התעמולה הנאצית

הנאצים התבססו על רגש הפחד במדיניות הפנים והחוץ. תחושות הפחד, החרדה, והאימה, שחשו בני האדם כולם חיילים ואזרחים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו נקודת המוצא לתעמולה של היטלר בימי השלום של אחרי המלחמה. לאחר שהוא ביסס את הפחד כרגש קיומי בסיסי, הוא המיר אותו, באמצעות עיקרון "הילחם, ברח או קפא", לתעמולה של הרתעה והפחדה, במדיניות הפנים והחוץ.

תעמולת ההרתעה היתה בשימוש אינטגרלי, ותנאי הכרחי לפעילות המשטר. הנאצים הפנימו את העיקרון בשיטתיות ובהתמדה, במטרה להכין את העם הגרמני לעימות כולל. לכן ההפחדה לא היתה אמצעי תעמולה נאצי ישיר, בניגוד לדעה המקובלת. הם העדיפו שכנוע פסיכולוגי, באמצעות רעיונות מרומזים, במטרה לפנות לרוב הא-פוליטי באוכלוסיה. סרטי הבידור היו כלי תעמולה מרכזי למשיכת תשומת הלב מטרדות היומיום, אך המשאבים העיקריים לתמיכה במתח הנפשי הלאומי הושגו באמצעות תמונת עולם מוגבלת, שראתה ביהודים אויב בלתי נגמר. התודעה הטבטונית התעוררה לחיים באמצעות למידה במעורבות נמוכה, מתחת לסף התודעה, באמצעות חזרה על סיסמאות קליטות. היטלר עצמו ראה בתעמולה סוג של גסות רוח. הפניה שלו היתה ישירות לרגש הנקמה, לתחושת חוסר השיוויון, ולהבדל בין טוב לרע. לכן הפרודיה העצמית לא הרתיעה אותו. באמצעות חידוד הניגודים התעמולה מאפשרת בחירה נטולת ספקות, גם אם היא מופרכת. כל גרמני נירשם לפעילות פוליטית כלשהיא, והגרמנים נלחמו למען היטלר עד הסוף המר. כחלק מתהליך ההעצמה שעבר העם הגרמני, עלתה גם רמת הציפיות שלו מהמשטר, והוא היה מוכן לשתף פעולה במניפולציות. המותג הנאצי התבסס על עוצמה. כה חזקה היתה תחושת העוצמה הצבאית שהקנתה התעמולה, בעיקר באמצעות האמונה בנשקי הפלא, עד שחזית העורף לא התמוטטה עד הרגע האחרון. זאת בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שבה העורף היה הנקודה החלשה. שיקולי הרווח וההפסד זוהמו באמונה עיוורת בהיטלר.

באמצעות האהבה לקולנוע של הנוער הגרמני כבשו הנאצים את רגשותיו ויצרו את כוחם האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה. המתקפה התעמולתית התחילה בשנת 1934, באמצעות שעת חובה קולנועית אחת לשבוע בבתי הספר, שבה הוצגו, בהוראת גבלס, סרטים בעלי ערך פוליטי. התפישה החינוכית היתה שעל בתי הספר להיות פתוחים לשכנוע אידיאולוגי, וכי אין אמצעי טוב יותר לכך מאשר הסרטים. שעת הקולנוע התרחבה למערכי שיעור, באמצעות ''המשרד לסרטים חינוכיים'', שהיו לו סניפים בכל רחבי גרמניה, ותוך כשנתיים צייד יותר מ-70,000 בתי ספר ואוניברסיטאות בכל הדרוש. הרוב המוחלט של הסרטונים היו למעשה תעמולה שנועדה להכשיר את הנוער למלחמה. היה זה חינוך צבאי, בשיתוף הצבא. התרומה הישירה של גבלס היתה תוספת הקרנת חובה של סרטי תעמולה ארבע פעמים בשנה. אחרי יום הלימודים התחילה מתקפת התעמולה החשובה ביותר, ''שעת הקולנוע לצעירים'', שארגנה תנועת ''צעירי היטלר'' עבור חבריה אחת לשבוע, עם חובת נוכחות. הצפיה בסרטים אלה היתה חשובה מאד עבור גבלס. החל משנת 1937 ארגנה המפלגה הנאצית כנס שנתי בנושא קולנוע לנוער. דרישה מרכזית של אנשי חינוך היתה ליותר סרטי תעמולה מלחמתיים עם גיבורים. חברות סרטים הזדרזו לענות על הדרישה, ויצרו סרטים מתאימים.

הצעירים בגרמניה צפו בשפע של סרטים דוקומנטריים טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. הסרטים החשובים ביותר היו  אלה של קרל ריטר, אשר זכה למעמד נכבד מאד בהיררכיה של UFA ובממסד התרבותי הנאצי. מכונת התעמולה של גבלס הפיקה סרטים דוקומנטריים בקטגוריה נוספת, של ''חינוך פוליטי''. הם היו בעיקר אנטי-בריטיים או אנטי-רוסיים. הם הוקרנו בעיקר בארועי תעמולה, או במפגשי צעירי היטלר. סרטים אלה ציירו את ''גרמניה הנציונל-סוציליסטית החדשה והחזקה'', שנלחמת ''באויב הישן והמושחת, היהודים והבולשביקים''. שולבו בהם הימנונים נאציים. אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים ביותר היה ''אירופה התעוררי'' [1937], אשר הציג את הסדר החדש מבית מדרשם של היטלר ומוסוליני, תקף את הסדר הפוליטי הבינלאומי של מדיניות הביטחון המשותפת, והכפיש את חבר הלאומים. 

בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית היתה רבה מאד, ותהליך הדה-נציפיקציה בגרמניה היה בלתי אפשרי למעשה.  עד כדי כך גדול היה כוחה של התעמולה בסרטים. באמתחתו של היטלר היה ארסנל גדול של כלי תעמולה, ועבור הצעירים הסרטים היו הכלי היעיל ביותר. הנאציזם נשען על אהבת הנוער לקולנוע, ויצר רשת מאורגנת שלכדה אותו. התהליך התחיל עוד בימי רפובליקת וויימאר, כיוון שהצעירים בתקופה זאת נעדרו הכוונה, ועתידם נראה לוט בערפל. לחלל הזה, שהיו לו משמעויות פוליטיות, נכנסו אנשי המכירות הנאצים ובראשם היטלר כמנהל השיווק הממולח. באמצעות הפניה לתאוות ההרפתקאות של הנוער כבשו הנאצים את רגשותיו וכוחו האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה.

מחקר שנעשה מגלה כי בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית על תלמידי בתי הספר בבלגיה היתה רבה מאד. במהלך הכיבוש הנאצי שררה בה תוכנית הלימודים הנאצית. התוכנית היתה מחוזקת בכ-300 סרטונים, באורך כ-10 דקות כל אחד, בכל תחומי החינוך. כולם היו ערוכים באופן מושך עין, במטרה לשבות את לב התלמידים. הם הוצגו בשילוב הרצאה מוקדמת, ולאחרי ההקרנה נערכה לתלמידים בחינה. לאחר חמש שנות כיבוש היתה השפעת סרטוני החינוך התעמולתיים כה רבה, שרבים מהתלמידים אימצו רעיונות נאציים. אם זאת היתה השפעת החינוך הנאצי על תלמידים במדינת כיבוש, נקל לשער, לפיכך, מה רבה היתה השפעת הנאציזם על הנוער הגרמני. כה גדול היה כוחה של התעמולה, עד שמהלך הדה-נציפיקציה החינוכי בגרמניה, עקירת העקרונות הנאציים מהתודעה, היה בלתי אפשרי.

התעמולה הנאצית לא נקברה בהריסות ברלין. היא ממשיכה להתקיים בתרבות הפופולרית בצורות שונות גם בימינו. מזכרות נאציות הן מוצר צריכה נפוץ בשווקי האינטרנט הגלובליים. הטוטאליות של מערכת הסמלים הזאת מסווה את המפלצת שעמדה מאחוריהם. הנאצים, לפיכך, הורישו לזיכרון ההיסטורי את תדמיתם באופן שבו חפצו. אנו רואים אותם באותו האופן שהם ראו את עצמם. כיום הם חלק מתעשית התרבות הפופולרית. הקולנוע בימינו הטמיע את הנאצים כחלק אינטגרלי. בסדרות סרטים נפוצות כמו ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס, מלחמת הכוכבים, וסדרות פעולה נוספות רבות, מופיעה דמות משנה נאצית, בעלת מאפיינים מובהקים. היא מייצגת את הרע,  אך עושה זאת בדרך פארודית, באמצעות קווי דמות מוגזמים, באופן שמעורר כלפיה תחושת ביטול. הסרטים אמנם מציגים את הנאציזם במלוא אכזריותם, יותר אף מאשר נעשה במחקרים אקדמיים, אך הם משייכים אותם לעולם הדמדומים של הפנטזיה. הם מתקיימים כמיתוס הכרחי בדמיון הקולקטיבי, כמו הרומאים. מיתוס השואה והתקומה מחוויר לעומתו, כמו שחורבן בית שני מחוויר לעומת התיפארת הרומית. ברלין של ימי וויימאר השתדלה למחוק את זוועות מלחמת העולם הראשונה באמצעות החיים הבוהמיים. היא לא היתה ביטוי של קריסת מערכות, אלא מיתוג הגיוני מחדש של גרמניה. היה זה ניסיון להעביר את מרכז הכובד מהכלל אל הפרט. אך הדמוקרטיה לא שרדה מול מפלגה שפיתחה אידיאולוגיה של הישרדות. יש כאן גם לקח עבור מי שמנסים בימינו ליצור ''הנדסת שביעות רצון'' באמצעות תעמולה ופירסום. ההתנסות והתחכום מגיעים בעיסקת חבילה, ויחד הם יוצרים את החברה היצירתית המכובדת. 

מבנה הדעת הספירלי

בימינו החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית,  מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית קינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

להוויה העיגולית, באופנים השונים, יש ביטויים צורניים רבים בחיי היומיום. דוגמאות אחדות הן: הגלגל, המדחף, ההוריקן, עין המצלמה, וגליל סרט הקולנוע. כיוון שהחשיבה החזותית במיטבה היא  גיאומטרית, התפתחו ממנה צורות גיאומטריות רבות שבסיסן הוא מעגל בעל תוכן, המציג תרשים לפתרון מבוכים.  מעגל כזה, במקרים רבים, מתחיל בנקודת אמצע, ומתפתח בקו רציף של מעגלים גדולים יותר ויותר עד לשולים החיצוניים. הוא נקרא ספירלה. בתרבות האנושית, צורת הספירלה היא בעלת חשיבות רבה כמבנה דעת.  מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, אשר היו הדומיננטיים בתעופה בכל המחצית הראשונה של המאה ה-20, השתלבו עם מבנה הדעת הספירלי. סממן בולט זה כמעט ונעלם בעקבות התפשטות השימוש במטוסי הנוסעים הסילוניים, אשר בהם המנוע מחופה במעטפת צינורית, שהטורבינה מוסתרת בה וכמעט ואינה נראית לעין. 

הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד לגישה פרונטלית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת ממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות. 

למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוא נפוץ מאד בתחום החינוך והארגון, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מתאים יותר ללמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. מודל זה מתאים גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. הוגי הדעות  של הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. 

לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד מממבוכים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך המעגלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון  המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות ונתפסת כקוריוז אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית. 

תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונת הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים באורח בלתי מדעי. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה בחלקו כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב השדה, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו. 

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום.  זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת גם בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים מעט מאד ספרים בנושא זה.

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עם האישה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש הדו קרב הגורלי בין החייל העריק למנהיג המיליציה האכזר.  

ההילולה - השלאגר הגדול של הקיץ האחרון

 

בעקבות חלום נבואי על סבו שנפטר, פרוספר, גיבור הסרט, לוקח את המשפחה ותושבי השכונה להילולה אצל ה"באבא סאלי" בנתיבות. העלילה מסתבכת כשבעקבות טעות בדרך, הם מגיעים לליבה של עזה ונחטפים. 

החטופים מנסים את כל השיטות מהשכונה כדי לברוח מהשבי, בזמן שעברייני השכונה עובדים על תוכנית בניסיון לחלץ אותם מבחוץ. 

כשהם סוף סוף מצליחים להשתלט על החוטפים ומוכנים להימלט, לידה לא צפויה של אשת אחד החוטפים, מסבכת אותם שוב. 

בסרט ''ההילולה'', שלום אסייאג מגלם דמות הדומה מאד לאריה דרעי. הסרט הוא קומדית בורקס פרועה, עם להקת דמויות שהן קריקטורות של ישראל השניה והשלישית בשנות ה-1980. המוחצנות שלהן במסגרת הדינמיקה הקבוצתית היא המאפיין הבולט של הסרט, והאוטובוס הנוסע בכבישי הארץ נדמה כמתפרק כתוצאה מכך.

הסרט הופץ לבתי הקולנוע ביוני 2023, והיה שובר הקופות מס' 1 לאורך כל הקיץ וחגי תשרי, עד שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, תאריך הטבח בעוטף עזה.

בעקבות הטבח הופסקה כליל הקרנת הסרטים בבתי הקולנוע בכל רחבי הארץ, עד לתאריך בלתי ידוע בעתיד הנראה לעין.

יחסי חוץ ופנים בסרטי יום הקולנוע הישראלי 2023

האדם חי במרחבי העולם

הרבה יותר מאשר בזמן.

חוץ ופנים הם כמו לא וכן

ובסיס לכל מה שקיים.

על בסיס תובנה זאת אפשר לנתח חמישה סרטים ישראלים שהוקרנו במסגרת יום הקולנוע הישראלי 2023. הסרטים הם:

ההילולה

המזח

כולם ממתינים לי

שבע ברכות

גן קופים

בדירוג על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' מוביל הסרט ''ההילולה'' בכיכובו של שלום אסייאג, המגלם דמות הדומה מאד לאריה דרעי. עלילת הסרט עוסקת בחבורת שכנים הנוסעת באוטובוס להילולה בנתיבות, אך טועה בדרך, מגיעה לעזה ונשבית. הסרט הוא קומדית בורקס פרועה, עם להקת דמויות שהן קריקטורות של ישראל השניה והשלישית בשנות ה-1980. המוחצנות שלהן במסגרת הדינמיקה הקבוצתית היא המאפיין הבולט של הסרט, והאוטובוס הנוסע בכבישי הארץ נדמה כמתפרק כתוצאה מכך.

במקום השני על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''המזח'', המתרחש במלחמת יום כיפור, במוצב על גדות תעלת סואץ. יש בסרט סצנות חוץ מרהיבות של לוחמה על גדות התעלה, הכוללות את צליחת התעלה על ידי המצרים, קרבות שריון, ולוחמת תעלות. במקביל מופיעות סצנות הפנים, המתרחשות במעמקי הבונקרים, ובפרט בחדר הקשר ובונקר הפצועים. גיבור הסרט, שהוא רופא המוצב, מקשר היטב בין סצנות הפנים והחוץ, ובפרט בסצנת הכניעה למצרים בסוף הסרט.

בניגוד לסרטים זה, שלושת הסרטים הבאים להלן מציגים מסע הולך וגובר אל תוככי הנפש, חזותי ותוכני, המתחיל בכתלי הבית, נמשך בשולחן הסעודה, ומסתיים במכונת הכתיבה.

במקום השלישי על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''כולם ממתינים לי'', בכיכוב אקי אבני בתפקיד מפיק קולנוע מצליח. סרט זה הוא המבריק ביותר מבחינה קולנועית מבין החמישה, שכן הוא ברובו סצנות ממצלמות סמויות, אותן שתל בביתו גיבור הסרט, במטרה לעקוב אחר המוזמנים למסיבת הפתעה עבורו. דמויות המוזמנים המוחצנים, שהם מצמרת תעשיית הקולנוע המקומית, מקנה לסרט תחושת פתיחות. הוילה המפוארת היא הגיבור השני של הסרט. השימוש במצלמות הסמויות מאפשר מעברים מהירים, שהם חלק בלתי נפרד מהקולנוע בימינו.

במקום הרביעי על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''שבע ברכות'', העוסק באישה שהופרדה בילדותה ממשפחתה, ונמסרה לאחות אימה העקרה, במטרה לשמור על מסגרת הנישואין שלה, על פי מנהג שהיה מקובל ביהדות מרוקו. המסורת המשפחתית של יוצאי מרוקו בישראל לפני דור שנים היא גיבורת הסרט האמיתית. העלילה מתרחשת כולה סביב שולחנות האוכל הארוכים בדירות שונות של בני המשפחה הגדולה, המארחים את האישה, שהתחתנה בגיל מבוגר עם בחיר ליבה, לשבע סעודות בשבעה ימים. במהלך הסעודות מתגלגל ומתפתח סיפור האימוץ, ונחשפת מצוקתה הנפשית של האישה כתוצאה מהפרידה ממשפחתה המקורית. השפה המדוברות בסרט הן עברית, אך חלקים משמעותיים הם במרוקאית ובצרפתית. השפות הנוספות יוצרות תחושת אותנטיות, אך פוגמות בשטף ההבנה של הצופים.

במקום החמישי על פי מידת השילוב בין ''חוץ ופנים'' נמצא הסרט ''גן קופים'', בכיכוב אדיר מילר. הסרט עוסק בסופר מתוסכל, השוכר שחקנית שתגלם חוקרת הכותבת ספר על יצירותיו, שהוא כתב בעצמו. העלילה עוסקת ביחסי ההדרכה והפיקוח בין הסופר המבוגר לשחקנית הצעירה. הוא מכניס מראש, לפיכך, את הצופים לעולמו הפנימי של הסופר. מונולוגים שלו במהלך העלילה מדגישים זאת עוד יותר. למרות שבסרט יש קטעים המתרחשים בחוץ, כמו בבתי מלון ואולפני טלוויזיה, גם הם נדמים כמתרחשים במוחו של הסופר. יוצר הסרט, אבי נשר, מוכר בזכות הנוף הפנורמי האנושי שהוא מציג דרך עדשת המצלמה. סרט זה מגשר בין הנוף של פני וגוף האדם לנופו הנפשי, עם נגיעות לנוף הגיאוגרפי של ארץ ישראל, החצויה מבחינה דמוגרפית. בחירה מוצלחת יותר של השחקניות הראשיות היתה מוסיפה לו, על מנת לשדר אמירה חברתית מובהקת.

חג ראש השנה, הסרט "ספרות זולה" ומלחמת יום הכיפורים.

 

ראש השנה נחשב ליום בו נולד העולם, ובו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם.

סרט הקאלט המכונן של טרנטינו,"ספרות זולה" (1994), מתרחש לאורך יממה, ומחולק מבחינת התוכן לארבעה חלקים מרכזיים שונים, בעלי רצף כרונולוגי. בכל אחד מהם צמד גיבורי עלילה ססגוניים, המגולמים על ידי שחקנים מצוינים.

אלא שבהחלטה שרירותית של יוצר הסרט, חלקיו אינם מופיעים בסדר הכרונולוגי. החלק הראשון מופיע בסוף, והחלק האחרון מופיע לפניו, באמצע הסרט. התחלת הסרט היא אוסף אפיזודות קצרות, שנועדו להכין את הצופה לבאות. ההתחלה היא בסוף, והסוף הוא באמצע, כי החיים הם ניסיונות וטעויות.

דבר דומה קרה גם למכונת המודיעין ערב  מלחמת יום הכיפורים בתשל'"ג, החל משבוע לפני ראש השנה. לכן יש לראות את כל התקופה מערב ראש השנה ועד לאחר הפסקת האש כמקשה אחת הדוקה.

ערב ראש השנה הוא שיא המוכנות הנפשית לקראת הבאות, שיא של מתח פנימי שאין שני לו, ומגיע לתהומות חסרי חקר. לכן קיימת חזרה לשגרה הדרגתית מיד לאחר מכן, בבחינת "במופלא ממך אל תחקור".

לאחר ראש השנה, יום השיא, מכונת המודיעין חזרה לשגרה הדרגתית בעשרת ימי התשובה. מסיבה זאת נתפסו מקבלי ההחלטות עם שורה תחתונה שגויה, על פי  משל "זאב זאב", המחובר לכפרת עוונות מוסללת מראש וחתומה כדין, כגרסה שגויה של ספרות זולה.

גם תהפוכות קבלת ההחלטות של בני פלד ניתנות להבנה על רקע זה. הוא שינה את התוכניות של הפעלת חיל האוויר בימים הראשונים כמו על פי אפיזודות בסרט.

מהלך המלחמה היה בהתאם לכך. באמצעיתה כבר נקבע סופה, על פי התסריט של עשרת ימי תשובה. תמונת הנצחון היתה ברורה עוד לפני שלב חציית התעלה. 

מי שנכנסו בעובי הקורה של חקר המחדל, הפכו את יום כיפור לציר שסביבו העלילה, למרות שראש השנה היה היום המכריע מבחינה פסיכולוגית. החוקרים קבעו שהימים המכריעים היו ערב יום הכיפורים, כאשר בפועל מה שהתרחש נקבע, למעשה, כבר בראש השנה.

ראש השנה היה היום המכונן, שניצח על כל מתווה המלחמה. הוא יצר תחושת בטן גורפת שהניעה את כל השיקולים. זאת כמו קטעי סרטים בעלי עוצמה דומה, שהודבקו ברצף לא הגיוני. אין פחדן ואין גיבור במלחמה - יש אינסטינקטים, והאינסטינקט נולד בראש השנה.

הלן מירן

הלן מירן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין 2020

הלן מירן [1945- ] נולדה בלונדון לאב ממוצא רוסי ואם אנגליה. היא החלה להופיע על הבמה עוד כשלמדה בבית ספר היסודי, ובבגרותה למדה תיאטרון. היא התחילה להופיע כשחקנית החל מאמצע שנות ה-1960, וממשיכה בכך באינטנסיביות עד ימינו. מירן היתה בזוגיות עם ליאם ניסן בראשית שנות ה-1980, והיא בת זוגו של הבמאי האמריקאי טיילור הקפורד מאז 1986. אין לה ילדים. בשנת 2003 קבלה תואר אצולה בריטי.

מירן היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. היא אחת מ-21 השחקנים בעולם שזכו בכל שלושת הפרסים היוקרתיים ביותר: פרס אוסקר לקולנוע, פרס אמי לטלוויזיה ופרס טוני לתיאטרון. 

הדמויות שגילמה במהלך הקריירה הן ברובן תפקידים ראשיים בולטים, של נשים עוצמתיות, השולטות על הסביבה הגברית. במיוחד בולטים תפקידי המלכות שלה, וביניהן: קליאופטרה, הקיסרית אשת קליגולה, ליידי מקבת, מלכת דנמרק ב'המלט', אשת המלך ג'ורג' השלישי, אליזבט הראשונה, קתרינה הגדולה, אליזבט השניה, ועוד. קטגוריה שניה של דמויות שהיא התבלטה בהן, בצורה מרשימה לא פחות, היא של נשות צבא וחוק וביניהן: קוסמונאוטית, מפקחת משטרה, קולונלית, סוכנת חשאית, ועוד. לאחרונה שיחקה בתפקיד גולדה מאיר בסרט בשם ''גולדה'', הנמצא בימים אלה [מרץ 2022] בשלבי הפקה מתקדמים. 

להלן אחדים מתפקידיה הבולטים של הלן מירן:

קולונל קתלין פאוול בסרט ''עין בשמיים'' [2016]

הלן מירן מגלמת בסרט זה קולונלית בצבא האנגלי העוקבת מלונדון, באמצעות כטב''ם אמריקאי, אחר טרוריסטים בניירובי. מידע חדש שמגיע אליה הופך את המעקב למסוכן ודוחק, והיא חייבת לקבל את ההחלטות הקשות. 

כמנהיגה צבאית מודרנית, פאוול נדרשת לנהל משא ומתן לא רק על גבי רשת התקשורת המתקדמת להנחיית תקיפות רחפנים, המוטסים על ידי טייסים המוצבים בנוואדה, אלא גם על ההשלכות המסובכות, המשפטיות, הפוליטיות, האישיות והציבוריות של פעולתה. 

עבור הבמאי גאווין הוד, מירן הייתה האדם שלכד את הדמות המורכבת הזו: "הדמות היא אכזרית, נחושה, אינטליגנטית מאוד, ומאוזנת לחלוטין. יש להלן מירן יכולות משחק אמיתיות ואת הכוח שצריך כדי לגלם את הדמות הזו." 

לצורך התפקיד, מירן התייעצה עם אנשי צבא כדי ללמוד על "מאפייני הדמות שלה, סגנון הדיבור, סוגי החוויות, והדברים שיש להתגבר עליהם כאישה בצבא". היא הבינה את הלחץ העצום שמפקדת כמו פאוול צריכה להתמודד איתו, ואמרה: "אתה צריך לקבל החלטות ואתה צריך לקבל אותן מהר. אתה לא יכול להיות הססן. בעיצומו של קרב, כמו 'בלאק הוק דאון', אין לך זמן לומר 'האם חוקית מותר לנו לעשות את זה?' כי אתה צריך לעמוד על הרגליים." 

דרך דמות הקולונלית בסרט, מירן היתה יכולה גם לסקור את קורות החיים המדהימים שלה בתפקידי משחק של נשים חזקות. ה"טיימס" ציין כיצד ההופעה שלה מסכמת קריירה של דמויות מפקדות: "אם אי פעם היינו צריכים הוכחה לכך שהלן מירן היא לא רק בעלת סמכות, אלא יש לה ביצי פלדה, ''עין בשמיים'' הוא ההוכחה". 

הלן מירן ב''עין בשמיים''

מפקחת המשטרה ג'יין טניסון בסדרת הטלוויזיה הבריטית ''החשוד העיקרי'' [1991-2006]

בשנת 1991, הלן מירן, שזכתה למוניטין של אחת השחקנים השייקספיריים הטובים והאסרטיביים ביותר בבריטניה, זכתה לתשומת לב בינלאומית כשעלתה למסך הקטן בתור הבלשית המפקחת ג'יין טניסון בסדרה אודות המשטרה הבריטית. 

יוצרת התוכנית, לינדה לה-פלנט, חשבה במקור על מירן לתפקיד: "לאחר שכל ששת פרקי הסדרה בעונה הראשונה נכתבו, נשאלתי מי אני רוצה שתגלם את ג'יין, הצעתי זאת להלן, שאת עבודתה הערצתי בתיאטרון. ראיתי באישיותה עוצמת פלדה, כח כבידה, שהתאימו לחלוטין לתפקיד". 

בעוד מירן מעולם לא גילמה עד אז תפקיד שוטרת, היא הבינה את הטבע האנושי: "זו הפעם הראשונה שאני מגלמת שוטרת, אבל לא הייתי אומרת שזו הפעם הראשונה שאני מגלמת דמות כמוה. למעשה, הדמות שגילמתי שהיתה הכי קרובה אליה היא ליידי מקבת!" מירן העלה את דמות הבלשית במצוקה לרמה שייקספירית. בראיון לניו-יורקר היא אמרה: "היא הישגית, אובססיבית, פגיעה, אגואיסטית בצורה לא נעימה ומבולבלת. אבל היא טובה במה שהיא עושה והיא מסורה לחלוטין". 

הטניסון של מירן נלחמת כדי לגלות את האמת מאחורי סדרה של רציחות מבעיתות,  באותה מידה שהיא נלחמת כדי להחזיק מעמד במשטרה הנשלטת על ידי גברים. עבור קהלי התוכנית, ששודרה בבריטניה לפני שיובאה לאמריקה, שישה חודשים לאחר מכן, ההופעה של מירן הייתה בבחינת תגלית. הצהובון הבריטי "הסאן" הכריז כי: '''פרקי הסידרה הם אחת מאותן תוכניות נדירות שמרתקות את האומה, אירוע טלוויזיה. אלפים בוודאי דחו את תוכניות יום שני בלילה כדי לעקוב אחר מקרה הרצח האכזרי בעלילה, שסחפה אותם באמצעות קצב מהיר". 

הסדרה חזרה, באופן לא סדיר, מידי שנים אחדות, עם תיק חקירה חדש, עד שהעונה השביעית והאחרונה, בשנת 2006, חשפה את טניסון כבלשית מזדקנת ואלכוהוליסטית, שעדיין נאבקת למצוא את מקומה במשטרה ששינתה את פניה. ככל שדמותה הייתה שחוקה ועייפה, הטניסון של מירן גם העמיקה מבחינה רגשית, והפכה לאחת הדמויות המתמידות והמורכבות ביותר של הטלוויזיה. 

על הופעותיה בסידרה מירן הייתה מועמדת לשישה פרסי אמי, וזכתה בתואר 'שחקנית מצטיינת' שלוש פעמים. מבקר הטלוויזיה של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" אמר על הופעת שירת הברבור של מירן בסדרה כי: "אין מנוס מכך שהסוף כבר כאן, לא עבור טניסון בלבד, אלא עבור דמות טלוויזיה אהובה ומיני-סדרה שהרימה את הטלוויזיה לגבהים חדשים".

הלן מירן ב''החשוד העיקרי''

המלכה אליזבט השנייה בסרט ''המלכה''[2006] 

כשהטלוויזיה הבריטית הגתה סיפור היסטורי, הממחיז את ההשפעה של מותה של הנסיכה דיאנה ב-1997 על משפחת המלוכה והציבור הבריטי, הייתה באמת רק שחקנית אחת שהם דמיינו לתפקיד המלכה אליזבת השנייה. המפיק אנדי האריס, שעבד עם הלן מירן בעבר בסדרת ה''חשוד העיקרי'', זיהה מיד את הדמיון בין השחקנית למלכה: "היא בדיוק כמו המלכה. אנשים מעריצים אותה, והיא גם נראית כמו המלכה!" 

במהלך הקריירה שלה, מירן הפגינה זיקה אמיתית לגילום דמויות מלכותיות. היא שיחקה, והייתה מועמדת לאוסקר, על תפקידה כמלכה שרלוט בשנת 1995 בסרט ''טירוף המלך ג'ורג''', ולקחה על עצמה את גילום הדמות הראשית במיני-סדרה ''אליזבת הראשונה'' משנת 2005, עליו זכתה בגלובוס הזהב ובאמי. אבל יש הבדל גדול בין לשחק גברת מחופשת לבין אדם חי, המחובר לטרגדיה לאומית בת פחות מעשור. כפי שאמר הבמאי סטיבן פרירס לניו יורק טיימס: "אתה לא רק מתמודד עם האחריות שלך כלפיה, אלא גם עם כך שלכל אחד בקהל יש רגשות מאוד חזקים, ויודעים עליה הרבה". 

כדי להטמיע את הדמות הנכונה, מירן קראה ביוגרפיות, חיפשה בארכיוני חדשות, וצפתה בסרטונים אינסופיים של המלכה אליזבת השנייה, מסרטוני חדשות בשחור-לבן שלה כילדה קטנה, ועד לצילומי טלוויזיה עדכניים. 

בעת שמירן למדה להכיר את המידה האנושית במלכה, היא גם זיהתה משהו ששתי הנשים חלקו ביניהן, ואמרה ל"ניו יורקר": "אני מעריצה אותה כשחקנית". כשהסרט יצא, המלכה אליזבת השנייה השיבה למחמאה, שיבחה את הופעתה של מירן, והזמינה אותה לארמון בקינגהאם לארוחת ערב. 

המלכה לא הייתה לבד בשבחיה. עשרות מבקרים היללו את הופעתה של מירן: "הלן מירן מגלמת את תפקיד המלכה אליזבת בצורה כל כך יסודית, שהשינוי שלה מדהים. שחקנית פחותה ממנה אולי הייתה מסוגלת לשלוף את הפרסונה הטיקסית, אבל לתאר את המלכה כרב-ממדית ואנושית, כמו מירן, ומקרינה נחישות פלדה יחד עם פגיעות ומבוכה, הוא הישג מופתי. תנו לה את האוסקר עכשיו." לאחר כמה חודשים מירן קיבלה את פרס האוסקר שלה, כמו גם את פרסי גלובוס הזהב, באפט''א וסא''ג על הופעתה.

הלן מירן ב''המלכה''

המחסלת בדימוס ויקטוריה ווינסלאו בסרט ''אדום'' [2010] 

בשנת 2010, הלן מירן הרחיבה את טווח המשחקים שלה בכך ששלפה תת-מקלע עבור המותחן ''אדום'', בהשראת ספר הקומיקס של וורן אליס וקולי המנר באותו השם. סרט הפעולה של רוברט שוונטקה ליהק את הלן מירן כסוכנת חשאית בריטית, בין יתר סוכני הארגון 'אדום' בדימוס, 'שהם מסוכנים ביותר'. רשימת השחקנים כללה את ברוס וויליס, מורגן פרימן וג'ון מלקוביץ'. 

מירן, שרכשה את המוניטין שלה כששיחקה בתפקידים ספרותיים ותרבותיים, נמשכה לכיף של לעשות משהו אחר לגמרי. כפי שהיא אמרה: ''זו לא הייתה 'המלכה'. הקסם היה ברוס וויליס, שמלת ערב ומקלע". עבור רבים, זה לבדו היה שווה את מחיר הכניסה. אחד ממבקרי הקולנוע התלוצץ: "אם אתה כמוני, אתה תסבול הרבה שטויות  בסרט רק כדי לראות את הלן מירן אוחזת בנשק חצי אוטומטי. אתה יכול לטעון שגם הלן מירן אוחזת בנשק חצי-אוטומטי זה שטויות. אולי כן, אבל אין שטויות טובות מאלה." 

בעוד שמירן בהחלט הצטיינה בתפקידה כלובשת שמלות ערב, ויורה צרורות ממקלעים, רובים ממש לא היו העיקר עבורה. בראיון ל'פיננשייל טיימס אמרה: "אני מוצאת כי אקדחים בחיים האזרחיים הם כל כך נוראיים, כל כך מסוכנים, כל כך הרסניים. אבל ידעתי כשהצטרפתי לסרט הזה שכולנו נשתמש ברובים. חשבתי הרבה על האלימות, אבל החלטתי לעשות את זה בכל זאת, כי חשבתי שזה סרט חכם”. 

אחת הנקודות החכמות בסרט הייתה האופן שבו הסיפור ודמויותיו ערערו, באופן קומי, את עמדות הקהל לגבי מגדר וגיל. מירן אמרה לקהל בקומיק-קון: "פשוט הייתי אומרת שכאדם מבוגר, אתה מביא אנרגיה אחרת ליצירה, ואולי זו האנרגיה של חוכמה וניסיון". על תפקידה ב'אדום' קיבלה הלן מירן את פרס 'השחקנית המתריסה כנגד גיל וגיליות' מאת 'ברית עיתונאיות הקולנוע'.

הלן מירן ב''אדום''

גולדה מאיר בסרט ''גולדה'' [2023]

להלן מירן יש קשר ארוך שנים עם ישראל, שהחל עוד בשנות ה-1960, כאשר התגוררה עם בן זוגה בקיבוץ, והמשיך בשני ביקורים נוספים. לדבריה: "אני אוהבת את ישראל וחושבת שזאת מדינה נהדרת. למרות כל הקשיים והכאב שישראל עברה ותעבור בעתיד, הדבר הנהדר בישראל הם הישראלים, והם אלו שידעו להתוות את הדרך".

מירן בחרה לגלם את דמותה של ראשת ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, בסרט הקולנוע החדש "גולדה" של הבמאי הישראלי גיא נתיב. הסרט החדש יעסוק במנהיגה הראשונה והיחידה שעמדה בראש ממשלת ישראל, ובעיקר במה שחוותה וכיצד פעלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

מירן סופגת באחרונה ביקורת חמורה ואף ברוטלית מפלסטינים ותומכיהם, הטוענים כי בחירתה לגלם את דמותה של מאיר מעידה על היותה 'תומכת ישראל'.

מנגד, קיבלה מירן ביקורת מצד השחקנית היהודיה מורין ליפמן, אשר כתבה מכתב פתוח ל'גארדיין', בו הסבירה כי מירן, שחקנית לא יהודייה, אינה מתאימה לגלם את מאיר: ״הלן תהיה אדירה. היא שחקנית טובה, סקסית ואינטליגנטית. היא גם מתאים לתפקיד. אבל לדעתי, אם גזע או מגדר מגדירים את הדמות, אז האתניות והמוצא הנכון צריכים להיות עדיפות. יהדותה של הדמות כה חשובה. אני בטוחה שהלן תהיה מצוינת, אבל בן קינגסלי לעולם לא יוכל לגלם את נלסון מנדלה. פשוט אי אפשר לחשוב על זה אפילו״.

מירן הגיבה בראיון ל'דיילי מייל', והסבירה את הבחירה בה מצידו של גיא נתיב, במאי הסרט, שהוא יהודי וישראלי: ״אמרתי לגיא, אני לא יהודייה, ואם אתה רוצה לחשוב על כך וללכת לכיוון אחר אז אין בעיה, אני לא איפגע מההחלטה ואבין אותה לגמרי. אבל הוא רצה מאוד שאשחק את התפקיד, ומשם התחלנו לרוץ. אני מאמינה שזו החלטה שצריכים לקבל, והיא לגיטימית. אבל השאלה היא: אם אדם שאינו יהודי לא יכול לגלם יהודי, האם יהודי יכול לגלם דמות לא יהודיה? יש המון חוסר צדק נוראי במקצוע שלי כרגע. אני מכבדת את מורין במידה רבה, ואני אוהבת אותה כשחקנית, ללא כל ספק. הייתי שמחה להיפגש עימה, לשבת על כוס תה ולשוחח על הנושא. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאהיה גולדה לא מוצלחת. ואז הלך עליי''.

מירן מגדירה את גולדה מאיר כ"אישה מעוררת יראת כבוד, אינטליגנטית וחזקה". היא אמרה שלשחק את דמותה היה ה"אתגר הגדול בחייה". תמונה ראשונה של מירן מהסרט מראה דמיון מדהים  לגולדה מאיר. נדרשו שעתיים של איפור מידי יום כדי להגיע לכך. גיא נתיב מסר: "כבר זמן רב אני מעריץ גדול של הלן מירן, שהתחברה באופן מבריק לדמותה של גולדה עם כישרון מדהים, אינטליגנציה, עומק ורגש, ועושה צדק עם העושר והמורכבות של האישה המדהימה הזאת".

הלן מירן בסרט ''גולדה''

אתר הסרט ''עין בשמיים'', ממנו נלקח רוב הטקסט המופיע בפוסט זה

האתר האישי של הלן מירן

הלן מירן בויקיפדיה

הסרט ''סטיריקון'' של פדריקו פליני

 

הסרט ''סטיריקון'' יצא לאור בשנת 1969 והתקבל בביקורות מעורבות, כנראה בשל גאוניותו והיותו מוקדם לתקופתו. הוא ניתן להגדרה כאקספרסיוניסטי-אקזיסטנציאליסטי. עבור הנוער חובב הקולנוע של אותה תקופה, הסרט תיעד בדיקנות את החוויות הקיומיות שלהם, בעידן שנות ה-1960, הסיקסטיס, שהיו רוויים בסמים ומין, אך גם בביקורת על מוסדות השלטון וחיפוש אחר זהות עצמית. למרות שהסרט מתרחש ברומא העתיקה, אפשר להעתיק את חוויות הסרט למציאות הישראלית הפוסט מודרנית של אותם ימים, ולחוויות של חיילים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים, אשר התגייסו לצבא לאחר שראו את הסרט, והוא הפך לחלק מהמאגר התרבותי האישי שלהם. הסרט השלים עבורם חוויה תרבותית של סרטים פוסט מודרניים, שהיו נפוצים באותה תקופה, וביניהם הסרטים הישראלים של אורי זוהר. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבות הצורך בשיקום אישי ולאומי, דעך זוהרם של הסרטים הפוסט מודרניים לטובת קולנוע שמרני ואורח חיים שמרני.

הסרט ''סטיריקון'' מספר את קורותיו של צעיר, המחפש אחר חוויות חדשות, זהות עצמית, ובטחון אישי וכלכלי, בימים שבהם האימפריה הרומית דעכה, והשלטון המסורתי התחלף באנרכיה שבה שלטו ההון, הכוח, המיעוטים האתניים והאמונה האזוטרית. 

הסרט הוא ייחודי בעוצמתו החזותית. הוא מורכב כולו מסצנות תיאטרליות, שבהן יש רקע ותפאורה סוריאליסטים סטאטיים, כמו בתיאטרון. התפאורה הסוריאליסטית היא מהממת. בצפיה ראשונה היא נראית מקוטעת, אך בצפיה חוזרת מבינים שהיא נועדה לשדר מסר של מציאות ללא הגיון מרחבי וכרונולוגי, אלא הווה תמידי. גם העלילה מקוטעת, ומורכבת מחוויות נפרדות, שכל אחת מהן מתחילה ומסתיימת כסיפור בפני עצמו. המשחק הוא תיאטרלי. הוא מורכב ברובו ממונולוגים של השחקן הראשי. המונולוגים הם ארוכים ובלתי פוסקים, נמלצים. הם שכלתניים ונבוכים בתוכנם, בדיוק כמו שמצופה גם מצעיר מתלבט בימינו. הניגוד בין החזותיות הבוטה לתוכן המילולי המהוסס הוא החוויה המרכזית מהסרט. 

פליני מעביר מסר של ביקורת נוקבת על מערכת החינוך, שאינה מכשירה את הנוער לחיים. זאת למרות שפיתחה גישה מערכתית וקיברנטיקה מודרנית, לצורך התמודדות עם המציאות הטכנולוגית המורכבת. ביקורת זאת מחוזקת על ידי העובדה שהסרט מבוסס על ספר מקורי מהתקופה הרומית. הגושפנקא ההיסטורית מרהיבת העין מלמדת אותנו שמאומה לא השתנה למרות חלוף הדורות הרבים, ו'מה שהיה הוא שיהיה'. המסר מתאים גם לימינו, שבהם בני האדם אובדים ונשבים במרחבי הקיום החזותי השטחי של התקשורת האלקטרונית המשעבדת. 

''סטיריקון'' - הסרט המלא של פדריקו פליני ביוטיוב

מודרניזם מיתי, פוסטמודרניזם, היפרמודרניזם

ההיסטוריה מתחילת המאה ה-20 ועד למחצית המאה ה-21 מתחלקת, בקווים כלליים, לשלוש תקופות עיקריות:

מודרניזם מיתי - המחצית הראשונה של המאה ה-20. המודרניזם המיתי קשור להמצאות הקולנוע והמטוס, ולעליית המשטרים הפשיסטיים. 

פוסטמודרניזם - המחצית השניה של המאה ה-20. הפוסטמודרניזם קשור להמצאות הטלוויזיה והחללית, ולצמיחת מדינות העולם השלישי והזהות  המיגדרית.

היפרמודרניזם - המחצית הראשונה של המאה ה21. ההיפרמודרניזם קשור להמצאות האינטרנט והמטוס הבלתי מאויש, ולפריחת הגלובאליזם.

כל אחת מתקופות אלה צמחה על גבי העקרונות המרכזיים של העידן שקדם: המודרניזם המיתי קם על גבי התיעוש. הפוסטמודרניזם קם על גבי המיתוס. ההיפרמודרניזם קם על גבי הדיאלוג. 

הסרט ''סטיריקון'' נוצר בשיא עידן הפוסטמודרניזם, שנתן את הטון בכל המחצית השניה של המאה העשרים. אחד המאפיינים הבולטים של העידן הוא השימוש בסטרוקטורליזם, שהוא מושג הצמד הבינארי, ועל פיו ההוויה האנושית מתחלקת לזוגות משלימים, כמו אדם וחווה. ''סטיריקון'' הוא סטרוקטורליסטי, כיוון שיש בו הבחנה ברורה בין המימד החזותי לטקסטואלי, היוצרים ניגוד משלים, שיוצר חוויה ביקורתית ובונה כאחת. 

מעניינת השאלה לאן הנתיב הפוסטמודרני הסטרוקטורליסטי היה לוקח את צעירי שנות ה-1960, לו היה ממשיך להתפתח, ולא נקטע בעקבות מלחמת יום הכיפורים. האם הוא היה מצליח להתמודד גם עם נושא 'החור השחור' של השואה, שאליו נקוותה המחשבה של חלק מהם.

''סטיריקון'' מצליח להמחיש את החוויה האישית של השואה יותר מכל יצירה אחרת. זאת כיוון שהוא משלב את הסוריאליזם, שלוקח את הזהות האישית לקצה הגבולות, יחד עם הסטרוקטורליזם שמאפשר התבוננות שקולה.

דמויות הנשים בסרט ''עין בשמיים''

בדרמת מלחמה פרובוקטיבית זו, קולונלית בריטית מבקשת תקיפת כטב''ם על קבוצת מחבלים בניירובי. המצב מסתבך כאשר טייס אמריקאי מגלה שילדה בת תשע נכנסה לאזור היעד, מה שמאלץ מספר מנהיגי צבא ופוליטיקאים להתווכח על דרך הפעולה הטובה ביותר. הסרט משתייך, לפיכך, גם לז'אנר של סרטים אייקוניים העוסקים במנהיגות צבאית מוסרית ובטירוף שבמלחמה, כמו ''שבילי תהילה'' ו''צלף אמריקאי''. הסרט הוא מותחן שמשאיר את הצופים עם חומר רב למחשבה, כי הוא מציע מספר נקודות מבט בצורה מאוזנת. התסריט מאפשר לעצור בכל נקודה בסיפור ולפנות לכיוון שונה.

''עין בשמיים'' בוחן לעומק את מעמד האישה בעולם המודרני באמצעות דמויות נשים רבות. על פי פול ויריליו, האישה היא כלי הרכב הראשון באנושות. הגבר הוא הנוסע הראשון שלה, בבטן אימו ההרה, ולאחר מכן ביחסי האישות והמשפחה. אחרי האישה באה עבורו הניידות הרגלית, לאחר מכן המוטורית, ולבסוף האלקטרונית. המדיה הדיגיטלית מאפשרת לנשים לגלות ניידות עצמאית מופלאה. המהירות מאפשרת לאישה הגדרה עצמית מחודשת. הנשים הופכות להיות ניידות מאד, ומסוגלות ליצור הגדרות חדשות של עצמן. כיום אפשר להתיחס לאישה כמשהו שהפסיקו לראות בו משהו אישי, אלא משהו קומוניקטיבי. האישה הפכה להיות כלי תחבורה נוסף במרחבי הסייבר והפסיקה להיות נוכחות פיזית. בנוסף, התפרקות התא המשפחתי גרמה לכך שהנשים התחילו לראות בו מסגרת מדכאת. יש הקבלה בין מעמד האישה למעמד האדם השחור בעידן הקולוניאלי.

הסרט ''עין בשמיים'' הוא סרט פוסט פמיניסטי, כיוון שהדמויות המרכזיות בו הן ברובן נשים. אמנם יש בו גם דמויות גברים משמעותיות, אך הן שוליות יחסיות. הנשים בסרט ממלאות, ברובן, תפקידים שהיו בעבר הלא רחוק נחלת הגברים בלבד. זאת כיוון שמדובר בסרט פעולה צבאי. סימן בולט לכך שיוצרי הסרט ביקשו להעביר מסר של נוכחות ושליטה נשית הוא שגם הדמות הרעה בסרט, של הארכי-טרוריסטית, היא נשית. 

חלוקת התפקידים משקפת מציאות בת ימינו, שבה נשים רבות ממלאות תפקידים רגישים במערכות צבאיות ובטחוניות. הצבא כיום מבוסס, במידה רבה, על תפעול מרחוק של כלי נשק. מערכות המודיעין, הפיקוד, השליטה והבקרה ממלאות תפקידים מרכזיים. הצורך בתקשורת אישית מפותחת ובתשומת לב היקפית הוא מרכזי, ונשים מצטיינות בכך יותר מגברים. 

על פי פול ויריליו, שחקני הבמה  נמצאים בחזית האמנות בעידן המדיה החדשה של התקשורת האלקטרונית, כיוון שהם חייבים להביא את גופם כדי ליצג, והמשהו הזה הוא כיום לא מוחשי, אלא מופשט. השחקן, בעצם השתתפותו במדיה האלקטרונית, שואל עד כמה אנחנו יכולים להרחיק עם נושא האדם כחומר גלם. ויריליו מתפלל שנציל את הגוף שלנו מההתחשמלות האלקטרונית. אנו  הופכים להיות גלים במקום גופים. הפכנו לאנטנות חישה וקליטה. ב''עין בשמיים'' הדמות הראשית היא קולונלית מבוגרת, לבושה מדים קרביים, היוצרת דמות פרובוקטיבית.

הדבר מוביל אותנו לתרבות הסייבר ולסייבר-סקס. הסייבר-פמיניזם הוא לכאורה העצמה של האישה באמצעות הסייבר, אבל מה שקורה יותר בפועל הוא הסייבר-סקס. הוא הפך להיות נושא ומושג מרכזי להתעסקות, על כל אופניו, וגורם מרכזי בתלישות האנושית המודרנית, שהיא היעדר קשר אישי משמעותי.  

עידן הסייבר מאתגר את הזהות המינית. דמויות הנשים בסרט הן בלתי מיניות. אפשר היה לנצל את ההקשר הנשי ולבחור בדמויות נשים מצודדות יותר, אך יוצרי הסרט נמנעו מכך. נבחרו שחקניות שהמראה החזותי שלהן הוא ממוצע. הן אינן מכוערות, אך גם אינן צעירות יפות תואר. לפיכך, תשומת לב הצופים ממוקדת באופן בו דמויותיהן ממלאות את תפקידן, וברמת המשחק שלהן. המשחק מאתגר במיוחד. הוא נעשה ברובו כמעט ללא תנועה, במצב ישיבה, תוך שיח אינטראקטיבי טלפוני.

הדגש על דמויות הנשים בעלות מראה ממוצע מעניין עוד יותר גם כי הסרט ''עין בשמיים'' הוא, לכאורה, סרט פעולה צבאי ריאליסטי, ואפשר לעסוק בו בהקשרים שונים. אך בליבתו הוא עיסוק של הצלם במצלמה ובמדיה החזותית. סרטים בהם המצלמה ממלאת תפקיד מרכזי מאופינים, בדרך כלל, בסגנון אמנותי ובבחירת דמויות נשים בהתאם לכך.

''עין בשמים'' אינו פורמליסטי. אין בו יומרה עיצובית. הוא אנושי, כמעט דוקומנטרי בסגנונו. מה המסר?  יש בסרט שלילה לכל מה שהוא פאשיסטי. הפאשיזם הצטיין בגישה אמנותית בסרטים, בפרט סרטי תעופה. התעופה היתה גורם מרכזי בעצוב דעת הקהל בגרמניה הנאצית. במידה רבה באמצעות סרטים שהפכו את המטוס והטייס לאייקון.

ב''עין בשמים'', נושא התיחסות נוסף לשחקנים/יות  באופן שונה מהמקובל הוא הקלוז-אפים.  יש לדמויות הצבאיות המופיעות בו מבט על של פני הנוף, שגם מעניק תחושה של גיבור על. תקריב הפנים מחליף את פני הנוף. הקולנוע מרבה להשתמש בתצלומי תקריב של פני השחקנים הראשיים על מנת להבליט את מה שהוא חפץ. למרות זאת, אין בסרט זה הקפדה על מראה פנים מושלם. הם מצולמים בתקריב פעמים רבות, אך חשוב יותר ההקשר החזותי אל הרקעים מאחוריהם, והתוכן של דבריהם.

דמויות הנשים המרכזיות בסרט ''עין בשמיים''

הדמות הראשית בסרט היא הקולונלית האנגלית המבוגרת קתרין פאוול, אותה מגלמת הלן מירן. היא לבושה בבגדי שדה צבאיים לאורך הסרט, ומנהלת את המבצע החשאי מבונקר מבצעים משוכלל בלונדון. היא מפקדת על אנשי צבא, רובם גברים, ברחבי תבל. הדמות היא מפתיעה, כיוון שהתפקיד שייך מסורתית לגברים מחוספסים. מירן ממלאת דמות של אשת מקצוע, שהזהות המינית אינה חשובה לה, אלא ביצוע המשימה. זאת גם ההתייחסות אליה מצד הכפופים לה. הלן מירן הגיעה לתפקיד זה כשמאחוריה שורה של תפקידים ראשיים בהם היא גילמה, בהצלחה חסרת תקדים, דמויות של נשים מפקדות ועוצמתיות, מהדה הופר עד המלכה אליזבט.

לא פחות חשובה היא דמות הילדה הקטנה עליה מועלם, אותה מגלמת עיישה טאקו, שהיא פליטה בחייה האישיים. הילדה מתגוררת בשכונת עוני בניירובי. היא מככבת בסרט במשך דקות רבות, וסביבה נסוב הציר הדרמטי של העלילה. גם דמותה היא בעלת מאפיינים גבריים. היא חיה בסביבה פונדמנטליסטית, המדכאת את הנשים. למרות זאת היא לומדת בסתר, כי אסור לנשים ללמוד. היא משחקת בחישוק, דבר האסור מטעמי צניעות. עיסוקה כמוכרת לחם דורש תעוזה, שכן הוא מתבצע בסביבה אלימה במיוחד, עם אנשי מיליציה חמושים המפטרלים ברחוב בלי הפסקה. 

מפעילת מערכות הכטב''ם בבסיס קריץ' על יד לאס וגאס בנוואדה, פיבי פוקס, אותה מגלמת קארי גרשון, ממלאת תפקיד שנועד עד לא מזמן לגברים בלבד. היא טייס המשנה, לצידו של הטייס המפעיל את הגאי הכטב''ם. היא אחראית על הכנות הטיל לירי, ושותפה מלאה להחלטות המבצעיות. 

תת שרת החוץ בקבינט הממשלתי שמפקח על המבצע היא אנג'לה נורתמן, אותה מגלמת השחקנית מוניקה דולאן. דמותה מאתגרת, כיוון שהיא נמצאת בחדר מלא דמויות גבריות בוגרות ממנה, בכירות וסמכותיות, וביניהן שר וגנרל. היא מעזה לערער על החלטתם לבצע ירי מיידי. בסבבי דיון נוקבים היא מצליחה לעכב זאת. 

דמויות משנה נשיות נוספות ממלאות בסרט תפקידים מבצעיים חשובים:

הסוכנת החשאית בניירובי - ליד בית הטרוריסטים בניירובי מוצבת מכונית מסחרית סגורה, שממנה מתפעלים מערכות שונות שעוקבות אחר המתרחש בבית. על כל המערכות מפקחת סוכנת מקומית.

מפענחת התצלומים בפרל הארבור - היא חיילת האחראית על פענוח תצלומי הכטב''ם וזיהוי הטרוריסטים באמצעות תוכנות זיהוי פנים. כשהיא מופיעה רואים כי היא שולטת בסביבת עבודה עמוסת מרקעי מחשב, ויש גבר כפוף לה.

נציגת הממשל האמריקאי - היא אזרחית בתפקיד בכיר, שיש לה מונולוג חשוב בסרט, ולפיכך היא מבססת את הנוכחות הנשית בו. היא מגדירה את הבסיס האתי לפגיעה ההכרחית בילדה, על בסיס טבלת ניקוד של נזק היקפי. 

הארכי-טרוריסטית - היא מופיעה בראש רשימת המבוקשים, וכעת זאת ההזדמנות לחסל אותה. תפקיד הטרוריסט שמור בדרך כלל לגברים. בחירה בדמות אישה מאפיינת את העידן הפוסט פמיניסטי, שבו  הנשים נמצאות בשורה אחת עם הגברים בכל המישורים. 

גלרית דמויות הנשים בסרט ''עין בשמיים''

הקולונלית	הילדה
מפעילת מערכות הכטב''ם	תת שרת החוץ
הסוכנת החשאית	מפענחת התצלומים
נציגת הממשל	הטרוריסטית