הכל אישי: הגלריה האנושית שחרצה את גורל המזרח התיכון

ההיסטוריוגרפיה הממוסדת מתעקשת לתאר את מלחמת 1973 ואת תולדותיה במונחים מופשטים: "תהליכים גיאו-אסטרטגיים", "משברי אנרגיה", "קונספציות מודיעיניות" ו"שינויים במאזן הכוחות". זוהי בריחה מנומסת מהמציאות. מי שהיה שם, מי שישב במסדרון מטרים ספורים ממוקדי קבלת ההחלטות וראה את האנשים מקרוב, יודע את האמת היסודית: ההיסטוריה אינה תיאוריה. ההיסטוריה היא ביוגרפיה. הכל אישי.

מאחורי המחדלים, מאחורי הסכמי הנסיגה, מאחורי עיצוב התודעה ומאחורי מנגנוני השימור הפוליטיים עד ימינו, עמדו ועומדים אנשים בשר ודם עם מטענים פסיכולוגיים, מאבקי יוקרה, פחדי שרידות ואינטרסים מובהקים. כשמחברים את הדמויות עצמן – מהקצין באמ"ן, דרך מנהיגי העבר, ועד למעצבי הזיכרון הלאומי וההנהגה הנוכחית – מבינים כיצד הפסיכולוגיה האישית ניצחה את הביטחון הלאומי.

1. קצין המודיעין הבכיר באמ"ן: כשהאגו גובר על המציאות

הקונספציה של ענף מצרים באמ"ן לא הייתה מסמך קר של הערכת מצב, אלא מבצר אישי שנבנה על ידי קצין המחקר הבכיר בענף. האיש, שהחזיק ברקע אישי ומשפחתי הקשור למצרים, התהלך במסדרונות מתוך יוהרה מוחלטת של "אני מכיר את המצרים ואת המנטליות שלהם טוב מכולם".

כאשר הגיע המודיעין על מטוסי המיראז' הלוביים שהועברו למצרים – סימן מעיד שסתר לחלוטין את התיאוריה לפיה מצרים לא תתקוף ללא יכולת תקיפה עמוקה – אותו קצין לא בחן את הנתונים מחדש. להודות במיראז'ים פירושו היה להודות שכל מעמדו המקצועי בנוי על כרעי תרנגולת. מתוך מנגנון הגנה פסיכולוגי, הוא ביטל את המידע, הגדיר אותו כ"לא מבצעי" וכ"תעלול של קדאפי", והשתיק כל קול זוטר שהעז לפקפק בסמכותו.

וכשהמציאות התנפצה ב-6 באוקטובר? במקום לקחת אחריות על המחדל, פעל אינסטינקט ההישרדות: הקצין מינף את קשריו ואת שליטתו בשפה כדי להצטרף למשלחת הצבאית באוהל הקילומטר ה-101. המעבר המהיר ממעמד של נאשם במחדל למעמד של "דיפלומט במדים" המנסח את הפסקת האש היה מהלך קלאסי של הצלת קריירה, שאפשר לו לקחת חלק בעיצוב המציאות החדשה כדי למחוק את חרפת עיוורונו.

2. שליטה בנרטיב הממלכתי: הזיכרון הלאומי ככלי לעיצוב תודעה

הכוח של הממסד האישי לעצב מציאות אינו נעצר בגבולות הצבא ומסדרונות המודיעין; הוא ממשיך ישירות אל שדה הקרב של התודעה, המחקר האקדמי והזיכרון ההיסטורי. בתוך אותם מעגלי השפעה ואליטות מקושרות, צמחו דמויות מפתח שהפכו למובילות הבלעדיות בביצור הנרטיב של "שואה ותקומה" במוסדות ההנצחה הלאומיים ובחזית המחקר האקדמי.

מי שמחזיק בסמכות לעצב את זיכרון השואה, קובע במידה רבה כיצד החברה הישראלית תופסת את עצמה, את מהות איומיה ואת גבולות קיומה. תפיסת "שואה ותקומה" הממלכתית נבנתה כמשוואה סגורה ונוקשה: מן העבר האחד – השואה כסמל לחוסר אונים טוטאלי, ומן העבר השני – המדינה והממסד הביטחוני כ"תקומה" הבלעדית והבלתי מעורערת.

אולם שליטה הדוקה זו בנרטיב שימשה לא פעם גם כמסך עשן תודעתי:

• התמקדות כמעט בלעדית באנטישמיות עולמית ובאיומים קיומיים מופשטים אפשרה לאליטה המחקרית והביטחונית להסיט את תשומת הלב ממחדלים מערכתיים מבית.

• הציבור נותר לכוד בתוך תפיסה של חרדה קיומית נצחית, במקום לפתח מבט מפוכח, תובעני וביקורתי כלפי כשלים מבצעיים, יוהרה מקצועית ועיוורון של מקבלי ההחלטות בזמן אמת.

באופן זה, המונופול על עיצוב הזיכרון הפך למגן המוסדי האולטימטיבי: כל עוד האיום החיצוני מוצג כהמשך ישיר של ההשמדה ההיסטורית, הממסד האחראי על המחדל נותר חסין מביקורת שורשית על תפקודו.

3. אנואר סאדאת: תסביך ה"בובה" ושיקום הכבוד האבוד

בצד המצרי, המניע למלחמה לא היה תחשיב צבאי קר לכיבוש תל אביב, אלא שחרור ממועקה פסיכולוגית מעיקה. אנואר סאדאת עלה לשלטון בצל הענק של גמאל עבד אל-נאצר, ונתפס הן במצרים והן בעולם כדמות אפורה, שולית וכ"בובה זמנית" שתודח במהרה. אפילו המודיעין הישראלי התייחס אליו בזלזול גמור ולא האמין שיעז לעשות דבר.

עבור סאדאת, המלחמה ב-1973 הייתה מהלך אישי לחלוטין של השבת ה"כַּרָאמַה" – כבודו העצמי שנרמס והכבוד הלאומי המצרי. הוא לא נזקק לניצחון צבאי מוחץ; די היה לו בהישג של צליחת התעלה, בהחזקת רצועת קרקע צרה ובשבירת המיתוס של צה"ל הבלתי-מנוצח כדי להיכנס לספרי ההיסטוריה כ"גיבור החצייה". סאדאת הוכיח ששחקן תיאטרלי, המבין את הפסיכולוגיה של כבוד ומחוות, יכול להפוך תבוסה מבצעית בשטח לעמדת כוח היסטורית.

4. גולדה מאיר: הקיבעון הפוליטי והחרדה מוושינגטון

בלשכת ראש הממשלה בירושלים ישבה גולדה מאיר, אישה בעלת כוח פוליטי אדיר אך עם קיבעון תפיסתי נוקשה. המבנה הפסיכולוגי של גולדה הושתת על עקשנות חסרת פשרות מול יוזמות מדיניות מוקדמות, לצד תלות נפשית ודיפלומטית מוחלטת בארצות הברית.

בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר התרעת המלחמה כבר הייתה ברורה ומוחשית, גולדה קיבלה את ההחלטה הגורלית לפסול מכה מקדימה של חיל האוויר ולהגביל את גיוס המילואים. המניע לא היה צבאי אלא פסיכולוגי-מדיני: חרדה משתקת מכך שישראל תואשם בפתיחה באש, וחשש מפני תגובתו של קיסינג'ר. גולדה בחרה להקריב את היתרון המבצעי המובהק ביותר של צה"ל כדי להבטיח את "נקיון כפיה" בעיני הממשל האמריקאי – החלטה שעלתה במחיר דמים בלתי נתפס במוצבים ובחזית.

5. מוטי אשכנזי: היחיד שסירב לשתוק מול הממסד

מול מנגנון הטיוח של הדרג המדיני והצבאי, קם אדם אחד שסירב להיכנע למשחק האישי של האליטה: סרן מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "המזח" בסיני. אשכנזי ראה בעיניו כיצד מוצבו נותר בודד ומכותר עקב מחדלי הסד"כ וההיבריס של המטכ"ל.

עם שחרורו, החל אשכנזי בשביתת רעב יחיד מול משרד ראש הממשלה. המחאה האישית שלו לא הייתה תיאוריה פוליטית, אלא זעקה אותנטית של לוחם שחווה את הבגידה המערכתית על בשרו. אשכנזי הפך לחלוץ תנועות המחאה בישראל, וסירב לקבל את מסקנות הביניים של ועדת אגרנט שפטרו את גולדה ודיין. מול מכונת שכתוב הנרטיב, אשכנזי הוכיח שגם אדם בודד שאינו מונע מאינטרס שרידותי מסוגל לזעזע את השלטון ולחשוף את העובדה שהקיסר הוא עירום.

6. הגנרל גמאסי: הפסיכולוגיה של משחק הפוקר במדבר

מול המשלחת הישראלית באוהל הקילומטר ה-101 התייצב ראש אגף המבצעים המצרי, הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי. מבחינה צבאית יבשה, גמאסי עמד על סף אסון מוחלט: הארמייה השלישית שלו הייתה מכותרת, גוועת ברעב ובצמא, וצה"ל שלט במרחב וישב 101 ק"מ בלבד מקהיר.

אבל גמאסי הבין את הפסיכולוגיה הישראלית. הוא זיהה שהצד הישראלי המום מהטראומה של ימי הפתיחה ואינו מעוניין להמשיך להקיז דם. במקום לנהוג כמפקד של צבא מכותר העומד בפני כניעה, הוא ניהל משחק פוקר קשוח, סירב לכל תנאי משפיל, ודרש אספקה מלאה לארמייה השלישית כאילו כוחותיו הם המכתיבים את התנאים. המשחק הפסיכולוגי הזה עבד: המנצח הצבאי בשטח התקפל, הסיר את המצור, והעניק לקהיר את הניצחון התודעתי שסאדאת חיפש.

7. הנרי קיסינג'ר: השחמטאי שמכר ניצחון ישראלי למען אינטרס אישי

מי שניהל את העסקאות מאחורי הקלעים היה מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר לא ראה את ישראל כבת-ברית שיש להבטיח את ביטחונה, אלא ככלי משחק על לוח השחמט הגלובלי שלו.

לקיסינג'ר היו מניעים אישיים ופוליטיים דוחקים: להציל את ממשל ניקסון השוקע בפרשת ווטרגייט, לבסס את מעמדו כ"מדינאי העל" הבלתי מעורער, ולרצות את סעודיה ומצרים כדי לבלום את חרם הנפט. ניצחון ישראלי מוחץ היה מקלקל לו את כל התוכניות. לכן, קיסינג'ר הפעיל מכבש לחצים אכזרי על גולדה מאיר ודיין: הוא איים בעצירת רכבת הנשק ובנטישה מול ברית המועצות, וכפה על ישראל להעביר אספקה לארמייה השלישית ולסגת לאחור. קיסינג'ר המיר את הניצחון הצבאי הישראלי במטבע דיפלומטי שנועד לרומם את שמו בהיסטוריה.

8. חוסני מובארכ: הדיקטטור שנולד ממטס בודד

בצד המצרי צמחה דמות נוספת שבנתה קריירה שלמה על נרטיב שקרי: מפקד חיל האוויר, חוסני מובארכ. מטס הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים – למרות שהיה בעל השפעה מוגבלת בלבד על מהלך המלחמה הכולל – הפך בציניות מוחלטת לכרטיס הביקור הפוליטי של מובארכ.

מובארכ הפך את עצמו ל"גיבור הניצחון המצרי". על בסיס התדמית האישית הזו הוא מונה לסגן נשיא ולאחר מכן ביסס שלטון יחיד שנמשך 30 שנה. מצרים נזקקה לסמל ניצחון אישי כדי להדחיק את העובדה שבסיום הקרבות הטנקים של צה"ל איימו על קהיר, ומובארכ סיפק לה בדיוק את הדמות הזו – פרעה מודרני שנבנה כולו על שכתוב המציאות.

9. מנחם בגין: תסביך הלגיטימציה של המנהיג המבודד

השרשרת הזו הגיעה לשיאה הטרגי עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב-1977. בגין, מפקד האצ"ל שנרדף והוקע במשך עשרות שנים על ידי מפא"י כ"פשיסט" וקיצוני, סבל מתסביך פסיכולוגי עמוק: הצורך הנואש להוכיח לציבור הישראלי, לממסד הבינלאומי ולוושינגטון שהוא מדינאי בעל שיעור קומה, איש שלום ומנהיג אחראי.

כאשר סאדאת הגיע לירושלים במחווה תיאטרלית מבריקה, בגין נשבה בקסמיו. כדי לקנות את מקומו בהיסטוריה לצד פרס נובל, בגין אימץ את הטיעון המופרך לפיו סיני "אינה ארץ אבות" ומסר אותה "עד הגרגיר האחרון". הוא הרס את מפעל ההתיישבות בחבל ימית, ויתר על שדות הנפט שהעניקו לישראל עצמאות אנרגטית, וקיבע תקדים הרסני שכל משא ומתן עתידי יחייב נסיגה לקווי 1967 ועקירת יישובים. בגין הקריב נכסים אסטרטגיים קריטיים על מזבח הצורך האישי שלו בלגיטימציה.

10. בנימין נתניהו: שכלול הנרטיב של בגין ואינסטינקט ההישרדות הנצחי

החוליה הנוכחית בשרשרת – ומי שהפך לדמות הדומיננטית ביותר בעיצוב המציאות הישראלית – הוא בנימין נתניהו, יורשו האידאולוגי והפוליטי של מנחם בגין בראשות הליכוד.

אם אצל בגין המניע היה הצורך הנואש בלגיטימציה היסטורית כאיש שלום, אצל נתניהו המניע האישי שוכלל לכדי אמנות ההישרדות השלטונית הצרופה. נתניהו הבין מוקדם מכולם את כוחו של הנרטיב: תחת מעטה של רטוריקה ימנית תקיפה ("מר ביטחון"), הוא אימץ למעשה את המודל הפרגמטי והמתפשר של בגין כשהדבר שירת את שרידותו הפוליטית (מהסכם חברון ועד עסקת שליט וההבלגה המתמשכת מול חמאס בעזה).

המבנה הפסיכולוגי של נתניהו מושתת על תפיסה היסטוריוסופית אישית עמוקה, שלפיה הוא לבדו עומד כחומה בצורה מול השמדת העם היהודי. תפיסה משיחית-אישית זו יצרה עיוורון מקביל לזה של בכירי אמ"ן ב-1973: האמונה שניתן "לנהל את הסכסוך", לקנות שקט זמני במזוודות דולרים, ולהתעלם מהתעצמות האויב על הגדרות.

וכאשר הקונספציה קרסה במלוא עוצמתה ב-7 באוקטובר 2023, פעל שוב אותו מנגנון הישרדות מוכר שראינו אצל גולדה, בנדמן ופורת:

• הדיפת כל קבלת אחריות אישית והטלת מלוא האשמה על הדרג הצבאי וראשי המודיעין.
  
  
• ניהול המערכה לא רק מתוך שיקול אסטרטגי טהור, אלא מתוך מבט תמידי אל עבר היום שאחרי, ועדת החקירה העתידית, ושימור הקואליציה.
  נתניהו המחיש באופן המובהק ביותר את התזה: כאשר מנהיג מזהה את שרידותו האישית עם שרידות המדינה, כל הכרעה ביטחונית ולאומית משועבדת לטובת הביוגרפיה הפרטית שלו.
  
  

המסקנה: ההיסטוריה היא מעשה ידי אדם

כשמביטים בתמונת המאקרו, מחולשת קצין המחקר באמ"ן, דרך שליטת האליטה האקדמית בעיצוב זיכרון השואה, תסביך הנחיתות של סאדאת, שיתוק ההכרעה של גולדה, זעקת הבודד של מוטי אשכנזי, משחקי הכבוד של גמאסי, הסחטנות של קיסינג'ר, הציניות של מובארכ, הוויתור הטוטאלי של בגין, ועד להישרדות הפוליטית של נתניהו – מבינים שהמזרח התיכון לא הונע על ידי חוקי טבע בלתי נמנעים.

הוא עוצב בידי יחידים, בידי הפחדים שלהם, האגו שלהם, והצורך הדוחק שלהם לשרת את עצמם ואת ביתם. מי שרוצה להבין כיצד איבדה ישראל את יתרונה הצבאי והפכה מנצחת מובהקת למדינה נסוגה, שסועה ומאוימת, אינו צריך לחפש תיאוריות סוציולוגיות מורכבות; הוא צריך להביט ישר בעיניהם של אותם אנשים ולזכור: הכל אישי.