הלוחמה התת-קרקעית בשירות ציר הרשע

הסבר/רקע

הסרטון מציג הרצאה שנמסרה במסגרת "המועדון העברי בפריז" על ידי יהודה כפיר – מהנדס אזרחי, חוקר לשעבר במכון למחקרים אסטרטגיים (INSS), וקצין מודיעין שדה ובינוי מבצעי בעברו (יוצא סיירת גבעתי ופיקוד העורף).

הנושא המרכזי של ההרצאה הוא \הלוחמה התת-קרקעית בשירות ציר הרשע (איראן, קוריאה הצפונית, חמאס וחזבאללה), והאופן שבו המערב ומערכת הביטחון בישראל כשלו פעם אחר פעם בהבנת המשמעות האסטרטגית של מימד זה. כפיר מציג ביקורת נוקבת על "ההתמכרות" המערבית לטכנולוגיה עילית ולכוח אווירי, אשר מתגלים כלא-יעילים מול מערכים תת-קרקעיים מבוצרים, ומציע פרדיגמה צבאית חדשה לחלוטין להתמודדות עם האיום.

תקציר מורחב של ההרצאה

1. הכשל המודיעיני והתפיסתי בהערכת המנהרות

• הפער בין תיאוריה למעשה: כפיר מצטט את אלוף (מיל') יעקב עמידרור לאחר מבצע "צוק איתן", שהודה בכנות כי ישראל ידעה על קיום המנהרות אך לא הבינה את משמעותן האסטרטגית [05:40].

• מעיה נקודתית לעיר תת-קרקעית: האיום ברצועת עזה התפתח בצורה מעריכית – ממנהרות הברחה פשוטות בשנת 2000 ועד לעיר תת-קרקעית שלמה ומסועפת ב-2023 [06:41].

• חסינות הנכסים של איראן: ראש אמ"ן לשעבר, תמיר הימן, הודה כי למרות גלי התקיפות המסיביים של חיל האוויר, תוכנית הגרעין ומערך הטילים של איראן כמעט שלא נפגעו, משום שהם מוגנים בעומק האדמה [08:02]. כוח אווירי יכול לשבש ולפגוע, אך אינו יכול להכריע מערכים תת-קרקעיים שנועדו לשרידות [08:48].

2. "ההתמכרות" המערבית לכוח האווירי

• אשליית העליונות: החברה המערבית וישראל מקדשות את הכוח האווירי והלווייני בגלל המהירות, הגמישות והיכולת לצמצם נפגעים, מה שהופך אותו לאהוד מאוד על פוליטיקאים [17:52].

• מגבלות האוויר והמודיעין: עליונות אווירית אינה רלוונטית למי שנמצא מוגן במנהרות [19:17]. בנוסף, מערכי המודיעין, התצפית והלוויינים מתקשים מאוד לדעת מה קורה בתוך האדמה, ולכן הערכות המודיעין לגבי המתרחש בפנים הן תמיד חסרות ולא מדויקות [19:40].

• לקחי ההיסטוריה (וייטנאם): כפיר מציג את דבריו של הגנרל הווייטנאמי וו נגויין ג'אפ, שציין כי האסטרטגיה האמריקאית נכשלה מכיוון שהתבססה על מתמטיקה של כמות מטוסים וטונאז' פצצות, תוך פספוס המשתנה הקריטי – רוח האדם והישענות הכוחות על האדמה שלהם [21:56].

3. דוקטרינת התת-קרקע של ציר הרשע

• קוריאה הצפונית כמובילה עולמית: בניגוד לתרבות המערבית, במזרח מבינים את התת-קרקע כמימד לחימה נוסף שמהווה משקל נגד לחיל האוויר המערבי. הצבא הצפון-קוריאני (החמישי בגודלו בעולם) נמצא ברובו מתחת לאדמה, כולל רשתות רכבות ואפילו שדות תעופה תת-קרקעיים [23:13].

• ייצוא הידע לחזבאללה: תאגיד כרייה צפון-קוריאני סיפק לחזבאללה ציוד הנדסי ויועצים מקצועיים שפיקחו על חפירת רשת המנהרות האסטרטגית והעמוקה בסלע של דרום לבנון [25:23].

• "ערי הטילים" באיראן: מאז שנות ה-90, איראן חפרה עשרות מתחמים אוטונומיים עצומים במעבה ההרים (כמו הרי הזגרוס) [26:44]. מתחמים אלו כוללים מסילות תת-קרקעיות לניוד ושיגור רציף של טילים וכטב"מים, והם חסינים כמעט לחלוטין מפני פגיעה מהאוויר [29:01].

4. אסטרטגיית "הכספת התת-קרקעית" באיראן

• חסימה יזומה של הגישה: כדי למנוע כל אפשרות של פעולת קומנדו מערבית להשתלטות על החומרים הגרעיניים, האיראנים קברו את הנכסים הללו לפחות בשלושה אתרים תת-קרקעיים וחסמו באופן יזום ומסיבי את מנהרות הגישה בעפר ובמחסומים פיזיים [36:51].

• היעדר יכולת הנדסית מערבית: המהלך הפך את האתרים ל"כספות" מוגנות. לכוחות האמריקאיים או הישראליים אין כיום את היכולות ההנדסיות הנדרשות לביצוע עבודות עפר וחפירה מסיביות כל כך בתוך שטח לחימה ובזמן מלחמה [39:06]. לטענת כפיר, לצבא סין, למשל, יש יחידות מנהור אורגניות שהיו מסוגלות להתמודד עם אתגר כזה, אך למערב אין [39:37].

5. ביקורת על תפקוד צה"ל במערכות האחרונות

• מבצע צוק איתן (2014): כוחות היבשה לא היו מאומנים, לא ידעו כיצד לאבטח, לחקור או לפוצץ מנהרות, והציבור הוטעה לחשוב שכל המנהרות הושמדו [42:38].

• מבצע שומר חומות (2021) ואשליית ה"מטרו": התוכנית למוטט את המנהרות על מחבלי חמאס מהאוויר כשלה ברובה, כיוון שחמאס התקין דלתות הדף מסיביות שצה"ל פספס את קיומן [44:46]. למרות זאת, המבצע שווק בהצלחה כהישג אדיר, מה שהוביל לשאננות כפולה של הצבא לקראת ה-7 באוקטובר [45:29].

• הלחימה הנוכחית: המפות המציגות "שליטה" מעל פני השטח מטעות ואינן משקפות את המציאות, שכן מתחת לפני השטח חמאס שומר על נכסיו [47:59]. גם לאחר זמן לחימה ממושך, מעל 60% ממנהרות חמאס לא הושמדו בצורה מוחלטת, והן ניתנות לשיקום [49:27].

• פספוס ההזדמנות בלבנון: צה"ל חושף מנהרות בלבנון ומפוצץ אותן עבור תמונות יחסי ציבור, במקום לנצל את התשתיות הקיימות הללו כדי למגן את כוחותינו מפני איום הרחפנים והכטב"מים [50:59].

6. הפתרון המבוקש: פרדיגמה חדשה ורובוטיקה

• הקמת חיל תת-קרקעי: כפיר טוען כי התעלמות הצבא מפיתוח יכולת התקפית תת-קרקעית דומה לחיל ים שנלחם ללא צוללות [01:51:23]. הוא קורא לאמץ את המלצת מבקר המדינה ולהקים חיל תת-קרקעי ייעודי, שישלב מומחים מתחומי הגיאולוגיה וההנדסה האזרחית (תחומים שכרגע נפקדים לחלוטין מיחידות הטכנולוגיה המובילות כמו מפא"ת) [01:05:38].

• חפירה אוטונומית ורובוטיקה: העתיד אינו טמון בשליחת חיילים אנושיים לרוץ בתוך מנהרות חשוכות וממולכדות, אלא בגיוס תעשיית הייטק ופיתוח מכונות חפירה אוטונומיות זעירות (TBM), רובוטים קרקעיים ומערכות טכנולוגיות מתקדמות שיילחמו מתחת לאדמה, כפי שנעשה כיום בשדות לחימה אחרים בעולם כמו באוקראינה [01:12:46].

הסרטון המלא זמין לצפייה בקישור: https://www.youtube.com/watch?v=JAmNXZVWQlc

2026: רחפני הנפץ של חיזבאללה – "הברזל של היום" מול "הצי בהתהוות"

 

הצי בהתהוות: המלכודת האסטרטגית שחוזרת על עצמה

מניתוח מחדל 1973 ועד מחדל 7 באוקטובר 2023 – והאיום הנוכחי בגבול לבנון (2026) עולה תובנה אסטרטגית חדה: שני המחדלים הגדולים בתולדות מדינת ישראל – מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת "שמחת תורה" (2023) – נובעים מאותו מנגנון פסיכולוגי-אסטרטגי עמוק. המנגנון הזה נקרא "צי בהתהוות". המושג, בהשראת הארסנל הימי של ונציה ושל בריטניה הגדולה, מתאר ארסנל טכנולוגי או צבאי שטרם מומש במלואו, אך נותן לבעליו תחושת ביטחון עמוקה. הצד שמחזיק ב"צי בהתהוות" נוטה להירדם על הכרית הנוחה של העתיד. הצד שרואה אותו אצל האויב – ממהר לתקוף, כי הוא מבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ונסגר.

1973: המיראז' כ"צי בהתהוות"

ישראל בנתה בחשאי מטוסי מיראז' ("נשר" ו"כפיר"). גולדה והדרג הבכיר ראו בכך ביטחון עתידי.

המודיעין (ובראשו רפי הר-לב, טייס מיראז' בעברו) קיבל דיווחים על מיראז'ים מצריים שהועברו מלוב, אך סיווג אותם כ"צפי התהוות" – אפשרות רחוקה.

חוסר מידע + תחושת כבוד מקצועי + הרצון "לא לסבך מצב מסובך" הובילו להערכת חסר.

סאדאת, לעומת זאת, ראה את "הצי בהתהוות" הישראלי והבין: עכשיו או לעולם לא.

2023: הלייזר ("מגן אור") כ"צי בהתהוות"

ישראל הכריזה על מערכת לייזר ליירוט רקטות. הדרג המדיני-טכנולוגי ראה בכך פתרון שישנה את חוקי המשחק תוך שנה-שנתיים.

סינוואר הבין בדיוק את ההיפך: חלון ההזדמנויות של מערך הרקטות שלו הולך ונסגר. הוא תקף לפני שה"צי בהתהוות" יהפוך למציאות.

2026: רחפני הנפץ של חיזבאללה – "הברזל של היום" מול "הצי בהתהוות"

הדפוס חוזר שוב, הפעם בגבול לבנון. ישראל ממשיכה להאיץ פיתוח והטמעה של מערכות לייזר (גרסאות מתקדמות של "מגן אור" / Iron Beam) ומערכות הגנה אוויריות נגד רחפנים. הדרג הביטחוני רואה בטכנולוגיה הזו את "הצי בהתהוות" הבא – הפתרון שינטרל את האיום האווירי הקטן והזול. במקביל, חיזבאללה הפך את רחפני הנפץ FPV מבוססי סיב אופטי לנשק המרכזי שלו בדרום לבנון (גם במהלך הפסקת האש).

הרחפנים הללו:

• זולים מאוד (מאות דולרים בלבד)

• חסינים לשיבוש אלקטרוני (jamming) בזכות כבל סיב אופטי

• קשים לגילוי וליירוט

• מדויקים ומסוכנים במיוחד נגד כוחות קרקעיים

הם כבר גבו מחיר דמים (הרוגים ופצועים רבים), משנים את כללי המשחק בשטח ומאלצים את צה"ל להתמודד עם איום א-סימטרי קשה.שוב אותו מנגנון:

ישראל בוטחת בטכנולוגיית המחר (לייזרים ומערכות מתקדמות).

חיזבאללה מכה עם הברזל של היום – רחפנים זולים, זמינים וקטלניים – בדיוק כמו שסאדאת וסינוואר עשו לפניו.

המנגנונים הפסיכולוגיים החוזרים

1. חוסר מידע ומידור – המעריכים בשטח אינם חשופים למלוא התמונה הטכנולוגית החשאית.

2. "צפי התהוות" / "צי בהתהוות" – מונחים מנחמים שמאפשרים להגדיר איום מיידי כאפשרות עתידית.

3. תחושת כבוד מקצועי ומדיני – קושי להודות שהאויב מצליח לחקות או לעקוף את "היהלום שבכתר" שלנו.

4. הרצון שלא לסבך – "המצב ממילא מסובך, למה להוסיף פאניקה?

מסקנה

"הצי בהתהוות" אינו כשל מקומי או טכני – הוא מחלה אסטרטגית קבועה.

הביטחון המופרז בטכנולוגיית המחר משתק שוב ושוב את היכולת להתמודד עם הברזל הפשוט של היום.

ב-1973 זה היה המיראז'.

ב-2023 זה היה הלייזר.

ב-2026 זהו איום הרחפנים הסיב-אופטיים מול מערכות ההגנה המתקדמות ש"כמעט מוכנות".

מי שרוצה לנצח במלחמה הבאה חייב ללמוד להבדיל בין "צי בהתהוות" לבין "צי קיים" – גם כשהצי שלו נראה מבריק ומבטיח יותר.

מרוץ החימוש הפסיכולוגי ומלכודת ה"צי בהתהוות" מ-1973 ועד 2023

 

הסבר ורקע

המאמר להלן מציג ניתוח עומק היסטורי, פסיכולוגי ואסטרטגי, הבוחן את קווי הדמיון המובנים בין שני משברי המודיעין הגדולים של מדינת ישראל: מחדל מלחמת יום הכיפורים (1973) ומחדל שמחת תורה (השביעי באוקטובר 2023). הניתוח חורג מההסברים המקובלים של כשל טכנולוגי מקומי או יוהרה נקודתית, ומגדיר את הכשלים הללו כחלק מ"מחלה קבועה של אימפריות" החוזרת על עצמה בדיוק כמעט מתמטי.

לפי תזה זו, המערכת הריבונית נופלת שוב ושוב למלכודת של ביטחון עצמי מופרז בשל טכנולוגיות עתידיות הנמצאות בפיתוח, בעוד האויב מזהה חלון הזדמנויות מצטמצם ומחליט להכות ב"ברזל של היום" דווקא מתוך פחד מטכנולוגיית המחר. הדינמיקה הזו מנותחת דרך מושגי מפתח כגון "צי בהתהוות" , "מלכודת חוסר המידע של המעריך" , ומנגנון "ההדחקה מתוך כבוד".

חלק א': שורשי המושג האסטרטגי – משל ונציה ומרוץ החימוש החשאי (1973)

כדי להבין את הדינמיקה העמוקה של כשלי המודיעין, יש לחזור אל המושג האסטרטגי "צי בהתהוות" (Emerging Fleet). המושג נשען היסטורית על המודל של הרפובליקה של ונציה במאה ה-16. ונציה לא החזיקה צי ענק שירקב במים, אלא ניהלה את "הארסנל" – מערך מספנות, חבלים וקרשים מתוחכם שאפשר לה לבנות ספינת מלחמה מאפס בתוך שבוע ימים. כדי להרתיע את אויביה, ונציה פשוט הזמינה שגרירים זרים לסיור בארסנל כדי להציג את פוטנציאל המהירות וצבירת הכוח שלה. מאות שנים אחר כך, בריטניה הגדולה שלטה בימים באמצעות אותה שכלתנות בדיוק. המונח המודיעיני "צי בהתהוות" מתאר אפשרות להתפתחות עתידית, פוטנציאל צבירת כוח הדרגתי שנתפס בעיני המעריך כדבר בלתי ודאי שייקח לו זמן רב להבשיל.

ב-1973, השכלתנות הונציאנית הזו הניעה את שני הצדדים במרוץ נגד השעון. נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, ידע שזמנו קצוב. הוא ראה את מטוסי המיראז' 5 זורמים בחשאי מצרפת ללוב (בניהולו של אשרף מרואן) והבין כי זהו חלון הזדמנויות זמני לצבירת כוח לפני שישראל תתעורר. המושג "צי בהתהוות" הניע אותו לתקוף מהר, לפני שהיתרון שלו יתפוגג.

מנגד, ראש הממשלה גולדה מאיר נשענה על אותה שכלתנות: היא ידעה שבחשאי, במספנות הטכנולוגיות של התעשייה האווירית, ישראל מייצרת הנדסה לאחור ובונה את ה"צי בהתהוות" שלה – מטוסי הנשר והכפיר העתידיים. ביטחונה של גולדה נבע מהידיעה שתוך זמן קצר המפעלים המקומיים יוכלו להוציא ארסנל שלם של מטוסי מיראז' כחול-לבן, מה שהעניק לה שקט מדומה שהזמן פועל לטובתנו.

חלק ב': מנגנון "ההדחקה מתוך כבוד" ומלכודת חוסר המידע של המעריך

האירוניה הכואבת של מחדל 1973 מתגלה בדמותו של אל"ם רפי הר-לב, ראש מחלקת מודיעין חיל האוויר במלחמה, ומי שהיה בעברו מפקד טייסת מיראז'. הר-לב היה "המומחה מספר אחת" למטוס המיראז', שהיווה את סמל הגאווה הלאומית והעליונות האווירית של מלחמת ששת הימים (ה"שחק"). כאשר הגיעו דיווחים מודיעיניים אמינים על כך שמטוסי מיראז' חונים על אדמת מצרים עם טייסים לוביים או מצריים, תחושת "הכבוד המקצועי והעצמי" שלו הפכה למנגנון מעוור.

הכבוד המקצועי לוחש למומחה שהאויב מחזיק בברזלים אך אינו מסוגל להגיע לרמה המבצעית, הלוגיסטיקה ושעות האימון המורכבות שנדרשות כדי להטיס את ה"יהלום" בשמיים. תחושת הכבוד הפכה את נשק האויב למחמאה עצמית ("הם מחקים אותנו מתוך ייאוש") והפעילה מנגנון של "הדחקה מתוך כבוד". הודאה בכך שהמצרים השיגו את מטוס הדגל של צה"ל הייתה מכה קשה מדי לכבוד הצבאי, ולכן המידע פורסם או קוטלג תחת המונח המנחם "צפי התהוות" – אפשרות רחוקה ובלתי ודאית.

במקביל, המעריך בשטח פעל תחת מלכודת חוסר המידע. בזמן שהר-לב ניסה לפענח את כוונות המצרים בתוך ערפל כמותי (לא היה ידוע כמה מטוסי מיראז' באמת עברו את הגבול) ותוך הסתמכות על אשרף מרואן (שפעל ככל הנראה כסוכן כפול שנועד לבלבל את המעריך ולשמור על שקט מדומה), הוא עצמו היה ממודר לחלוטין מסודות הייצור החשאיים של המדינה שלו בתעשייה האווירית. המפקד בחשיכה, שחווה מצב מסובך ומתוח ממילא במטה, בחר שלא "לזרוק פצצה מודיעינית" ולזעזע את המערכת כדי להגן על היציבות הקיימת, כשהוא בוטח בעליונות המוכחת של חיל האוויר. העיוורון הזה הוביל לכאוס מוחלט בזיהוי במהלך המלחמה, עד שחילוץ המצב דרש סימון משולשים צהובים ענקיים על כנפי המטוסי הישראליים למניעת הפלה עצמית.

חלק ג': השכפול המתמטי בשביעי באוקטובר 2023

המנגנון הפסיכולוגי והאסטרטגי הזה שוכפל בדיוק מתמטי חמישים שנה מאוחר יותר, ערב השביעי באוקטובר 2023, כאשר הברזל הפך לאור והמיראז' הפך ללייזר.

• הצד של חמאס (סינוואר): כאשר בכירים בירושלים הכריזו בפומבי כי "תוך זמן קצר לישראל תהיה מערכת לייזר ליירוט רקטות" (מערכת "מגן אור"), ההצהרות הללו הדהדו בעזה בדיוק כמו הסיורים של שגרירי המעצמות בארסנל של ונציה. סינוואר זיהה שלישראל יש "צי בהתהוות" טכנולוגי שישנה לחלוטין את חוקי המשחק וינטרל את מערך הרקטות שלו. הוא הבין שאם לא יפעל במהר – לפני שהלייזר יהפוך למבצעי בשטח – כל הארסנל שלו יהפוך לחסר ערך. הפחד מפני טכנולוגיית המחר של ישראל יצר חלון הזדמנויות מצטמצם והיה המניע הקריטי והמכריע לפרוץ את הגדר ולנצל את הברזל הישן של היום.

• הצד של הדרג המדיני: הדרג המדיני בישראל ידע על פריצות הדרך החשאיות במעבדות (מערכת הלייזר והמכשול התת-קרקעי). מתוך ידיעה זו, המנהיגים חשו ביטחון מוחלט (בדומה לגולדה מאיר ב-73') ונרדמו על "הכרית הנוחה של העתיד". הביטחון בטכנולוגיית המחר סימא את עיניהם, והם פירשו את בניית הכוח, האמצעים והאימונים של חמאס על הגדר כ"צי בהתהוות" בלבד – תרגילים ואיומים בלתי ודאיים שלא יעיזו להתממש מול העוצמה הישראלית.

חלק ד': מלכודת השטח והשקט המדומה בלילה שלפני

בדומה ל-1973, הדרג המדיני הותיר את המעריכים והמפקדים בשטח בחשיכה ובחוסר מידע לגבי הכוונות האמיתיות, כשהם ממודרים מתמונת המצב המלאה שבידי הדרגים העליונים. המעריך בשטח נאלץ להישאר "פשוט" מול תצלומי המצב הנתון, מבלי להבין את עומק הסכנה שמתחת לפני השטח.

בלילה שלפני האסון בשמיני עצרת 2023, המעריכים ראו סימנים מחשידים, אך המצב ממילא היה מורכב, מסובך ומתוח פוליטית וביטחונית. מתוך חוסר המידע המלא שלהם, ובשל הקונספציה המרגיעה של הדרג המדיני, המפקדים לא רצו לזרוק פצצה מודיעינית שתרעיד את המערכת, תסבך את המטה בפאניקה או תוביל לגיוס כוחות שווא. הם הסתכלו על הטנדרים והרחפנים של חמאס והניחו שמדובר באימונים בלבד במסגרת ה"צי בהתהוות", מתוך אמונה שהמערכות הקיימות יחזיקו מעמד. הם בחרו לשמור על השקט ועל יציבות המערכת, מבלי לדעת שהארסנל הטכנולוגי העתידי של ישראל הוא-הוא הסיבה המדויקת שבגללה האויב החליט לבוא.

הצי בהתהוות: המלכודת האסטרטגית שחוזרת על עצמה

מניתוח מחדל 1973 ועד מחדל 7 באוקטובר 2023 עולה תובנה אסטרטגית חדה ומדויקת: שני המחדלים הגדולים בתולדות מדינת ישראל – מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת "שמחת תורה" (2023) – נובעים מאותו מנגנון פסיכולוגי-אסטרטגי עמוק. המנגנון הזה נקרא "צי בהתהוות".

מהו "צי בהתהוות"?:

המושג, בהשראת הארסנל הימי של ונציה במאה ה-16 ושל בריטניה הגדולה, מתאר ארסנל טכנולוגי או צבאי שטרם מומש במלואו, אך נותן לבעליו תחושת ביטחון עמוקה. זהו כוח "בהתהוות" – לא מה שיש כרגע, אלא מה שייווצר בקרוב. הצד שמחזיק ב"צי בהתהוות" נוטה להירדם על הכרית הנוחה של העתיד.

הצד שרואה את ה"צי בהתהוות" של האויב – ממהר לתקוף, כי הוא מבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ונסגר.

1973: המיראז' כ"צי בהתהוות":

בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, ישראל בנתה בחשאי מטוסי מיראז' (פרויקט "נשר" ו"כפיר") במפעלי התעשייה האווירית. גולדה מאיר והדרג המדיני-ביטחוני העליון ראו בכך "צי בהתהוות" שיבטיח עליונות אווירית מוחלטת. במקביל, המודיעין הישראלי (ובראשו רפי הר-לב – מפקד המודיעין האווירי וטייס מיראז' בעברו) קיבל דיווחים על העברת מטוסי מיראז' מצרפת ללוב ומשם למצרים, באמצעות אשרף מרואן. אך הדיווחים סווגו כ"צפי התהוות" – אפשרות עתידית, בלתי ודאית, לא איום מיידי. רפי הר-לב, כמומחה הגדול ביותר למיראז', חווה חוסר מידע (מידור) ותחושת כבוד מקצועי עמוקה. הוא לא רצה "לסבך מצב מסובך ממילא" ולזרוק "פצצה מודיעינית" שתפריע לשקט המערכת. התוצאה: הערכת חסר קיצונית של היכולת המצרית. סאדאת, לעומת זאת, ראה בדיוק את אותו "צי בהתהוות" הישראלי – והבין שזו הסיבה לתקוף עכשיו, בחלון הזדמנויות אחרון, לפני שהטכנולוגיה הישראלית תנעל את השמיים.

2023: הלייזר כ"צי בהתהוות":

הדפוס חוזר על עצמו כמעט במדויק. ישראל מפתחת ומכריזה על מערכת לייזר ליירוט רקטות ("מגן אור"). נפתלי בנט ואחרים מדברים עליה כפתרון שישנה את חוקי המשחק. הדרג המדיני והטכנולוגי רואה בזה "צי בהתהוות" – ארסנל טכנולוגי שייתן עדיפות מכרעת תוך שנה-שנתיים. סינוואר, בדיוק כמו סאדאת, רואה באותן הצהרות שעון חול שמתרוקן. הוא מבין שה"צי בהתהוות" של ישראל עומד לנטרל את הנשק האסטרטגי המרכזי שלו – מערך הרקטות. לכן הוא חייב להכות לפני שהלייזר יהפוך למבצעי שוב. המעריכים בשטח נשארים בחשיכה, ממודרים, וחוששים "לסבך מצב מסובך". שוב, תחושת הביטחון העתידי משתקת את היכולת לקרוא נכון את כוונות האויב.

המנגנונים הפסיכולוגיים החוזרים:

1. חוסר מידע ומידור – המעריכים בשטח אינם יודעים את מלוא התמונה הטכנולוגית החשאית של מדינתם.

2. "צפי התהוות" – מונח מקצועי מנחם שמאפשר להגדיר איום קטלני כאפשרות עתידית רחוקה.

3. תחושת כבוד (מקצועי ומדיני) – קושי להודות שהאויב הצליח להשיג או לחקות את "היהלום שבכתר" שלנו.

4. הרצון שלא לסבך – "המצב ממילא מסובך, למה להוסיף פאניקה?"

מסקנה:

"הצי בהתהוות" הוא לא רק מושג היסטורי – הוא מלכודת אסטרטגית קבועה.

הצד שמחזיק בו נוטה להאמין שהזמן עובד לטובתו.

הצד שרואה אותו אצל האויב – מבין שהזמן פועל נגדו, ולכן מכה ראשון. המחדלים של 1973 ושל 2023 אינם כשל מקומי או טכני. הם תוצאה של אותה מחלה אסטרטגית עמוקה: הביטחון המופרז בטכנולוגיית המחר משתק את היכולת להתמודד עם הברזל של היום. מי שרוצה לנצח במלחמה הבאה חייב ללמוד להבדיל בין "צי בהתהוות" לבין "צי קיים" – גם כשהצי שלו נראה מבריק ומבטיח יותר.

וריד הצוואר של העולם: משבר מיצרי הורמוז 🚢⚠️

▶️ צפו בסרטון המלא