''משפט הקופים'' התרחש בשנת 1925, בתקופה של עלייה באנטישמיות העולמית. מורה בשם ג'ון סקופס הורשע בהוראת תורת האבולוציה בניגוד לחוק בטנסי. המשפט עורר תשומת לב בינלאומית ועורר דיון נוקב על היחסים בין דת ומדע. הוא נתפס כסמל למאבק בין חופש הביטוי והדעות לבין דת וקונבנציונליות. מחאות הסטודנטים נגד ישראל כיום, מבטאות גם הן התנגדות למה שנראה כאי צדק וחוסר שוויון.
ויליאם ג'נינגס ברייאן, אולי הפוליטיקאי הבולט ביותר בארצות הברית ברבע הראשון של המאה העשרים, בחר לרדת מרום מעמדו ולהיות התובע במשפט שהתנהל בעיר כפרית קטנה. הסיבה לכך היתה חרדתו העמוקה מהתפשטות תורת הגזע בארצות הברית, כתוצאה מאימוץ תורת האבולוציה של דרווין, באמצעות הפופולריזציה שנעשתה לה על ידי ניטשה. חששו, כאדם מאמין, היה מהדרוויניזם החברתי, אשר נובע ישירות מהאבולוציוניזם. ברייאן ראה כיצד הפופולריות של הנושא גוברת בקרב המשכילים, בעיקר בזכות ההערכה הרבה לניטשה בקרב הציבור המשכיל.
ברייאן היה אחד הפוליטיקאים שפעלו למען חקיקת ''חוק באטלר'', למניעת הוראת תורת האבולוציה, על שם חקלאי וחבר קונגרס פונדמנטליסט מטנסי שיזם את החוק, והיה מעריץ שלו. בשנת 1922 נתן ברייאן סדרה של הרצאות, שמטרתן היתה להוכיח את הצורך באלוהים, בתנ''ך, ובמושיע. הקריאה של ברייאן נגעה בנימי נפשם של הפונדמנטליסטים. הבוחרים בכ-20 מדינות לחצו על המחוקקים להפוך לבלתי חוקי ללמד את האבולוציה בבתי ספר ציבוריים. ברייאן הפך למנהיג הלאומי של התנועה הזאת. הוא אמר שממש לא אכפת לו אם התיאוריה של האבולוציה נכונה, כי הוראתה החלישה את האמונה הדתית אצל הצעירים.
ברייאן התכוון לשאת את משנתו המלאה בנאום הסיכום של התביעה ב''משפט הקופים'', שהיה הכינוי הפופולרי למשפט בעל תהודה עולמית בנושא זה, שנמשך שבוע ימים בשנת 1925, בעיירה דייטון בטנסי. אך כתוצאה מהודאה מוקדמת ומפתיעה באשמה של הסניגור קלארנס דארו, אשר שנה אחת בלבד קודם הגן על ליאופולד ובייב, צמד הרוצחים הצעירים שהושפעו מניטשה, נמנעה ממנו הזכות לשאת את דבריו.
נאומו של ברייאן, שאורכו כ-15,000 מילים, ובו ראה את פסגת הגותו, התפרסם ברחבי ארצות הברית ימים אחדים לאחר המשפט, ויצא לאור בסיפרון הנצחה. ברייאן מת במהלך ההגהות הסופיות לפני הפרסום.
בהצגה ''יירש רוח'', שנעשתה על פי המשפט, דמותו של ויליאם ג'נינגס ברייאן שוחקה תמיד כדמות הליצן, חוצפן, מתנשא, צדקני, מסוגל לראות את העולם באופן צר בלבד, ופונדמנטליסט מוגבל. לא נראה שזאת האמת לאשורה. בראיין היה אדם שרץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים, נואם גדול, ולפיכך היה צריך להיות טמון בו משהו שהוא יותר מליצן. בריאן היתה טמונה גדולת הרוח - הוא לא היה שרלטן, הוא היה אדם פנטסטי שהפך אובססיבי לתנ"ך. היכולת של ברייאן להאמין, ללא ספקות, היתה קרובה להפתיע לאורתודוקסיה היהודית. בלשון הפופוליזם, טען ברייאן טענות ערך על מה שטוב, מוסרי וצודק, וקידם מדיניות שתשמור על האינטרסים של העם הפשוט מפני האינטרסים המדכאים והמנצלים של האליטה. רק במובנים מצומצמים הוא שילב את הטיעונים הפונדמנטליסטים.
ויליאם ג'נינגס ברייאן והדרוויניזם החברתי
ויליאם ג'נינגס ברייאן (באנגלית: William Jennings Bryan; 19 במרץ 1860 - 26 ביולי 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי. הוא היה מנהיג האגף הליברלי שלהמפלגה הדמוקרטית, והתמודד מטעמה במירוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים (ב-1896, 1900 ו-1908). הוא ייצג את מדינת נברסקה בקונגרס של ארצות הברית ושירת בתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון בשנים 1913–1916. ברייאן השתייך לזרם הפרסביטריאניזם בנצרות והיה נוצרי אדוק, תומך בדמוקרטיה עממית, יריב של תומכי תקן הזהב, הבנקים ותאגידי מסילות הרכבת, מנהיג תנועת הכסף החופשי, פעיל שלום, תומך בחוק היובש, ומתנגד לדרוויניזם מסיבות דתיות. באמצעות קולו העמוק וסיוריו ברחבי המדינה, הוא נודע בתור אחד מהנואמים המבריקים ביותר של אותה תקופה. בשל אמונתו בטובם ובצדקתם של האנשים הפשוטים, הוא כונה "איש העם הגדול". בבחירות הצמודות של 1896 ו-1900 הוא נוצח בידי ויליאם מקינלי, אולם שמר על שליטה במפלגה הדמוקרטית, כשהוא נואם מעל 500 נאומים. ב-1896, ברייאן ביסס את המנהג של מועמדים לנשיאות לנאום ברחבי המדינה, בתקופה שבה מועמדים אחרים נשארו בביתם.
ברייאן התנגד לתורת האבולוציה הדרוויניסטית ולהשפעתה על אמריקה. הוא לא אהב, במיוחד, את הצד של הדרוויניזם החברתי בתורה זאת, שביטא השקפה כי העשירים והחזקים אינם חייבים לעניים. הדרוויניזם החברתי סתר את השקפתו של ברייאן על הנצרות, שעל פיה היה על בני האדם לעזור לעניים חסרי המזל.
אחרי שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, ברייאן קרא שני ספרים נוספים שעיצבו את צורת החשיבה שלו. הראשון היה ''לילות המפקדה'' שכתב הפרופסור האמריקאי ורנון קלוג, בו טען כי כי קצינים גרמנים במהלך המלחמה עשו את הקשר בין התיאוריה של דרווין לבין המאמצים הצבאיים שלהם. הגרמנים ראו את עצמם כחזקים, שמטאטאים הצידה בצדק את החלשים. הספר השני היה של הסופר הבריטי בנג'מין קיד "מדע הכוח", שבו טען שלדרווין היתה השפעה ישירה על חשיבתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. ההוגה הגרמני הכחיש את קיומו של האל והציע ל"סופרמנים" זכות לשלטון. ברייאן הסכים כי ניטשה הושפע מדרווין, והרעיונות של גרמניה הוכיחו לו כיצד חשיבה דרוויניסטית עלולה לפגוע בחברה.
בשנת 1921 נשא ברייאן נאום בשם "האיום של הדרוויניזם". הנאום יצא לאור לאחר מכן, ונמכר היטב לפונדמנטליסטים. ברייאן טען כי הנטייה הטבעית של הדרוויניזם היא להסיט מדרך הישר את מי ששם את אמונתו בתורת האבולוציה. ברייאן ידע שלא כל האבולוציוניסטים היו אתאיסטים, אבל הוא חשב שהנוצרים שקיבלו את התיאוריה הזאת היו מסוכנים עוד יותר לאמונה. ברייאן לא התנגד למדע או להוראה של העובדות, אך הוא האמין שלא ניתן להוכיח את תיאוריית האבולוציה. ברייאן גם אמר כי לאזרחים יש זכות לשלוט במה שמלמדים בבתי הספר הציבוריים בהם הם תומכים באמצעות תשלום מיסים. אם יש פונדמנטליסטים שמאמינים שהאבולוציה הרסה את האמונה הדתית, ובדרך זאת פגעה בחברה, היתה להם זכות למחות. הוא אמר כי אין לצפות מאנשים לשלם על ההוראה של היפותזה שקושרת אדם חברתי עם הפראיות. ברייאן זכה לתמיכה פוליטית של אמריקנים שהתנגדו למודרניזם. אנשים אלה נטו להיות מדרום וממערב ארצות הברית. הם גרו בעיירות קטנות, ורבים מהם היו חקלאים. הם תמכו במרד נגד המודרניות, ובכל שינוי בחברה שנדמה היה כי הוא מאיים על השקפותיהם הדתיות או על אורח חייהם המסורתי.
בשנת 1922 נתן ברייאן סדרה של הרצאות שנקראו "בדמותו". ברייאן האמין כי, כפי שאמר התנ"ך, אלוהים ברא את האדם הראשון בדמותו. מטרתו של ברייאן היתה לאשר את קיומו של אלוהים ואת הצורך בו, את האמת העובדתית בתנ"ך ואת הצורך בתנ"ך, ואת עובדת קיומו של ישוע ואת הצורך במושיע. הקריאה של ברייאן נגעה בנימי נפשם של הפונדמנטליסטים. בכ-20 מדינות הבוחרים לחצו על המחוקקים להפוך לבלתי חוקי ללמד את האבולוציה בבתי ספר ציבוריים. בטנסי התקבל חוק בנושא, שנקרא ''חוק באטלר''. ברייאן הפך למנהיג הלאומי של התנועה הזאת. הוא אמר שממש לא אכפת לו אם התיאוריה של האבולוציה נכונה. ההוראה שלה החלישה את האמונה הנוצרית אצל הצעירים, והובילה אותם לאתגר את זקני הקהילה ודמויות סמכות. מגיני האבולוציה אמרו כי זה ענין של חינוך - התלמידים לומדים לאתגר את האמונות המקובלות בחיפושיהם אחר האמת. אך ברייאן והפונדמנטליסטים המשיכו להילחם למען חוקים נגד הוראת האבולוציה בבתי הספר הציבוריים.
המעצר והמשפט של המורה ג'ון סקופס, שהורה את התיאוריה, היה במקורו יוזמה של האגודה לזכויות האזרח שנועדה לאתגר את חוק באטלר, אך עבור הפונדמנטליסטים נוצרה בדרך זאת ההזדמנות לאשש את תקפותו וישומו בשטח.
ברייאן היה היה בעל הכשרה כעורך דין. הוא חזר בלהיטות לעריכת דין, בפעם הראשונה כמעט שלושים שנה, כדי שיוכל להצטרף לתביעה במשפט הקופים, ולהגן על חוק באטלר. נוכחותו נראתה הולמת, כיוון שפעל רבות למען העברת החוק.
המשפט התנהל בדרג נמוך בעיירה דייטון בטנסי, ולא נסב כלל במקורו על אמיתות תורת האבולוציה, אלא על הזכות החוקית ללמד אותה. מכיוון שלא היתה קיימת זכות כזאת, בעקבות החלת חוק באטלר, היה ברור כי מבחינה משפטית המורה שלימד אותה, סקופס, הוא אשם. ההגנה קיוותה לפסק דין מקל, שתערער עליו לערכאה עליונה, שבה תעלה לדיון אמינות תורת האבולוציה. ברייאן הקטיגור, בנאום הפתיחה שלו, ביקש לסכל מהלך זה, ותקף בהרחבה את אמינות התורה. להגנה לא ניתנה רשות להעלות מדענים כעדי נגד. לכן העלה הסנגור דארו את ברייאן עצמו לדוכן העדים, במטרה לקעקע את כושר האמונה הדתית לעסוק במדע. לאחר שהצליח בכך, הודה דארו לפתע באשמה. הוא גרם בכך לסיום מהיר של המשפט, מבלי שברייאן יוכל להעלות אותו לדוכן העדים לחקירת נגד, ומבלי שיתנהל שלב הסיכום במשפט, שאליו ברייאן התכונן יותר מכל.
בספרון שהוציאו מקורביו ובו מופיע הנאום במלואו, מתוארים הימים האחרונים בחיי ברייאן. מיד לאחר המשפט הוא השקיע את מירצו בהגהות של הנאום, לקראת פירסומו כמוסף בעיתוני יום ראשון הקרוב ברחבי ארצות הברית. הוא קיווה שמעז יצא מתוק, והוא יכשיר בדרך זאת את הקרקע לקראת הערעור. בשיחה טלפונית עם העיתונאי שערך את הנאום לקראת הדפסתו, אמר שהוא שבע רצון מהתיקונים, ותיאר את הנאום כפסגת יצירתו. הוא מת כשעה לאחר מכן. הנאום הוא לפיכך צוואתו הרוחנית.
