אור ומעוף

 

למילה "אור" (light) ישנה דואליות מרתקת, כשהיא טומנת בחובה הן את משמעות ה"הארה" והן את משמעות ה"קלילות". רובד נוסף הקיים באנגלית, "מעוף" (flight), מוסיף מימד שובה לב של בריחה, התרוממות ונסיקה, בדומה לפעולת התעופה. הקשר הזה בין אור, קלילות ומעוף חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה ביצירות רבות, וניתן למצוא אותו גם בעבודתם של הוגים דגולים.

לדוגמה, אלברט איינשטיין שילב את ה"אור" במשוואתו המפורסמת, E=MC², ובכך קישר בין האנרגיה העצומה הטמונה בחומר לבין מהירות האור. תורת היחסות שלו מראה כיצד תנועה במהירויות גבוהות, הקרובות למהירות האור, משפיעה על תפיסת הזמן והמרחב, ויוצרת תחושה של התרחבות והתעלות, מעין "מעוף" אל מחוזות חדשים של הבנה קוסמית.

בדומה לאיינשטיין, המשורר היווני אודיסאוס אליטיס חיבר בין האור החיצוני, אור השמש הבוהק של יוון, לבין קלילות הנפש והשתחררותה מהמסה הכבדה של העבר המעיק. יצירתו משולה למסע, "מעוף" פואטי, שבו האדם מתרומם מעל צללי העבר, מנער מעליו את כובד המשקעים, ומתעלה אל עבר האור והחופש. שיריו מלאים בדימויים של אור, ים, שמיים וציפורים, המסמלים את השאיפה להתעלות רוחנית, לברוח ("מעוף") מהמציאות הכובלת אל מרחבי הדמיון והיצירה.

הקשר בין אור, קלילות ו"מעוף" בא לידי ביטוי באופן מובהק גם באמנות הקולנוע. הקולנוע, כאמנות המבוססת על אור וצל, משתמש בתאורה כדי ליצור אווירה, להדגיש רגשות ולספר סיפור. יתרה מזאת, תנועת המצלמה, המדמה לעתים תנועה של מעוף או ריחוף, תורמת לתחושת ה"מעוף", של התנתקות מהקרקע ומהמציאות היומיומית. סרטים רבים משתמשים בדימויים חזותיים של תעופה, בין אם באופן מפורש, כמו בסצנות של טיסה במטוס או חללית, ובין אם באופן מרומז, דרך זוויות צילום גבוהות, תנועות מצלמה זורמות ושימוש באפקטים מיוחדים היוצרים אשליה של ריחוף. בסרטים רבים, המעוף הפיזי או המטאפורי משמש כאמצעי להבעת שאיפה לחופש, התעלות רוחנית וחציית גבולות.

החיבור בין "אור" (light) במשמעויותיו השונות – הארה, קלילות ו"מעוף" (בריחה, תעופה) – מדגיש את הקשר בין העולם הפיזי, עולם החומר והאנרגיה, לבין עולם הרוח, עולם הרגש והדמיון. אור השמש, כמו גם האור הקולנועי, כסמל לידע, אמת וחופש, מאפשר את ה"מעוף", את ההתרוממות הרוחנית וההשתחררות מכל מה שכובל אותנו, בין אם זה כובד פיזי או רגשי.

עין המצלמה

 

התהליך בו הפכה המצלמה מסובייקט לאובייקט, ממכשיר עזר לתעוד לחלק אינטגרלי מהתודעה, התפתח עוד מראשית ימי הצילום, ונמשך עד ימינו אלה.

עין המצלמה היא אמצעי שמתיך את העין והמצלמה למיקשה אחת, משנה את חוקי האמנות, ויוצר לא-מודע קולקטיבי אופטי.

בשנות ה-1980, עם המעבר לוידיאו, הפכה המצלמה הקומפקטית לחלק אורגני מהגוף. התחילו לצלם בה את נקודת המבט האישית. הגבול בין עין המצלמה כאיבר התבוננות וכאמצעי ניסוח נעלם כמעט. ככל שמצלמות הוידיאו הפכו קטנות ומשוכללות יותר, הדיבור הצילומי השוטף הפך חלק ישיר מהגוף והנפש, באמצעות תיעוד רציף. האישיות עוצבה מעתה באמצעות המצלמה. 

בשנות ה-2000, הפכו מצלמות הוידיאו הזעירות והמשוכללות בסמארטפון, בנות לוויה צמודות של כל אדם, כיוצר וכצופה, ולחלק אינטגרלי מתרבות הסייברספייס. החיבור ההדוק למדיה הויזואלית הפך אותן לישויות ביטוי עצמיות, המעצבות תפיסה ותוכן. המצלמה הפכה לבעלת תודעה משל עצמה. 

המצלמה מדמה את העצמי בסיוע תהליכים טכנולוגיים וחברתיים מורכבים. במישור הטכנולוגי התפתחו אמצעים דיגיטליים משוכללים, המאפשרים עיצוב והפצה של תכנים חזותיים בפורמטים רבים. במישור החברתי, הרשתות החברתיות מאפשרות הפצה בלתי מוגבלת של תכנים אישיים.

בשנות ה-2020  מתפתחת  תרבות המרחב הוירטואלי באמצעות האינטליגנציה המלאכותית, הכוללת בתקשורת הבין מרקעית הנחיות לניסוח ועיצוב מחדש של התמונה והעלילה. התכנים המדומים יוצרים את דרך החיים העתידית. הקשר עם המציאות מתבטל בחוויה הוליסטית. עין המצלמה מעצבת תודעה חדשה של זמן ומרחב מוחלטים. התפיסה הכרונולוגית המוכרת של המציאות נמוגה גם מחמת ''מכונת היצור'' של התקשורת האלקטרונית, המשדרת תכנים אינסופיים מפוברקים במהירות האור, וכתוצאה מעיסוק נרחב במשחקי מחשב, המציגים עולמות וירטואלים מרהיבים בפרספקטיבה דמיונית, היוצרת אשליה של תחושת מעוף. 

''עין המצלמה'' יוצרת את מכלול היחסים בין הנפש, הגוף והמדיה. היא נמצאת בכל מקום מבחינה תרבותית, והפכה לתחליף לחווית הצפיה הישירה, ולנושא מפותח של הגות ואידיאולוגיה. המצלמה הפכה ממטאפורה מושגית לשיטת שיח. הצילום הפך למערכת דקדוקית, המחפשת צורות חדשות. עמימות זו של עין המצלמה כמערכת ניסוח, גורמת לכך שהצילום הוא דיבור ישיר לגוף ולנפש. בעקבות התפתחות טכנולוגיות הצילום הדיגיטליות, עין המצלמה האישית התפתחה ממראת עזר למודל של העצמי. המצלמה האישית משקפת את העצמי כדימוי. חווים באמצעותה מחדש את העצמי כדימוי פרפורמטיבי, צילום ''סלפי'' המעלים את ההבחנה בין הדימוי ליוצר התמונה. 

מבנה הדעת הספירלי

 

בימינו, החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית,  מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית סינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. 

ההוויה העיגולית:

גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

המעגל הוא צורה גיאומטרית בעלת השפעה עצומה על חיינו. המעגל, אותה צורה עיגולית מושלמת, נמצא בכל מקום סביבנו, הן בטבע והן בעולם המעשה. גלגלים, מדחפים, הוריקנים, עיני מצלמה וגלילי סרט קולנוע - אלו רק חלק קטן מהדוגמאות הרבות להופעותיו השונות של המעגל בחיי היומיום. החשיבה החזותית נעזרת רבות בצורות גיאומטריות, והמעגל הוא אחת מהנפוצות שבהן. צורתו הפשוטה אך המושלמת מאפשרת יצירת מגוון רחב של צורות גיאומטריות מורכבות יותר, המבוססות על עיגול בעל תוכן. צורות אלו משמשות, בין היתר, ליצירת ספירלות. 

הספירלה:

הספירלה היא אחת מהצורות הגיאומטריות החשובות ביותר בתרבות האנושית. היא נבנית ממעגל שמתחיל בנקודת אמצע ומתפתח בקו רציף של מעגלים הולכים וגדלים עד לשוליים החיצוניים. צורתה הייחודית של הספירלה מייצגת מבנה דעת ייחודי, והיא נמצאת בשימוש נרחב בתחומים רבים, כמו אמנות, אדריכלות ואף מדע. מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, ששלטו בשמיים במחצית הראשונה של המאה ה-20, היו דוגמה מצוינת להשתלבות בין טכנולוגיה למבנה דעת ספירלי. המדחף בראש המטוס סימל את התנועה הסיבובית וההתקדמות, והיה קשור באופן הדוק לצורת הספירלה. עם התפתחות מטוסי הסילון, סממן זה כמעט ונעלם. המנועים הסילוניים חזקים ויעילים יותר, אך הם אינם נראים לעין וחבויים בתוך מעטפת צינורית. כתוצאה מכך, הקשר בין מטוסים לבין מבנה דעת ספירלי נחלש משמעותית. המסוק, לעומת זאת, נותר נאמן למבנה הדעת הספירלי. המדחף הענק שלו, המסתובב במהירות רבה, ממשיך לייצג את התנועה הסיבובית המתפתחת, וקשור באופן הדוק לצורת הספירלה.

הלבירינט באגדה על דדאלוס ואיקארוס:

דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה, והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. למרות שלכאורה אין קשר בין השניים, סיפור המעוף של האב ובנו הוא המשך ישיר של סיפור הלבירינט, והם מאוחדים בדומה לציפורים המעופפות בתרמיקות ספירליות כלפי מעלה, כביטוי של שחרור מכבלי כוח המשיכה. 

תרמיקת הציפורים:

תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונות הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים, המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה, בחלקו, כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב המסלול, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו. 

המבוך הספירלי:

לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד ממבוכים ספירליים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים ספירליים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך הספירלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון  המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית, או כלי עזר אמנותי.  

מבנה הדעת הספירלי בחינוך:

הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד, לגישה מילולית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת הממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות. 

למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוגי הדעות  של אסכולה זאת, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

מבנה הדעת הספירלי נפוץ מאד בתחום הפדגוגיה, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מיושם בעיקר בלמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. המודל מיושם גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. 

הורטיגו:

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. כתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין מילים לתיאורה. 

ספירלת השתיקה:

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית בה מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. 

תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. 

ספירלת הורטיגו בקולנוע:

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים ספרים בודדים בלבד בנושא. הספירלה בקולנוע עשויה להיות חזותית או נרטיבית, או שילוב בין שתיהן. 

סרטים המציגים מבנה דעת ספירלי:

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית והמרחבית, בפונדק העיירה. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עימה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של חייל עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות משטרה קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש דו קרב גורלי בין החייל למנהיג מיליציה אכזר.  

''גלגל רפאים'' הקדמוני ברמת הגולן	מבוך מעוצב כספירלה בגן באנגליה
ספירלה רוחנית בקתדרלת שארטר, צרפת	מבנה דעת ספירלי בחינוך המודרני

ניצחון אווירי ודרמה קולנועית

 

שנים של הכנה וניצחון בזק

ניצחון מזהיר ומהיר בקרבות אוויר, המושג לאחר הכנה ממושכת ומורכבת, מזכיר את שיאו של סרט קולנועי עוצמתי. בדומה לסרט, בו שנים של עבודה מאומצת של הבמאי, התסריטאי, השחקנים ויתר אנשי הצוות מתנקזות לדקות ספורות של חוויה מרגשת על המסך, כך גם בזירה האווירית הכנה קפדנית ומורכבת, הכוללת אימונים סיזיפיים, תכנון טקטי מדוקדק, פיתוח טכנולוגיות מתקדמות ואיסוף מודיעין רב ערך, מובילה לניצחון מהיר וחד, המותיר את הצופה - בין אם הוא מפקד בכיר בבונקר, טייס אויב או אזרח מן השורה - פעור פה לנוכח העוצמה והדיוק.

התעופה והקולנוע מעצבי המאה ה-20

ההישג המרשים, המושג בפרק זמן קצר, הוא תוצאה של מאמץ רב שנים, המדגיש את החשיבות של התמדה, מקצועיות ומחויבות למטרה. בדומה לסרט קולנוע, הניצחון האווירי הוא שיאו של תהליך ארוך, המורכב לא רק מההצלחה הטקטית עצמה, אלא גם מהמחויבות, המקצועיות וההקרבה של אלו העומדים מאחורי הקלעים. זוהי תזכורת לכך שהתעופה, כמו הקולנוע, היא שדה בו החדשנות והתעוזה האנושית מתערבבות זו בזו, ושתיהן - במאה העשרים הסוערת - עיצבו את פני ההיסטוריה האנושית.

''קרב אויר'' [2023] הוא סרט דרמה ישראלי הסובב סביב מבצע ''מוקד'' של חיל האויר הישראלי, בפתחה של מלחמת ששת הימים, בו השמיד חיל האויר ביום אחד את חילות האויר של מצרים, סוריה וירדן, דרך סיפורם האישי של שני טייסים עם בעיות אגו.

דוד משה - אחד מסרטי היידיש הראשונים בארצות הברית

''הדוד מוזס'' (1932) - הסרט המלא

בעל סדנת יזע עשיר וחזק מתאהב בביתו המתבגרת של עובד, שמרגישה מחויבת להינשא לו לאחר שהוא חולק את עושרו עם הוריה, למרות שהיא למעשה אוהבת צעיר מרקסיסט.

סרט זה משנת 1932, המבוסס על הרומן של שלום אש, היה אחד מסרטי היידיש האמריקאים הראשונים. הוא עוסק ברבים מהנושאים שהעסיקו את המהגרים החדשים שהגיעו ממזרח אירופה לניו יורק, לרבות זכויות עובדים והתאגדות והניגוד בין חייהם החדשים באמריקה לבין חיי השטעטל שנותרו מאחור. רבים מהנושאים הללו, במיוחד האחרונים, באים לידי ביטוי באמצעות המוזיקה של הסרט. 

הסרט מפתיע באיכותו: התסריט קולח, המשחק משובח, והעריכה מהירה. בתחילה יש תחושה שרואים סרט של האחים מרקס, אך הוא מתפתח לדרמה קומית מורכבת, כמו בסרטי צ'רלי צ'פלין ואף יותר מכך. 

דמותו של גיבור הסרט, הדוד משה, מבליטה את יחודו של הסרט. למרות שבתחילה הוא נתפס כסטריאוטיפ של הגבר העשיר המזדקן והקשוח הרודף אחר עלמה, במהלך העלילה הוא מתגלה כדמות מרשימה ומורכבת, בעלת רגשות מורכבים, אשר שאיפתו המרכזית היא להקים משפחה ולדאוג לקהילה, יותר מאשר רדיפת בצע ושררה. התנופה העלילתית נשמרת בזכות החשיפה ההדרגתית של דמות הגיבור ''המבוגר השמרן'', המנוגדת לזאת של דמות הגיבור הקלאסי ''הצעיר המרדן'', הדועכת ונעלמת. 

קיים בסרט איזון בין נקודת המבט האנושית לנקודת המבט הטכנולוגית, שחסרה בקולנוע המודרני, שהוא פשטני יותר. סצנה בעלילה מבליטה זאת: הדוד משה, למרות התנגדות אחיינו מנהל המפעל, מתפשר עם הפועלים ודואג להם למכונות תפירה חשמליות, שיפור תנאי העבודה והעלאת המשכורות. למרות הציפיות לסצנה קולנועית ממושכת ומורכבת היא קצרה ונמרצת, ומורכבת משוטים חדים ומהירים. 

התוצאה הסופית היא סרט שנון ומענג, המחבר בין האנושי לטכנולוגי. 

בין חרדה לשמחה: חג הקורבן, "הקול בראש 2" והקשר המפתיע ביניהם

חג הקורבן הוא מועד עלייה לרגל למכה, אירוע משמעותי עבור המוסלמים ברחבי העולם. השנה, גל חום קיצוני באזור גבה קורבנות רבים והזכיר לנו את המחיר הכבד של אמונה עיוורת לעיתים.

חג הקורבן המוסלמי, שחל השנה בסוף יוני, חופף לתאריך יציאתו לאור של סרט האנימציה "הקול בראש 2". צירוף מקרים? אולי. אבל הקשר בין החג לסרט מעניין הרבה יותר כשמתעמקים במשמעויות ובסיפורים שמאחוריהם.

שני הסיפורים המכוננים של היהדות והאסלאם, עקדת יצחק ועקדת ישמעאל, עומדים בבסיס חג הקורבן. שמותיהם של יצחק וישמעאל, למרות הדמיון הצלילי, נושאים משמעויות שונות בתכלית.

• ישמעאל – שמו מעיד על חרדה ("שמע" ו"אל") וציות עיוור לאל.
• יצחק – שמו מעיד על שמחה ("צחוק") ותקווה, ומייצג תפיסת עולם אופטימית ואמונה בטוב האנושי.

בסרט "הקול בראש 2", שתי הדמויות המרכזיות, שמחה וחרדה, מנהלות מאבק על השליטה במוחה של הגיבורה. זהו מאבק שכולנו מכירים – בין הפחד והדאגה לבין האופטימיות והשמחה. בדיוק כמו בסיפור עקדת ישמעאל, החרדה מנסה להשתלט, אך בסופו של דבר השמחה היא זו שמנצחת ומחזירה את הגיבורה לתפיסת עולם בריאה ומאוזנת יותר.

מבנה הדעת הספירלי

בימינו החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית,  מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית קינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

להוויה העיגולית, באופנים השונים, יש ביטויים צורניים רבים בחיי היומיום. דוגמאות אחדות הן: הגלגל, המדחף, ההוריקן, עין המצלמה, וגליל סרט הקולנוע. כיוון שהחשיבה החזותית במיטבה היא  גיאומטרית, התפתחו ממנה צורות גיאומטריות רבות שבסיסן הוא מעגל בעל תוכן, המציג תרשים לפתרון מבוכים.  מעגל כזה, במקרים רבים, מתחיל בנקודת אמצע, ומתפתח בקו רציף של מעגלים גדולים יותר ויותר עד לשולים החיצוניים. הוא נקרא ספירלה. בתרבות האנושית, צורת הספירלה היא בעלת חשיבות רבה כמבנה דעת.  מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, אשר היו הדומיננטיים בתעופה בכל המחצית הראשונה של המאה ה-20, השתלבו עם מבנה הדעת הספירלי. סממן בולט זה כמעט ונעלם בעקבות התפשטות השימוש במטוסי הנוסעים הסילוניים, אשר בהם המנוע מחופה במעטפת צינורית, שהטורבינה מוסתרת בה וכמעט ואינה נראית לעין. 

הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד לגישה פרונטלית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת ממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות. 

למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוא נפוץ מאד בתחום החינוך והארגון, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מתאים יותר ללמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. מודל זה מתאים גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. הוגי הדעות  של הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. 

לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד מממבוכים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך המעגלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון  המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות ונתפסת כקוריוז אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית. 

תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונת הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים באורח בלתי מדעי. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה בחלקו כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב השדה, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו. 

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום.  זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת גם בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים מעט מאד ספרים בנושא זה.

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עם האישה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש הדו קרב הגורלי בין החייל העריק למנהיג המיליציה האכזר.  

ההילולה - השלאגר הגדול של הקיץ האחרון

 

בעקבות חלום נבואי על סבו שנפטר, פרוספר, גיבור הסרט, לוקח את המשפחה ותושבי השכונה להילולה אצל ה"באבא סאלי" בנתיבות. העלילה מסתבכת כשבעקבות טעות בדרך, הם מגיעים לליבה של עזה ונחטפים. 

החטופים מנסים את כל השיטות מהשכונה כדי לברוח מהשבי, בזמן שעברייני השכונה עובדים על תוכנית בניסיון לחלץ אותם מבחוץ. 

כשהם סוף סוף מצליחים להשתלט על החוטפים ומוכנים להימלט, לידה לא צפויה של אשת אחד החוטפים, מסבכת אותם שוב. 

בסרט ''ההילולה'', שלום אסייאג מגלם דמות הדומה מאד לאריה דרעי. הסרט הוא קומדית בורקס פרועה, עם להקת דמויות שהן קריקטורות של ישראל השניה והשלישית בשנות ה-1980. המוחצנות שלהן במסגרת הדינמיקה הקבוצתית היא המאפיין הבולט של הסרט, והאוטובוס הנוסע בכבישי הארץ נדמה כמתפרק כתוצאה מכך.

הסרט הופץ לבתי הקולנוע ביוני 2023, והיה שובר הקופות מס' 1 לאורך כל הקיץ וחגי תשרי, עד שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, תאריך הטבח בעוטף עזה.

בעקבות הטבח הופסקה כליל הקרנת הסרטים בבתי הקולנוע בכל רחבי הארץ, עד לתאריך בלתי ידוע בעתיד הנראה לעין.

יחסי חוץ ופנים בסרטי יום הקולנוע הישראלי 2023

האדם חי במרחבי העולם

הרבה יותר מאשר בזמן.

חוץ ופנים הם כמו לא וכן

ובסיס לכל מה שקיים.

על בסיס תובנה זאת אפשר לנתח חמישה סרטים ישראלים שהוקרנו במסגרת יום הקולנוע הישראלי 2023. הסרטים הם:

ההילולה

המזח

כולם ממתינים לי

שבע ברכות

גן קופים

בדירוג על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' מוביל הסרט ''ההילולה'' בכיכובו של שלום אסייאג, המגלם דמות הדומה מאד לאריה דרעי. עלילת הסרט עוסקת בחבורת שכנים הנוסעת באוטובוס להילולה בנתיבות, אך טועה בדרך, מגיעה לעזה ונשבית. הסרט הוא קומדית בורקס פרועה, עם להקת דמויות שהן קריקטורות של ישראל השניה והשלישית בשנות ה-1980. המוחצנות שלהן במסגרת הדינמיקה הקבוצתית היא המאפיין הבולט של הסרט, והאוטובוס הנוסע בכבישי הארץ נדמה כמתפרק כתוצאה מכך.

במקום השני על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''המזח'', המתרחש במלחמת יום כיפור, במוצב על גדות תעלת סואץ. יש בסרט סצנות חוץ מרהיבות של לוחמה על גדות התעלה, הכוללות את צליחת התעלה על ידי המצרים, קרבות שריון, ולוחמת תעלות. במקביל מופיעות סצנות הפנים, המתרחשות במעמקי הבונקרים, ובפרט בחדר הקשר ובונקר הפצועים. גיבור הסרט, שהוא רופא המוצב, מקשר היטב בין סצנות הפנים והחוץ, ובפרט בסצנת הכניעה למצרים בסוף הסרט.

בניגוד לסרטים זה, שלושת הסרטים הבאים להלן מציגים מסע הולך וגובר אל תוככי הנפש, חזותי ותוכני, המתחיל בכתלי הבית, נמשך בשולחן הסעודה, ומסתיים במכונת הכתיבה.

במקום השלישי על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''כולם ממתינים לי'', בכיכוב אקי אבני בתפקיד מפיק קולנוע מצליח. סרט זה הוא המבריק ביותר מבחינה קולנועית מבין החמישה, שכן הוא ברובו סצנות ממצלמות סמויות, אותן שתל בביתו גיבור הסרט, במטרה לעקוב אחר המוזמנים למסיבת הפתעה עבורו. דמויות המוזמנים המוחצנים, שהם מצמרת תעשיית הקולנוע המקומית, מקנה לסרט תחושת פתיחות. הוילה המפוארת היא הגיבור השני של הסרט. השימוש במצלמות הסמויות מאפשר מעברים מהירים, שהם חלק בלתי נפרד מהקולנוע בימינו.

במקום הרביעי על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''שבע ברכות'', העוסק באישה שהופרדה בילדותה ממשפחתה, ונמסרה לאחות אימה העקרה, במטרה לשמור על מסגרת הנישואין שלה, על פי מנהג שהיה מקובל ביהדות מרוקו. המסורת המשפחתית של יוצאי מרוקו בישראל לפני דור שנים היא גיבורת הסרט האמיתית. העלילה מתרחשת כולה סביב שולחנות האוכל הארוכים בדירות שונות של בני המשפחה הגדולה, המארחים את האישה, שהתחתנה בגיל מבוגר עם בחיר ליבה, לשבע סעודות בשבעה ימים. במהלך הסעודות מתגלגל ומתפתח סיפור האימוץ, ונחשפת מצוקתה הנפשית של האישה כתוצאה מהפרידה ממשפחתה המקורית. השפה המדוברות בסרט הן עברית, אך חלקים משמעותיים הם במרוקאית ובצרפתית. השפות הנוספות יוצרות תחושת אותנטיות, אך פוגמות בשטף ההבנה של הצופים.

במקום החמישי על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''גן קופים'', בכיכוב אדיר מילר. הסרט עוסק בסופר מתוסכל, השוכר שחקנית שתגלם חוקרת הכותבת ספר על יצירותיו, שהוא כתב בעצמו. העלילה עוסקת ביחסי ההדרכה והפיקוח בין הסופר המבוגר לשחקנית הצעירה. הוא מכניס מראש, לפיכך, את הצופים לעולמו הפנימי של הסופר. מונולוגים שלו במהלך העלילה מדגישים זאת עוד יותר. למרות שבסרט יש קטעים המתרחשים בחוץ, כמו בבתי מלון ואולפני טלוויזיה, גם הם נדמים כמתרחשים במוחו של הסופר. יוצר הסרט, אבי נשר, מוכר בזכות הנוף הפנורמי האנושי שהוא מציג דרך עדשת המצלמה. סרט זה מגשר בין הנוף של פני וגוף האדם לנופו הנפשי, עם נגיעות לנוף הגיאוגרפי של ארץ ישראל, החצויה מבחינה דמוגרפית. בחירה מוצלחת יותר של השחקניות הראשיות היתה מוסיפה לו, על מנת לשדר אמירה חברתית מובהקת.

הלן מירן

הלן מירן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין 2020

הלן מירן [1945- ] נולדה בלונדון לאב ממוצא רוסי ואם אנגליה. היא החלה להופיע על הבמה עוד כשלמדה בבית ספר היסודי, ובבגרותה למדה תיאטרון. היא התחילה להופיע כשחקנית החל מאמצע שנות ה-1960, וממשיכה בכך באינטנסיביות עד ימינו. מירן היתה בזוגיות עם ליאם ניסן בראשית שנות ה-1980, והיא בת זוגו של הבמאי האמריקאי טיילור הקפורד מאז 1986. אין לה ילדים. בשנת 2003 קבלה תואר אצולה בריטי.

מירן היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. היא אחת מ-21 השחקנים בעולם שזכו בכל שלושת הפרסים היוקרתיים ביותר: פרס אוסקר לקולנוע, פרס אמי לטלוויזיה ופרס טוני לתיאטרון. 

הדמויות שגילמה במהלך הקריירה הן ברובן תפקידים ראשיים בולטים, של נשים עוצמתיות, השולטות על הסביבה הגברית. במיוחד בולטים תפקידי המלכות שלה, וביניהן: קליאופטרה, הקיסרית אשת קליגולה, ליידי מקבת, מלכת דנמרק ב'המלט', אשת המלך ג'ורג' השלישי, אליזבט הראשונה, קתרינה הגדולה, אליזבט השניה, ועוד. קטגוריה שניה של דמויות שהיא התבלטה בהן, בצורה מרשימה לא פחות, היא של נשות צבא וחוק וביניהן: קוסמונאוטית, מפקחת משטרה, קולונלית, סוכנת חשאית, ועוד. לאחרונה שיחקה בתפקיד גולדה מאיר בסרט בשם ''גולדה'', הנמצא בימים אלה [מרץ 2022] בשלבי הפקה מתקדמים. 

להלן אחדים מתפקידיה הבולטים של הלן מירן:

קולונל קתלין פאוול בסרט ''עין בשמיים'' [2016]

הלן מירן מגלמת בסרט זה קולונלית בצבא האנגלי העוקבת מלונדון, באמצעות כטב''ם אמריקאי, אחר טרוריסטים בניירובי. מידע חדש שמגיע אליה הופך את המעקב למסוכן ודוחק, והיא חייבת לקבל את ההחלטות הקשות. 

כמנהיגה צבאית מודרנית, פאוול נדרשת לנהל משא ומתן לא רק על גבי רשת התקשורת המתקדמת להנחיית תקיפות רחפנים, המוטסים על ידי טייסים המוצבים בנוואדה, אלא גם על ההשלכות המסובכות, המשפטיות, הפוליטיות, האישיות והציבוריות של פעולתה. 

עבור הבמאי גאווין הוד, מירן הייתה האדם שלכד את הדמות המורכבת הזו: "הדמות היא אכזרית, נחושה, אינטליגנטית מאוד, ומאוזנת לחלוטין. יש להלן מירן יכולות משחק אמיתיות ואת הכוח שצריך כדי לגלם את הדמות הזו." 

לצורך התפקיד, מירן התייעצה עם אנשי צבא כדי ללמוד על "מאפייני הדמות שלה, סגנון הדיבור, סוגי החוויות, והדברים שיש להתגבר עליהם כאישה בצבא". היא הבינה את הלחץ העצום שמפקדת כמו פאוול צריכה להתמודד איתו, ואמרה: "אתה צריך לקבל החלטות ואתה צריך לקבל אותן מהר. אתה לא יכול להיות הססן. בעיצומו של קרב, כמו 'בלאק הוק דאון', אין לך זמן לומר 'האם חוקית מותר לנו לעשות את זה?' כי אתה צריך לעמוד על הרגליים." 

דרך דמות הקולונלית בסרט, מירן היתה יכולה גם לסקור את קורות החיים המדהימים שלה בתפקידי משחק של נשים חזקות. ה"טיימס" ציין כיצד ההופעה שלה מסכמת קריירה של דמויות מפקדות: "אם אי פעם היינו צריכים הוכחה לכך שהלן מירן היא לא רק בעלת סמכות, אלא יש לה ביצי פלדה, ''עין בשמיים'' הוא ההוכחה". 

הלן מירן ב''עין בשמיים''

מפקחת המשטרה ג'יין טניסון בסדרת הטלוויזיה הבריטית ''החשוד העיקרי'' [1991-2006]

בשנת 1991, הלן מירן, שזכתה למוניטין של אחת השחקנים השייקספיריים הטובים והאסרטיביים ביותר בבריטניה, זכתה לתשומת לב בינלאומית כשעלתה למסך הקטן בתור הבלשית המפקחת ג'יין טניסון בסדרה אודות המשטרה הבריטית. 

יוצרת התוכנית, לינדה לה-פלנט, חשבה במקור על מירן לתפקיד: "לאחר שכל ששת פרקי הסדרה בעונה הראשונה נכתבו, נשאלתי מי אני רוצה שתגלם את ג'יין, הצעתי זאת להלן, שאת עבודתה הערצתי בתיאטרון. ראיתי באישיותה עוצמת פלדה, כח כבידה, שהתאימו לחלוטין לתפקיד". 

בעוד מירן מעולם לא גילמה עד אז תפקיד שוטרת, היא הבינה את הטבע האנושי: "זו הפעם הראשונה שאני מגלמת שוטרת, אבל לא הייתי אומרת שזו הפעם הראשונה שאני מגלמת דמות כמוה. למעשה, הדמות שגילמתי שהיתה הכי קרובה אליה היא ליידי מקבת!" מירן העלה את דמות הבלשית במצוקה לרמה שייקספירית. בראיון לניו-יורקר היא אמרה: "היא הישגית, אובססיבית, פגיעה, אגואיסטית בצורה לא נעימה ומבולבלת. אבל היא טובה במה שהיא עושה והיא מסורה לחלוטין". 

הטניסון של מירן נלחמת כדי לגלות את האמת מאחורי סדרה של רציחות מבעיתות,  באותה מידה שהיא נלחמת כדי להחזיק מעמד במשטרה הנשלטת על ידי גברים. עבור קהלי התוכנית, ששודרה בבריטניה לפני שיובאה לאמריקה, שישה חודשים לאחר מכן, ההופעה של מירן הייתה בבחינת תגלית. הצהובון הבריטי "הסאן" הכריז כי: '''פרקי הסידרה הם אחת מאותן תוכניות נדירות שמרתקות את האומה, אירוע טלוויזיה. אלפים בוודאי דחו את תוכניות יום שני בלילה כדי לעקוב אחר מקרה הרצח האכזרי בעלילה, שסחפה אותם באמצעות קצב מהיר". 

הסדרה חזרה, באופן לא סדיר, מידי שנים אחדות, עם תיק חקירה חדש, עד שהעונה השביעית והאחרונה, בשנת 2006, חשפה את טניסון כבלשית מזדקנת ואלכוהוליסטית, שעדיין נאבקת למצוא את מקומה במשטרה ששינתה את פניה. ככל שדמותה הייתה שחוקה ועייפה, הטניסון של מירן גם העמיקה מבחינה רגשית, והפכה לאחת הדמויות המתמידות והמורכבות ביותר של הטלוויזיה. 

על הופעותיה בסידרה מירן הייתה מועמדת לשישה פרסי אמי, וזכתה בתואר 'שחקנית מצטיינת' שלוש פעמים. מבקר הטלוויזיה של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" אמר על הופעת שירת הברבור של מירן בסדרה כי: "אין מנוס מכך שהסוף כבר כאן, לא עבור טניסון בלבד, אלא עבור דמות טלוויזיה אהובה ומיני-סדרה שהרימה את הטלוויזיה לגבהים חדשים".

הלן מירן ב''החשוד העיקרי''

המלכה אליזבט השנייה בסרט ''המלכה''[2006] 

כשהטלוויזיה הבריטית הגתה סיפור היסטורי, הממחיז את ההשפעה של מותה של הנסיכה דיאנה ב-1997 על משפחת המלוכה והציבור הבריטי, הייתה באמת רק שחקנית אחת שהם דמיינו לתפקיד המלכה אליזבת השנייה. המפיק אנדי האריס, שעבד עם הלן מירן בעבר בסדרת ה''חשוד העיקרי'', זיהה מיד את הדמיון בין השחקנית למלכה: "היא בדיוק כמו המלכה. אנשים מעריצים אותה, והיא גם נראית כמו המלכה!" 

במהלך הקריירה שלה, מירן הפגינה זיקה אמיתית לגילום דמויות מלכותיות. היא שיחקה, והייתה מועמדת לאוסקר, על תפקידה כמלכה שרלוט בשנת 1995 בסרט ''טירוף המלך ג'ורג''', ולקחה על עצמה את גילום הדמות הראשית במיני-סדרה ''אליזבת הראשונה'' משנת 2005, עליו זכתה בגלובוס הזהב ובאמי. אבל יש הבדל גדול בין לשחק גברת מחופשת לבין אדם חי, המחובר לטרגדיה לאומית בת פחות מעשור. כפי שאמר הבמאי סטיבן פרירס לניו יורק טיימס: "אתה לא רק מתמודד עם האחריות שלך כלפיה, אלא גם עם כך שלכל אחד בקהל יש רגשות מאוד חזקים, ויודעים עליה הרבה". 

כדי להטמיע את הדמות הנכונה, מירן קראה ביוגרפיות, חיפשה בארכיוני חדשות, וצפתה בסרטונים אינסופיים של המלכה אליזבת השנייה, מסרטוני חדשות בשחור-לבן שלה כילדה קטנה, ועד לצילומי טלוויזיה עדכניים. 

בעת שמירן למדה להכיר את המידה האנושית במלכה, היא גם זיהתה משהו ששתי הנשים חלקו ביניהן, ואמרה ל"ניו יורקר": "אני מעריצה אותה כשחקנית". כשהסרט יצא, המלכה אליזבת השנייה השיבה למחמאה, שיבחה את הופעתה של מירן, והזמינה אותה לארמון בקינגהאם לארוחת ערב. 

המלכה לא הייתה לבד בשבחיה. עשרות מבקרים היללו את הופעתה של מירן: "הלן מירן מגלמת את תפקיד המלכה אליזבת בצורה כל כך יסודית, שהשינוי שלה מדהים. שחקנית פחותה ממנה אולי הייתה מסוגלת לשלוף את הפרסונה הטיקסית, אבל לתאר את המלכה כרב-ממדית ואנושית, כמו מירן, ומקרינה נחישות פלדה יחד עם פגיעות ומבוכה, הוא הישג מופתי. תנו לה את האוסקר עכשיו." לאחר כמה חודשים מירן קיבלה את פרס האוסקר שלה, כמו גם את פרסי גלובוס הזהב, באפט''א וסא''ג על הופעתה.

הלן מירן ב''המלכה''

המחסלת בדימוס ויקטוריה ווינסלאו בסרט ''אדום'' [2010] 

בשנת 2010, הלן מירן הרחיבה את טווח המשחקים שלה בכך ששלפה תת-מקלע עבור המותחן ''אדום'', בהשראת ספר הקומיקס של וורן אליס וקולי המנר באותו השם. סרט הפעולה של רוברט שוונטקה ליהק את הלן מירן כסוכנת חשאית בריטית, בין יתר סוכני הארגון 'אדום' בדימוס, 'שהם מסוכנים ביותר'. רשימת השחקנים כללה את ברוס וויליס, מורגן פרימן וג'ון מלקוביץ'. 

מירן, שרכשה את המוניטין שלה כששיחקה בתפקידים ספרותיים ותרבותיים, נמשכה לכיף של לעשות משהו אחר לגמרי. כפי שהיא אמרה: ''זו לא הייתה 'המלכה'. הקסם היה ברוס וויליס, שמלת ערב ומקלע". עבור רבים, זה לבדו היה שווה את מחיר הכניסה. אחד ממבקרי הקולנוע התלוצץ: "אם אתה כמוני, אתה תסבול הרבה שטויות  בסרט רק כדי לראות את הלן מירן אוחזת בנשק חצי אוטומטי. אתה יכול לטעון שגם הלן מירן אוחזת בנשק חצי-אוטומטי זה שטויות. אולי כן, אבל אין שטויות טובות מאלה." 

בעוד שמירן בהחלט הצטיינה בתפקידה כלובשת שמלות ערב, ויורה צרורות ממקלעים, רובים ממש לא היו העיקר עבורה. בראיון ל'פיננשייל טיימס אמרה: "אני מוצאת כי אקדחים בחיים האזרחיים הם כל כך נוראיים, כל כך מסוכנים, כל כך הרסניים. אבל ידעתי כשהצטרפתי לסרט הזה שכולנו נשתמש ברובים. חשבתי הרבה על האלימות, אבל החלטתי לעשות את זה בכל זאת, כי חשבתי שזה סרט חכם”. 

אחת הנקודות החכמות בסרט הייתה האופן שבו הסיפור ודמויותיו ערערו, באופן קומי, את עמדות הקהל לגבי מגדר וגיל. מירן אמרה לקהל בקומיק-קון: "פשוט הייתי אומרת שכאדם מבוגר, אתה מביא אנרגיה אחרת ליצירה, ואולי זו האנרגיה של חוכמה וניסיון". על תפקידה ב'אדום' קיבלה הלן מירן את פרס 'השחקנית המתריסה כנגד גיל וגיליות' מאת 'ברית עיתונאיות הקולנוע'.

הלן מירן ב''אדום''

גולדה מאיר בסרט ''גולדה'' [2023]

להלן מירן יש קשר ארוך שנים עם ישראל, שהחל עוד בשנות ה-1960, כאשר התגוררה עם בן זוגה בקיבוץ, והמשיך בשני ביקורים נוספים. לדבריה: "אני אוהבת את ישראל וחושבת שזאת מדינה נהדרת. למרות כל הקשיים והכאב שישראל עברה ותעבור בעתיד, הדבר הנהדר בישראל הם הישראלים, והם אלו שידעו להתוות את הדרך".

מירן בחרה לגלם את דמותה של ראשת ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, בסרט הקולנוע החדש "גולדה" של הבמאי הישראלי גיא נתיב. הסרט החדש יעסוק במנהיגה הראשונה והיחידה שעמדה בראש ממשלת ישראל, ובעיקר במה שחוותה וכיצד פעלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

מירן סופגת באחרונה ביקורת חמורה ואף ברוטלית מפלסטינים ותומכיהם, הטוענים כי בחירתה לגלם את דמותה של מאיר מעידה על היותה 'תומכת ישראל'.

מנגד, קיבלה מירן ביקורת מצד השחקנית היהודיה מורין ליפמן, אשר כתבה מכתב פתוח ל'גארדיין', בו הסבירה כי מירן, שחקנית לא יהודייה, אינה מתאימה לגלם את מאיר: ״הלן תהיה אדירה. היא שחקנית טובה, סקסית ואינטליגנטית. היא גם מתאים לתפקיד. אבל לדעתי, אם גזע או מגדר מגדירים את הדמות, אז האתניות והמוצא הנכון צריכים להיות עדיפות. יהדותה של הדמות כה חשובה. אני בטוחה שהלן תהיה מצוינת, אבל בן קינגסלי לעולם לא יוכל לגלם את נלסון מנדלה. פשוט אי אפשר לחשוב על זה אפילו״.

מירן הגיבה בראיון ל'דיילי מייל', והסבירה את הבחירה בה מצידו של גיא נתיב, במאי הסרט, שהוא יהודי וישראלי: ״אמרתי לגיא, אני לא יהודייה, ואם אתה רוצה לחשוב על כך וללכת לכיוון אחר אז אין בעיה, אני לא איפגע מההחלטה ואבין אותה לגמרי. אבל הוא רצה מאוד שאשחק את התפקיד, ומשם התחלנו לרוץ. אני מאמינה שזו החלטה שצריכים לקבל, והיא לגיטימית. אבל השאלה היא: אם אדם שאינו יהודי לא יכול לגלם יהודי, האם יהודי יכול לגלם דמות לא יהודיה? יש המון חוסר צדק נוראי במקצוע שלי כרגע. אני מכבדת את מורין במידה רבה, ואני אוהבת אותה כשחקנית, ללא כל ספק. הייתי שמחה להיפגש עימה, לשבת על כוס תה ולשוחח על הנושא. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאהיה גולדה לא מוצלחת. ואז הלך עליי''.

מירן מגדירה את גולדה מאיר כ"אישה מעוררת יראת כבוד, אינטליגנטית וחזקה". היא אמרה שלשחק את דמותה היה ה"אתגר הגדול בחייה". תמונה ראשונה של מירן מהסרט מראה דמיון מדהים  לגולדה מאיר. נדרשו שעתיים של איפור מידי יום כדי להגיע לכך. גיא נתיב מסר: "כבר זמן רב אני מעריץ גדול של הלן מירן, שהתחברה באופן מבריק לדמותה של גולדה עם כישרון מדהים, אינטליגנציה, עומק ורגש, ועושה צדק עם העושר והמורכבות של האישה המדהימה הזאת".

הלן מירן בסרט ''גולדה''

אתר הסרט ''עין בשמיים'', ממנו נלקח רוב הטקסט המופיע בפוסט זה

האתר האישי של הלן מירן

הלן מירן בויקיפדיה