל יכול, וכדומה. במקביל, עובר גיבור העל בסרטי הסדרה מסע, שידוע בטרמינולוגיה בשם ''מסע הגיבור''. מסע זה כולל שלבי התפתחות רבים, אשר מאופינים היטב בסיפוריהם של גיבורי על מכל התרבויות.

מכיוון שבחלק גדול מהמאה העשרים זוהתה דמות גיבור העל עם חלוצי הטיסה במטוסים ובחלליות, שניים מגיבורי המשנה של ''מלחמת הכוכבים'', האן סולו הטייס הטריקסטר החביב שהוא חברו הנאמן של לוק סקייווקר, ובנו בן, שהפך לגיבור על רשע בשם קיילו ראן וליורשו של דארת' וואדר, הם בעלי חשיבות מרכזית. חשיבות הטרנספורמציות שעוברים האן ובן סולו קשורה גם לחשיבות חלום המעוף להתפתחות הנפש. יכולת התעופה זוהתה, משחר האנושות, כתכונה שאופיינית לאלים. החללית ''מיליניום פאלקון'' של האן, בעלת החרטום הכפול, היא המהירה ביותר בגלקסיה, והיא החפץ שמזוהה יותר מכל עם הסדרה, למעט חרב האור של לוק סקייווקר. האריסון פורד, שמגלם את האן סולו בסדרה, זכה למעמד של כוכב על הוליוודי, ולגילום דמות של גיבור על נוסף שיצר ג'ורג' לוקאס, אינדיאנה ג'ונס.




הקולנוען האנס ברטרם יצר סרטי תעופה אחדים בגרמניה הנאצית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, טייסי קרב אחדים, שהיו המוצלחים ביותר, קודמו במהרה והפכו לאייקונים מתוקשרים של גבורה, לוחמים שעטו את רוח הלאום במלחמה. תופעה זאת בלטה במיוחד בגרמניה, בדמותם של טייסי להק ''הקרקס המעופף'' ומפקדם ריכטהופן. הם הפכו לסמל לאומי, עם נוכחות בולטת בקולנוע ובדפוס, ובכל חוגי החברה. בין שתי מלחמות העולם סרטי תעופה חיזקו ללא הרף, ועזרו לעצב חשיבה עכשווית על התפתחות התעופה. הישגי התעופה חזו רייך גרמני חדש, חזק וממושמע יותר, שיהיה מסוגל להתמודד עם תביעות תעשייתיות מרובות, ויצטרף לתחרות האימפריאלית של המאה העשרים. הזיכרון של מלחמת העולם הראשונה נבנה באמצעות המיתוס של חווית המלחמה, שהעניק לה לגיטימציה על ידי שינוי תמונת המציאות האמיתית. התדמית העיקרית החקוקה בזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה הזאת, עד ימינו, היא של טייס הקרב האבירי. הסמל המובהק של המודרניזם הטוטליטרי והמיתי בגרמניה הנאצית היה המטוס. לא התעופה כשלעצמה, אלא הקשריה, לא הטייס כשלעצמו אלא הקונספציות שכרוכות בו, היו במוקד תשומת הלב. הם שימשו כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר.

בגרמניה הנאצית לא היו פופולריים גיבורי העל של חוברות הקומיקס האמריקאיות, או גיבורי על אחרים בסגנון זה. הנאצים ראו את עצמם כגזע עליון, על פי מודל ה''סופרמן'' שעיצב ניטשה, הפילוסוף הרשמי שלהם. גיבורי העל הפופולריים היו דמויות מהפולקלור וההיסטוריה הגרמנים, כמו באופרות של ריכארד וואגנר, ומעולם התעופה, שגיבוריו נחשבו כמגלמים את ה''האדם העליון''. ברטרם היה ביניהם. הוא היה חלק מגלרית הטייסים פורצי הגבולות, וצ'רלס לינדברג בראשם, שהפכו לגיבורי על בתקשורת העולמית. בשנת 1927 חצה לינדברג לבדו במטוס את האוקינוס האטלנטי. בחזרתו התקבל בכבוד מלכים, ומיליונים באו למצעד שנערך לכבודו בניו יורק.

בחודש מאי 1932 יצא הנס ברטרם עם חבר לטיסה מגרמניה סביב העולם. הם נחתו נחיתת אונס במדבר באוסטרליה, ועברו שם מסע הישרדות של כחודשיים, תוך כיסוי תקשורתי נרחב לחיפושים אחריהם. הוא חזר לגרמניה בחודש אפריל 1933, לאחר שנה רבת תהפוכות גם בגרמניה, שבמהלכה עלו הנאצים לשלטון. הוא כתב את קורותיו בספר, שהפך לרב מכר עם שבעה מיליון עותקים בגרמניה הנאצית. לאחר מכן עבר לכתיבת תסריטים ובימוי סרטים. סיפור מסע ההישרדות שלו באוסטרליה חופף ל''מסע הגיבור'' המיתולוגי. זאת לאור עלילתו, חשיפתו בתיקשורת, והקשרו למוטיבים של ההישרדות ו''האדם העל'' שהמשטר הנאצי אימץ. ברטרם הוא כנראה הטייס היחיד בגרמניה הנאצית שהשלים את ''מסע הגיבור'', וכתב בנושא זה ספר שאינו ספר תעמולה מלחמתי. סרטו המפורסם ביותר הוא ''טבילת האש'', סרט דוקומנטרי באורך מלא משנת 1940 אודות המערכה בפולין, שהתאפיינה בהפצצות הרסניות מהאויר.



דימויי התעופה והטייסים בטלויזיה ובקולנוע במדינת ישראל כרוכים בתלות הבטחונית בחיל האויר, שיצרה כאן את מיתוס ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם''. מיתוס זה נזון גם מקשריה של ישראל עם ארצות הברית, שכוללים את התרבות הפופולרית האמריקנית. לכן מעניין לבדוק כיצד השפיעו ארועים טלוויזיונים מרכזיים, כמו הטיסה הראשונה לירח והתרסקות מעבורת החלל ''קולומביה'', או סרטי ''מלחמת הכוכבים'', על החברה הישראלית. במקביל, מעניין לסקור את הסרטים שעוסקים בחיל האויר הישראלי ומידת השפעתם.

התחבורה האוירית הפכה למרכזית בימינו. הנושא סבוך, בין היתר מכיוון שבניגוד לתחבורה הימית והיבשתית, שהם ערש הציוויליזציה, התעופה היא מימד חדש. מיזמי פיתוח חשובים ועתירי הון בתחום התעופה עשויים לעצב את גורלה של אומה. אך הם במידה רבה בחזקת סטארט אפ, שבו יש אחוזים גבוהים מאד של כישלון. שתי דוגמאות לכך הן ניסיון הנחתת החללית הישראלית ''בראשית'' על הירח, ופיתוח מטוס ה''לביא''.

את הצורך בגיבורי על מתחום התעופה מניע, מלבד המרוץ לחלל והמרוץ לפיתוח מטוסים חדשים, גם הצורך בפיתוח תשתיות שדות התעופה, שהפכו למרכזי הציביליזציה בזכות קריות שדות התעופה סביבן. ערי נמלי התעופה החליפו את ערי הנמל הימיות, שהיו עד לא מכבר מרכזי האנושות. נושא ה''טרמינל'' מפותח היטב בסדרת ''מלחמת הכוכבים''. צורותיו הרבות, יחד עם גלרית הדמויות שמופיעות בו, מציגות סדר אלטרנטיבי לכיאוס הקבוע שחווים נוסעי מטוסי הנוסעים בימינו. כיאוס זה, שנובע משיגרת החוויה, מנוגד להילת הטיסה שהיתה קיימת עד מלחמת העולם השניה.

קשר חשוב נוסף בין סרטי גיבורי העל למציאות ימינו הוא, שבסרטים אלה מציגים, במקרים רבים, קטעים של עולם שעומד על סף חורבן, בדרך כלל כתוצאה של המצאת כלי נשק חדש על ידי כוחות הרשע. תמונת העולם השואתית בסרטים חופפת לתמונת העולם של ניצולי השואה, שגם עולמם נחרב. הסוף הטוב של הסרטים האלה, שבהם בדרך כלל האנשים הטובים מנצחים את הרעים, הוא בגדר מהלך תראפוטי. תמונת העולם השואתית קרובה גם למציאות היומיום, כיוון שפוליטיקאים מזהירים דרך קבע מחורבן שעלול להגיע בעקבות התקפות אויב, בדרך כלל מהאויר. לכן כל אזרח מנכס לעצמו את תמונות החורבן הקרב, כמו שמופיעה בסרטי גיבורי העל, לצורך קידום עניניו האישיים. מי שחווה את החורבן לאמיתו, כמו ניצולי השואה, נותר בדרך כלל מאחור במרוץ אחר הגשמת חלומותיו. 


ההיבט השלילי העיקרי של התפתחות העוצמה האוירית הוא המלחמות הרבות שהוכרעו בכוחה, כמו מלחמת וייטנאם ומלחמת יום הכיפורים. בנוסף, הטרור האוירי לסוגיו הפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. שיאו היה במתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק בספטמבר 2001. אנו עדים לו כיום באיומי הסייבר, בשיגורי הרקטות הבלתי פוסקים לעבר ישראל, ובבדיקות המחמירות של הנוסעים והמטען לפני טיסות. תאונות אויריות קשות הן חלק בלתי נפרד מהמציאות, מראשית עידן התעופה ועד ימינו.

אחת התוצאות של חשיבות התעופה לקיום האנושי היא, שהשיח בתחום התעופה הפך לחלק בלתי מודע מהשיח היומיומי, וקשה לבודד אותו. לכן חשוב לראות אם לא עימעמה המודעות הרבה לנושא בישראל את הבנת הקשר בין השואה לתעופה. קשר זה התבטא בכך שטייסים נאצים בכירים, שהוכתרו כגיבורי על, נטלו חלק מרכזי בתכנון הפיתרון הסופי. תרבות תעופה רבגונית מתפתחת בימינו, מול המציאות שנכפית עלינו הר כגיגית. סידרת ''מלחמת הכוכבים'' אינה מספקת סט כלים מלא להבנת עולם המעוף והתעופה, אך המורכבות שהיא מציגה היא בהחלט התקדמות, לעומת הגישה השבלונית לנושא עד כה בתרבות הפופולרית.

25.9.2017

כוכב הלכת ונוס

כוכבי הלכת, ובפרט ונוס ומרס, מזוהים עם תכונות אנושיות, למרות שאין בצורתם דימיון למשהו מעולמו של המין האנושי. הן נקודות עגולות וזוהרות בשמים בלבד. אך חכמי הקדם אשר זיהו את מסלולם וקרבתם אלינו, נתנו להם תכונות אנוש באמצעות שמות מתוך סיפורים מיתולוגיים. להלן סיפור הפרכתו של אחד המיתוסים, זה של ונוס, מנקודת המבט של מדע האסטרונומיה המודרנית.


במרחק ממוצע של 108 מיליון קילומטרים, ונוס הוא כוכב הלכת השני מהשמש, ומלבד הירח, השכן הקרוב ביותר בחלל. במרחקו הקרוב ביותר, ונוס הוא רק 40 מיליון קילומטרים מאיתנו, מרחק זריקת אבן במונחים אסטרונומיים. עם קוטר של 12,040 ק"מ, ונוס הוא כמעט בדיוק באותו גודל כמו כדור הארץ, ומכונה לעתים קרובות אחיו של כדור הארץ. ונוס הוא גם כוכב הלכת היחיד במערכת השמש, מלבד כדור הארץ, שהוא בעל אטמוספירה משמעותית, כך שתמיד נראתה טבעית ההנחה כי ונוס חייב להיות דומה מאוד לכדור הארץ, והוא יכול בהחלט להכיל צורה כלשהי של חַיִים. 

אבל מסך העננים על ונוס הוא כה סמיך, עד שאי אפשר לראות את פני השטח שלו, ורוב ההיסטוריה האנושית היינו יכולים רק להביט אל העננים הלבנים היפים, הבהירים, ולתהות אם אכן יש גן עדן טרופי עצום מתחתם, מלא חיים.

רק ב -1962 פיתחנו את הטכנולוגיה לשליחת חללית לוונוס, כדי לברר בוודאות מה אורב מתחת העננים הבלתי חדירים, וכאשר החללית של מארינר 2 של נאס"א הגיעה סוף סוף לביקור בונוס, היא גילתה משהו מזעזע. למרות קרבתו והדמיון לכדור הארץ, ונוס התגלה כשונה ככל שרק ניתן.

אותו אפקט החממה שהופך את החיים אפשרי על פני כדור הארץ, עשה את החיים בלתי אפשריים על ונוס. אפקט החממה הוא תוצאה של גזי חממה מסוימים באטמוספירה של כדור הארץ שקולטים קרינה אינפרא אדומה, ושומרים על כדור הארץ חם, כמו שמיכה. באטמוספירה של כדור הארץ יש כמות נכונה של גזי החממה, בעיקר בצורת פחמן דו חמצני ואדים, די כדי לשמור על כדור הארץ את הטמפרטורה הנכונה לחיים משגשגים. זהו, עם זאת, איזון עדין, וונוס הוא דוגמה לאיזון שהופר. מתישהו בעבר של כוכב הלכת, פעילות וולקנית חזקה מלאה את האטמוספירה של ונוס עם גזי חממה, וכוכב הלכת התחיל להתחמם. הטמפרטורה המוגברת יצרה עוד יותר גזי חממה, והיזון חוזר שהתוצאה שלו היתה טמפרטורת פני השטח של 482 מעלות צלזיוס - חם מספיק כדי להמיס עופרת.
והסיפור מחמיר. האטמוספירה על ונוס הפכה כל כך עבה וכבדה, עד שהלחץ על פני כוכב הלכת הוא פי 92 מזה של כדור הארץ - כמו הלחץ קילומטר מתחת לפני הים. לונוס אין שדה מגנטי כמו בכדור הארץ כדי להדוף את הקרינה הקטלנית מן השמש, מה שהופך את הפלנטה אפילו יותר קטלנית. כעלבון סופי, העננים מורכבים מדו תחמוצת הגופרית, כך שכאשר יש גשמים על ונוס, יורד גשם חומצה גופרתית.

מדענים רבים מצביעים על ונוס כדוגמה מאיימת - אזהרה אם תרצו - על מה שיכול לקרות לכדור הארץ שלנו, במידה והמגמה הנוכחית כלפי גזי חממה מוגברת והתחממות כדור הארץ לא תטופל כראוי. ב -1991 שלחה נאס"א את החללית מגלן לונוס, מצוידת במערכת של מכ"ם הדמיה , שהצליחה למפות את פני השטח של ונוס מתחת לעננים, ונתנה לנו מבט מפורט של עולם עוין ואכזר.
ביקום כה מלא אירוניות, הן פיזיות והן פילוסופיות, אין אירוניה גדולה יותר מזו של ענני הלילך הבהירים של ונוס, שהעלו דימויי אהבה ויופי כמעט לכל אורך ההיסטוריה האנושית, ובמציאות הם מסתירים חממה קטלנית של מתכות מותכות, לחצים מרסקים וגזים רעילים, שלעומתם התופת של דנטה נראית כמו דיסנילנד.

10.11.2016

טיול מהחוץ פנימה

טיול מהחוץ פנימה
מסע ברחבי הגלקסיה
בחזרה אל החמלה


שירת המרחב העתידית
הליכה באינסוף וריק
לעבר מערבולת מזערית

אני צמא מאד
ותן לי כוחות
לתאר את המאורעות

16.6.2014

היסטוריון התעופה ריצ'ארד הליון


רי'צ'ארד הליון הוא מחשובי ההיסטוריונים של התעופה בימינו, וממקימי מוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון, שהוא המוזיאון בעל מספר המבקרים הרב ביותר בעולם. הליון חיבר ספרים רבים, שאחד החשובים בהם הוא TAKING FLIGHT [בעברית 'לקחת טיסה'], שעוסק בהתפתחות התעופה משחר האנושות ועד ימינו אלה. הליון הוא בין ההיסטוריונים המעטים שמייחסים להמצאת המטוס חשיבות רבה במיוחד, וקובע שהמטוס שינה לחלוטין את פני המציאות.

אך גם הליון אינו מייחס להתפתחות התעופה את אותה חשיבות שמוענקת לה בספר 'שואה ותעופה', כגורם המשפיע ביותר בעיצוב ההיסטוריה המודרנית. הסיבה לכך, בין היתר, היא שהליון אינו משתמש במושגים 'מודעות אוירית' ו'תודעה אוירית'.

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את המטוס כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים 'מודעות אוירית' ו'תודעה אוירית'.
המושג 'מודעות אוירית' נוצר על ידי חוקרים כדי להסביר את ההתלהבות הראשונית של האומה האמריקנית מהמכונה המעופפת. בעיקבות זאת התחילו היסטוריונים להשתמש במושג כדי לתאר את התעניינותה של אומה, קבוצה או יחיד, בכל קשור לתעופה. המונח מתייחס במקור להתלהבות מהטיסה במכונות מעופפות, אך השימוש בו מתייחס גם לכל המסורות והסמלים שמרכיבים את הגישה לנושא, וגם את העיסוק המעשי המגוון בו.
המושג 'תודעה אוירית' משמעותו שימוש מושכל במודעות האוירית ליצירת תפישת עולם מלאה. במילים אחרות, זאת תרבות ייחודית שמיוסדת על מושגי התעופה.

הליון אינו משתמש כתוצאה מכך במושג 'דיקטטורה תעופתית'. במחצית הראשונה של המאה העשרים קמו בעולם ארבע דיקטטורות תעופתיות: גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, ברית המועצות, ויפאן האימפריאלית. במדינות אלה המטוס היה ליותר מאשר סתם מכונה מעופפת. לעומת מדינאי מעצמות המערב אשר ראו במטוס מרכיב טכנולוגי מרכזי ומדד לקידמה בלבד, ייחסו בדיקטטורות של התעופה למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית.

היסטוריון תעופה נוסף, פיטר פריטשה, מחבר הספר 'גרמניה - אומה של טייסים', שקטעים ממנו הם בסיס לפרקים אחדים ב'שואה ותעופה', עוסק בהתפתחות התודעה האוירית בגרמניה טרם ובראשית עליית הנאצים לשלטון. גם הוא רואה בתעופה תופעה חשובה מאד, אך משנית ביחס למכלול הגורמים החברתיים שעיצבו את ההיסטוריה במאה ה-20. יתכן כי הספר היה מבחינתו ניסיון אינטלקטואלי נועז מידי, והוא זנח אותו ככל שהתקדם בקריירה האקדמית.

לפריטשה חסר השימוש במושגי 'פסיכולוגית הנסיקה' שפיתח הפילוסוף גסטון בשלארד. התופעה האוירית מספקת קוים מנחים כלליים וחשובים שהם עקרונות יסוד פסיכולוגיים. חוויות הגובה, העילוי, עומק, שקיעה, והנפילה הן החוויות שמסכמות את נפש האדם מעל לכול. דבר אינו מסביר אותן, והן מסבירות הכול. ביתר פשטות, אם האדם רוצה לחיותן, להרגישן, ומעל לכל להשוותן, הוא מבין שיש להן איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכל האחרות.

ריצ'ארד הליון עוסק בחלק הראשון בסיפרו בחלום התעופה שקיים משחר האנושות, כתהליך של הזדככות רוחנית ומדעית. הוא מתאר את אגדות אלי המעוף בתרבויות הקדומות, את השפעת הציפורים על התרבויות היוונית והרומית, את תודעת המעוף הרוחני בראשית הנצרות והאיסלאם, ואת התעקשותם של יחידים בימי הביניים על התנסויות בתעופה ממשית באמצעים דלים. משם הוא עובר אל ראשית הזמן החדש, כאשר המצאת אבק השריפה גרמה גם להתפתחות השימוש הצבאי ברקטות, והוא מסיים בתיאור הקונפליקטים המדעיים בראשית עידן המהפכה התעשייתית לגבי הדרך הנכונה שבאמצעותה אפשר להביא את האדם למרומים.

החלק השני בסיפרו מוקדש להמצאת הכדור הפורח וספינת האוויר. פרק חשוב עוסק ב'השנה המופלאה', שנת 1783 שבה הומצא הכדור הפורח. באותה שנה ריחפו לראשונה ובאותה עיר – פאריז, כדורים פורחים שנסקו באמצעות אויר חם ובאמצעות מימן, בתחרות שדמתה מאד ל'מירוץ לחלל' בימינו. לכל אחת מההמצאות היו יתרונות וחסרונות, ושתיהן יחד שינו לעד את פני החברה. הליון מתאר את השפעת המצאת הכדור הפורח על האופנה בפאריז, אך הוא אינו מקשר את הכדור הפורח למהפכה הצרפתית שהתחילה בשנת 1789, וכוננה את אחד התהליכים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית כיוון שבישרה את עידן המדינה הדמוקרטית המודרנית. 'פסיכולוגית הנסיקה' של גסטון בשלארד מסבירה היטב כיצד המצאה טכנולוגית בודדת היתה מסוגלת להשפיע באורח כה משמעותי על החברה הצרפתית והעולם כולו.

הליון מסיים את סיפרו, שעוסק ברובו בהתפתחות המטוס בתחילת המאה העשרים עם חלק מרכזי שמוקדש לאחים רייט, באפילוג אודות אירועי 11 לספטמבר 2001, שבהם התרסקו על בניינים מרכזיים בארצות הברית מספר מטוסי נוסעים שמחבלים השתלטו עליהם. הנזק הרב והקלות היחסית שבה הצליחו המחבלים לפעול הביאו להחמרה בתקנות הביטחון, ולירידה זמנית במספר הנוסעים במטוסים. מראה המטוס המרהיב בשחקים הפך לפתע למעורר חרדה.

אירועי ה-11 לספטמבר 2001 הם המשך ישיר של תפישת העולם הנאצית. חשש דומה עמד בראש סדר היום הציבורי גם טרם מלחמת העולם השנייה. סטנלי בולדווין, ראש ממשלת בריטניה בתחילת שנות ה-1930 אמר כי על האדם ברחוב להבין כי אין מקום שאליו המפציץ האסטרטגי אינו מסוגל להגיע, מוטב היה לו המטוס כלל לא היה מומצא, וכי כעת חובה לשלב אותו במערכת הערכים הדתית.

הליון קובע כי כמו כל המצאה טכנולוגית, השאלה אם המטוס הוא 'טוב או רע' תלויה במי שמשתמשים בו, וסוקר בקצרה תקופות נוספות במאה ה-20 שבהם המטוס תואר כמבשר אחדות אנושית מצד אחד, אך שימש ככלי נשק הרסני במלחמות. הוא מתמקד בגרמניה הנאצית, ומצטט את השורות האחרונות מיומנו עב הכרס של יוזף גבלס, שנכתבו בבונקר של היטלר בברלין זמן קצר לפני שהתאבד, בהן כתב כי הנושא שחזר שוב ושוב בשיחותיו האחרונות עם היטלר היה חוסר הישע אל מול העליונות האווירית של בעלות הברית, שהמפציצים שלהן הפציצו בלי הפסקה את אדמת גרמניה.

הליון, כמו יתר היסטוריוני התעופה, אינו מתיחס כמעט בסיפרו המקיף לתרומתה הרבה של גרמניה הנאצית להתפתחות התעופה המודרנית. הישגי התעופה היו עמוד התווך של משטר זה אך הם סתרו את כל מעשי הרשע שלו. בנוסף, יתכן והליון מעונין להדגיש את תרומת מולדתו להתפתחות התעופה. התהליך שנרקם על ידי הצמרת הפוליטית הנאצית אשר שילב בין בניית המטוסים המשוכללים ביותר בעולם לבין בניית מנגנון רצח העמים שהם ביצעו מתואר בפרוטרוט בספר 'שואה ותעופה' בלבד. היה זה תהליך של ניסוי וטעיה אידיאולוגי וטכנולוגי משולב, שבו ככל שהתעצמה תחושת העליונות האוירית הנאצית התגבר אצלם גם הצורך בהשמדת היהודים. 

הדיון בנושא מעורר שאלות מוסריות אשר אנשי האקדמיה מתחמקים מהם במחקריהם. ההיבט המוסרי אשר מתחולל כמו מעצמו הוא שמאפשר לספר 'שואה ותעופה' להיות מחקר ומרפא לנפש כאחד. זאת בניגוד לחקר השואה המקובל במימסד האקדמי, אשר מתמקד בהסברים קונבנציונליים לגביה והיא מבחינתו עדיין בגדר 'חור שחור'. התעופה היא אבן היסוד של ביטחון מדינת ישראל, והשבר החברתי שנוצר כתוצאה מכך הוא עמוק. זכר השואה  לוקה בחסר. 

כותב שורות אלה גדל כנער בשנות ה-1960 וחווה את שבר מלחמת יום הכיפורים. אלה יצרו אצלו את הגרוי לתפנית המחשבתית שהביאה לכתיבת 'שואה ותעופה' על גבי המסד של זכרונות הוריו ניצולי השואה אותם זכה להקליט ולערוך. זאת בתהליך רב שנים, תוך שהוא צופה בהתעוררות ההתעניינות הציבורית בנושא השואה ככל שהתברר הפער בין חיי היומיום הפוסט-מודרניים לבין שאלות ההיסטוריה והעתיד. 

המשברים הבינלאומיים הרבים שאירעו בעיקבות קפיצות דרך משמעותיות בהתפתחות התעופה במאה ה-20 מעוררים את השאלה מה יהיו פני התעופה בעתיד הנראה לעין. אפשר לחזות בארבעה כיוונים שונים של התפתחות, שכל אחד מהם מאציל על משנהו:
א. החלל הוא תחום שזוכה למירב תשומת הלב הציבורית, ואליו יגיעו בני האדם בהדרגה למקומות רחוקים ומשמעותיים יותר, באמצעות טילים רבי עוצמה וחלליות גדולות, בלתי מאוישות ברובן.
ב. התעופה האוטומטית, באמצעות מזל''טים ואמצעי הנחייה משוכללים, תייתר את מקומו של האדם בשממה השמיימית. המזל''ט תופש במהירות רבה את מקומו של כלי הטיס הצבאי המאויש, בתהליך שהוא בעל השפעה רבה גם על התעופה האזרחית.
ג. התעופה האישית, שבמסגרתה לכל אדם יהיה כלי טיס משלו, תגדל מאד בהיקפה. ניצנים חשובים נמצאים בתעופה הספורטיבית לסוגיה, שהפכה זולה וזמינה לכל אדם. אך את הדחיפה החשובה יביאו אמצעי הנעה והנחייה מתקדמים, שיפתרו את סוגיות הטווח, הניווט והנחיתה שהם כה בעייתיים במציאות התלת מימדית.
ד. התעופה החסכונית באמצעות ריחוף קרקע, שמנצלת את כרית האוויר שנוצרת בין כנפי המטוס לקרקע בטיסה בגובה מטרים ספורים, תתפוש את מקום הספינות בקווי ספנות מסורתיים ותביא לפיתוח מרחבי הימים והחופים.


מתוך הספר:
 מאת: אבינועם עמיזן
 התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי להשמדת יהודי אירופה
 מחקר פיוטי ומרפא

4.12.2013

שנות ה-1960 והתעופה

המעוף הרוחני הוא סמל מרכזי של רוח האדם וחירותו. התעופה נמצאת עקב חשיבותה הבטחונית במרכז ההתעניינות והעשייה האנושית. לכן התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני. התפתחות התעופה מאפשרת פירוש היסטורי קצר וקולע לכל האירועים והתהליכים החשובים בתקופה המודרנית.

שנות השישים בתרבות הפופולרית הוא מונח המשמש כדי לתאר את תרבות הנגד והמהפכה בנורמות חברתיות בלבוש, מוסיקה, סמים, אמנות, מנהגים חברתיים, שחרור האישה ועוד, שאפיינו את העשור שבין 1963-1974 בערך, והשפעתם הניכרת נמשכת עד היום. שמרנים גינו את העשור כסובל מעודף ראוותנות וחוסר אחריות, וריקבון בסדר חברתי, בגלל ההרפיה באיסורים חברתיים שנוגעים במיוחד לגזענות וסקסיזם שהתרחשו בתקופה זו.
שנות השישים הפכו לשם נרדף בפוליטיקה ברחבי תבל לאירועים ומגמות חדשים ורדיקליים, וחתרנות פוליטית. באפריקה היתה זאת תקופה של שינוי פוליטי רדיקלי וכ-32 מדינות קבלו את עצמאותן מהשלטון הקולוניאלי האירופי. תביעות לשוויון זכויות נתנו אותותיהן גם בעולם המפותח, ובמיוחד הפגנות המחאה של השחורים בארצות הברית בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התחיל גם הגל הגדול של הפמיניזם הליברלי.
בזירה הבינלאומית חלה הסלמה ניכרת במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, אשר כמעט והגיעה לכדי שואה גרעינית בשנת 1962. הקמתה של חומת ברלין והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה המחישו את הקרע המתמשך בין שתי מעצמות העל. המלחמה הקרה מצאה את ביטויה במישור הצבאי הקונבנציונלי, במלחמת וייטנאם, במידת מה גם מלחמת ששת הימים, ובעיקר במישור הטכנולוגי. זאת במסגרת מירוץ החימוש בטילים בליסטיים נושאי ראשי נפץ אטומיים. במקביל התנהל מירוץ אזרחי לחלל, באמצעות תקציב קטן יחסית וכחלק ממירוץ החימוש, שראשיתו בשיגור האדם הראשון לחלל על ידי ברה''מ ושיאו במסעה של אפולו 11 מארה''ב שהנחיתה את האדם הראשון על הירח.
יותר מכל ייזכר העשור בשל תרבות הצעירים המתירנית, שהתפתחה בצפון אמריקה ובאירופה, במסגרת תת תרבות ילדי הפרחים. בד בבד עם התרחבות מערכת תקשורת ההמונים. תרבות זו, פציפיסטית ואנטי-קפיטליסטית, דחתה את ערכי דור ההורים ויצאה נגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי-שנים, בנצלה את תפוצת המריחואנה ואת פיתוח הגלולה למניעת הריון. להקת הביטלס ואמן הפופ אנדי וורהול נתפסו כחלוציה של תרבות זו. בלונדון ידועה התקופה כתקופת "לונדון החוגגת", שהצטיינה בפריחה של תרבות, אופנה, מוזיקה ויצירה צעירה ומשוחררת.
חלק מהפרשנים ראו בתקופה זו מחזור קלאסי של סיום תקופה של תרבות נוקשה, שאינה מסוגלת להכיל את הדרישות לחופש פרט גדול יותר, והשתחררה מהאילוצים החברתיים של העידן הקודם באמצעות חריגה קיצונית מהנורמה. עם זאת, זה לבדו אינו מסביר את האופי ההמוני של התופעה.

במסגרת מאזן האימה הצבאי המעצמות התחמשו באלפי טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. מרוץ זה נמשך כשלושים שנה, החל משנות החמישים וכלה בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא נפסק לאחר שהמעצמות חתמו על הסכמי פירוק חלקי של נשק זה, שאחוז קטן ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.
מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק תרבותי ופוליטי בין העולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, בצל החשש מעימות גרעיני ביניהן. היתה זאת תקופה מוזרה שנשלטה על ידי מספר מצומצם של פוליטיקאים וגנרלים, ושבה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום. תחושת חוסר ההיגיון, אם לא חוסר השפיות, של מירוץ החימוש התפשטה בעוצמה רבה בקרב הצעירים בכל פינה בכדור הארץ. היא יצרה את החברה הפוסט-מודרנית, שבבסיסה ייאוש וספקנות כלפי הממסד, ובמקביל הישענות על העצמי בלבד וחיפוש אחר מפלט תרבות אלטרנטיבית.

המקום החשוב בתיקשורת שתפש הטיל לאחר מלחמת העולם השנייה בדעת הקהל העולמית מקביל לזה של המטוס לפני המלחמה. הטיל הפך ללהבה הגדולה ביותר במדורות השבט העולמית. המדורה האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה בעלת הערוצים הבודדים, היתה לאמצעי שדרכו שודרו כל החדשות בכלל ובנושא זה בפרט.

נושא נשק הטיל האטומי נמצא לכאורה במחוזות בלתי נתפסים בעליל על ידי האזרח הפשוט. אך למעשה הוא אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה אך הבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה, כמו שפרויד תיאר. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל הבליסטי נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל הבליסטי, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, גרם לרפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם שיחרר מפחד זה.

בשנות החמישים של המאה העשרים היה החשש ממתקפת טילים אטומיים בראש סדר היום העולמי, ובשנות השישים היה כיבוש החלל באמצעות אותם טילים ומדענים הנושא החשוב ביותר.
בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. תור הזהב של המרוץ לכיבוש החלל התרחש בשנות השישים. בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר.  היה זה מירוץ הישרדות, שברה''מ הובילה בו בתחילה. המירוץ היה ממש מירוץ, עם לוחות זמנים לחוצים. אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים.
בתאריך 12 לאפריל 1961 שוגר לחלל יורי גגארין, האדם הראשון בחלל. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר טיסת גגארין. החוויה של גגארין, וכל הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים אחריו, היא חוויה הוליסטית מיסטית, שנבעה מהשילוב של הציפה בחוסר משקל בחלל, יחד עם הצפייה בכדור הארץ היפהפה, הידיעה שהם נמצאים בפסגת מפעל טכנולוגי מתקדם שאין שני לו,  ועיני כל העולם צופות בהם. 
תחושת אכסטאזה אחזה בהמון הרוסי לאחר הנחיתה. שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. היתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה למדען הטילים הנאצי לשעבר פון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.

בשנות השישים של המאה העשרים הגיע שיאו של המירוץ לכיבוש החלל, עם תוכנית של שתי המעצמות להנחית אדם על הירח. תוכנית אפולו האמריקנית החלה לקרום עור וגידים, עם ניסויים במנועי הטיל הענק סטורן 5. תוכנית ג'מיני האמריקנית התקדמה באותו זמן במהירות, וצמדי אסטרונאוטים שוגרו מידי חודשיים כמעט.
קוריולוב, ראש תוכנית החלל הסובייטית, קיבל גם הוא אישור לטיסה לירח, עם הטיל אן-1, אך בתקציב מוגבל. במקביל הוא תכנן את החללית שתישא את הקוסמונאוטים לשם. בשנת 1969 נכשל בבייקונור השיגור הראשון של הטיל, ובזאת הסתיים, בפיצוץ אדיר על כן השיגור, המירוץ לחלל בין ארה''ב לברה''מ. ההחלטה להפסיק להשקיע בנושא היתה זאת טעות גורלית של ההנהגה הרוסית, שהעדיפה להשקיע במקום זאת בחימוש צבאי. ברה''מ, שפתחה במרוץ לחלל, הובילה בו בתחילה בפער גדול. היא לא רק שיגרה את הלווין הראשון, בעל החיים הראשון, והאדם הראשון, אלא גם את הלווין הראשון לירח, הוציאה את האדם לראשונה מחוץ לחללית, ובנתה ראשונה תחנת חלל. ייתכן ותחושת ההישג גרמה לשאננות בהמשך הדרך, שארה''ב ניצלה כדי להדביק את הפיגור.

גם כיום נראה שהישגי ארה''ב אינם מאפילים על החלוציות וההישגיות של הסובייטים. לסובייטים היתה טכנולוגיה מקורית ועדיפה בתחומים שונים. דוגמא לכך היא מעבורת החלל שלהם, שטסה פעם אחת בלבד אך היתה בעלת תכונות משופרות לעומת מקבילתה האמריקנית. הניסיון הסובייטי בחלל בא לידי ביטוי בעת בניית תחנת החלל הבינלאומית. הם הכירו יותר מהאמריקנים בחשיבות החלל הקרוב, והיו היחידים שהיתה להם תחנת חלל גדולה במשך עשרות שנים. הלקחים שצברו שימשו נדבך חשוב בבניית התחנה הבינלאומית.

חצי מיליארד בני אדם צפו בטלוויזיות ברחבי תבל בשיגור אפולו-9. בתאריך 20 ליולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח. היה זה צעד קטן לאדם, זינוק ענק לאנושות. יחד עם המראת הטיל, המריאה האנושות כולה למציאות חדשה וקסומה לכאורה.

פון בראון יזם עוד 5 טיסות מאוישות מוצלחות לירח. העובדה שמדעני הטילים הנאציים הם אלה שניהלו את תוכנית החלל בארצות הברית הוסיפה למבוכה ולבילבול של הדור הצעיר, שהתקשה לעכל זאת.

הפמיניזם, שהיה נושא מרכזי בשנות ה-1960, ביטא הבדל מרכזי בין תקופה זאת לנאציזם שהעיסוק בו, ובשואה בפרט, נמחק באותה התקופה מסדר היום הציבורי. היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן של הנשים כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך.

שנות ה-1960 היו לדוגמא הטובה ביותר לפער שקיים בין תוכניות התעופה הממשלתיות לצורך בחווית המעוף האישית. למרות שבתקופה זאת הגיעה האנושות לשיא הישגיה בתעופה, דרך שיגור האדם לירח, היה המירוץ לחלל נגזרת בלבד של מירוץ החימוש והושקע בו תקציב קטן יחסית. על פני כדור הארץ התפתחה תרבות הסמים, וחלק גדול מהצעירים עסקו בסמים משכרים, כשהם מחפשים בדרך זאת את חווית המעוף האישית. אפשר היה אולי להסיק מכאן כי בארצות המערב הגיע פיתוח התעופה לבשלות, עם התובנה שאין קשר בין חווית המעוף הפסיכולוגי המרתקת לחווית הטיסה במטוסים, שהפכה משמימה כנסיעה באוטובוסים, אך יותר נכון יהיה לחשוב כי בני הנוער חשו תסכול כתוצאה מכך שחווית התעופה בחלל, עם כל היתרון הכלכלי והטכנולוגי שהעניקה לעוסקים בה, הפכה נחלתה של אליטה מצומצמת בלבד.

קברניטי החברה והכלכלה חשבו גם כי מכיוון שכוחות התעופה המשמעותיים היו בשליטה בלעדית של הצמרת הצבאית והפוליטית, ניתן ליצור כהמשך ישיר לכך גם אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה. היא כונתה 'האסטרטגיה של התשוקה'. הרעיון מאחורי פסיכולוגית הפירסום, שהיה הכלי העיקרי להפצת האסטרטגיה, הוא שמוצר אינו מיועד לספק צורך ישיר, אלא גם צורך עקיף, פסיכולוגי. האנשים החזקים ביותר בעולם הם אלה המסוגלים לקרוא את דעת הקהל, ולספק לו את מבוקשו. הסביבה עשויה לחזק את האישיות, ולמוצרי הצריכה יש את היכולות לחשוף תשוקות חבויות, ולהעניק לאנשים תחושה של זהות משותפת עם הסובבים אותם.
אך הפסיכולוגים גילו עד כמה קשה להבין ולהשפיע על המבנה הפנימי של האישיות. הם רדפו אחר 'רוח רפאים' שעל פיה השכל האנושי ניתן למניפולציה ולהשפעה מבחוץ על ידי גורמים חיצוניים. הם גילו כי בני האדם הם יצורים מורכבים הרבה יותר. היישום הילדותי של הפסיכואנליזה זכה לביקורת נוקבת כיוון שלא ענה על בעיות וצרכים מהותיים, כדוגמת הזנחת הנוער, ויצר בעיות של עודף מוצרים בלתי חשובים. 
השפע המלאכותי הריקני יצר יצר תיסכול ריגשי. לבני האדם יש קשת רחבה של ביטויים רגשיים, שיש לתת להם מרחב מחיה, ולא לאכוף אותם באמצעות הנורמטיביות הצרכנית. מקור הרוע אינו, ברוב המקרים, הקונפליקט הפנימי אלא החברה עצמה. ויכוח זה גלש לפסים אלימים בשנות השישים של המאה העשרים. ההתנגדות לתרבות הצריכה ההמונית הביאה לגלי מחאה, שהושפעו מהוגי דעות כמו וילהלם רייך והרברט מרקוזה, אשר התנגדו לתורת פרויד כפי שפורשה על ידי המימסד. הוקמו תנועות מחאה סטודנטיאליות, שניסו להתעמת באופן ישיר עם הממסד השולט, שעיצב את חייהם לא לפי רצונם.

ניסיון המרד כשל. כתוצאה מכך, החלה לחלחל בקרב הצעירים בהדרגה המחשבה שאם אי אפשר לסלק את משטרת המוחות באמצעות ביטול התאגידים והמדינה, יש למצוא דרך להיכנס אל הנפש ולסלק ממנה את מנגנון השליטה שהם השתילו בה. זאת כדי ליצור עצמי חדש, ובעקבות זאת חברה חדשה, שתמצה את הפוטנציאל האנושי באמצעות חיפוש פנימי. אחת הבולטות בטכניקות שנועדו לשחרר את העצמי, וללמד את האדם להיות הוא עצמו, היתה הסמינרים של ורנר ארהארד. על פי ארהארד, הרעיון לפיו יש גרעין אישיות בכל אדם הינו עוד מגבלה בדרך לחירות אישית. במציאות אין עצמי קבוע. מטרת הסמינרים שלו היתה לחשוף את שכבות האישיות עד לאחרונה והפנימית ביותר שבהן, כדי לגלות שהגלעין הוא למעשה חסר משמעות. כאשר בני האדם השילו את כל השכבות של אישיותם, עד האחרונה שבהן, הם מצאו כי מה שנותר הוא חלל ריק.
החלל הריק הוא מקום מצוין לעמוד בו, ונקודת מוצא יוצאת מהכלל להתחיל ממנה. מהחלל הריק בלבד אפשר להתחיל ליצור באופן מקורי, ולעצב חיים שאותם ממציאים בכנות. להיות מה שרוצים להיות. מבלי שקישר לכך במישרין, יש בתורתו של ארהארד קשר ישיר לכיבוש החלל. אי אפשר שלא להשוות בין דמות האסטרונאוט בחליפת חלל לבנה, המרחף כדמות זעירה על רקע החלל החיצון הריק והאפל, מבלי לעשות הקבלה לתובנות החלל הפנימי שבאדם.


יש דימיון רב בין שנות ה1960 לתקופה שקדמה לעלית הפאשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. עלית הפאשיזם והנאציזם התבצעה על ידי צעירים שערכו תפנית קיצונית ימינה והפכו ללאומנים נלהבים לנוכח מה שחשבו כחוסר אחריות וריקבון בסדר החברתי. 
הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר. הפוטוריזם ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה. המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940. 
היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד. היטלר ורבים מראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה'טולה' וה'וריל'. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19. אגודת 'טולה' במינכן, בה היה חבר היטלר בראשית דרכו, היתה תנועה אחת מיני רבות לפיתוח המודעות וההתפתחות האישית, שהתמחתה בספיריטואליזם. בברלין פעלה 'אחוות הוריל', שהפכה לימים לגרעין הסודי הקטן בליבה של 'אגודת טולה'. בעוד את 'הטולה' ענין יותר העיסוק בחברה ובפוליטיקה, 'הוריל' התמקדו בעיסוק בהתפתחות האישית והמדעית. ראש האחווה היה קרל האושופר, שהיה גנרל בדימוס ממלחמת העולם הראשונה, ותלמידו של המיסטיקן הרוסי המפורסם גורדייף, שהיה פופולרי גם בשנות ה-1960. לימים הפך האושופר לנדבך מרכזי בתנועה הנאצית: כפרופסור לגיאופוליטיקה הגה את מושג 'מרחב המחיה'. הוא היה יועץ מדעי ראשי ל'מיין קאמף', מעצב האסטרטגיה הבינלאומית של הנאצים, ומיוזמי ברית גרמניה-יפן. גורדייף והאושופר טענו כי יש להם קשרים עם אחוות טיבטיות, והאושפופר עבר טכסי חניכות אצל נזירים טיבטיים. הוא טען שהאחוות הטיבטיות הסודיות שולטות בסוד ה'סופרמן', מושג שהפך מרכזי בהחלטת הנאצים לאמץ צורה קיצונית של השבחת הגזע. חברי האחווה ערכו תרגילי ריכוז, יוגה ומדיטציה. 

בתחילת המאה העשרים היה השימוש בסמים משכרים רבים, האסורים כיום על פי חוק, חוקי ונפוץ. יש תאוריה הגורסת כי המקור לעיוות הנפשי של היטלר, ושל רבים מהצעירים שנהו אחריו, מקורו בשימוש בסמים, כולל סמי הזיה אשר שמשו כגורם מעצב של השקפת עולמו. היטלר זיהה את הפופולאריות העצומה של הסמים בתקופתו, בה הסמים הרכים והקשים ניתנו למכירה בכל בית מרקחת. התנועה הנאצית שימשה כתחליף להתמכרות לסמים. היא היתה התמכרות אחרת, תלות יתר שהיתה בטוחה יותר למראית עין. היטלר התמכר לסמים מרפאים, שכללו אמפטמינים, בהשפעת הרופא האישי שלו. הם שימשו במקור להרגעת המתחים בקיבתו ולשיפור עירנותו, אך היתה להם השפעה עצומה על ההחלטות הגורליות שלו. הוא פעל בהשפעתן מתוך תחושת אופוריה שלא במקום. בתקופת המלחמה היה השימוש בסמי מרץ נפוץ בקרב הלוחמים בצבא הגרמני, ואספקתם התבצעה על ידי רופאים צבאיים. 

בשנות ה-1960 גידלו רוב הצעירים שיער ארוך ופרוע. השיער הארוך המתנופף ברוח הוא הביטוי האישי ביותר של יסוד האויר בגוף האדם. המחזמר 'שיער' הוא מסימלי התרבות החשובים של התקופה. המחזמר מתאר את חייו הקצרים של צעיר מרדן, שנשלח כחייל לווייטנאם ומת במלחמה.
כמו במחזמר, הסתיים עידן שנות ה-1960 בתבוסה במלחמת וייטנאם ובמלחמת יום הכיפורים של ארצות הברית וישראל מול הגוש הסובייטי. העולם ניקלע למשבר האנרגיה, אך בניגוד למצב ערב מלחמת העולם השניה הנוראה, לא התרחשה הפעם מלחמה עולמית. המלחמה הקרה המשיכה, אך הצדדים הבינו כי מירוץ החימוש מסוכן מידי ופעלו לצימצומו. במקביל הביאו הישגיהם של האמריקנים במירוץ לחלל, ובפרט המשימות המאוישות לירח ושיגורי מעבורות החלל, ליתרון פוליטי, חברתי וטכנולוגי, שנימשך עד היום.
המשבר חיזק את התרבות האלטרנטיבית של שנות ה-1960, שהפכה להיות בהדרגה למרכזית, דרך עיסוק בנושאים כמו איכות הסביבה, קיימות, שיפור העצמי, רוחניות, דת, השואה, זכויות הפרט, פלורליזם תרבותי ועוד, שכיום הם בליבת התרבות המערבית. רוב התיקשורת העולמית נעשית כיום באמצעות האינטרנט, שמחליף בהדרגה את העיתון והטלוויזיה, ומסמל בזכות אינספור ערוציו את פוטנציאל חווית המעוף והתעופה האישיים של כל אדם.

27.1.2013

דת הג'דיי


דת הג'דיי (באנגלית: Jediism) היא דת פרודית המבוססת על מסדר הג'דיי מסדרת "מלחמת הכוכבים". במפקדי אוכלוסין שנערכו בתחילת המאה ה-21 בארצות שונות (דוברות אנגלית בעיקר), הכריזו עשרות אלפי אנשים על חברותם בדת זו. מספרם עודנו קטן ביחס למאמיני דתות אחרות. דת הג'דיי אינה מוכרת באופן רשמי כדת.

תופעת דת הג'דיי החלה להתפתח בשנת 1997, בעקבות הקרנת הגרסה המחודשת של טרילוגית סרטי "מלחמת הכוכבים". פריצתה לתודעת הציבור החלה ב-2001, לאחר שבמפקדי אוכלוסין במדינות דוברות אנגלית, דיווחו מספר ניכר של בני אדם כי דת הג'דיי היא דתם. ואולם, אף על פי שהסתבר על פי תוצאות המפקד ש"דת" זו היא הרביעית בתפוצתה בבריטניה (אחרי הנצרות, האסלאם וההינדואיזם ולפני הדת היהודית), היא לא זכתה לכל הכרה רשמית מצד הממסד.

'הדארמה של מלחמות הכוכבים' הוא ספר שמסביר את הסידרה על פי עקרונות הבודהיזם.

אירגונים נוצריים מודאגים מהדת החדשה.

21.11.2012

הטיל והאש

מתוך הספר 'שואה ותעופה'

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא חפץ מעופף, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האויר. הלהבה האדירה הנפלטת מהטיל היא הרושם המוחשי ביותר שנוצר ממנו. כאשר מתבוננים בטיל ממריא, רואים כי הלהבה גדולה הרבה יותר מאשר הטיל עצמו. בסופו של דבר הטיל אינו נראה יותר, אך הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. יותר מכך, הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. תחושת האש גוברת על תחושת האויר.

בימי קדם, הזיקה בין הרקטה לאש היתה ברורה הרבה יותר, בזכות המבנה הפרימיטיבי שלה. בימינו הפכה הרקטה לטיל, כשההבדל בין השניים הוא ביכולת ההנחיה של הטיל, ובשכלולים הטכנולוגיים הרבים. אך העיקרון זהה: מדובר בגליל מעופף, שעיקר תוכנו הוא חומר בעירה רב עוצמה. הדלק מתפרץ מאחור בבת אחת בלהבה אדירה וחסרת שליטה, שמתכלה לאחר זמן קצר.

מפתיע לגלות עד כמה מועטים הם דימויי האש החשובים של האדם, לעומת מרכזיותה של האש בתודעה. האויר, המים והאדמה, הם עתירי דימויים הרבה יותר.
הטיל משתלב באורח טיבעי בין דימויי האש המעטים אך חזקים. הוא ניצב בשורה אחת יחד עם: השמש - הזורחת ושוקעת, המזון - הבשר והמשקה החריף, האש עצמה - המדורה והשריפה, האדמה הפורחת – שדה השיבולים ומטע התפוזים, והמאור – הנר והמנורה.
הטיל, מבחינה זאת, הוא מייצג של שתי קבוצות מרכזיות של דימויי אש: א. הקליע, כלי הנשק והמלחמה. ב. הזיקוק והאש לראווה.

עוצמתה של אש הטיל בתודעה היא רבה עוד יותר בזכות חיבורו לתעופה. הטיל נוגע בעוצמה בשלושה היבטים מרכזיים של הרוח האנושית: מימד הלהט – הבסיסי בחיי האדם, מימד האנכיות - הכרוך בתעוזה, ומימד הגבול האחרון - הכרוך במדע.

הטיל קנה מיד, עקב כל אלה, אחיזה מהירה ואיתנה בתודעת ההנהגה הנאצית, אשר ראתה בו אמצעי העיקרי להבטחת שילטונה, מהבחינות האידיאולוגית, החברתית, הכלכלית והצבאית גם יחד. פיתוח הטיל וי-2 זכה לעדיפות עליונה בהקצאת משאבים, בשלב הקריטי של המלחמה, על חשבון כל אמצעי הלוחמה האחרים. מכונת התעמולה הנאצית הפיצה במיומנות רמזים בציבור אודות 'נשק יום הדין הסודי והפילאי', כאשר התכוונה בכך בעיקר לטיל.

לאחר מלחמת העולם השנייה תפש הטיל מקום חשוב בתשומת הלב של דעת הקהל והתיקשורת העולמית. הוא הפך לאחת ממדורות השבט המרכזיות שלה. במהלך המחצית השניה של המאה העשרים היו החשש ממתקפת טילים אטומיים וכיבוש החלל הנושאים הלוהטים ביותר בתיקשורת. המדורה האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה, היתה לאמצעי דרכו שודרו כל החדשות בנושא.

הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל יצר בדרך זאת מציאות אנושית חדשה. זאת כמו שהדו-קרב באקדחים עיצב את המערב הפרוע וגם את תודעת הנוער בראשית המאה העשרים. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. כמו 'דבר והיפוכו' ניטשאי, הטיל הוא גם מה שמשחרר מפחד זה באמצעות מעופו המרהיב לגבולות לא נודעים.

29.6.2012

דגמי חלליות המטען לתחנת החלל

נכון להיום יש 4 דגמי חלליות מטען שמשגרות אספקה לתחנת החלל הבינלאומית:

1. פרוגרס - רוסיה
2. ATV - אירופה
3. HTV - יפן
4. דראגון - ארצות הברית

27.6.2012

מעבורות החלל החדשות

נכון להיום יש בפיתוח מתקדם בארצות הברית 2 דגמים של מעבורות חלל חדשות:

1. דרים צ'ייסר
2. X-37


1.7.2009

כיפת תצפית בתחנת החלל


צוות תחנת החלל הבינלאומית עומד ליהנות בעתיד הקרוב ממרפסת נוף גדולה שתאפשר לו התבוננות מצוינת בכדור הארץ ובחלל החיצון.

האסטרונאוטים עובדים קשה, וזקוקים למנוחה.

אחד מבילויי הזמן הפנוי היותר חביבים, מרגיעים ומעוררי ההשראה שלהם הוא תצפית בכדור-הארץ.

עד כה התאפשרה התצפית מחלונות קטנים בלבד.

מקור: נאסא

27.3.2009

התעופה ותורת היחסות

פרק מתוך הספר: הקשר בין השואה לתעופה - מחקר פיוטי ומרפא אודות התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי להשמדת יהודי אירופה, בהשראת הספר 'אויר וחלומות'.

הספר הקשר בין השואה לתעופה מופיע במלואו במסגרת אתר דמות האדם של ארץ הקודש

תקציר: חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. הטיל נושא ראש הנפץ האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה, נשק זה אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה והבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה.

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר.

היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען, שלמרות הנסיבות הגרועות נותר אדם טוב למשך כל ימי חייו. היטלר הפך לדיקטאטור, שלמרות ההזדמנות הטובה לא נלחם לטובת בני האדם, אלא הפך לבעל זבוב.

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם הצורך הישיר באש כמקור אור נעלם סימן ההיכר החשוב ביותר של הנפש.

לאלקטרו-מגנטיזם, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו-מגנטית הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. אחת הדמויות המפורסמות ביותר במאה התשע-עשרה הייתה דאגלס יום, שהתפרסם ביכולת המעוף שלו. מקור כוחותיו לא הובן, אך ההנחה הרווחת הייתה שמקורם באלקטרו-מגנטיות.

מבנה האור הפך בעיקבות זאת להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב ביותר. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה, 'יהודי'.

החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית, כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מובנת מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון.

למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב.

היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

הנאצים ייחסו חשיבות רבה לסמנטיקה. השליטה בשפה נחשבה בעיניהם כפסגת היכולת האינטלקטואלית. תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית לבשה צורה של הגעה לנקודתה'אל חזור'. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות. הוא יצר את העוצמה הצבאית הנאצית שהתבססה על התעשייה האווירית שלה. סך כול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו טנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת ההשקעה בתחום התעופה.

המדענים הנאצים תכננו כלי נשק רבים בעל פוטנציאל קטלני, אך אלה התגלו אלה לרוב כבלתי אפקטיביים בשדה הקרב. הסיבה לכך טמונה בביורוקרטיה, באגו במשחקי מחשבה של האיש שרצה, וכמעט הצליח, לכבוש את העולם. כמעט כל אחד מכלי הנשק המהפכניים יכול היה להלכה להפוך את הנאצים למנצחים במלחמה. אולם הם היו רבים מידי, ולכן כולם הגיעו מאוחר מידי ובמספרים קטנים מידי. אחת הסיבות לכך הייתה עצם טיבו של המשטר הנאצי. על אף שהיו לה מדענים מבריקים, הכלכלה והתעשייה של גרמניה התנהלו בצורה כאוטית. סיעות בצבא התחרו ביניהן, במקום שישתפו פעולה. היטלר עודד זאת, כדי שאיש לא יצליח להתחזק יתר על המידה ויאיים עליו.

בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה היה היטלר נואש, והתחיל להשתמש בכלי נשק אויריים מתקדמים וסודיים, שאפילו כיום נותרו בחלקם בגדר תעלומה. בין המפורסמים שבהם נמנים: מטוס הקרב הסילוני והטיל הבליסטי המפורסמים, אך הם רק קצה הקרחון. בין כלי הנשק האויריים החדשניים שפיתחו הנאצים והושלמו לשירות מבצעי בשלהי המלחמה היו: מטוסים רקטיים, טילי שיוט, מסוקי תובלה ותקיפה, טילי קרקע-אוויר, פצצות מונחות, ועוד. יתכן שמדענים נאציים פתחו צלחות מעופפות ניסיוניות ומהירות.

קרוב לודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית

איינשטיין השליך זאת לתגלית המהפכנית של מהירות האור הקבועה. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה.

חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. על פי תורות ההארה המזרחיות, חוויה זאת אינה אלה גילוי של ציר האנרגיה האנכי שעובר לאורך גוף האדם, והוא בעל העוצמה הרבה ביותר. זה ביטוי של האחדות האלוהית, חווית השבת שמתבטאת בתפילת 'לכה דודי' ואחרות.

התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו, לאחר שסיים את הפוליטכניקום ומצא עבודה במשרד הפטנטים בברן, הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם הנמצא בהיכל מלא אור יקרות ראשו נעשה סחרחר ותודעתו מתחלפת לנוכח החיזיון.

המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת האור כחומר. כיוון שהאור מצוי במידה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות.

בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם הנופל נפילה חופשית אינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. זאת חוויה מיסטית של איזון קוסמי.

מחשבה זאת העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת הכבידה שלו. לפי תורת היחסות הכללית שלאיינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר.

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים.

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה.

פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט.

למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל 'פיזיקה יהודית'. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים ב'נשק הפלא' הזה, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי.

הפצצה האטומית והטיל הבליסטי השתלבו יחד בכלי נשק שהוא בלתי נתפש בעוצמתו האדירה. לאחר מלחמת העולם השנייה פתחו המעצמות במרוץ חימוש של טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. תוך פחות מדור לאחר מלחמת העולם השנייה הצטיידו המעצמות בארסנל ענק של נשק שאחוז זעיר ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.

מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק בין המעצמות. התקופה המוזרה של שלהי מלחמת העולם השנייה, בה אף אחד בשום מקום לא ידע מה ילד יום, המשיכה והתארכה עוד ועוד, למשך חודשים ושנים, עד ימינו אלה. זאת ברוח תורת הקוואנטים השולטת בפיזיקה המודרנית, שמתבססת על עיקרון אי הוודאות.

מאזן האימה הביא לטישטוש מידי של זכר השואה, שהפך שולי בחשיבותו, לעומת ההווה המאיים. הטיל נושא ראש הנפץ האטומי מעביר לכאורה את הויכוח על הסיבות לשואה לאופקים אחרים, בלתי נתפסים בעליל. אך למעשה, נשק זה אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה והבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה. פרוייד קבע כי האדם הפשוט מונע על ידי הכאבים בעמוד השידרה, והמכאניזם הבסיסי של השכל הוא אינסטינקטים שפועלים בסתר.

המשימה ההישרדותית הראשונה של ניצולי השואה היא לזכור את בני משפחתם שניספו, בד בבד עם חופש למפגש עם העולם החדש. מאבק זה בתחושת החסר, היה קשה בתקופה הראשונה, בעיקר בגלל מלחמת הקיום. החלל הפנימי הפך למצב תודעה קיומי קבוע. הטיל, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. המרוץ לחלל החיצון הפך לסמל רב משמעות עבור ניצולי שואה ובניהם. אש הטיל המשוגר לחלל הפכה למנצנצת בשולי התודעה. להבה זאת יצרה עבורם את תחילת החיפוש אחר זיכרון העבר, וראשית הידע שממנו הולכת ונצברת המורשת של העולם שאבד.