המהפכה החזותית והסרט ''ממזרים חסרי כבוד''

 

ההיסטוריה האנושית רצופה נקודות מפנה ששינו את מהלך התרבות והחשיבה. אחת מהן, המצאת הדפוס, נחשבת לאבן דרך משמעותית בהפצת ידע ורעיונות. עם זאת, בעידן המודרני אנו עדים למהפכה תודעתית רחבה אף יותר – המעבר מחשיבה מילולית לחשיבה חזותית.

במשך אלפי שנים, התבססה התרבות האנושית על תקשורת מילולית, הן בכתב והן בעל פה. הדפוס, שהיווה המשך ישיר של כתב היד, רק העצים את השימוש במילים ככלי להעברת מידע. אולם, הטכנולוגיה המודרנית, עם התפתחותם של אמצעים חזותיים כמו צילום, קולנוע, טלוויזיה, דיגיטל וסמארטפון, הביאה לשינוי דרמטי באופן שבו אנו תופסים את העולם ומעבדים מידע.

החשיבה החזותית, בניגוד לחשיבה המילולית, מתבססת על תמונות, סרטונים וייצוגים גרפיים אחרים. היא דורשת מאיתנו לפתח מיומנויות חדשות, כמו ניתוח ויזואלי, פרשנות של דימויים וסינתזה של מידע רב בו זמנית. המעבר הזה מחייב אותנו להתמודד עם כמויות אדירות של נתונים חזותיים, ולפתח יכולת מיון וסינון יעילה.

בעולם החזותי, הסיפור מקבל משנה תוקף. תמונות וסרטונים מספרים סיפורים באופן מיידי ומרתק, ומעוררים רגשות ותגובות עזות. היכולת להבין, ליצור ולצרוך סיפורים חזותיים בצורה הנכונה, הופכת למיומנות חיונית בעידן המודרני, שכן היא מאפשרת לנו להעביר מסרים בצורה יעילה ומשפיעה. התוכן הוא המלך גם בעידן זה.

המעבר לחשיבה חזותית משפיע על כל תחומי החיים, החל מחינוך ותקשורת ועד אמנות ופוליטיקה. הוא משנה את האופן שבו אנו לומדים, מתקשרים וצורכים מידע, ודורש התאמה של מערכות חברתיות וחינוכיות למציאות החדשה. המהפכה החזותית אינה רק שינוי טכנולוגי, אלא שינוי תודעתי עמוק. היא מעצבת את האופן שבו אנו חושבים, מתקשרים ומתנהגים, ודורשת מאיתנו לפתח מיומנויות חדשות ודרכי חשיבה יצירתיות.

הסרט "ממזרים חסרי כבוד" (2009) של קוונטין טרנטינו הוא יצירת קולנוע המעניקה פרשנות ייחודית ומרתקת למלחמת העולם השנייה. מעבר לעלילת הנקמה הסוחפת ולסגנונו הוויזואלי המרהיב, הסרט מתבלט במיוחד בזכות האופן שבו הוא משלב את תרבות הקולנוע כחלק אינטגרלי מהנרטיב ההיסטורי. 

טרנטינו אינו מסתפק בשחזור מדויק של התפאורה התקופתית, אלא חודר לעומק התודעה של התקופה וחושף את מקומו המרכזי של הקולנוע בחיי היומיום. הקולנוע מוצג ככוח רב עוצמה, המסוגל לעצב תודעה, להשפיע על רגשות ואף להוביל לשינויים היסטוריים.

הסרט עוסק בחבורת חיילים אמריקאים ממוצא יהודי, הנשלחים להילחם בנאצים מעבר לקווי האויב, ועושים זאת בלי סנטימנטים, בדומה לשיטת הפעולה של הנאצים כנגד היהודים. בנאצים. הגיבור הרע של הסרט, שהוא הדמות הבולטת בו, הוא קצין נאצי המתמחה בחיפוש אחר יהודים מסתתרים, ועושה זאת תוך מקצוענות חסרת חמלה. 

העלילה מתפתחת כאשר חבורת הלוחמים נשלחת לפוצץ בית קולנוע פריזאי, בו עומדת להתבצע הקרנת בכורה של סרט גרמני, בנוכחות כל ראשי המשטר הנאצי.

הסרט מציג את האופן שבו הנאצים השתמשו בקולנוע ככלי תעמולה רב עוצמה, במטרה לשלוט על תודעת הציבור ולהפיץ את האידיאולוגיה שלהם. טרנטינו משתמש בסצנות קולנועיות מתוך סרטים נאציים כדי להמחיש את השפעתו המהפנטת של הקולנוע על הצופים.

אחד המקומות המרכזיים בסרט הוא חדר ההקרנה, המשמש כזירה להתכנסות של דמויות מפתח ולתכנון מהלכים דרמטיים. טרנטינו מדגיש את האווירה המיסטית והמסתורית של חדר ההקרנה, המהווה סמל לכוחו של הקולנוע ככלי להפצת רעיונות ולביצוע מניפולציות.

שיאו של הסרט מגיע במבצע נועז בו מנהלת האולם, שהיא צעירה יהודיה אשר משפחתה נרצחה, מציתה את בית הקולנוע באמצעות גלילי צלולויד של סרטים ישנים. בכך, טרנטינו ממחיש על כוחו של הקולנוע, ושל החשיבה החזותית בכלל, לשנות את המציאות.

להטמעה של חשיבה חזותית דומיננטית, ובפרט לצפייה בקולנוע, יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. הטיפוס של הצופה המודרני, הניצב בפני שטף בלתי פוסק של דימויים, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית, כפי שקורה גם במגורים בעיר. מאז ומעולם נחשבו אנשים בעלי אוריינטציה חזותית מפותחת וכאלה שפחות נחשפו לה, שונים זה מזה. מוחם של אנשים המורגלים בחשיבה חזותית מוגברת ובצפייה בקולנוע, לעומת כאלה שפחות, עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעולם רווי דימויים חזותיים לבין מוחם של אנשים שגדלו בסביבה פחות ויזואלית או חיים בה. המוח החזותי דרוך יותר לגירויים ויזואליים, עשוי להיות לחוץ יותר עקב העומס, ויש בו פעילות מוגברת באזורים הקשורים לעיבוד מידע חזותי מהיר ולתגובה לשינויים. מצד שני, חשיפה מופחתת לגירויים חזותיים עשויה לפגוע במרכיב מהותי אחר של החשיבה החזותית והקולנוע, שהוא חדשנות ויצירתיות ויזואלית. המשימה הכי גדולה של יוצרי תוכן ויזואלי ושל מערכות החינוך היא טיפוח חשיבה חזותית שמגנה על המוח מפני השפעות שליליות של עומס ויזואלי, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות בתחום החזותי.

אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את החשיבה החזותית המוגברת והצפייה בקולנוע יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים החזותיים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם המופשט והמרוחק, בדומה לאינטלקטואליזם האופייני לחיים בעיר הגדולה. מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של אנשים הצורכים כמויות גדולות של תוכן חזותי איש לרעהו כיחס של הסתייגות ואדישות. אילו היו המגעים התמידיים עם דימויים חזותיים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן הכפר הקטן, שבו האדם מכיר כמעט את כל מה שהוא רואה ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל גירוי, הוא היה מגיע למצב נפשי בל יתואר. היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה גם באמצעות טעם ייחודי בצריכת מדיה חזותית. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי והמוסרי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו התועלתי והאי־יכולת להחליפו בזולתו, כפי שמתבטא גם בחיפוש אחר ייחודיות בתוך המרחב העירוני. ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה.

מרכז ושוליים: דינמיקה חזותית ומרחבית בעידן המודרני

בעידן הנוכחי, החשיבה החזותית והמרחבית תופסת מקום מרכזי יותר ויותר על חשבון החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט-מודרניים מצביעים על כך שתמונת העולם שלנו כיום מעוצבת במידה רבה על ידי דימויים חזותיים, כפי שמשתקף בתרבות הקולנוע והתקשורת החזותית. ארנהיים אף טען כי אין הבדל מהותי בין חשיבה מילולית לחזותית, וכי הבנתנו את המציאות נשענת בעיקר על תפיסות חזותיות טהורות, בעוד שהשפה ממלאת תפקיד משני. מחקרים מדעיים אף תומכים בכך, באמצעות גילוי העדפות נושאיות ברשתית העין.

תפיסת העולם העכשווית היא במהותה סינמטית, כאשר המציאות הקולנועית נתפסת לעיתים כממשית יותר מהמציאות עצמה. זוהי הסבה מעולם של מבני דעת מילוליים לעולם דומיננטי של חשיבה חזותית. הגודש החזותי המתמיד הפך למאפיין מרכזי של החשיבה האנושית, בניגוד לעבר בו מבני דעת מושגיים היוו את הבסיס. בעבר, תמונה הייתה נדירה ומילים היו בשפע, כך שסביב תמונה אחת נבנה עולם שלם באמצעות מילים. כיום, המצב התהפך: אנו מוצפים בתמונות אך המילים הפכו יקרות יותר.

בתוך תמונת העולם החזותית, המימד האנכי ממלא תפקיד משמעותי. בעבר, פסגות הרים מרשימות נתפסו כחשובות, אך בעולם המודרני, התפתחות הטכנולוגיה והאדריכלות יצרה שפע של מבנים גבוהים. תהליך זה חיבר בין המימד האופקי הקדום של הקרקע לבין קנה המידה האנכי האינסופי, ויצר את עידן גורדי השחקים. שדה התעופה המודרני אף הוא מהווה ביטוי חזותי מרכזי של עיר העתיד, כהפשטה מוחשית של כיבוש האוויר. חווית ההגעה לשדה התעופה, ההמתנה והטיסה מעוצבות לא פעם כרצף מבוים של אירועים, המדגיש את הקשר לתפקוד הקולנועי של הנוף האווירי.

יחסי מרכז-שוליים הם מושג יסודי בחשיבה האנושית, ובמקורם הם ליניאריים ומילוליים, כפי שבא לידי ביטוי בחוקי המשילות השונים. אולם, חוקי החשיבה החזותית מלמדים כיצד עצמים חזותיים מתארגנים יחד למבני חשיבה, ובכך מסבירים גם יחסי מרכז-שוליים כ"שליטה באמצעות עיצוב". כל צורת הוויה מרחבית מכילה בתוכה יחסי מרכז-שוליים, המוכרים בפיזיקה כצמד הכוחות "צנטריפטלי-צנטריפוגלי". כאשר קיימת תנועה בשני הכיוונים, המרחב הופך למערכת דינמית עם תשומה, תפוקה והיזון חוזר.

התנועה הצנטריפטלית האנושית, מהמרחב פנימה, קדמה לתנועה הצנטריפוגלית. היא מתועדת עוד מהתקופה הניאוליתית, עם התאגדות האדם הקדמון בחבורות והקמת יישובים קבועים. בסביבות שנת 5000 לפני הספירה, עם עליית הערים והשפה הכתובה, החלה להתפתח התנועה הצנטריפוגלית, שהגיעה לשיאה ביוון העתיקה. נוצר דפוס קינטי חדש של תנועה מהמרכז לפריפריה, אשר שילב בתוכו את התנועות הצנטריפטליות הקדומות. התקופה הקלאסית העתיקה מסמנת את הזמן בו המשטר הצנטריפוגלי הפך לדומיננטי יותר.

דימוי משולב זה של תנועה צנטריפטלית וצנטריפוגלית הפך לתנאי ראשוני להתמצאות במרחב. ה"מרחביות" היא תהליך צנטריפטלי של איסוף ו"קיפול" זרימות למקומות מסוימים. מבחינה קינטית והיסטורית, אנו מתחילים בפריפריה, עם מרחבים שונים המתגלים בצורות ביתיות ואנטומיות. כאשר המרחב של הצטברות צנטריפטלית מושלם, נוצרת צומת מרכזית וריכוזית, אשר מגיבה החוצה ומקרינה תנועה לכל הכיוונים.

לשני כוחות אלה השפעה רבה על הגדרת תהליכים חברתיים רבים תחת המושג הרחב של יחסי מרכז-שוליים. הם מאפיינים משטרים פוליטיים, ובמיוחד את הדמוקרטיה. הגלובליזציה היא דוגמא בולטת לכך, כתוצאה של כוחות היסטוריים עמוקים ביחסים בינלאומיים. תהליכים מקומיים יותר מתרחשים באזורים שונים בעולם, המעידים על מתח מתמיד בין כוחות מרכזיים ושוליים.

תחומים ספציפיים בהם בולטת הדינמיקה הזו כוללים את מערכת החינוך, עם העימות בין שאיפות המורה הצנטריפטליות להנחלת ידע לשאיפות התלמידים להתבטאות עצמית צנטריפוגלית, ואת האינטרנט, בו פועלים כוחות צנטריפטליים של חברות ענק מול כוחות צנטריפוגליים של יחידים וקבוצות קטנות.

ה"אנכיות" היא ביטוי חזותי חשוב של יחסי מרכז-שוליים, היוצרת דיאלקטיקה בין ה"נשגב" והשאיפה למעלה לבין המציאות הקרקעית. כל מה שגבוה יותר נתפס כחשוב ומרכזי יותר, כפי שמשתקף בתופעת "מרכז העיר" עם ערך הקרקע הגבוה והבניינים היקרים.

יחסי מרכז-שוליים, אם כן, הם מרכיב יסודי בחברה האנושית, המתקיימים הן כביטוי מילולי והן כביטוי חזותי, ולעיתים משולבים במימד אנכי. הדינמיות בין המרכז לשוליים יוצרת מבנה ספירלי מפותל, כפי שמודגם במהפכה הצרפתית. הוגים כמו לוי-שטראוס וממשיכיו ניתחו את חשיבות הסמלים בחברה המודרנית על בסיס יחסים אלה, תוך שימוש במושגים כמו "פאן-אופטיקון". לבסוף, כפי שטען בשלאר, האדם מוגדר במרחב, וההבדל בין "פה" ל"שם" משקף את הדיאלקטיקה הבסיסית של יחסי מרכז ושוליים בעיצוב תפיסת העולם שלנו.

ארבעת הבנים בהגדה כמודל לקבלת החלטות בצבא

בהגדה של פסח מופיעים ארבעה בנים:

חכם

רשע

תם 

שאינו יודע לשאול

ניתן לראות את ארבעת הבנים כמודל לקבלת החלטות בצבא, המבוסס על ארבעה עמודי תווך: מודיעין, קבלת החלטות, פיקוד ושליטה וביצוע.

• החכם: מייצג את איסוף המודיעין. בדומה לחכם השואל ומעמיק, המודיעין אוסף ומנתח מידע קריטי לקבלת החלטות.

• הרשע: מייצג את קבלת ההחלטות, לרוב על ידי דרג מדיני או פיקודי בכיר. בדומה לרשע המערער, החלטות אלו יכולות להיות נועזות ואף שנויות במחלוקת.

• התם: מייצג את פיקוד השליטה, האחראי על העברת הפקודות מהמטה לשטח. בדומה לתם הפועל בפשטות, תפקידם הוא להבטיח שההוראות יבוצעו כנדרש.

• זה שאינו יודע לשאול: מייצג את הלוחמים בשטח, המבצעים את הפקודות. בדומה למי שאינו שואל, תפקידם הוא לבצע את המשימה ללא עוררין. יש לכך שתי סיבות:

• במסגרת תפקידם, עליהם לבצע ללא שאלות.

• בפועל, הם המבצעים ולכן, הם יודעים הכל בשטח, ואין להם צורך אמיתי בשאילת שאלות.

באמצעות מודל זה, ניתן להבין טוב יותר את תהליך קבלת ההחלטות הצבאי ואת תפקידו של כל גורם בו.

מבנה הדעת הספירלי

 

ההוויה העיגולית

החשיבה החזותית נעזרת רבות בצורות גיאומטריות, והמעגל הוא אחת מהנפוצות שבהן. המעגל הוא צורה גיאומטרית בעלת השפעה עצומה על חיינו. המעגל, צורה עיגולית מושלמת, נמצא בכל מקום סביבנו, הן בטבע והן בעולם המעשה. 

גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. 

הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

הספירלה:

צורתו הפשוטה אך המושלמת של המעגל מאפשרת יצירת מגוון רחב של צורות גיאומטריות מורכבות יותר, המבוססות על עיגול בעל מרכז. הוריקנים, גלגלים, מדחפים, עיניות מצלמה וגלילי סרטי קולנוע - אלו רק חלק קטן מהדוגמאות הרבות להופעותיו השונות של המעגל בעל המרכז בחיי היומיום. 

הספירלה היא אחת מהצורות הגיאומטריות החשובות ביותר בתרבות האנושית. היא נבנית ממעגל שמתחיל בנקודת אמצע ומתפתח בקו רציף של מעגלים הולכים וגדלים עד לשוליים החיצוניים. צורתה הייחודית של הספירלה מייצגת מבנה דעת ייחודי, והיא נמצאת בשימוש נרחב בתחומים רבים, כמו אמנות, אדריכלות ובמדע. 

מטוסי הבוכנה בעלי המדחף הם דוגמה להשתלבות בין טכנולוגיה למבנה דעת ספירלי. המדחף בראש המטוס מסמל את התנועה הסיבובית המאפיינת את צורת הספירלה. בימינו נפוצים המנועים הסילוניים, שמדחפיהם אינם נראים לעין, וחבויים בתוך מעטפת. המסוק, לעומת זאת, באמצעות המדחף העילי הענק שלו, ממשיך לייצג את התנועה הסיבובית המתפתחת.

הקולנוע הקדם-דיגיטלי התאפיין בסלילי  צילום מצלולויד, גדולים וכבדים, שהותקנו במכשירי הצילום וההקרנה. סלילים אלה הם ייצוג של מבנה הדעת הספירלי, כיוון שטמון בהם תוכן הולך ומתפתח, מתחילת הסליל בקצהו החיצון ועד סופו במרכזו.

דוגמאות נוספות לצורת הספירלה:

האוזן

בגוף האדם, האוזן היא בעלת צורה ספירלה. האוזן מזכירה מאד בצורתה את תנוחת העובר בבטן אימו. 

תרמיקת הציפורים

הציפורים הן, עוד מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונות הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים, המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. 

התרמיקות, כתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה, בשנות ה-1920 המאוחרות, לטייסי הדאונים בהרי הרון. התגלית הפכה את ספורט הדאייה לחשוב הרבה יותר. טייסי הדאונים דאו במשך שעות רבות, למרחקים של מאות קילומטרים, וחצו גבולות מדינות. 

בתעופה הממונעת קיימים ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, בהם חגים מטוסים סביב המסלול, עד שברגע המתאים הם מתקרבים ויורדים לעברו. 

בתרבות

מבוכים ספירליים היו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים ספירליים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך הספירלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב, וכשיטת אימון  המוח בפתרון בעיות. 

אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. 

סמלי לאום שונים, אזרחיים וצבאיים, מזכירים את צורת הספירלה. צורת השושנה, של שלושה עיגולים בצבעים שונים זה בתוך זה, המופיעה כסמל על גוף מטוסי בריטניה וצרפת, מדמה את צורת הספירלה. צלב הקרס הוא דימוי נוסף. 

יחסי מרכז-שוליים

יחסי מרכז-שוליים הם מרכיב מרכזי בחברה האנושית. יחסים אלה מוכרים גם כצמד הכוחות ''צנטריפטלי-צנטריפוגלי''. התנועה אפשרית בשני הכיוונים, מהחוץ פנימה ולהפך. יחסים אלה קיימים כביטוי מילולי ו/או חזותי, ומשולבים לעיתים במימד אנכי מובהק, כמו בתנועה החברתית-מרחבית ההיסטורית ''מן הכפר אל העיר'', ובתוך העיר מהפרברים אל המרכז. הדינמיות והאנרגיות המקופלות בתנועות בין המרכז לשוליים גורמות לכך שהחיבור בין שני הקצוות אינו בקו ישר אלא מפותל, ולפיכך הוא יוצר מבנה ספירלי. המהפכה הצרפתית, שהתרחשה בעקבות המצאת הכדור הפורח, היא דוגמא למערבולת ספירלית חברתית-מרחבית.

הספירלה והפרספקטיבה

הספירלה והפרספקטיבה, לכאורה שתי צורות גיאומטריות שונות בתכלית, חולקות קשר סמוי אך משמעותי. הספירלה, בצורתה המתפתלת והמתרחבת ללא הרף, מסמלת תנועה, התפתחות ושינוי מתמיד. הפרספקטיבה, לעומתה, יוצרת אשליה של עומק וממד על משטח דו-ממדי, ומייצגת את הניסיון האנושי לתפוס ולהבין את העולם התלת-ממדי הסובב אותנו. הקשר ביניהן טמון בתפיסה של התנועה והשינוי במרחב. כאשר אנו מתבוננים בפרספקטיבה, העין שלנו נעה לאורך קווי הפרספקטיבה המתכנסים, וחווה תחושה של תנועה ועומק. באופן דומה, הספירלה, בתנועתה המתמדת פנימה או החוצה, יוצרת תחושה של התקדמות ונסיגה במרחב. שתי הצורות, אם כן, משקפות את האופן שבו אנו תופסים ומפרשים את העולם סביבנו, את התנועה, השינוי והמרחב, ומעניקות לנו כלים חזותיים לייצג אותם.

הלבירינט באגדה על דדאלוס ואיקארוס

בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה, והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדאלוס לבנות עבורו מבוך ספירלי, הלבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו שם קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים לקירבו. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. דדאלוס, מחשש לחייו, ברח מהאי יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. למרות שלכאורה אין קשר ישיר בין שני הארועים באגדה, הם מאוחדים באמצעות צורת הספירלה, המבטאת יציאה לחופשי. 

באמנות

הספירלה באמנות עשויה להיות חיובית או שלילית, חזותית או מילולית, פונה החוצה או פנימה, ועוד. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך לרוב הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה בהן נתפסת ככלי עזר אמנותי. 

הקפות דתיות וריקודים במעגל

סוג נוסף של מבנה דעת ספירלי בא לידי ביטוי בהקפות דתיות וריקודים במעגל. דוגמה בולטת לכך היא ההקפות סביב הכעבה במכה, שבהן המוני מאמינים מקיפים את האבן הקדושה ומנסים בהדרגה להתקרב אליה תוך כדי הליכה בסיבוב במעגלים ולגעת בה, ולאחר מכן חוזרים בהדרגה החוצה אל מחוץ למעגל. גם ביהדות, בהקפות שמחת תורה, במרכז מעגל הרוקדים נמצא המחזיק בספר התורה, וסביבו מעגלי הרוקדים, וכל אחד מהם בתורו מנסה להתקרב אל המרכז ולנשק את הספר.

ריקודי מעגל הקפות אחרים הם חילוניים יותר אך נפוצים מאוד, וביניהם הקפות של חוגגים את הזוג המתחתן, כשהקרובים יותר אליהם נמצאים במעגל הפנימי לסירוגין, או הקפות בריקודים במעגל בחגיגות אלטרנטיביות שונות ובאירועים של שמחה, שבהם בעל השמחה נמצא במרכז ומתחלף לאחר פרק זמן.

''גלגל רפאים'' הקדמוני ברמת הגולן	מבוך מעוצב כספירלה בגן באנגליה
ספירלה רוחנית בקתדרלת שארטר, צרפת	מבנה דעת ספירלי בחינוך המודרני

מבנה הדעת הספירלי בחינוך:

מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד, לגישה מילולית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת הממלכתית. 

למבני הידע החינוכיים יש צורת ספירלה חזותית עולה כלפי מעלה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. 

ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוגי הדעות  של אסכולה זאת, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

מבנה הדעת הספירלי נפוץ מאד בתחום הפדגוגיה, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל הספירלי המעשי מיושם בעיקר בלמודי גיאוגרפיה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי. המודל מיושם גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. 

הורטיגו - ספירלת השתיקה:

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו הפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת, אך כתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין מילים לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית בה מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. 

תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס, ונופל אל מותו, לתדהמת הצופים בו. 

ספירלת הורטיגו באמנות ובקולנוע:

הספירלה באמנות עשויה להיות חיובית או שלילית, חזותית או מילולית, פונה החוצה או פנימה, ועוד. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך לרוב הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה בהן נתפסת ככלי עזר אמנותי.  

יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים ספרים בודדים בלבד בנושא. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו.

דוגמאות לסרטים המציגים בהבלטה מבנה דעת ספירלי:

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית והמרחבית, בפונדק העיירה. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עימה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של חייל עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות משטרה קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש דו קרב גורלי.  

''עין בשמיים'' [2015] הוא החשוב מבין כל הסרטים שנוצרו אודות דרונים. הסרט מתאר מבצע צבאי המתנהל מרחוק, באמצעות דרונים והסייברספייס. קולונלית אנגלית מבקשת לשגר טיל מדרון לעבר בית בניירובי בו נמצאים טרוריסטים, אך קיימת סכנת פגיעה בילדה קטנה. בסרט בולט מבנה הדעת הספירלי. יחסי מרכז-שוליים מוצגים בעלילה כניגודים. הסצנות מהמרכז לשוליים ולהיפך בונות את מהלך העלילה. במקביל לנרטיב, גם הצילומים בסצנות רבות הם ספירליים, והמצלמה יוצאת וחוזרת בין נקודת מוקד למרחבים פתוחים.

סדרת סרטי ''ג'יימס בונד'' מתחילה בקדימון קבוע שבו נראה הגיבור דרך קנה אקדח בעל חירוץ ספירלי. 

המבנה של תסריט סרט המותחן הקלאסי, המתחיל בהצגה רחבת יריעה של נושא העלילה, באופן מילולי וחזותי, ונמשך בתהליך חיפוש וחקירה מתעלומה לפתרונה, מחייב שימוש נרחב במבנה הדעת הספירלי. מבנה הדעת הספירלי בהם, המתפתח בין המוחשי למופשט, מפצה על חוסרים חזותיים בלתי נמנעים.

מבוך ספירלי

האם השלמות היא סוג של שחזור

 

השאלה האם השלמות היא סוג של שחזור היא שאלה פילוסופית מעניינת שיכולה להתפרש בכמה דרכים:

1. השלמות כשחזור של מצב אידיאלי: במובן זה, השלמות היא שאיפה להחזיר משהו למצבו המקורי, הטהור או האידיאלי. זה יכול להתייחס לאובייקטים פיזיים (למשל, שחזור של יצירת אמנות), למצבים מנטליים או רגשיים (למשל, חזרה לשלווה פנימית), או אפילו לחברות (למשל, חזרה לערכים מסורתיים). שחזור של חפץ עתיק או יצירת אומנות פגועה יכול להחזיר אותם למצבם המקורי, ובכך להשיב להם את שלמותם האסתטית והפונקציונלית. 

2. השלמות כתהליך של שיפור מתמיד: מנקודת מבט זו, השלמות אינה מצב סטטי אלא תהליך מתמשך של למידה, צמיחה והתפתחות. כל "שחזור" הוא למעשה צעד קדימה, שיפור של המצב הקודם. זה יכול להתייחס להתפתחות אישית, התקדמות טכנולוגית או כל תחום אחר שבו יש שאיפה למצוינות.

3. השלמות כאיחוד של חלקים: בגישה זו, השלמות היא הרכבה של חלקים שונים לכדי שלם אחד, הרמוני ומאוחד. זה יכול להתייחס לאיחוד של היבטים שונים של האישיות, איחוד של קבוצות חברתיות שונות, או אפילו איחוד של ידע מתחומים שונים. בתחומים מופשטים, תהליכי ריפוי וצמיחה אישית יכולים להתפרש כשחזור של מצב נפשי או רוחני מיטבי, ובכך להביא לשלמות פנימית.

השאלה האם השלמות היא סוג של שחזור היא מורכבת ותלויה בפרשנות. ישנם היבטים שבהם השלמות יכולה להיתפס כסוג של שחזור, אך ישנם גם היבטים שבהם היא שונה ממנו באופן מהותי. חשוב לזכור כי השלמות היא מושג סובייקטיבי ומשתנה בהתאם להקשר ולנקודת המבט. ישנם זרמים הרואים בשלמות מצב ארעי ודינמי, ולא יעד סופי. השאיפה לשלמות היא תהליך מתמשך של צמיחה והתפתחות, ולא נקודת סיום. בדתות מסוימות השלמות האלוהית נתפסת כמצב נעלה ובלתי מושג לבני האדם, אך השאיפה להתקרב אליה היא חלק מהותי מהמסע הרוחני. יש הטוענים שהשלמות היא אשליה, שאינה ניתנת להשגה במציאות. במובן זה, כל ניסיון להשיג שלמות הוא למעשה ניסיון לשחזר פנטזיה.

הטיל - זיכרון, איום, חידוש

 

דמותו של הקטגור ברייאן בסרט ''משפט הקופים'' - 100 שנים לאחר המשפט

''משפט הקופים'' התרחש בשנת 1925, בתקופה של עלייה באנטישמיות העולמית. מורה בשם ג'ון סקופס הורשע בהוראת תורת האבולוציה בניגוד לחוק בטנסי. המשפט עורר תשומת לב בינלאומית ועורר דיון נוקב על היחסים בין דת ומדע. הוא נתפס כסמל למאבק בין חופש הביטוי והדעות לבין דת וקונבנציונליות. מחאות הסטודנטים נגד ישראל כיום, מבטאות גם הן התנגדות למה שנראה כאי צדק וחוסר שוויון.

ויליאם ג'נינגס ברייאן, אולי הפוליטיקאי הבולט ביותר בארצות הברית ברבע הראשון של המאה העשרים, בחר לרדת מרום מעמדו ולהיות התובע במשפט שהתנהל בעיר כפרית קטנה. הסיבה לכך היתה חרדתו העמוקה מהתפשטות תורת הגזע בארצות הברית, כתוצאה מאימוץ תורת האבולוציה של דרווין, באמצעות הפופולריזציה שנעשתה לה על ידי ניטשה. חששו, כאדם מאמין, היה מהדרוויניזם החברתי, אשר נובע ישירות מהאבולוציוניזם. ברייאן ראה כיצד הפופולריות של הנושא גוברת בקרב המשכילים, בעיקר בזכות ההערכה הרבה לניטשה  בקרב הציבור המשכיל. 

ברייאן היה אחד הפוליטיקאים שפעלו למען חקיקת ''חוק באטלר'', למניעת הוראת תורת האבולוציה, על שם חקלאי וחבר קונגרס פונדמנטליסט מטנסי שיזם את החוק, והיה מעריץ שלו. בשנת 1922 נתן ברייאן סדרה של הרצאות, שמטרתן היתה להוכיח את הצורך באלוהים, בתנ''ך, ובמושיע. הקריאה של ברייאן נגעה בנימי נפשם של הפונדמנטליסטים. הבוחרים בכ-20 מדינות לחצו על המחוקקים להפוך לבלתי חוקי ללמד את האבולוציה בבתי ספר ציבוריים. ברייאן הפך למנהיג הלאומי של התנועה הזאת. הוא אמר שממש לא אכפת לו אם התיאוריה של האבולוציה נכונה, כי הוראתה החלישה את האמונה הדתית אצל הצעירים.

ברייאן התכוון לשאת את משנתו המלאה בנאום הסיכום של התביעה ב''משפט הקופים'', שהיה הכינוי הפופולרי למשפט בעל תהודה עולמית בנושא זה, שנמשך שבוע ימים בשנת 1925, בעיירה דייטון בטנסי. אך כתוצאה מהודאה מוקדמת ומפתיעה באשמה של הסניגור קלארנס דארו, אשר שנה אחת בלבד קודם הגן על ליאופולד ובייב, צמד הרוצחים הצעירים שהושפעו מניטשה, נמנעה ממנו הזכות לשאת את דבריו. 

נאומו של ברייאן, שאורכו כ-15,000 מילים, ובו ראה את פסגת הגותו, התפרסם ברחבי ארצות הברית ימים אחדים לאחר המשפט, ויצא לאור בסיפרון הנצחה. ברייאן מת במהלך ההגהות הסופיות לפני הפרסום.

בהצגה ''יירש רוח'', שנעשתה על פי המשפט, דמותו של ויליאם ג'נינגס ברייאן שוחקה תמיד כדמות הליצן,  חוצפן, מתנשא, צדקני, מסוגל לראות את העולם באופן צר בלבד, ופונדמנטליסט מוגבל. לא נראה שזאת האמת לאשורה. בראיין היה אדם שרץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים, נואם גדול, ולפיכך היה צריך להיות טמון בו משהו שהוא יותר מליצן. בריאן היתה טמונה גדולת הרוח - הוא לא היה שרלטן, הוא היה אדם פנטסטי שהפך אובססיבי לתנ"ך. היכולת של ברייאן להאמין, ללא ספקות, היתה קרובה להפתיע לאורתודוקסיה היהודית. בלשון הפופוליזם, טען ברייאן טענות ערך על מה שטוב, מוסרי וצודק, וקידם מדיניות שתשמור על האינטרסים של העם הפשוט מפני האינטרסים המדכאים והמנצלים של האליטה. רק במובנים מצומצמים הוא שילב את הטיעונים הפונדמנטליסטים.

ויליאם ג'נינגס ברייאן והדרוויניזם החברתי

ויליאם ג'נינגס ברייאן (באנגלית: William Jennings Bryan;‏ 19 במרץ 1860 - 26 ביולי 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי. הוא היה מנהיג האגף הליברלי שלהמפלגה הדמוקרטית, והתמודד מטעמה במירוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים (ב-1896, 1900 ו-1908). הוא ייצג את מדינת נברסקה בקונגרס של ארצות הברית ושירת בתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון בשנים 1913–1916. ברייאן השתייך לזרם הפרסביטריאניזם בנצרות והיה נוצרי אדוק, תומך בדמוקרטיה עממית, יריב של תומכי תקן הזהב, הבנקים ותאגידי מסילות הרכבת, מנהיג תנועת הכסף החופשי, פעיל שלום, תומך בחוק היובש, ומתנגד לדרוויניזם מסיבות דתיות. באמצעות קולו העמוק וסיוריו ברחבי המדינה, הוא נודע בתור אחד מהנואמים המבריקים ביותר של אותה תקופה. בשל אמונתו בטובם ובצדקתם של האנשים הפשוטים, הוא כונה "איש העם הגדול". בבחירות הצמודות של 1896 ו-1900 הוא נוצח בידי ויליאם מקינלי, אולם שמר על שליטה במפלגה הדמוקרטית, כשהוא נואם מעל 500 נאומים. ב-1896, ברייאן ביסס את המנהג של מועמדים לנשיאות לנאום ברחבי המדינה, בתקופה שבה מועמדים אחרים נשארו בביתם. 

ברייאן התנגד לתורת האבולוציה הדרוויניסטית ולהשפעתה על אמריקה. הוא לא אהב, במיוחד, את הצד של הדרוויניזם החברתי בתורה זאת, שביטא השקפה כי העשירים והחזקים אינם חייבים לעניים. הדרוויניזם החברתי סתר את השקפתו של ברייאן על הנצרות, שעל פיה היה על בני האדם לעזור לעניים חסרי המזל.

אחרי שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, ברייאן קרא שני ספרים נוספים שעיצבו את צורת החשיבה שלו. הראשון היה ''לילות המפקדה'' שכתב הפרופסור האמריקאי ורנון קלוג, בו טען כי כי קצינים גרמנים במהלך המלחמה עשו את הקשר בין התיאוריה של דרווין לבין המאמצים הצבאיים שלהם. הגרמנים ראו את עצמם כחזקים, שמטאטאים הצידה בצדק את החלשים. הספר השני היה של הסופר הבריטי בנג'מין קיד "מדע הכוח", שבו טען שלדרווין היתה השפעה ישירה על חשיבתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. ההוגה הגרמני הכחיש את קיומו של האל והציע ל"סופרמנים" זכות לשלטון. ברייאן הסכים כי ניטשה הושפע מדרווין, והרעיונות של גרמניה הוכיחו לו כיצד חשיבה דרוויניסטית עלולה לפגוע בחברה.

בשנת 1921 נשא ברייאן נאום בשם "האיום של הדרוויניזם". הנאום יצא לאור לאחר מכן, ונמכר היטב לפונדמנטליסטים. ברייאן טען כי הנטייה הטבעית של הדרוויניזם היא להסיט מדרך הישר את מי ששם את אמונתו בתורת האבולוציה. ברייאן ידע שלא כל האבולוציוניסטים היו אתאיסטים, אבל הוא חשב שהנוצרים שקיבלו את התיאוריה הזאת היו מסוכנים עוד יותר לאמונה. ברייאן לא התנגד למדע או להוראה של העובדות, אך הוא האמין שלא ניתן להוכיח את תיאוריית האבולוציה. ברייאן גם אמר כי לאזרחים יש זכות לשלוט במה שמלמדים בבתי הספר הציבוריים בהם הם תומכים באמצעות תשלום מיסים. אם יש פונדמנטליסטים שמאמינים שהאבולוציה הרסה את האמונה הדתית, ובדרך זאת פגעה בחברה, היתה להם זכות למחות. הוא אמר כי אין לצפות מאנשים לשלם על ההוראה של היפותזה שקושרת אדם חברתי עם הפראיות. ברייאן זכה לתמיכה פוליטית של אמריקנים שהתנגדו למודרניזם. אנשים אלה נטו להיות מדרום וממערב ארצות הברית. הם גרו בעיירות קטנות, ורבים מהם היו חקלאים. הם תמכו במרד נגד המודרניות, ובכל שינוי בחברה שנדמה היה כי הוא מאיים על השקפותיהם הדתיות או על אורח חייהם המסורתי. 

בשנת 1922 נתן ברייאן סדרה של הרצאות שנקראו "בדמותו". ברייאן האמין כי, כפי שאמר התנ"ך, אלוהים ברא את האדם הראשון בדמותו.  מטרתו של ברייאן היתה לאשר את קיומו של אלוהים ואת הצורך בו, את האמת העובדתית בתנ"ך ואת הצורך בתנ"ך, ואת עובדת קיומו של ישוע ואת הצורך במושיע. הקריאה של ברייאן נגעה בנימי נפשם של הפונדמנטליסטים. בכ-20 מדינות הבוחרים לחצו על המחוקקים להפוך לבלתי חוקי ללמד את האבולוציה בבתי ספר ציבוריים. בטנסי התקבל חוק בנושא, שנקרא ''חוק באטלר''. ברייאן הפך למנהיג הלאומי של התנועה הזאת. הוא אמר שממש לא אכפת לו אם התיאוריה של האבולוציה נכונה. ההוראה שלה החלישה את האמונה הנוצרית אצל הצעירים, והובילה אותם לאתגר את זקני הקהילה ודמויות סמכות. מגיני האבולוציה אמרו כי זה ענין של חינוך - התלמידים לומדים לאתגר את האמונות המקובלות בחיפושיהם אחר האמת. אך ברייאן והפונדמנטליסטים המשיכו להילחם למען חוקים נגד הוראת האבולוציה בבתי הספר הציבוריים. 

המעצר והמשפט של המורה ג'ון סקופס, שהורה את התיאוריה, היה במקורו יוזמה של האגודה לזכויות האזרח שנועדה לאתגר את חוק באטלר, אך עבור הפונדמנטליסטים נוצרה בדרך זאת ההזדמנות לאשש את תקפותו וישומו בשטח.

ברייאן היה היה בעל הכשרה כעורך דין. הוא חזר בלהיטות לעריכת דין, בפעם הראשונה כמעט שלושים שנה, כדי שיוכל להצטרף לתביעה במשפט הקופים, ולהגן על חוק באטלר. נוכחותו נראתה הולמת, כיוון שפעל רבות למען העברת החוק.

המשפט התנהל בדרג נמוך בעיירה דייטון בטנסי, ולא נסב כלל במקורו על אמיתות תורת האבולוציה, אלא על הזכות החוקית ללמד אותה. מכיוון שלא היתה קיימת זכות כזאת, בעקבות החלת חוק באטלר, היה ברור כי מבחינה משפטית המורה שלימד אותה, סקופס, הוא אשם. ההגנה קיוותה לפסק דין מקל, שתערער עליו לערכאה עליונה, שבה תעלה לדיון אמינות תורת האבולוציה. ברייאן הקטיגור, בנאום הפתיחה שלו, ביקש לסכל מהלך זה, ותקף בהרחבה את אמינות התורה. להגנה לא ניתנה רשות להעלות מדענים כעדי נגד. לכן העלה הסנגור דארו את ברייאן עצמו לדוכן העדים, במטרה לקעקע את כושר האמונה הדתית לעסוק במדע. לאחר שהצליח בכך, הודה דארו לפתע באשמה. הוא גרם בכך לסיום מהיר של המשפט, מבלי שברייאן יוכל להעלות אותו לדוכן העדים לחקירת נגד, ומבלי שיתנהל שלב הסיכום במשפט, שאליו ברייאן התכונן יותר מכל. 

בספרון שהוציאו מקורביו ובו מופיע הנאום במלואו, מתוארים הימים האחרונים בחיי ברייאן. מיד לאחר המשפט הוא השקיע את מירצו בהגהות של הנאום, לקראת פירסומו כמוסף בעיתוני יום ראשון הקרוב ברחבי ארצות הברית. הוא קיווה שמעז יצא מתוק, והוא יכשיר בדרך זאת את הקרקע לקראת הערעור. בשיחה טלפונית עם העיתונאי שערך את הנאום לקראת הדפסתו, אמר שהוא שבע רצון מהתיקונים, ותיאר את הנאום כפסגת יצירתו. הוא מת כשעה לאחר מכן. הנאום הוא לפיכך צוואתו הרוחנית.