יחסי סין-מצרים

לאחר שארה”ב ורוסיה סירבו לספק מטוסי קרב חדישים, מצרים חתמה עם סין על חוזה, בעסקה שטרם אושרה רשמית,  לרכישת מטוסי J-10C. המטוסים הסיניים, המצוידים בטילים מתקדמים ומשווים ל-F-16 האמריקני, צפויים לספק יתרון במאבק להשגת עליונות אווירית. המטוס מבוסס לפי פרסומים זרים על מטוס הקרב הישראלי "לביא", שבנייתו בוטלה ב-1987.

רכישת המטוס, המבוסס על פיתוח ישראלי היא חזרה על התרגיל שעשו המצרים לישראל, כאשר בראשית שנות ה-1970, כהכנה למלחמת יום הכיפורים, הם קיבלו מצרפת, באמצעות לוב, טייסות של מטוסי מיראז' 5 שישראל פיתחה. 

החוזה נחתם ב-11 באוגוסט 2024, ומצרים תהיה הלקוחה הבינלאומית השנייה של מטוסי ה-J-10C מבית צ'נגדו, אחרי פקיסטן. כבר זמן רב שמצרים מחפשת מקור לרכישת מטוסי קרב חדישים. מטוס ה-J-10C הוא מטוס קרב רב-משימתי המצויד בטילי אוויר-קרקע ואוויר-אוויר מתקדמים. ביצועיו מושווים לאלה של ה-F-16 האמריקני, כאשר למטוס הסיני יתרון במשימות להשגת עליונות אווירית. הפנייה לסין נעשתה לאחר שארה"ב ורוסיה סירבו לספק למצרים מטוסי קרב חדישים. מצרים דחתה הצעה אמריקנית לרכישת קיטים לשדרוג ה-F-16, וכן סירבה להצעה רוסית לרכוש מטוסי מיג-29 בעקבות חוויות שליליות בהפעלת דגם זה שנרכש ב-2015. סין הציגה לאחרונה את מטוס הקרב J-10C בתערוכת תעופה שנערכה במצרים, בספטמבר 2024 – שם טסו לצד מטוסי חמקן סיניים מעל הפירמידות של גיזה. בתערוכה השתתף גם הצוות האירובטי של חיל האויר הסיני. זו הייתה הפעם הראשונה שהצוות הופיע במדינה אפריקאית, וזה גם היה הכי רחוק שהם נסעו כדי להשתתף במופע אווירי בינלאומי. סין הכחישה רשמית את הדיווחים לפיהם מצרים קיבלה את המשלוח הראשון של מטוסי ה-J-10, ותיארה אותם כ”חדשות מזויפות לחלוטין ולא נכונות לחלוטין”. לא ברור אם סין מכחישה את המכירה עצמה, או רק את תהליך המשלוח.

מקור: https://news.walla.co.il/item/3583106

בנוסף, מצרים שוקלת לרכוש מטוסי חמקן מסין. חיל האוויר הישראלי הוא היחיד באזור שמפעיל מטוסי F-35, אבל בקרוב זה עלול להשתנות: בקהיר עשויים לרכוש מטוסי חמקן סיניים. מצרים נמצאת בעיצומו של משא ומתן מתקדם עם סין לרכישת חמישה עשר מטוסי קרב חמקניים מדגם J-20, [או ה-J-31 ]. כך עולה מדיווחים ממקורות בקהיר. על פי דיווח של מקורות אלו, השיחות מתקדמות היטב, כאשר מצרים וסין פותרות היבטים טכניים ולוגיסטיים רבים בעסקה. פריצות דרך משמעותיות הושגו במשא ומתן, במיוחד בכל הנוגע להסכמים טכניים על אופן שילוב מערכת השליטה והבקרה הקיימת של מצרים עם מטוס הקרב J-20. שילוב זה יבטיח התאמה מלאה של ה-J-20 למערך ההגנה האווירית והמבצעית של מצרים. 

גם מטוס ה-J-31 הוא התשובה של הסינים ל-F-35, ומבוסס לפי ההערכות גם על חדירות שביצעו שירותי המודיעין הסיניים למינהלת המטוס בפנטגון. קיים דמיון רב בין המטוסים, והסינים טוענים למאפיינים דומים מבחינת הרדיוס הקרבי, כ-1,200 ק"מ, והמהירות המירבית, 1.8 מאך בגובה רב, והוא מצויד גם כן בשני תאי נשיאת חימוש פנימיים ובכושר נשיאת חימוש כולל במשקל שמונה טונות. כמו המטוס האמריקאי, ה-J-31 מיוצר גם בגרסה להמראה מבסיסים יבשתיים וגם מנושאות מטוסים, אך לא קיים בגרסת המראה ונחיתה אנכית. 

מקורות: https://news.walla.co.il/item/3679894, https://www.israeldefense.co.il/node/64683#google_vignette

באמצע אפריל 2025, רכבת אווירית סינית הופעלה לטובת מצרים, באמצעות יותר מחמישה מטוסי תובלה צבאיים מדגם Xian Y-20. הגעת מטוסי הענק הללו מסמלת את העמקת הקשרים הצבאיים בין סין למצרים ומעוררת שאלות לגבי השאיפות האסטרטגיות של בייג’ין באזור שהייתה הרבה זמן תחת השפעה מערבית ורוסית. פריסת מטוסי המטען הכבדים, ה-Y-20, אבן יסוד ביכולות הטיסות האוויריות ההולכות וגדלות של סין, מעידה על שינוי גיאופוליטי רחב יותר שעלול לעצב מחדש בריתות ומאזני כוחות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. 

מקור: https://nziv.net/115530/

החל מאמצע אפריל 2025  סין פורסת מטוס התרעה מוקדמת מדגם KJ-500 מוקדמת למצרים. כנראה לקראת תמרונים אוויריים משותפים שיחלו בקרוב.  זאת הפעם הראשונה שפלטפורמה סינית כזו נפרסה מערבה כל כך. התרגיל האווירי המשותף יתקיים מאמצע אפריל עד תחילת מאי, והם האימון המשותף הראשון בין חילות האוויר הסינים והמצריים, אם כי היו תרגילים ימיים קודמים בין שתי המדינות. תרגיל זה נתפס כבעל משמעות רבה בהגברת שיתוף הפעולה המעשי והעמקת קשרי הידידות והאמון ההדדי בין שני הצבאות. מערכת המכ”ם של ה-KJ-500 נועדה לזהות מגוון רחב של מטרות, כולל כאלה עם חתימת מכ”ם נמוכה. מערכת זו מסתמכת על מכ”ם בעל ביצועים גבוהים עם קצב רענון גבוה, המאפשר לו לעקוב אחר מטרות חמקניות וכלי טיס מהירים. טווח הזיהוי המרבי של המכ”ם הוא כ-470 קילומטרים, מה שהופך אותו למתאים לזיהוי טילי שיוט על-קוליים וכלי טיס בגובה נמוך, עם יכולת לעבד כמויות גדולות של נתונים ביעילות וללא אובדן אותות. דיווחים אחרונים מצביעים על כך שסין פיתחה טכנולוגיית מכ”ם משלה כדי לשפר את יכולתה לזהות מטוסי חמקן אמריקאים. מדענים סינים עבדו על מערכות מכ”ם המקושרות לרשת הלוויין Beidou, שיכולות לעבור למערכות חלופיות ל-GPS ומקביליו במערב. 

מקור: https://nziv.net/115562/

אם אתם סקרנים לגבי סין ורוצים להרחיב את אופקיכם, אני מזמין אתכם לקרוא את ספרי "סין - מסע אל לב האימפריה". הספר מוצג בבלוג שלי כספר דפדוף דיגיטלי מעוצב. ספר זה מזמין אתכם למסע מרתק אל לב ליבה של סין, ארץ עתיקת יומין ומודרנית כאחד. בין דפיו תגלו את סיפורה המורכב והמרתק של סין, החל מהגיאוגרפיה וההיסטוריה שלה, דרך התרבות, הדת והחברה, וכלה בכלכלה, החינוך והאמנות. הצטרפו אלינו למסע בזמן, מימי הקיסרות המפוארת ועד ימינו אנו, ותכירו את האישים שעיצבו את סין לאורך ההיסטוריה, כמו שושלות הקיסרים, מהפכת התרבות והרפורמות הכלכליות. תצללו אל תוך התרבות הסינית המגוונת, ותגלו את המסורות העתיקות, האמונות הדתיות והפילוסופיות שעיצבו את אופייה הייחודי. תכירו את הקונפוציאניזם, הטאואיזם והבודהיזם, ותבינו את השפעתם על החשיבה וההתנהגות הסינית. תפגשו את הדמויות שעיצבו את ההיסטוריה והתרבות הסינית, כמו קובלאי חאן וקאנגשי, וגם את הדמויות הבולטות של ההווה, כמו שי ג'ינפינג ורובין לי. תגלו את האתגרים העומדים בפני סין המודרנית, כמו פערים חברתיים, בעיות סביבתיות והשפעות גלובאליות, ותבינו כיצד סין מתמודדת איתם. הספר משלב טקסט עשיר ותמונות מרהיבות, כדי להעניק לכם חוויה מלאה ומרתקת. בין אם אתם מתעניינים בהיסטוריה, בתרבות, בכלכלה או באמנות, ספר זה יפתח בפניכם צוהר לעולם המופלא של סין.

קישור: https://holymap.blogspot.com/p/blog-page_23.html

היחסים בין סין למצרים נטועים עמוק בהיסטוריה, ומושתתים על מסורת משותפת עתיקת יומין. שתי המדינות מתהדרות בעבר של שלטון קיסרי מפואר ובתרבויות נהרות מהקדומות ביותר בעולם. לאחר תקופת שקיעתן של השושלות הקיסריות, הן חוו שתיהן תקופה ממושכת של שלטון קולוניאלי. בעת החדשה, הן קמו לתחייה והתבססו מחדש בסמיכות זמנים תחת אידיאולוגיה קומוניסטית, אשר עם חלוף העשורים התפתחה לקפיטליזם סוציאליסטי. כיום, סין ומצרים חולקות אינטרס אסטרטגי משותף בשליטה בנתיבי השיט באוקיאנוס ההודי, דבר המנוגד להגמוניה של ארצות הברית ובעלות בריתה באזור, ובראשן הודו ואוסטרליה.

הן בסין והן במצרים, הראשון במאי מצוין כיום חופשה שנתי מלא. לעומת זאת, במדינות רבות במערב, לרבות ישראל, ציון יום זה כמעט ונעלם בעשורים האחרונים.

מקור: https://en.wikipedia.org/wiki/International_Workers%27_Day

לוח השנה הלאומי, מעבר להיותו כלי ארגוני למדידת זמן, טומן בחובו משמעות עמוקה בעיצוב התודעה הקולקטיבית והרגלי החשיבה הן של האזרחים והן של מקבלי ההחלטות במדינה. כל אומה, באמצעות ציון ימי זיכרון, חגים לאומיים ומועדים בעלי חשיבות היסטורית או תרבותית, יוצקת תוכן ומשמעות לזהותה הלאומית. ימים אלה הופכים לאבני דרך בנרטיב הלאומי, מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי, ומנחילים ערכים, סמלים ולקחים היסטוריים מדור לדור. הבחירה אילו ימים לציין, ובאיזה אופן, אינה אקראית. היא משקפת את סולם הערכים של החברה, את האירועים המכוננים בתולדותיה, ואת השאיפות והחלומות לעתיד. ימי חג לאומיים מטפחים תחושת שייכות וסולידריות, בעוד שימי זיכרון מעצבים את ההבנה המשותפת של טרגדיות ואת המחויבות לעתיד טוב יותר. באופן זה, לוח השנה הלאומי הופך למעין "תוכנית לימודים" לאומית בלתי פורמלית, המקנה לאזרחים ולמנהיגים מסגרת התייחסות משותפת, המשפיעה בסופו של דבר על תהליכי קבלת ההחלטות המדיניות. 

ההשלכות של לוח השנה הלאומי חוצות את גבולות המדינה ומשפיעות גם על הזירה הבינלאומית. מדינות אחרות עוקבות בקפידה אחר הניואנסים של לוח השנה הלאומי של יריבותיהן ושותפותיהן. הבנה של ימי השבתון, החגים והמועדים המיוחדים יכולה לספק תובנות חשובות לגבי מצב הרוח הלאומי, רמת המוכנות, ואפילו נקודות תורפה פוטנציאליות.

האירועים הטראגיים של השביעי באוקטובר מהווים דוגמא מצמררת לכך. העובדה שהמתקפה הרצחנית התרחשה ביום שבתון, יום בו השגרה הלאומית בישראל שונה, והערנות עשויה להיות פחותה, נוצלה היטב על ידי חמאס. באופן דומה, מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום בו חלק גדול מהאוכלוסייה היה עסוק בתפילות ובמסורת, והצבא היה בדלילות כוחות מילואים. שני אירועים אלו מדגישים את החשיבות הקריטית של המודעות ללוחות השנה הלאומיים, הן מבפנים והן מבחוץ, ואת הפוטנציאל הטמון בניצול נקודות זמן אלו.

חשיבות לוח השנה הלאומי בזירה הבינלאומית משתקף גם ברזולוציה נמוכה יותר, בתוך ארגונים מכל הסוגים. קביעת סדר יום מאורגן היא אבן יסוד בניהול אפקטיבי ובהכוונת תהליכי קבלת החלטות. הדבר מקבל משנה תוקף בארגונים מבוססי מידע, שם סדר היום מכתיב את קצב זרימת המידע, את תדירות הדיונים ואת מועדי קבלת ההחלטות הקריטיות.בארגונים אלה, סחר החליפין במידע בין הגורמים האחראים על איסופו וניהולו הוא מרכזי. סדר היום, באמצעות קביעת מפגשים קבועים כגון כינוסים יומיים, פגישות בוקר, דיונים שבועיים, ישיבות חודשיות או סקירות רבעוניות, מבטיח שמידע רלוונטי יגיע בזמן לגורמים הנכונים. מסגרת זמן קבועה זו מאפשרת:סנכרון מאמצים. סדר יום ברור מאפשר לקבוע מועדים לקבלת החלטות חשובות, תוך התבססות על המידע שהוצג בדיונים הקודמים, ויוצר תרבות ארגונית של שיתוף פעולה, אחריות ועמידה בזמנים. קהילת המודיעין היא דוגמא מצוינת לארגון מבוסס מידע בו סדר יום מאורגן הוא קריטי. מפגשים יומיים להערכת מצב, דיונים שבועיים על מגמות אסטרטגיות וסקירות חודשיות של פעילות מבצעית הם חלק בלתי נפרד מסדר היום. יתר על כן, קהילת המודיעין מקיימת קשר רציף עם קהילות מודיעין מקבילות, וגם במסגרת יחסים אלה, סדר יום מוסכם וקבוע של חילופי מידע ועדכונים הוא חיוני לשיתוף פעולה אפקטיבי.

ימים אחדים לפני האחד במאי חוגגים במצרים את החג הלאומי ''יום שחרור סיני'', המציין את שחרור אדמת סיני מהכיבוש הישראלי בחזרה לריבונות המצרית. ''יום השנה לשחרור חצי האי סיני'' נחגג ב-25 באפריל של כל שנה, ומציין את היום בשנת 1982 בו מצרים גבתה את אדמת סיני, ואת נסיגת החייל הישראלי האחרון מהעיר טאבה בשנת 1988. זאת בהתאם להסכם השלום הבינלאומי של 1979 וההסדר הדיפלומטי של 1979. ביום זה נותנים המצרים כבוד לקצינים ולחיילים שהיו הקורבנות שלהם שהובילו להחזרת סיני. יום זה מוקדש גם לחגיגת יופיו של חצי האי סיני, שבו ערים תיירותיות רבות כמו שארם א-שייח' ודהב, לאורך הריביירה המצרית בים סוף, והן יעדים פופולריים עבור מצרים ותיירים זרים כאחד.

מקור: https://en.wikipedia.org/wiki/Sinai_Liberation_Day

בישראל מציינים בסמיכות לתאריכים הנ''ל את ''יום השואה''. יום השואה בישראל בשנת 2025 חל בערב יום רביעי, 23 באפריל 2025, ויסתיים בערב יום חמישי, 24 באפריל 2025. דווקא בערב תשעה באב בשנת 1941, תאריך בעל משמעות היסטורית של אבל וחורבן בעם היהודי, חתם הפושע הנאצי הרמן גרינג על הפקודה המבצעית ל"פתרון הסופי של שאלת היהודים". פקודה זו, שהועברה לידו של ריינהארד היידריך, הייתה למעשה ההוראה המפורשת והמתועדת לתחילתו של רצח העם השיטתי והמתוכנן של יהודי אירופה.

ניתן לראות בכך לא רק צירוף מקרים מצער, אלא גם ביטוי סמלי של הרוע הנאצי, אשר ביקש אולי לנצל את התודעה ההיסטורית היהודית, את יום האבל העמוק, כרקע לתחילת מימוש תוכנית ההשמדה. ייתכן כי הייתה כאן כוונה זדונית נוספת, מעין "חתימה" שטנית על גורל העם היהודי דווקא ביום בו הוא מתאבל על חורבנו בעבר.

ההבנה של הקשר הזה, בין תאריכים בלוח השנה היהודי לבין נקודות מפנה היסטוריות כה נוראות, מעבר לכך שהיא מעמיקה את תחושת האובדן ומדגישה את חשיבות הזיכרון, היא מזכירה לנו כי גם בתוך מעגלי הזמן והמסורת המקודשים שלנו, אירועים חיצוניים יכולים לפרוץ ולחולל טרגדיה בקנה מידה בלתי נתפס. 

קישור: https://holymap.blogspot.com/2009/07/blog-post_6975.html

המעונינים בהרחבת הידע שלהם בנושא השואה מוזמנים לקרוא את הספר: גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה - קורות ניצולת שואה ששרדה שש שנים במחנות הריכוז. "אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל. אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה." אלו המילים שמלוות את גולדה הצעירה בדרכה המפותלת, כפי שהיא מספרת בספרה האמיץ. "גולדה גיבורת השואה" הוא סיפור יוצא דופן על נערה שהפכה לגיבורה. ממאבק הישרדות יומיומי, מול מכונת ההשמדה הנאצית, היא צומחת כדמות מעוררת השראה. זהו סיפור על גבורה ותקומת העם היהודי, המשלב בין נקודת מבט אישית לתיעוד היסטורי רחב יריעה. גולדה, נערה יהודייה מלאת חיים, נאלצת להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מבית חם ואוהב בעיירה פולנית, היא נשאבת אל תוך מחנות עבודה וריכוז, אך מסרבת להיכנע. זהו סיפור שונה ומרתק על תקופת השואה. זהו אינו רק סיפור על אובדן וחורבן, אלא גם סיפור על נערה צעירה ונחושה, שמסרבת להיות קורבן. גולדה מפגינה כוח פיזי ונפשי יוצאי דופן, בזמן שהיא מתמודדת עם עבודות פרך מפרכות, תנאי רעב קשים, עינויים, ומראות זוועה בלתי נתפסים. גולדה זנדמן שורדת שש שנים במחנות הריכוז, לא בזכות פסיביות, אלא בזכות אומץ ליבה ותושייתה. היא סוחרת ממולחת, מבריחה נועזת, מתחכמת, ועושה הכל כדי לשרוד. היא רוקמת קשרים מורכבים, מתמודדת מול אנטישמיות קיצונית, וניצבת מול המוות בעיניים פקוחות. זהו סיפור מטלטל על גבורה, תושייה ונחישות, המגולל את קורותיה של אישה יוצאת דופן, על רקע התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה האנושית. הוא מאיר באור חדש את גבולות האנושיות, הנשיות והגבורה.

קישור: https://holymap.blogspot.com/p/blog-page_25.html

ניצולי השואה כגיבורי על: פרספקטיבה חדשה על גבורה והישרדות

השואה, תקופה אפלה ובלתי נתפסת בהיסטוריה האנושית, הותירה צלקות עמוקות בנפש העם היהודי. סיפוריהם של הניצולים, אלו ששרדו את התופת, מהווים עדות חיה לרוע, לסבל ולאובדן, אך גם לגבורה אנושית יוצאת דופן. לעיתים קרובות, הדימוי הרווח של ניצול השואה בתרבות הפופולרית נוטה להציג דמות שבורה, קורבנית, או אפילו משתפת פעולה,דימוי שהוטמע, בין השאר, דרך סיפורי הקאפו. אולם, קיימת פרספקטיבה נוספת, חשובה ומעוררת השראה, הרואה בניצולי השואה גיבורי על – אנשים ונשים שגילו תושייה, אומץ לב, כוח פיזי ונפשי בלתי רגילים, וסירבו להיכנע מול מכונת ההשמדה הנאצית.

ניצולי השואה גילו גבורה במציאות בלתי אפשרית. בין היתר, סיפורה של גולדה זנדמן, המופיע בספר ''גולדה גיבורת השואה'', מציג דוגמה חיה לניצולת שואה כגיבורת על. "אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל. אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה" – מילים אלו, המלוות את גולדה, מסכמות את גמישות הנפש והיכולת האדפטיבית הנדרשת להישרדות בתנאים קיצוניים. גולדה, נערה יהודייה מלאת חיים, נשאבת מביתה החם אל מציאות אכזרית של מחנות עבודה וריכוז. אך היא מסרבת להיות קורבן פסיבי. היא מפגינה תושייה כסוחרת ממולחת ומבריחה נועזת, מתחכמת לרשויות, רוקמת קשרים מורכבים וניצבת מול המוות בעיניים פקוחות. סיפורה אינו רק תיעוד של אובדן וחורבן, אלא סיפור על נחישות, על מאבק הישרדות יומיומי, ועל ניצחון הרוח האנושית. גבורתה אינה טמונה בכוחות על-טבעיים, אלא בכוחה הפנימי, באומץ ליבה, ובסירובה לאבד צלם אנוש גם מול הזוועה.

ניתן למצוא הקבלות מעניינות בין סיפורי ניצולי השואה לבין הנרטיבים של גיבורי העל המוכרים מעולם הקומיקס והקולנוע. גיבורי על רבים, כמו ספיידרמן, בטמן או מגנטו (שבעצמו ניצול שואה), מתמודדים עם טראומות, אובדן וסביבה עוינת, ומפתחים יכולות יוצאות דופן, פיזיות ונפשיות, כדי לשרוד ולהגן על אחרים. הם פועלים במרחבים אורבניים מורכבים, מפגינים תעוזה ויכולת הסתגלות.

סיפורה של גולדה מצביע על חשיבות חוש המישוש והחוויה הפיזית האינטנסיבית בעולמם של גיבורי העל – הם חשים את העולם סביבם בצורה מועצמת, דרך מגע ישיר עם הסביבה, עם המכות והפיצוצים. ניתן לראות אנלוגיה מסוימת לחוויית הניצולים, שגופם ונפשם חוו את המציאות הפיזית הקשה של המחנות – הרעב, הקור, עבודות הפרך, האלימות – באופן בלתי אמצעי וקיצוני. ההישרדות הפיזית והנפשית במחנות דרשה חידוד חושים, ערנות מתמדת, ותגובה מהירה לסכנות, בדומה ל"חוש העכביש" של ספיידרמן או ליכולותיו של דרדוויל.

לאורך ההיסטוריה, דמויות של גיבורים ומיתוסים סיפקו מסגרות להתמודדות עם משברים ושינויים. דמויות כמו שמשון הגיבור, אבירי ימי הביניים, טייסי קרב או חלוצי החלל, שימשו מוקד להערצה ולחיקוי. גיבורי העל המודרניים, בין אם בקומיקס או בקולנוע ("מלחמת הכוכבים", היקום של מארוול), ממלאים צורך אנושי בסיסי זה. הם מציעים נרטיבים של התגברות על מכשולים, מאבק בין טוב לרע, והגנה על ערכים.

בהקשר של השואה, הדימוי של הניצול כגיבור על מאפשר לנו להתחבר לסיפורי ההישרדות לא רק מתוך הזדהות עם הסבל, אלא גם מתוך הערכה עמוקה לכוחות הנפש והגוף שנדרשו כדי לשרוד. זהו נרטיב המאפשר לקום מתוך האפר, למלא את החלל שהותירה השואה, ולהדליק "נר זיכרון" המורכב מסיפורי גבורה אישיים וקולקטיביים. במקום להתמקד רק בתדמית הקורבנית או בשאלות מורכבות של שיתוף פעולה, ראיית הניצולים כגיבורי על מאירה באור חדש את גבולות האנושיות, הנשיות והגבורה, ומציעה מודל מעורר השראה של תקווה וחוסן.

סיפורי ניצולי השואה הם הרבה יותר מתיעוד היסטורי של זוועות. הם טומנים בחובם סיפורי גבורה יוצאי דופן, של אנשים רגילים שהפכו לגיבורים בעל כורחם. בדומה לגיבורי העל מעולם הפנטזיה, הם התמודדו עם רוע בלתי נתפס, גילו תושייה וכוחות נפש אדירים, ונאבקו על חייהם ועל צלםהאנוש שלהם. אימוץ הפרספקטיבה הרואה בניצולים גיבורי על אינה באה להמעיט מחומרת הסבל והאובדן, אלא להעצים את רוח האדם, להדגיש את כוח ההישרדות, ולהציב מודל של גבורה ותקומה לנו ולדורות הבאים. סיפורים כמו זה של גולדה זנדמן מזכירים לנו את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו, גם ברגעים האפלים ביותר, ואת חשיבות הזיכרון ככוח מעצב ומחזק.

הלן מירן

הלן מירן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין 2020

הלן מירן [1945- ] נולדה בלונדון לאב ממוצא רוסי ואם אנגליה. היא החלה להופיע על הבמה עוד כשלמדה בבית ספר היסודי, ובבגרותה למדה תיאטרון. היא התחילה להופיע כשחקנית החל מאמצע שנות ה-1960, וממשיכה בכך באינטנסיביות עד ימינו. מירן היתה בזוגיות עם ליאם ניסן בראשית שנות ה-1980, והיא בת זוגו של הבמאי האמריקאי טיילור הקפורד מאז 1986. אין לה ילדים. בשנת 2003 קבלה תואר אצולה בריטי.

מירן היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. היא אחת מ-21 השחקנים בעולם שזכו בכל שלושת הפרסים היוקרתיים ביותר: פרס אוסקר לקולנוע, פרס אמי לטלוויזיה ופרס טוני לתיאטרון. 

הדמויות שגילמה במהלך הקריירה הן ברובן תפקידים ראשיים בולטים, של נשים עוצמתיות, השולטות על הסביבה הגברית. במיוחד בולטים תפקידי המלכות שלה, וביניהן: קליאופטרה, הקיסרית אשת קליגולה, ליידי מקבת, מלכת דנמרק ב'המלט', אשת המלך ג'ורג' השלישי, אליזבט הראשונה, קתרינה הגדולה, אליזבט השניה, ועוד. קטגוריה שניה של דמויות שהיא התבלטה בהן, בצורה מרשימה לא פחות, היא של נשות צבא וחוק וביניהן: קוסמונאוטית, מפקחת משטרה, קולונלית, סוכנת חשאית, ועוד. לאחרונה שיחקה בתפקיד גולדה מאיר בסרט בשם ''גולדה'', הנמצא בימים אלה [מרץ 2022] בשלבי הפקה מתקדמים. 

להלן אחדים מתפקידיה הבולטים של הלן מירן:

קולונל קתלין פאוול בסרט ''עין בשמיים'' [2016]

הלן מירן מגלמת בסרט זה קולונלית בצבא האנגלי העוקבת מלונדון, באמצעות כטב''ם אמריקאי, אחר טרוריסטים בניירובי. מידע חדש שמגיע אליה הופך את המעקב למסוכן ודוחק, והיא חייבת לקבל את ההחלטות הקשות. 

כמנהיגה צבאית מודרנית, פאוול נדרשת לנהל משא ומתן לא רק על גבי רשת התקשורת המתקדמת להנחיית תקיפות רחפנים, המוטסים על ידי טייסים המוצבים בנוואדה, אלא גם על ההשלכות המסובכות, המשפטיות, הפוליטיות, האישיות והציבוריות של פעולתה. 

עבור הבמאי גאווין הוד, מירן הייתה האדם שלכד את הדמות המורכבת הזו: "הדמות היא אכזרית, נחושה, אינטליגנטית מאוד, ומאוזנת לחלוטין. יש להלן מירן יכולות משחק אמיתיות ואת הכוח שצריך כדי לגלם את הדמות הזו." 

לצורך התפקיד, מירן התייעצה עם אנשי צבא כדי ללמוד על "מאפייני הדמות שלה, סגנון הדיבור, סוגי החוויות, והדברים שיש להתגבר עליהם כאישה בצבא". היא הבינה את הלחץ העצום שמפקדת כמו פאוול צריכה להתמודד איתו, ואמרה: "אתה צריך לקבל החלטות ואתה צריך לקבל אותן מהר. אתה לא יכול להיות הססן. בעיצומו של קרב, כמו 'בלאק הוק דאון', אין לך זמן לומר 'האם חוקית מותר לנו לעשות את זה?' כי אתה צריך לעמוד על הרגליים." 

דרך דמות הקולונלית בסרט, מירן היתה יכולה גם לסקור את קורות החיים המדהימים שלה בתפקידי משחק של נשים חזקות. ה"טיימס" ציין כיצד ההופעה שלה מסכמת קריירה של דמויות מפקדות: "אם אי פעם היינו צריכים הוכחה לכך שהלן מירן היא לא רק בעלת סמכות, אלא יש לה ביצי פלדה, ''עין בשמיים'' הוא ההוכחה". 

הלן מירן ב''עין בשמיים''

מפקחת המשטרה ג'יין טניסון בסדרת הטלוויזיה הבריטית ''החשוד העיקרי'' [1991-2006]

בשנת 1991, הלן מירן, שזכתה למוניטין של אחת השחקנים השייקספיריים הטובים והאסרטיביים ביותר בבריטניה, זכתה לתשומת לב בינלאומית כשעלתה למסך הקטן בתור הבלשית המפקחת ג'יין טניסון בסדרה אודות המשטרה הבריטית. 

יוצרת התוכנית, לינדה לה-פלנט, חשבה במקור על מירן לתפקיד: "לאחר שכל ששת פרקי הסדרה בעונה הראשונה נכתבו, נשאלתי מי אני רוצה שתגלם את ג'יין, הצעתי זאת להלן, שאת עבודתה הערצתי בתיאטרון. ראיתי באישיותה עוצמת פלדה, כח כבידה, שהתאימו לחלוטין לתפקיד". 

בעוד מירן מעולם לא גילמה עד אז תפקיד שוטרת, היא הבינה את הטבע האנושי: "זו הפעם הראשונה שאני מגלמת שוטרת, אבל לא הייתי אומרת שזו הפעם הראשונה שאני מגלמת דמות כמוה. למעשה, הדמות שגילמתי שהיתה הכי קרובה אליה היא ליידי מקבת!" מירן העלה את דמות הבלשית במצוקה לרמה שייקספירית. בראיון לניו-יורקר היא אמרה: "היא הישגית, אובססיבית, פגיעה, אגואיסטית בצורה לא נעימה ומבולבלת. אבל היא טובה במה שהיא עושה והיא מסורה לחלוטין". 

הטניסון של מירן נלחמת כדי לגלות את האמת מאחורי סדרה של רציחות מבעיתות,  באותה מידה שהיא נלחמת כדי להחזיק מעמד במשטרה הנשלטת על ידי גברים. עבור קהלי התוכנית, ששודרה בבריטניה לפני שיובאה לאמריקה, שישה חודשים לאחר מכן, ההופעה של מירן הייתה בבחינת תגלית. הצהובון הבריטי "הסאן" הכריז כי: '''פרקי הסידרה הם אחת מאותן תוכניות נדירות שמרתקות את האומה, אירוע טלוויזיה. אלפים בוודאי דחו את תוכניות יום שני בלילה כדי לעקוב אחר מקרה הרצח האכזרי בעלילה, שסחפה אותם באמצעות קצב מהיר". 

הסדרה חזרה, באופן לא סדיר, מידי שנים אחדות, עם תיק חקירה חדש, עד שהעונה השביעית והאחרונה, בשנת 2006, חשפה את טניסון כבלשית מזדקנת ואלכוהוליסטית, שעדיין נאבקת למצוא את מקומה במשטרה ששינתה את פניה. ככל שדמותה הייתה שחוקה ועייפה, הטניסון של מירן גם העמיקה מבחינה רגשית, והפכה לאחת הדמויות המתמידות והמורכבות ביותר של הטלוויזיה. 

על הופעותיה בסידרה מירן הייתה מועמדת לשישה פרסי אמי, וזכתה בתואר 'שחקנית מצטיינת' שלוש פעמים. מבקר הטלוויזיה של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" אמר על הופעת שירת הברבור של מירן בסדרה כי: "אין מנוס מכך שהסוף כבר כאן, לא עבור טניסון בלבד, אלא עבור דמות טלוויזיה אהובה ומיני-סדרה שהרימה את הטלוויזיה לגבהים חדשים".

הלן מירן ב''החשוד העיקרי''

המלכה אליזבט השנייה בסרט ''המלכה''[2006] 

כשהטלוויזיה הבריטית הגתה סיפור היסטורי, הממחיז את ההשפעה של מותה של הנסיכה דיאנה ב-1997 על משפחת המלוכה והציבור הבריטי, הייתה באמת רק שחקנית אחת שהם דמיינו לתפקיד המלכה אליזבת השנייה. המפיק אנדי האריס, שעבד עם הלן מירן בעבר בסדרת ה''חשוד העיקרי'', זיהה מיד את הדמיון בין השחקנית למלכה: "היא בדיוק כמו המלכה. אנשים מעריצים אותה, והיא גם נראית כמו המלכה!" 

במהלך הקריירה שלה, מירן הפגינה זיקה אמיתית לגילום דמויות מלכותיות. היא שיחקה, והייתה מועמדת לאוסקר, על תפקידה כמלכה שרלוט בשנת 1995 בסרט ''טירוף המלך ג'ורג''', ולקחה על עצמה את גילום הדמות הראשית במיני-סדרה ''אליזבת הראשונה'' משנת 2005, עליו זכתה בגלובוס הזהב ובאמי. אבל יש הבדל גדול בין לשחק גברת מחופשת לבין אדם חי, המחובר לטרגדיה לאומית בת פחות מעשור. כפי שאמר הבמאי סטיבן פרירס לניו יורק טיימס: "אתה לא רק מתמודד עם האחריות שלך כלפיה, אלא גם עם כך שלכל אחד בקהל יש רגשות מאוד חזקים, ויודעים עליה הרבה". 

כדי להטמיע את הדמות הנכונה, מירן קראה ביוגרפיות, חיפשה בארכיוני חדשות, וצפתה בסרטונים אינסופיים של המלכה אליזבת השנייה, מסרטוני חדשות בשחור-לבן שלה כילדה קטנה, ועד לצילומי טלוויזיה עדכניים. 

בעת שמירן למדה להכיר את המידה האנושית במלכה, היא גם זיהתה משהו ששתי הנשים חלקו ביניהן, ואמרה ל"ניו יורקר": "אני מעריצה אותה כשחקנית". כשהסרט יצא, המלכה אליזבת השנייה השיבה למחמאה, שיבחה את הופעתה של מירן, והזמינה אותה לארמון בקינגהאם לארוחת ערב. 

המלכה לא הייתה לבד בשבחיה. עשרות מבקרים היללו את הופעתה של מירן: "הלן מירן מגלמת את תפקיד המלכה אליזבת בצורה כל כך יסודית, שהשינוי שלה מדהים. שחקנית פחותה ממנה אולי הייתה מסוגלת לשלוף את הפרסונה הטיקסית, אבל לתאר את המלכה כרב-ממדית ואנושית, כמו מירן, ומקרינה נחישות פלדה יחד עם פגיעות ומבוכה, הוא הישג מופתי. תנו לה את האוסקר עכשיו." לאחר כמה חודשים מירן קיבלה את פרס האוסקר שלה, כמו גם את פרסי גלובוס הזהב, באפט''א וסא''ג על הופעתה.

הלן מירן ב''המלכה''

המחסלת בדימוס ויקטוריה ווינסלאו בסרט ''אדום'' [2010] 

בשנת 2010, הלן מירן הרחיבה את טווח המשחקים שלה בכך ששלפה תת-מקלע עבור המותחן ''אדום'', בהשראת ספר הקומיקס של וורן אליס וקולי המנר באותו השם. סרט הפעולה של רוברט שוונטקה ליהק את הלן מירן כסוכנת חשאית בריטית, בין יתר סוכני הארגון 'אדום' בדימוס, 'שהם מסוכנים ביותר'. רשימת השחקנים כללה את ברוס וויליס, מורגן פרימן וג'ון מלקוביץ'. 

מירן, שרכשה את המוניטין שלה כששיחקה בתפקידים ספרותיים ותרבותיים, נמשכה לכיף של לעשות משהו אחר לגמרי. כפי שהיא אמרה: ''זו לא הייתה 'המלכה'. הקסם היה ברוס וויליס, שמלת ערב ומקלע". עבור רבים, זה לבדו היה שווה את מחיר הכניסה. אחד ממבקרי הקולנוע התלוצץ: "אם אתה כמוני, אתה תסבול הרבה שטויות  בסרט רק כדי לראות את הלן מירן אוחזת בנשק חצי אוטומטי. אתה יכול לטעון שגם הלן מירן אוחזת בנשק חצי-אוטומטי זה שטויות. אולי כן, אבל אין שטויות טובות מאלה." 

בעוד שמירן בהחלט הצטיינה בתפקידה כלובשת שמלות ערב, ויורה צרורות ממקלעים, רובים ממש לא היו העיקר עבורה. בראיון ל'פיננשייל טיימס אמרה: "אני מוצאת כי אקדחים בחיים האזרחיים הם כל כך נוראיים, כל כך מסוכנים, כל כך הרסניים. אבל ידעתי כשהצטרפתי לסרט הזה שכולנו נשתמש ברובים. חשבתי הרבה על האלימות, אבל החלטתי לעשות את זה בכל זאת, כי חשבתי שזה סרט חכם”. 

אחת הנקודות החכמות בסרט הייתה האופן שבו הסיפור ודמויותיו ערערו, באופן קומי, את עמדות הקהל לגבי מגדר וגיל. מירן אמרה לקהל בקומיק-קון: "פשוט הייתי אומרת שכאדם מבוגר, אתה מביא אנרגיה אחרת ליצירה, ואולי זו האנרגיה של חוכמה וניסיון". על תפקידה ב'אדום' קיבלה הלן מירן את פרס 'השחקנית המתריסה כנגד גיל וגיליות' מאת 'ברית עיתונאיות הקולנוע'.

הלן מירן ב''אדום''

גולדה מאיר בסרט ''גולדה'' [2023]

להלן מירן יש קשר ארוך שנים עם ישראל, שהחל עוד בשנות ה-1960, כאשר התגוררה עם בן זוגה בקיבוץ, והמשיך בשני ביקורים נוספים. לדבריה: "אני אוהבת את ישראל וחושבת שזאת מדינה נהדרת. למרות כל הקשיים והכאב שישראל עברה ותעבור בעתיד, הדבר הנהדר בישראל הם הישראלים, והם אלו שידעו להתוות את הדרך".

מירן בחרה לגלם את דמותה של ראשת ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, בסרט הקולנוע החדש "גולדה" של הבמאי הישראלי גיא נתיב. הסרט החדש יעסוק במנהיגה הראשונה והיחידה שעמדה בראש ממשלת ישראל, ובעיקר במה שחוותה וכיצד פעלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

מירן סופגת באחרונה ביקורת חמורה ואף ברוטלית מפלסטינים ותומכיהם, הטוענים כי בחירתה לגלם את דמותה של מאיר מעידה על היותה 'תומכת ישראל'.

מנגד, קיבלה מירן ביקורת מצד השחקנית היהודיה מורין ליפמן, אשר כתבה מכתב פתוח ל'גארדיין', בו הסבירה כי מירן, שחקנית לא יהודייה, אינה מתאימה לגלם את מאיר: ״הלן תהיה אדירה. היא שחקנית טובה, סקסית ואינטליגנטית. היא גם מתאים לתפקיד. אבל לדעתי, אם גזע או מגדר מגדירים את הדמות, אז האתניות והמוצא הנכון צריכים להיות עדיפות. יהדותה של הדמות כה חשובה. אני בטוחה שהלן תהיה מצוינת, אבל בן קינגסלי לעולם לא יוכל לגלם את נלסון מנדלה. פשוט אי אפשר לחשוב על זה אפילו״.

מירן הגיבה בראיון ל'דיילי מייל', והסבירה את הבחירה בה מצידו של גיא נתיב, במאי הסרט, שהוא יהודי וישראלי: ״אמרתי לגיא, אני לא יהודייה, ואם אתה רוצה לחשוב על כך וללכת לכיוון אחר אז אין בעיה, אני לא איפגע מההחלטה ואבין אותה לגמרי. אבל הוא רצה מאוד שאשחק את התפקיד, ומשם התחלנו לרוץ. אני מאמינה שזו החלטה שצריכים לקבל, והיא לגיטימית. אבל השאלה היא: אם אדם שאינו יהודי לא יכול לגלם יהודי, האם יהודי יכול לגלם דמות לא יהודיה? יש המון חוסר צדק נוראי במקצוע שלי כרגע. אני מכבדת את מורין במידה רבה, ואני אוהבת אותה כשחקנית, ללא כל ספק. הייתי שמחה להיפגש עימה, לשבת על כוס תה ולשוחח על הנושא. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאהיה גולדה לא מוצלחת. ואז הלך עליי''.

מירן מגדירה את גולדה מאיר כ"אישה מעוררת יראת כבוד, אינטליגנטית וחזקה". היא אמרה שלשחק את דמותה היה ה"אתגר הגדול בחייה". תמונה ראשונה של מירן מהסרט מראה דמיון מדהים  לגולדה מאיר. נדרשו שעתיים של איפור מידי יום כדי להגיע לכך. גיא נתיב מסר: "כבר זמן רב אני מעריץ גדול של הלן מירן, שהתחברה באופן מבריק לדמותה של גולדה עם כישרון מדהים, אינטליגנציה, עומק ורגש, ועושה צדק עם העושר והמורכבות של האישה המדהימה הזאת".

הלן מירן בסרט ''גולדה''

אתר הסרט ''עין בשמיים'', ממנו נלקח רוב הטקסט המופיע בפוסט זה

האתר האישי של הלן מירן

הלן מירן בויקיפדיה

הדימוי של ניצולי השואה ומשתפי הפעולה בחברה הישראלית

דימוי ניצולי השואה בחברה הישראלית מעולם לא היה מזהיר. נהפוך הוא, בתרבות הפופולרית הדימוי של ניצול השואה הוא של בן אדם ירוד, לעיתים שבר כלי ולעיתים בוגר סטאלאג. למדורת דימוי השלילי נוצק שמן רב באמצעות היצירות הספרותיות והקולנועיות אודות משתפי הפעולה, שהפכו באמצעותן לסטארים יודעי כל.

הנאצים היו אמני ההונאה, ההכחשה והשקר. כל תאור של העוול שגרמו נעשה במאמץ רב, ויש בו מידה של תעתוע. קשה להאמין לזכרונות הקשים, גם מכיוון שנמחקו בשיטתיות כל העדויות המוחשיות. לכן חשובה מאד האבחנה כי דימוי ויצוג ניצולי השואה בחברה הישראלית הוא הנושא המרכזי, ואילו יצוג הקאפואים הוא נגזרת שולית שלו בלבד. 

לניצולי השואה בישראל נעשה עוול תדמיתי. את סיפורי הקאפו יש להביא כמדגישים עוול זה בלבד. הנושא של ''משתפי פעולה'' הוא נדוש. משתפי פעולה קיימים בכל העמים, והם בעלי מאפיינים דומים. הנושא של ניצולי השואה כגיבורי על הוא חשוב ומעניין עשרות מונים. 

הסכסוך הישראלי-ערבי נחשב כמייצר שיח מרכזי בנושא השואה. אך כקטליזטור הוא גם סותר את המסקנה והתקווה כי היצירות בנושא זה בישראל הם קרש קפיצה להתמודדות יותר מעמיקה. תובנת ''חוסר הפיתרון'' של סכסוך זה עומדת בניגוד לתובנת ''הפיתרון הסופי'' הנאצי. הדיכוטומיה תישאר לנצח, ככל שמדובר בנקודת המבט הישראלית. לאויב הערבי, לעומת זאת, יש ''פיתרון סופי'' לשאלה הישראלית, ו''חוסר הפיתרון'' מבחינתם הוא שאלה של זמן בלבד.

בין הגורמים ההיסטוריים והחברתיים לעוול התדמיתי שנעשה לניצולי השואה אפשר למנות את: 

א. הנושא הכלכלי - גרמניה שילמה ומשלמת פיצויים, ולכן לא כדאי לפגוע בתדמיתה. 

ב. העליה ההמונית מארצות המזרח - שינתה את המאזן הדמוגרפי בישראל. 

ג. מלחמות ישראל - קורבנותיהם, ואזלת היד הפוליטית בעקבותיהן, גרמו טראומה חוזרת, שיצרה זהות רגשית בין הניצולים לותיקים. 

ד. חוסר היכולת לפענח את השואה - גורמיה הכלליים, ומה שהתרחש בה ברמת הפרט, הם עדיין בגדר תעלומה. 

ה. הקאפואים הם השורדים העיקריים - הם ניהלו את המחנות, את הקשר עם המשחררים, וכיום את הקהילות היהודיות ואת כתיבת ההיסטוריה. 

ו. הלאמת נושא השואה והפרטתו. 

ז. המציאות הלבנטינית - שוחקת את התרבות האירופאית.

היצירות בנושא הקאפו לא נועדו להציף את הסוגיות הנ''ל. להיפך, הם סוג של פופולריזציה של הנושא. ראוי לסקור אותם יחד עם יצירות שנעשו בנושא משתפי פעולה במדינות אחרות. אפשר יהיה לגלות מכנים משותפים רבים מאד ביניהם.

כדאי להוסיף את השינויים הדמוגרפיים במדינת ישראל, כיוצרים את הצורך בהתעמקות יסודית בנושא העוול התדמיתי שנעשה לניצולי השואה: 

א. העליה ההמונית ממדינות ברית המועצות לשעבר. 

ב. הדור השני והשלישי לניצולי השואה הם מרכיב כמותי ואיכותי מרכזי בחברה הישראלית. 

ג. צמיחת המגזר החרדי האשכנזי, אשר רבים בו הם צאצאים לניצולי שואה.

יש חומרים תיעודיים רבים מאד על מדפי הספרים ובארכיונים, שעל פיהם אפשר להרכיב את התמונה השלמה והקשה של מה שהתרחש בשואה, כמו שתארו אותה ניצולי השואה עצמם. אין צורך במשתפי פעולה למטרה זאת, כי כל מטרתם היא לתאר את המציאות בדרך שנוחה להם.

עלינו לראות כיום כאתגר מחייב את הצגת האב טיפוס החיובי המושלם של ניצול השואה: זה אשר שרד את התופת, איבד את כל רכושו ומשפחתו, עלה לארץ חסר כל, השתתף במלחמת השחרור, בנה משפחה לתפארת, התפרנס בכבוד, שלח את בניו לצבא, ולעיתים גם הפך לאב שכול, כמו שהפך לסב גאה. כל זאת תוך שהוא מתמודד ברוח טובה עם כל התלאות במדינה החדשה, שהיתה עבורו תמורה לסבל. 

אלה הם הרוב המכריע של ניצולי השואה, שעל הדימוי החיובי שלהם אפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה, אם מוסיפים אליו גם את עלילותיהם של יחידי הסגולה. 

עלינו לאסוף ולחבר בשקדנות את כל חלקי הפאזל החיובי, ולאחר מכן לראות מה התמונה שהתקבלה. לא צריכה להיות בעיה אמנותית מיוחדת בהוספת נופך טראגי לכל רוחב היריעה. מקורות השראה מובהקים הם יצירות ספרות וקולנוע שעוסקות בהישרדותו של היחיד, ולדוגמא ''פרפר'' מאת אנרי שרייר. הקושי בהצגת דמות ניצול השואה היחיד, ששרד בכוח גבורתו ותושיתו את התופת, זהה לקושי אשר בהצגת היחיד בקרב ההמון.

חכמת האותיות

נקודת המוצא בדרך להבנת "עולם האותיות העבריות" היא באופן הבא :

* א, מ, ש - הן אמות היסוד: שלש אמות אמ"ש בעולם, דהיינו שלושה יסודות –אויר, מים, אש. שמים נבראו תחילה מאש, וארץ נבראת ממים, והאויר מכריע בין האש ובין המים.

* ב, ג, ד, כ, פ, ר, ת - אותיות הספירות - שבע אותיות כפולות הנקראות
“בגד כפרת” יסודן חיים ,שלום, חכמה, עושר, זרע וממשלה, ומתנהגות בשתי לשונות בּ"ב גּ"ג דּ"ד כּ"כ פּ"פ רּ"ר תּ"ת כלומר מודגשות ורפות.

* ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק - אותיות צינורות השפע - "שתים עשרה פשוטות ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק, יסודן ראיה, שמיעה, ריח, שיחה, תשמיש, מעשה, הלוך, רוגז, שחוק, הרהור ושינה".

מקור: בלוג חכמה

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק ג' - מַחֲנֵה עֲבוֹדָה, פֶּרֶק 35: נוֹבַק

נוֹבַק

הָיָה לִי לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה יָדִיד טוֹב בְּשֵׁם לֵיְבֶּל וַיְינְטְרוֹפּ.
הוּא הָיָה סוֹחֵר צָעִיר, גָּבוֹהַּ וְנָאֶה, שֶׁחַי בָּעִיר אַחֶרֶת.
לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה הָיָה מַגִּיעַ מִדֵּי פַּעַם לָעִיר שֶׁלָּנוּ.

הַיְּהוּדִים חָשְׁבוּ שֶׁמִּי שֶׁעוֹבֵד לֹא יְחֻסַּל.
הוּא מָצָא עֲבוֹדָה בָּעִיר אַחַת,
אֲבָל פִּינוּ מִמֶּנָּה אֶת כֻּלָּם.

קְבוּצָה שֶׁל כִּשְׁמוֹנִים אִישׁ מֵהֶם הִגִּיעָה לָעִיר שֶׁלָּנוּ, לְתַחֲנַת הַכּוֹחַ.
הַגּוֹיִים לָקְחוּ הֲמוֹן כֶּסֶף מִכָּל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָשׁוּם כְּעוֹבֵד.
תַּחֲנַת הַכּוֹחַ גָּבְלָה בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ.

עָבַדְתִּי אָז עַל יַד הַגָּדֵר, וְרָאִיתִי אֶת לֵיְבֶּל.
הוּא הִתְלַהֵב מִכָּךְ שֶׁאֲנִי בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה מְסֻדָּר,
וּבִקֵּשׁ שֶׁאֶעֱשֶׂה מַאֲמַצִּים לְהַעֲבִיר אוֹתוֹ לַעֲבֹד אֶצְלֵנוּ.

הוּא לֹא יָדַע אִם מְקוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ יִשָּׁאֵר.
הָיוּ שְׁמוּעוֹת שֶׁעוֹמְדִים לְפַנּוֹת אֶת כֻּלָּם,
בְּתוֹךְ פֶּרֶק זְמַן קָצָר מְאֹד.

הָלַכְתִּי בָּעֶרֶב לְפִיקְלֶר וּבִקַּשְׁתִּי: ''יֵשׁ לִי חָתָן בְּתַחֲנַת הַכּוֹחַ.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכְּבוֹדוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מַאֲמַצִּים כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר אִתִּי.''
פִיקְלֶר הִסְכִּים שֶׁהוּא יָבוֹא.

לֵיְבֶּל הָיָה בָּחוּר צָנוּעַ וְשָׁקֵט. אַךְ מִיָּד לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ,
הוּא סִדֵּר שֶׁאָחִיו שְׁמִּיל, אָבִיו, וְרוֹפֵא אֶחָד,
יַעַבְרוּ גַּם הֵם אֵלֵינוּ.

הוּא נָתַן הַרְבֵּה כֶּסֶף לְנוֹבַק, כְּדֵי שֶׁיְּסַדֵּר אֶת הָעִנְיָן.
הֵם סִפְּרוּ שֶׁהֵם מֻמְחִים לִמְכוֹנָאוּת וּמַסְגֵּרוּת,
וְפִיקְלֶר הֶחְלִיט שֶׁנָּחוּץ גַּם רוֹפֵא בַּמַּחֲנֶה.

לְמָחֳרָת בָּאוּ שְׁלָשְׁתָּם.
חוּץ מֵהֶם לֹא עָבַר אֵלֵינוּ אַף אֶחָד.
אַחֲרַי שְׁלוֹשָׁה יָמִים כֻּלָּם פֻּנּוּ לְעִיר שִׁידְלוֹבְצֶה.

שִׁידְלוֹבְצֶה הָיְתָה מְלֵאָה יְהוּדִים, שֶׁהַנָּאצִים רִכְּזוּ מִכָּל הָאֵזוֹר.
הֵם חָיּוּ בָּהּ חֲדָשִׁים אֲחָדִים, עַד שֶׁלֹּא הָיָה יוֹתֵר מָקוֹם לָזוּז.
אַחַר כָּךְ שָׁלְחוּ הַנָּאצִים אֶת כָּל שִׁידְלוֹבְצֶה לְחִסּוּל.

מָה עָשְׂתָה הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת לְאַחַר שֶׁהִגִּיעָה?
הָרוֹפֵא הָיָה רוֹפֵא. הוּא לֹא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה.
מִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה, הָלַךְ אֵלָיו.

שְׁמִּיל וַיְינְטְרוֹפּ הָיָה אִישׁ עֲסָקִים בָּעִיר שֶׁלּוֹ.
הוּא עָשָׂה עַצְמוֹ לָרַבִּי, וְרָצָה לִהְיוֹת מְנַהֵל בַּמַּחֲנֶה.
הוּא הֵבִין בָּעֲסָקִים, עָבַד עֲבוֹדָה קַלָּה, וְתִוֵּךְ בֵּין הַיְּהוּדִים.

לְמִי יֵשׁ כֶּסֶף, מִי יִתֵּן כֶּסֶף, מִי צָרִיךְ לַעֲבֹד פֹּה, וּמִי שָׁם.
נוֹצַר אֶצְלֵנוּ מֵעֵין אִרְגּוּן, שֶׁשְׁמִּיל וַיְינְטְרוֹפּ סִדֵּר.
זֶה לֹא הָיָה יָפֶה כָּל כָּךְ, אֲבָל גַּם לֹא נוֹרָא.

יוֹם אֶחָד קִבְּלָה בִּתּוֹ שֶׁל נוֹבַק חֹם גָּבוֹהַּ מְאֹד.
הָרוֹפֵא הָלַךְ לַבַּיִת שֶׁלּוֹ לִבְדֹּק אֶת הַיַּלְדָּה,
וְהִמְלִיץ לָקַחַת אוֹתָהּ מִיָּד לְבֵית הַחוֹלִים.

שָׁם הוֹצִיאוּ לָהּ אֶת הַתּוֹסֶפְתָּן, וְהִצִּילוּ אֶת חַיֶּיהָ.
נוֹבַק הִפְגִּין מֵאָז לְעֵינֵי כֹּל אֶת אַהֲבָתוֹ לָרוֹפֵא.
הוּא נִהֵל יַחַד עִמּוֹ אֶת הָעוֹבְדִים בַּמַּחֲנֶה.

כְּשֶׁהִתְקָרֵב מוֹעֵד הַמִּשְׁלוֹחַ שֶׁלָּנוּ לְאוֹשְׁוִיץ,
נוֹבַק, שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל אַנְטִישֵׁמִי מְאֹד,
הִסְתִּיר אֶת הָרוֹפֵא בְּמַּחְבּוֹא.

אַחֲרַי שֶׁהַנָּאצִים אָסְפוּ אֶת כָּל הַיְּהוּדִים עַל מַּשָּׂאִיּוֹת,
הֶרְאָה לָהֶם נוֹבַק אֶת הָרוֹפֵא שֶׁנּוֹתָר בַּמַּחְבּוֹא,
וְהוֹרָה בַּאֲדִישׁוּת: ''תַּהַרְגוּ אוֹתוֹ.''

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק ג' - מַחֲנֵה עֲבוֹדָה, פֶּרֶק 31: אַהֲרָלֶ'ה

אַהֲרָלֶ'ה

הָיָה לִי בֶּן דּוֹד בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה בְּשֵׁם אַהֲרָלֶ'ה.
הוּא הָיָה בֵּן שְׁבַע-עֶשְׂרֵה, וְרָעֵב לִמְעַט אֹכֶל.
זֹאת הָיְתָה מִשְׁפָּחָה שֶׁל שִׁבְעָה יְלָדִים.
הוּא שָׁכַל אֶת כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.
נוֹתָר רַק הוּא, בֶּן הַזְּקוּנִים.

הַבַּת שֶׁל רוֹיְזֶה פּוֹמְפּ הָיְתָה בַּת שְׁלוֹשׁ-עֶשְׂרֵה.
הִיא הָיְתָה מְפֻתַּחַת, וְהִתְעַנְיְנָה בְּבַּחוּרִים.
אַף בָּחוּר לֹא רָצָה לְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ,
מֵרֹב שִׂנְאָה לְמִשְׁפַּחְתָּהּ.

אָזַרְתִּי עֹז וּפָנִיתִי לְאַהֲרָלֶ'ה.
חִבַּבְתִּי אוֹתוֹ מְאֹד, וְדָאַגְתִּי לוֹ:
''אַל תִּהְיֶה טִפֵּשׁ. אַתָּה רָעֵב לִמְעַט לָחַם,
וְהַחֲזִירִים הָאֵלֶּה אוֹכְלִים אֶת הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ.
הֵם אוֹכְלִים אֶת הַכֹּל וּמִתְפּוֹצְצִים מֵרֹב אֹכֶל.
הֵם מַשְׁמִינִים כָּל יוֹם, וַאֲנַחְנוּ מֵתִים כָּאן מֵרָעָב!''

''אַהֲרָלֶ'ה, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ. תַּעֲשֶׂה טוֹבָה.
תּוּכַל לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים, אַהֲרָלֶ'ה.
מָה אִכְפַּת לְךָ? יֵרֵד לְךָ הַכָּבוֹד?
יִהְיֶה לְךָ טוֹב, תִּהְיֶה שָׂבֵעַ.
תַּתְחִיל לְהִתְעַסֵּק אִתָּהּ.''

כָּל יוֹם נִדְנַדְתִּי: ''אַהֲרָלֶ'ה, תֵּלֵךְ!
בַּמִּלְחָמָה עוֹשִׂים הַכֹּל בִּכְדֵי לִחְיוֹת.
בַּמִּלְחָמָה הָעִקָּר הוּא מָה שֶׁקּוֹרֶה עַכְשָׁו.
יֵרֵד לְךָ הַכָּבוֹד? אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה תַּחְזִיר אוֹתוֹ.
אֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ רְעֵבִים. מָה יֵשׁ? מָה יָכֹל לִקְרוֹת?''

הוּא עָנָה לִי בִּתְחוּשַׁת גֹּעַל נֶפֶשׁ:
''לֹא, גּוֹלְדָּה'לֶה, הֵם כָּאֵלֶּה נְבֵלוֹת, אֲנִי לֹא מְסֻגָּל!''
נִדְנַדְתִּי לוֹ כְּחֹדֶשׁ, עַד שֶׁקִּבֵּל שֵׂכֶל, וְהִתְחִיל לְהִתְעַסֵּק אִתָּהּ.

רָאִינוּ אוֹתוֹ יוֹשֵׁב אִתָּהּ בֶּחָצֵר כָּל עֶרֶב.
הֵם הָיוּ מְדַבְּרִים, מִתְחַבְּקִים, וּמִתְנַשְּׁקִים.
הִיא הָיְתָה מְרֻצָּה, וְהֵם הָפְכוּ לַחֲבֵרִים טוֹבִים.
רוֹיְזֶה פּוֹמְפּ אִמְּצָה אֶת אַהֲרָלֶ'ה כְּבֶן מִשְׁפַּחְתָּהּ.
הוּא אָכַל אִתָּם בְּאוֹתוֹ הַשֻּׁלְחָן, וְהָיָה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

הוּא חַי אִתָּם רֹב הַזְּמַן שֶׁהָיִינוּ בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה.
שְׁנָתַיִם הֵם זְמַן רַב, וּבֵינְתַיִם צָרִיךְ לִחְיוֹת.
שְׁנָתַיִם, וּבֵינְתַיִם לאַהֲרָלֶ'ה הָיָה טוֹב.
הָיִיתִי מְרֻצֶּה שֶׁלְּפָחוֹת יֶלֶד אֶחָד
מִמִּשְׁפַּחְתִּי אֵינוֹ נוֹתָר רָעֵב.
קִוִּיתִי שֶׁהוּא יִשָּׁאֵר חַי.

בִּזְמַן שֶׁהַגֶּרְמָנִים פִּנּוּ אֶת אֲסִירֵי אוֹשְׁוִיץ בְּצַעֲדַת הַמָּוֶת,
הָלְכוּ הַגְּבָרִים לְמָקוֹם אֶחָד, וְהַנָּשִׁים לְמָקוֹם אַחֵר.
הַבַּעַל הַשָּׁמֵן שֶׁל רוֹיְזֶה פּוֹמְפּ נָפַל וּמֵת בַּדֶּרֶךְ.
הֵם הָלְכוּ שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת בְּלִי לֶאֱכֹל כְּלוּם.
רוֹיְזֶה פּוֹמְפּ וְהַבַּת שֶׁלָּהּ נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.

אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה הֵן הִתְגּוֹרְרוּ בְּלוֹדְז'.
אַהֲרָלֶ'ה, שֶׁהִתְרַגֵּל לַיַּלְדָּה, רָצָה לְבַקֵּר אוֹתָן.
הוּא דָּפַק עַל דֶּלֶת הַבַּיִת שֶׁלָּהֶן, וְרוֹיְזֶה פּוֹמְפּ פָּתְחָה.
הִיא שָׁאֲלָה בְּהֲמוֹנִיּוּת: ''מָה אַתָּה רוֹצֶה? לָמָּה בָּאתָ לְכָאן?''
אַהֲרָלֶ'ה גִּמְגֵּם בִּמְבוּכָה: ''בָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַבַּת שֶׁלָּךְ, הַחֲבֵרָה שֶׁלִּי.''

הִיא עָנְתָה בַּלַּעַג: ''מָה?
עוֹמֵד לְךָ כְּבָר שֶׁבָּאתָ אֵלֶיהָ?
תַּחְזֹר מַהֵר לַמָּקוֹם שֶׁבָּאתָ מִמֶּנּוּ.''

אַהֲרָלֶ'ה נִשְׁאַר בְּלוֹדְז'. יוֹם אֶחָד רָאָה אֶת הַבַּת בָּרְחוֹב.
שְׁנֵי אָמֶרִיקָנִים אָחֲזוּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, וְהִיא נִרְאֲתָה יָפָה מְאֹד.
מֶה הָיָה לוֹ לוֹמַר? הוּא פָּנָה לְדַרְכּוֹ, וְהִתְחַתֵּן עִם בְּחִירַת לִבּוֹ.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק ג' - מַחֲנֵה עֲבוֹדָה, פֶּרֶק 29: מַאכְּס טֶנֵנְבָּאוּם

מַאכְּס טֶנֵנְבָּאוּם

מַאכְּס בָּרַח אֵלֵינוּ בַּלַּיְלָה, וּבִקֵּשׁ שֶׁאָצִיל אוֹתוֹ.
הָלַכְתִּי מִיָּד לְפִיקְלֶר, וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁיַּעֲזֹר לוֹ.
רָצִיתִי לְסַדֵּר אֶת הָעִנְיָן עַד הַבֹּקֶר.

הַגֶּסְטָפּוֹ הָיוּ הוֹפְכִים אֶת כָּל מַחֲנוֹת הָעֲבוֹדָה, וְתוֹפְשִׂים אוֹתוֹ.
הֵם הָיוּ מוֹצִיאִים לַהוֹרֵג עֲשָׂרָה יְהוּדִים בְּמִפְעַל הַתַּחְמֹשֶׁת,
וַעֲשָׂרָה יְהוּדִים אֶצְלֵנוּ, בְּבֵית הַחֲרֹשֶׁת לָעֵצִים.

לֹא סִפַּרְתִּי לְפִיקְלֶר שֶׁהֵם רָצְחוּ אֶת אָבִיו וְאָחִיו.
רַק שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת עִם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ,
וְהוּא בָּחוּר חָרוּץ, עִם נְטִיָּה לַמֶּכָנִיקָה.

פִיקְלֶר עָשָׂה הַכֹּל. הוּא אָמַר:
''אֲנִי שֵׁם יָד עָלָיו. הַכֹּל יִהְיֶה בַּסֵּדֶר''.
הוּא סִדֵּר שֶׁמַאכְּס יִשָּׁאֵר אֶצְלֵנוּ בַּמַּחֲנֶה.

אַחַר כָּךְ הָיוּ לָנוּ צָרוֹת נוֹרָאוֹת מִמֶּנּוּ.
מַאכְּס הָיָה כּוֹעֵס בִּגְלַל מוֹת רֹב מִשְׁפַּחְתּוֹ הַקְּרוֹבָה.
אַךְ הָיָה גַּם בָּחוּר מְלֵא מֶרֶץ, שֶׁאָהַב אֶת הַחַיִּים הַטּוֹבִים.

מֵאֲחוֹרֵי הַמַּאֲפִיָּה בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ הָיָה מַחְסָן לְיִבּוּשׁ עֵצִים.
בַּמַּחְסָן הַזֶּה הֶחְבֵּאנוּ דִּבְרֵי עֵרֶךְ יְקָרִים רַבִּים מְאֹד.
רָהִיטִים, שְׁטִיחִים, נִבְרָשׁוֹת וְחֶפְצֵי בַּיִת נוֹסָפִים.

אֶלְקָה'לֶה סִפְּרָה לְמַאכְּס הֵיכָן הַמַּחְבּוֹא.
זֶה הָיָה אָמוּר לִהְיוֹת סוֹד מִשְׁפַּחְתִּי,
אַךְ הִיא סִפְּרָה לוֹ.

יוֹם אֶחָד הוּא הָלַךְ הָעִירָה, וּמָכַר הַכֹּל לַסּוֹחֲרִים גּוֹיִים.
הֵם הִגִּיעוּ בָּעֲגָלוֹת, הֶעֱמִיסוּ אֶת הַסְּחוֹרָה, וְנָסְעוּ.
הַשְּׁכֵנִים נִדְהֲמוּ: ''מִי הָיָה גָּר פֹּה, שֶׁל מִי הַכֹּל?''

הַגּוֹיִים מֵהֶחָצֵר שֶׁלָּנוּ הִלְשִׁינוּ.
הֵם מָסְרוּ שֶׁל מִי הַסְּחוֹרָה,
וְהֵיכָן הוּא נִמְצָא.

הַגֶּסְטָפּוֹ בָּאוּ לַמַּחֲנֶה וְצָעֲקוּ: ''שְׁטֶרֶנְקְרַנְץ יְחֶזְקֵאל!''
הֵם עָצְרוּ אֶת אַבָּא, כִּי הֶחְבִּיא סְּחוֹרָה וְלֹא דִּוֵּחַ.
הָיוּ שָׁם דִּבְרֵי עֵרֶךְ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִמְסֹר.

קִבַּלְתִּי הַשְׁרָאָה, וְהִצַּעְתִּי לְאַבָּא:
''אַבָּאלֶ'ה, תַּגִּיד שֶׁנָּתַתָּ נְדוּנְיָה לְמַאכְּס.
אַתָּה בִּכְלָל לֹא יָדַעְתָּ מָה הוּא עָשָׂה אִתָּהּ.

שֶׁלֹּא תַּגִּיד מִלָּה מְיֻתֶּרֶת, רַק שֶׁנָּתַתָּ הַכֹּל כְּנְדוּנְיָה''.
אַבָּא עָשָׂה כָּךְ. הַגֶּסְטָפּוֹ הֶאֱמִינוּ לוֹ,
וְשִׁחְרְרוּ אוֹתוֹ.

מַאכְּס הָיָה מִשְׁתַּגֵּעַ. הָיָה לוֹ קְצָת כֶּסֶף,
וְהוּא הָיָה מְבַזְבֵּז אוֹתוֹ עַל נָשִׁים וְהוֹלֵלוּת.
לָנוּ הוּא לֹא נָתַן כְּלוּם, אֲפִלּוּ לֹא כִּכַּר לֶחֶם.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק ב' - גטו, פֶּרֶק 18: וְלַאדִיסְלַב פּוֹלַאק

וְלַאדִיסְלַב פּוֹלַאק

יְדִידִי הַטּוֹב וְהֶחָבִיב, וְלַאדִיסְלַב פּוֹלַאק,
הָיָה סְטוּדֶנְט לְאַדְרִיכָלוּת שֶׁעָבַד כְּטֶכְנַאי בִּנְיָן.
הוּא אָמַר לִי שֶׁהוּא מְעֻנְיָן לַעֲזֹר לָנוּ מוּל הַנָּאצִים,
כִּי הַצָּרוֹת שֶׁל הַפּוֹלָנִים וְהַיְּהוּדִים מֵהֶם הֵן מְשֻׁתָּפוֹת.

יוֹם אֶחָד סִפַּרְתִּי לְאָבִי: ''יֵשׁ לִי יָדִיד טוֹב, שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו.
הוּא לֹא אַנְטִישֵׁמִי. אִם תִּרְצֶה, נִתַּן לוֹ לִשְׁמֹר דִּבְרֵי עֵרֶךְ.
הוּא תָּמִיד יַחְזִיר לָנוּ, אֲפִלּוּ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה.
יֵשׁ לִי אֵמוּן מָלֵא בּוֹ.''

הָיִינוּ בַּגֶּטוֹ, וְאַבָּא בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת אוֹתוֹ.
יוֹם אֶחָד הוּא בָּא לְבִקּוּר. זֹאת הָיְתָה עֲבוּרִי זְוָעָה.
הִתְמַלֵּאתִי בּוּשָׁה מִכָּךְ שֶׁהוּא יִרְאֶה בְּאֵיזֶה מַצָּב אֲנַחְנוּ.
אַךְ אַבָּא הִתְלַהֵב מִמֶּנּוּ, וְנָתַן לוֹ לִשְׁמֹר עֲבוּרֵנוּ דִּבְרֵי עֵרֶךְ.

כְּשֶׁהָיִינוּ בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה, הָיָה מְקַשֵּׁר בֵּינֵינוּ בָּחוּר אֶחָד.
הוּא עָבַד בַּמַּחֲנֶה, וְוְלַאדִיסְלַב הָיָה שׁוֹלֵחַ דַּרְכּוֹ מָה שֶׁבִּקַּשְׁנוּ.
הוּא הָיָה מוֹסֵר לְוְלַאדִיסְלַב פְּתָקִים מֵאִתָּנוּ, וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ דְּבָרִים.
אֶלָּא שֶׁהַבָּחוּר גָּנַב אֶת הָרֹב. אִם קִבֵּל לְהָבִיא עֲשָׂרָה, הֵבִיא שְׁנַיִם בִּלְבַד.

וְלַאדִיסְלַב הָיָה מְאֹרָס לִסְטוּדֶנְטִית נֶחְמָדָה לִרְפוּאָה.
יוֹם אֶחָד בָּאוּ הַנָּאצִים, וְלָקְחוּ אוֹתָהּ לְאוֹשְׁוִויץ.
הֵבַנּוּ עֵקֶב זֹאת, וּבְעִקְבוֹת אֵרוּעִים דּוֹמִים,
שֶׁכֻּלָּנוּ נַגִּיעַ לְשָׁם בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

לְוְלַאדִיסְלַב הָיָה חֲבֵר בַּעַל תֹּאַר אֲצֻלָּה,
שֶׁהָיְתָה לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ חֲנוּת בָּעִיר שֶׁלָּנוּ.
לְעִתִּים הָיִיתִי נִכְנֶסֶת לַחֲנוּת הַזֹּאת.
הֵם הָיוּ שׁוֹמְרִים דְּבָרִים עֲבוּרִי.

יוֹם אֶחָד נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת, מְחֻפֶּשֶׂת לְבַחוּר.
בְּפּוֹלִין נָהוּג שֶׁגְּבָרִים מְנַשְּׁקִים אֶת יְדֵי הַנָּשִׁים.
לֹא רָצִיתִי שֶׁיְּזַהוּ מִי אֲנִי, וְאָחַזְתִּי בְּיָדָהּ לְנַשֵּׁק אוֹתָהּ.
הִיא זִהֲתָה אוֹתִי, עָשְׂתָה תְּנוּעַת בִּטּוּל וְאָמְרָה: ''אֵין צֹרֶךְ.''

פַּעַם אַחֶרֶת הָלַכְתִּי לַחֲנוּת שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁהִיא תִּתֵּן לִי מַשֶּׁהוּ.
כְּשֶׁהִתְקָרַבְתִּי, רָאִיתִי אוֹתָהּ עִם וְלַאדִיסְלַב, מְטַיְּלִים.
הֵם יָצְאוּ מִחוּץ לָעִיר, דֶּרֶךְ הַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל לַנָּהָר.
הֵם הִתְאַהֲבוּ זֶה בָּזֹאת.

בַּעֲלָהּ הָיָה תָּמִיד בּוֹגֵד בָּהּ.
וְלַאדִיסְלַב אָהַב בַּחוּרוֹת עֲדִינוֹת.
הוּא לֹא יָכֹל הָיָה לִרְאוֹת אוֹתָהּ כָּךְ.
עָקַבְתִּי אַחֲרֵיהֶם לְמֶרְחָק קָצָר, וְחָזַרְתִּי.

כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאוֹשְׁוִויץ, הָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אֶת הָאֲרוּסָה.
שָׁאַלְתִּי אֲנָשִׁים רַבִּים אִם יָדוּעַ לָהֶם הֵיכָן הִיא.
לְבַסּוֹף גִּלִּיתִי שֶׁהִיא עוֹבֶדֶת בְּבֵית הַחוֹלִים.
רָצִיתִי לְבַקֵּשׁ מִמֶּנָּה עֲבוֹדָה קַלָּה יוֹתֵר.

הָלַכְתִּי כֹּל יוֹם שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה קִילוֹמֶטְרִים,
בַּקֹּר, בַּשֶּׁלֶג, בַּגֶּשֶׁם, וְזֶה הָיָה קָשֶׁה מְאֹד.
מִי שֶׁיָּכֹל הָיָה לַעֲבֹד בַּמַּחֲנֶה, בְּכָל דָּבָר,
הָיָה בְּמַצַּב הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב.

אָמַרְתִּי לָהּ רַק מִשְׁפָּט אֶחָד:
''הֵבֵאתִי לָךְ דְּרִישַׁת שָׁלוֹם מִוְלַאדִיסְלַב.''
הִיא לֹא עָנְתָה לִי בַּמִּלָּה, גַּם לֹא בְּבִרְכַּת שָׁלוֹם.
הַסִּבָּה הָיְתָה, כְּכֹל הַנִּרְאֶה, כִּי וְלַאדִיסְלַב עָזַב אוֹתָהּ.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק א' - עִיר, פֶּרֶק 9: קֻפְסַת אֵפֶר

קֻפְסַת אֵפֶר

בֶּרְנַארֶק הָיָה אָדָם נֶחְמָד וְטוֹב לֵב, בַּעַל הֲלִיכוֹת טוֹבוֹת.
כַּאֲשֶׁר הָיָה לוֹ עֹדֶף לְחָמִים, מָכַר לָנוּ אוֹתָם בְּזוֹל.
הָיִינוּ מוֹכְרִים אוֹתָם בְּעַצְמֵנוּ, וְכָךְ הִתְפַּרְנַסְנוּ.
אַבָּא, שֶׁהָיָה נַגָּר, הִרְכִּיב עֲבוּרוֹ בַּנַּגָּרִיָּה
אֶת הַמְּשׁוֹטִים לִרְדִיַּת הַלֶּחֶם בַּתַּנּוּר.

הָאָדָם הַזֶּה הִרְשָׁה לַחֲבֵרָיו לְהַאֲזִין לָרַדְיוֹ בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ,
לַתַּחֲנוֹת מִכָּל הָעוֹלָם, וְכָךְ יָדַעְנוּ אֶת הַחֲדָשׁוֹת,
לַמְרוֹת הָאִסּוּר הַכְּלָלִי לְהַחְזִיק מַכְשִׁירֵי רַדְיוֹ.
מַכְשִׁירֵי הָרַדְיוֹ הֻחְרְמוּ בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה.
מִי שֶׁמָּצְאוּ אֶצְלוֹ רַדְיוֹ, מִיָּד אָסְרוּ אוֹתוֹ.
יוֹם אֶחָד זָפֶּצְקִי, בַּעַל מִסְפָּרָה, הִלְשִׁין.

הַגֶּסְטָפּוֹ בָּאוּ בַּלַּיְלָה וְלָקְחוּ אֶת בֶּרְנַארֶק, בְּלִי לוֹמַר לְאָן.
לְאִשְׁתּוֹ הָיוּ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים. הִיא לָקְחָה עוֹבְדִים,
וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לָנוּ גַּם הִיא לְחָמִים בְּכָל פַּעַם.

אַחֲרַי כְּחָדְשַׁיִם קִבְּלָה הָאִשָּׁה חֲבִילָה קְטַנָּה.
זֹאת הָיְתָה קֻפְסַת עֵץ, וּבְתוֹכָהּ אֵפֶר שָׁחֹר.
לַקֻּפְסָא הָיָה מְצֹרָף מִכְתָּב רִשְׁמִי קָצָר:
''הֲרֵי לְךָ בָּזֹאת אֵפֶר גּוּפַת בַּעֲלֵךְ,
שֶׁשָּׂרַפְנוּ לְאַחַר שֶׁהוּצָא לְהוֹרֵג.
הָאֵפֶר נִמְסַר לָךְ עַל מְנַת
שֶׁתָּקִימִי עֲבוּרוֹ מַצֵּבָה.''

הָאִשָּׁה הָפְכָה לְאַלְמָנָה עִם שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים.
שׁוֹטֵר פּוֹלָנִי, שֶׁהָיָה קוֹנֶה אֶצְלָהּ לֶחֶם,
הִתְיַדֵּד עִמָּהּ וְהֵם הִתְחַתְּנוּ.
נוֹלַד לָהֶם גַּם יֶלֶד.

אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה, חָזְרָה אִמִּי לְסְטָרַכוֹבִיצֶה.
הִיא הָלְכָה לְבַקֵּר אֶת הַגְּבֶרֶת הַזֹּאת.
הִיא רָאֲתָה אֶת בֶּרְנַארֶק חַי אִתָּהּ.
הוּא חָזַר בָּרִיא וְשָׁלֵם מְאוֹשְׁוִויץ.
הַגְּבֶרֶת הִתְגָּרְשָׁה מֵהַשּׁוֹטֵר,
וְחָזְרָה אֵלָיו.

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק א - עִיר, פֶּרֶק 1: בַּיִת

גּוֹלְדָּה גִּבּוֹרַת הַשּׁוֹאָה: שַׁעַר I - זְמַן, חֵלֶק א' - עִיר, פֶּרֶק 1: בַּיִת

בִּדְרוֹם מִזְרָח פּוֹלִין, בָּעִיר סְטָרַכוֹבִיצֶה,
הָיּו לְמִשְׁפַּחְתִּי בַּיִת נָאֶה בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי,
מִגְרָשׁ, חֲנוּת רָהִיטִים, נַגָּרִיָּה, וּמַאֲפִיָּה.
הָיִינוּ שִׁבְעָה יְלָדִים. נוֹלַדְתִי השְּׁלִישִׁית,
בִּשְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאַחַת.

הָיִינוּ מֵהַמִּשְׁפָּחוֹת הַמְּכֻבָּדוֹת בְּיוֹתֵר.
אָבִי שִׁמֵּשׁ פַּעֲמַיִם כְּרֹאשׁ וְעַד הִקְהִילָה.
מִדֵּי יוֹם רִאשׁוֹן הָיוּ עֲמִיתָיו מִתְאָרְחִים בְּבֵיתֵנוּ.
הַסּוֹחֲרִים, שֶׁהִתְחָרוּ זֶה בַּזֶּה בְּמַהֲלַךְ כָּל הַשָּׁבוּעַ,
הָיוּ שׁוֹבְתִים מִכָּל הַחִכּוּכִים בֵּינֵיהֶם בֵּין כָּתְלֵי בֵּיתֵנוּ.

אָבִי, יְחֶזְקֵאל שְׁטֶרֶנְקְרַנְץ, הָיָה גְּבַהּ קוֹמָה וְהָדוּר מַרְאֶה.
הוּא נִהֵל אֶת הָעֲסָקִים הַשּׁוֹנִים בְּאֹרַח מִשְׁפַּחְתִּי.
הָעוֹבְדִים אֶצְלֵנוּ הָיוּ כְמוֹ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה.

הוא נָתַן לַקְּהִלָּה אוּלָם לבֵית סֵפֶר,
והֵבִיא שְׁנֵי מוֹרִים לְעִבְרִית.
הָיָה בָּעִיר תִּיכוֹן עִבְרִי.
כֻּלָּנוּ, הַיְּלָדִים, יוֹדְעִים עִבְרִית עוֹד מִפּוֹלִין.
אָחִי הַצָּעִיר בִּנְיָמִין, שֶׁהָיָה נַעַר מֻכְשָׁר, לָמַד בּוֹ.

הָיָה לָנוּ סַב זָקֵן, אַבְרָהָם, שֶׁכִּנִּינוּ 'אַבְרָהָם עִם הַזָּקָן'.
הוּא הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָהּ בְּחַדְרוֹ, וְצוֹפֶה עַל הַמִּתְרַחֵשׁ.
הוּא אָמַר לָנוּ: ''אִם צָרִיךְ, תִּהְיוּ חֲזָקִים כְּמוֹ בַּרְזֶל.
אִם צָרִיךְ, תִּהְיוּ רַכִּים כְּמוֹ חֶמְאָה.''

הַהוֹרִים חִנְּכוּ אוֹתָנוּ לִהְיוֹת שׁוֹחֲרֵי שָׁלוֹם.
מֵעוֹלָם לֹא הָיָה רִיב בֵּינֵינוּ, הַיְּלָדִים.
פַּעַם קָנָה לִי אַבָּא זוּג נַעֲלַיִם יָפוֹת.
אֲחוֹתִי אֶלְקָה'לֶה חָשְׁקָה בָּהֶן,
וְנָתַתִּי לָהּ אוֹתָן בְּלִי הִסּוּס.

עָזַרְתִּי לְאִמָּא לְבַשֵּׁל.
לִכְבוֹד שַׁבָּת שָׁחַטְנוּ תַּרְנְגוֹלוֹת וַאֲוָזִים.
אִכָּר מֵכְּפָר סָמוּךְ הָיָה מֵבִיא לָנוּ רֶבַע עֵגֶל.
אָהַבְתִּי פֵּרוֹת וִירָקוֹת, והָיִיתִי בְּרִיאָה וַחֲזָקָה.

לֹא הָיִיתִי הַרְבֵּה בַּחֲנוּת הָרָהִיטִים.
אַךְ לִקְרַאת כֹּל חֹרֶף, בִּנְיָמִין וַאֲנִי
הָיִינוּ רוֹכְשִׁים מִזְחֲלוֹת שֶׁלֶג יָפוֹת,
אֵצֶל סוֹחֲרִים שֶׁהִכַּרְנוּ בְּעִיר שְׁכֵנָה.
הִצַּגְנוּ אוֹתָן בְּחָזִית חֲנוּת הָרָהִיטִים,
נַעֲרֵי הָעִיר קָנוּ, וְהִרְוַחְנוּ כֶּסֶף רַב.

הָיִיתִי יַלְדָּה שׁוֹבֵבָה, שֶׁלֹּא אָהֲבָה לִלְמֹד.
הָיִיתִי מִתְחַמֶּקֶת תָּמִיד מִבֵּית הַסֵּפֶר.
בקַּיִץ הוֹלֶכֶת לי לְהִתְרַחֵץ בַּנָּהָר.
בַּחֹרֶף עוֹלָה לַגִּבְעָה הַמֻּשְׁלֶגֶת,
וּמַחְלִיקָה בַּמּוֹרָד עַל הַיַּלְקוּט.

לְעִתִּים הִסְתַּלַּקְתִּי לְבֵית הַסֹּהַר שֶׁהָיָה בָּעִיר.
הָאֲסִירִים הָיוּ צוֹעֲקִים שֶׁאֶקְנֶה סִיגַרְיוֹת.
הֵם הָיוּ מַשְׁלִיכִים לְעֶבְרִי כֶּסֶף,
והָיִיתִי קוֹנָה ומוֹסֶרֶת בַּשָּעָר.

יוֹם אֶחָד שִׂחַקְתִּי בָּרְחוֹב בַּכַּדּוּר,
וּפָגַעְתִּי בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָה שֶׁל חֲנוּת סְּמוּכָה.
הַחַלּוֹן נִשְׁבַּר, וּבָרַחְתִּי מִפַּחַד לְגּוֹיִים שֶׁהִכַּרְתִּי.
נִשְׁאַרְתִּי אֶצְלָם עַד הַלַּיְלָה, וְהַהוֹרִים חִפְּשׂוּ אוֹתִי.
לֹא הִסְכַּמְתִּי לַחְזֹר, עַד שֶׁאַבָּא הִבְטִיחַ שֶׁלֹּא יַרְבִּיץ.

הָיְתָה לִי חֲבֵרָה פּוֹלָנִיָּה בַּת גִּילִי בְּשֵׁם רֶגִינָה זָ'מוֹשְׁקָה.
מִשְׁפַּחְתָּהּ הִתְגּוֹרְרָה בֶּחָצֵר שֶׁלָּנוּ, וְהָיְתָה עֲנִיִּה מְאֹד.
הָאַבָּא שֶׁלָּהּ הָיָה עֶגְלוֹן, וְהָאִמָּא הָיְתָה עִוֶּרֶת.
הָיִיתִי נוֹסַעַת בָּעֲגָלָה עִם רֶגִינָה בְּרַחֲבֵי הָעִיר.
פַּעַם נָסַעְנוּ בְּשַׁבָּת, מַכָּרִים רָאוּ, וְסִפְּרוּ לְאַבָּא.
הוּא לֹא כָּעַס, אַךְ הִתְמַלֵּאתִי תְּחוּשׁוֹת אָשַׁם.
רֶגִינָה הָיְתָה מֵעֲבֵירָה בְּתַשְׁלוּם פִּתְקֵי אַהֲבָה,
בֵּין אֵשֶׁת טַיָּס פּוֹלָנִי לַמְּאַהֵב הַגֶּרְמָנִי שֶׁלָּהּ.
הָיִיתִי מִצְטָרֶפֶת אֵלֶיהָ, וּמְקַבֶּלֶת מְעַט כֶּסֶף.

אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה חָזְרָה אִמִּי לְסְטָרַכוֹבִיצֶה
לְחַפֵּשׂ קְרוֹבִים וְלִבְדֹּק אִם נוֹתָר רְכוּשׁ.
בְּאוֹתוֹ זְמַן אֵרַע בְּאֵזוֹר פּוֹגְרוֹם קֶלְץ,
שֶׁנֶהֶרְגוּ בּוֹ עֶשְׂרוֹת יְהוּדִים.
רֶגִינָה הֶחְבִּיאָה אֶת אִמָּא,
וְכָךְ הִצִּילָה אֶת חַיֶּיהָ.