‏הצגת רשומות עם תוויות היפרמודרניזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היפרמודרניזם. הצג את כל הרשומות

29.12.2025

מצריחי קתדרלות למסך הסמארטפון: 5 רעיונות אדריכליים שמעצבים את עולמכם בלי שידעתם

 

מבוא: מבט חדש על המבנים שסביבנו

בין אם אתם נושאים מבט אל ראשו של גורד שחקים, מציצים מבעד לחלון המטוס על שטיח אורות עירוני, או שוקעים במסך הסמארטפון שבידכם, אתם חווים את העולם המודרני במלוא עוצמתו. חוויות אלו נראות כה עכשוויות, תוצר של טכנולוגיה בת זמננו, עד שקשה לדמיין להן שורשים בעבר הרחוק. אך מה אם נגלה לכם שהקוד הגנטי של אותן חוויות ממש נכתב לפני מאות שנים, בין קירות האבן והזכוכית של הקתדרלות הגותיות?

כאן אנו מוצאים דפוס חוזר בהיסטוריה של הרעיונות: בבסיס המבנים והטכנולוגיות שלנו עומד גרעין של שאיפות אנושיות נצחיות – הצורך במרכז אזרחי מאחד, הכמיהה להתעלות ולגובה (ורטיקליות), והדחף למסגר את תפיסת המציאות שלנו. הקתדרלה של ימי הביניים לא הייתה רק מבנה דתי מרשים; היא הייתה הביטוי המקורי והעוצמתי ביותר של כל השאיפות הללו. רעיונות אלו, שנולדו באבן, התגלגלו לאורך ההיסטוריה, שינו צורה והותאמו לטכנולוגיות חדשות, וכיום הם מהדהדים במבנים ובמכשירים המגדירים את חיינו.

במאמר זה נצא למסע בלשי בזמן, ונעקוב אחר הגנטיקה האינטלקטואלית הזו. נחשוף חמישה קשרים מפתיעים המראים כיצד הקתדרלה הגותית היא האם הקדמונית של עולמנו המודרני. בסופו, סביר להניח שתביטו אחרת על גורד השחקים הקרוב, על נמל התעופה העמוס, וכן, גם על פיסת הזכוכית המוארת שאתם מחזיקים כעת בידכם.

1. הקתדרלות היו הרבה יותר מכנסיות: הן היו ה"ערים החכמות" של ימי הביניים

בניגוד לתפיסה הרווחת הרואה בקתדרלה מקום פולחן בלבד, במציאות של ימי הביניים היא הייתה המרכז הפועם, הרב-תכליתי והגרביטציוני של החיים העירוניים – אבטיפוס קדום ל"עיר חכמה" המשלבת תחת קורת גג אחת את כל תחומי החיים. היא הייתה סמל של אמונה וגם של כוח. בנייתה, מפעל קהילתי עצום שנמשך לעיתים קרובות מאות שנים, הייתה פרויקט רב-דורי שגיבש את הגאווה העירונית, משך אליו עליות לרגל ופסטיבלים, ושיקף את יוקרתה של העיר.

הקתדרלה ריכזה בתוכה את כל מוקדי הכוח והידע:

  • מרכז שלטוני ופוליטי: הקתדרלה הייתה מקום מושבם של הבישוף ומועצתו, שניהלו לא רק את ענייני הדת אלא גם רבים מהעניינים האזרחיים של העיר והמחוז. היא שימשה כמרכז כוח אדמיניסטרטיבי שבו התקיימו גם אירועים פוליטיים חשובים.
  • מרכז חינוכי ואינטלקטואלי: לצד קתדרלות פאר כמו נוטרדאם בפאריז פעלו בתי ספר מהחשובים בתקופתם. הם הכשירו תלמידים בשבע האמנויות החופשיות – דקדוק, לוגיקה, רטוריקה, גיאומטריה, אסטרונומיה ועוד – והפכו את סביבת הקתדרלה למרכז אינטלקטואלי תוסס.
  • מרכז קהילתי וכלכלי: מעבר להיותה מוקד לעלייה לרגל, בניית הקתדרלה עצמה הייתה מנוע כלכלי אדיר שסייע בפיתוח גילדות של בעלי מלאכה מומחים ובתרומה לעליית כוחו של מעמד הסוחרים.

תפקידה המקיף של הקתדרלה כמרכז שלטוני, חינוכי וכלכלי הופך אותה למקבילה מפתיעה למושג המודרני של מרכז עירוני רב-תפקודי, מקום המרכז את כל תחומי החיים ומבטא את שאיפותיה של קהילה שלמה.

2. האדריכלות הגותית הייתה חלום על תעופה (וחלק מהאנשים ניסו להגשים אותו פשוטו כמשמעו)

האדריכלות הגותית הייתה מהפכה טכנולוגית ורעיונית. באמצעות חידושים כמו קשתות מחודדות ותמיכות דואות, הצליחו הבנאים ליצור מבנים שהתנשאו לגבהים חסרי תקדים, ויצרו בחלל הפנימי תחושה של קלילות ואווריריות. התוצאה הייתה חלל רוחני שנועד לעורר יראה, תחושת התעלות הדומה לחוויית מעוף. הכמיהה האנושית להתעלות קיבלה כאן את ביטויה הפיזי המובהק ביותר.

אך השאיפה הזו לשמיים לא נותרה רק בגדר מטאפורה אדריכלית. הקתדרלות, המבנים הגבוהים ביותר באירופה, היוו פלטפורמה פיזית ורעיונית עבור חולמים נועזים שניסו להפוך את הפנטזיה למציאות. המקרה המפורסם ביותר הוא של ז'ואאו טורטו, איש רנסאנס פורטוגלי רב-פעלים, שהחליט להוסיף לרשימת תאריו גם את התואר "טייס". בשנת 1540, לעיני קהל רב, הוא קפץ ממגדל הקתדרלה של ליסבון כשהוא מצויד בכנפיים מבד ובקסדה בצורת נשר. ניסיונו הנועז הסתיים בטרגדיה: בעודו דואה, הקסדה החליקה על פניו והסתירה את ראייתו, והוא צלל אל מותו.

כאן אנו רואים דפוס חוזר בהיסטוריה האנושית, מתח עתיק יומין שניסוחו הראשון מופיע בסיפור מגדל בבל: הריקוד המסוכן שבין שאיפה אלוהית ליוהרה אנושית. הקתדרלות לא היו רק סמלי אמונה פסיביים, אלא זרזים לשאפתנות אנושית, שדיגדגו את הדמיון ובישרו, מאות שנים מראש, את עידן התעופה.

3. גורדי השחקים הם הילדים של הקתדרלות והמטוסים

אם הקתדרלה ביטאה את השאיפה האנכית של האנושות, המצאת המטוס סיפקה לה פרספקטיבה חדשה לחלוטין: המבט ממעוף הציפור. השינוי הזה לא היה רק טכנולוגי; הוא היה פילוסופי. לראשונה, בני האדם יכלו לראות את עריהם מלמעלה. המבט האווירי, כפי שניסח זאת המקור, "מפשיט מהאובייקט את זהותו הארצית התלת-ממדית ומאפשר לו להפוך לאלמנט דו-ממדי". העיר הפסיקה להיות אוסף של רחובות וסמטאות והפכה למשטח גיאומטרי מופשט, שניתן לתכנן ולעצב מחדש.

גורד השחקים המודרני נולד מתוך המפגש ההיסטורי הזה. הוא נחשב לתשובתה של המאה ה-20 לאותה שאיפה קדומה שהולידה את הקתדרלה. הוא משלב את הכמיהה העתיקה לגובה עם הפרספקטיבה הגיאומטרית החדשה שהעניק המטוס. גורדי השחקים הם התרגום של הדחף הגותי לשפת הבטון, הפלדה והזכוכית.

האדריכל המודרניסטי הנודע לה קורבוזייה, שהיה מוקסם מהתעופה, ניסח את החיבור הזה באופן מדויק בספרו "מטוסים" משנת 1935:

"המטוס בשמיים נושא את ליבנו מעל לבינוניות. המטוס העניק לנו את המבט ממעוף הציפור. כאשר העין רואה היטב, האדם מחליט היטב."

חיבור זה מציע לנו לראות בגורדי השחקים לא רק סמלים של כוח תאגידי, אלא את המשך המורשת האדריכלית של הקתדרלות – פרק נוסף במסע האנושי לבנות כלפי מעלה.

4. נמלי תעופה הם הקתדרלות החילוניות של העידן המודרני

בעבר, נמלי הים היו השערים הגדולים של הציוויליזציה. כיום, את מקומם תפסו נמלי התעופה. מבנים עצומים אלה, שהפכו למרכזים השוקקים של המין האנושי, הם יורשיה הרעיוניים של הקתדרלה בתפקידה כמרכז אזרחי מאחד. הם הפכו לאתרי העלייה לרגל החילוניים החדשים שלנו.

הדמיון אינו מקרי. עיצוב טרמינל מודרני הוא תיאטרלי ומבוים בכוונה תחילה. המרחבים העצומים והדרמטיים, מסדרונות המעבר המורכבים המתפקדים כמבוך (לבירינת) מודרני, והרצף המתוכנן של אירועים שהנוסע חווה בדרכו למטוס – כל אלה נועדו לייצר חוויה של מעבר, יראה ופליאה. זוהי חוויה הדומה לתחושות שהקתדרלה ביקשה לעורר במאמיניה, והיא מועצמת בלילה על ידי המראה "הכמעט קסום" של אורות שדה התעופה.

כמו הקתדרלות וגורדי השחקים שקדמו להם, נמלי התעופה הם ביטוי מרכזי ל"כיבוש האוויר". הם המרחבים שבהם האנושות הגלובלית מתכנסת במצב של ציפייה והשתאות, רגע לפני שהיא ממריאה השמימה, וממשיכה את מסורת המבנים המונומנטליים המגדירים את שאיפות תקופתם.

5. המסך שלכם הוא החלון האחרון, והרעיון שלו נולד בזכוכית צבעונית

ההוגה הצרפתי פול ויריליו מספק לנו את החיבור האחרון והפילוסופי ביותר במסענו – מהאדריכלות המונומנטלית אל המכשיר האישי ביותר שלנו. לפני שהפך לאדריכל עירוני ופילוסוף של מהירות, ויריליו הוכשר כאמן ויטראז'ים – אותם חלונות זכוכית צבעונית שהאירו את חללי הקתדרלות. ניסיון מוקדם זה עיצב את כל הגותו והעניק לו תובנה ייחודית על האופן שבו אנו ממסגרים את המציאות.

כאן טמונה תובנה מהפכנית, המבוססת על היפוך תפקודי. חלון הוויטראז' של הקתדרלה תוכנן להכניס אור חיצוני, אלוהי ומבוקר, אל תוך המבנה, כדי לספר סיפור קדוש וסטטי באמצעות דימויים של אור וצבע. לעומתו, "החלון האלקטרוני" של המסך עושה את הפעולה ההפוכה בדיוק: הוא מביא את כל העולם החיצוני, הכאוטי והחילוני, אל תוך המרחב הפנימי שלנו, תוך שהוא קורס את הגבולות בין פנים לחוץ, בין קרוב לרחוק. המסך יצר עבורנו "אופק" מלאכותי ודינמי, זרם אינסופי של דימויים.

ההיגיון של המסכים שלנו, אותם "חלונות אלקטרוניים" שממסגרים את תפיסת המציאות שלנו, נטוע עמוק בהיסטוריה של הוויטראז'. אותה אמנות עתיקה, שסיננה את אור השמש כדי לספר סיפורי קודש, היא האב-הקדמון הרעיוני של המסך הזוהר שכעת מאיר את פניכם ומספר לכם את כל סיפורי העולם.

סיכום: מהי הקתדרלה הבאה של האנושות?

המסע האינטלקטואלי שעברנו עוקב אחר התפתחותה של שאיפה אנושית אחת כפי שהיא מתבטאת בחומרים שונים לאורך ההיסטוריה. התחלנו עם האבן של הקתדרלה, שביטאה את הכמיהה לגובה ולמרכז מאחד. המשכנו אל הפלדה והזכוכית של גורד השחקים, שנולד מתוך הפרספקטיבה החדשה של המטוס. עברנו דרך הריק של האוויר עצמו, שהפך לממלכתם של נמלי התעופה, השערים הגלובליים שלנו. ולבסוף, הגענו אל האור והזכוכית הטהורים של המסך בכף ידנו.

כעת, נותר רק להביט קדימה ולשאול: אם מבנים וחלונות עיצבו את תפיסת המציאות שלנו במשך מאות שנים, כיצד ייראה המבנה המונומנטלי הבא שיגדיר את השאיפות האנושיות בעידן של מציאות מדומה ומרחבים וירטואליים? התשובה, ככל הנראה, כבר נבנית סביבנו, ואולי רק נחכה להיסטוריון עתידי שיחשוף את שורשיה.




28.12.2025

מבנים איקוניים ותפיסת המרחב: מקתדרלות לעידן הדיגיטלי


מסמך זה מנתח את האבולוציה של מבנים אדריכליים מונומנטליים – קתדרלות, גורדי שחקים ונמלי תעופה – כביטויים של תפיסות עולם משתנות ושל יחסי האנושות עם המרחב, הגובה והפרספקטיבה. הניתוח מתחקה אחר קו התפתחות המתחיל בשאיפה הרוחנית של הקתדרלה, המקשרת בין הארצי לאלוהי, וממשיך אל העידן המודרני, שבו המבט האווירי חולל מהפכה בתכנון העירוני והוליד את גורד השחקים ונמל התעופה כסמלי הניידות והרציונליות. לבסוף, הדיון מתמקד בהתפתחות החלון – מהוויטראז' בקתדרלה אל "החלון האלקטרוני" של המסך הדיגיטלי – אשר מטשטש את הגבולות המסורתיים בין פנים לחוץ ומעצב מחדש את תפיסת המציאות, הזמן והמרחב בעידן העכשווי. מבנה האמפיתיאטרון, העתיק והמודרני, מוצג כפתרון עיצובי המגשר בין המימד האופקי לאנכי, וכמטפורה טופוגרפית למבנים עירוניים וטבעיים.



1. הקתדרלה: שאיפה לשמיים ומרכז החיים

הקתדרלה, כמבנה מרכזי בחיי העיר בימי הביניים, שימשה כמוקד רב-תחומי שריכז תחת קורתו פעילות דתית, אזרחית, חינוכית ותרבותית. היא ייצגה את פסגת השאיפות הרוחניות, האמנותיות וההנדסיות של התקופה.

תפקיד רב-ממדי

הקתדרלה הייתה הרבה יותר מבית תפילה; היא היוותה את לב הפועם של הקהילה:

  • מרכז דתי ואזרחי: שימשה כמושב הבישוף ומועצתו, שניהלו את ענייני הקהילה הדתית ולעיתים קרובות גם עניינים אזרחיים של העיר והמחוז.
  • מוסד חינוכי: לצד הקתדרלות פעלו בתי ספר שהכשירו תלמידים בשבע האמנויות החופשיות (דקדוק, דיאלקטיקה, רטוריקה, לוגיקה, גיאומטריה, מוזיקה, אסטרונומיה וחשבון), וכן בפילוסופיה ותיאולוגיה.
  • סמל עוצמה ויוקרה: כוחה ופארה של הקתדרלה שיקפו את יוקרת העיר. מלכים ושליטים השקיעו בבנייתן כדי להפגין את עושרם וכוחם הפוליטי, והן שימשו אתר להכתרות ולוויות ממלכתיות.
  • מוקד כלכלי וחברתי: בניית הקתדרלות, שנמשכה עשרות ומאות שנים, דרשה משאבים אדירים וריכזה אלפי בעלי מלאכה מיומנים. תהליך זה תרם לפיתוח גילדות, לעליית מעמד הסוחרים ולאיחוד קהילות תחת דגל הנצרות.

אבולוציה אדריכלית

סגנון בניית הקתדרלות התפתח לאורך מאות שנים, כאשר התקופה הגותית מהווה את שיא החדשנות.

  • הסגנון הרומנסקי (עד המאה ה-12): קתדרלות כבדות ומבוצרות שהתאימו לאירופה המתפתחת וסיפקו הגנה בעתות מלחמה.
  • הסגנון הגותי (מהמאה ה-12): סגנון שמקורו בצרפת (קתדרלת נוטרדאם בפאריז נחשבת לארכיטיפ) והתאפיין בשאיפה לגובה, קלילות ואווריריות. בניית קתדרלת מילאנו, למשל, החלה בסגנון גותי ונמשכה כ-500 שנה, עד להשלמתה בסגנון ניאו-גותי.
  • הסגנון הניאו-גותי (המאה ה-19): תחייה של הסגנון הגותי, שבמסגרתה שופצו קתדרלות עתיקות ונבנו חדשות, כולל בערים הגדולות בארצות הברית (כמו קתדרלת סיינט פטריק בניו יורק).
  • אדריכלות מודרנית (המאה ה-20): קתדרלות בעלות מבנה שונה מהמסורתי.

מאפיין אדריכלי

תיאור בסגנון הגותי

בנייה לגובה

נתמכת בצריחים מרכזיים (מגדלי פעמונים) ועשרות צריחים קטנים.

קשתות מחודדות

שיטה יעילה לתמיכה במשקל העצום של הגג והתקרה.

קמרונות צלביים

קשתות היוצאות מהעמודים התומכים מצטלבות ומחזיקות את התקרה.

תמיכות דואות

מבנים חיצוניים המעבירים את משקל המבנה, כצלעות, אל הקרקע.

חלונות ויטראז'

חלונות זכוכית צבעונית גדולים, כולל חלון ה"שושן" העגול, המספרים סיפורים דתיים.

שערים

שלושה שערי כניסה הבנויים כקשת ניצחון רומית.

חלל פנימי

אולם מרכזי ("בטן הספינה") המחולק למסדרונות, עם ציורי קיר ותקרה ומזבח שיש.

הקתדרלה וחווית המעוף

הקתדרלות, כמבנים הגבוהים ביותר בתקופתן, סיפקו חוויה הקרובה למעוף ויצרו תחושת התעלות רוחנית.

  • חיבור בין טכנולוגיה לדת: הן היו פלא הנדסי שדרש ידע מתמטי ופיזיקלי, ובמקביל נבנו כדי לפאר את האמונה ולקשר בין האדם לאלוהי.
  • השראה לשאפתנות אנושית: הגובה והפאר עוררו באנשים השראה לדחוף את גבולות היכולת האנושית. הדבר התבטא בניסיונות טיסה נועזים, כמו זה של ז'ואאו טורטו, שקפץ ממגדל הקתדרלה בליסבון בשנת 1540 עם כנפיים שבנה.
  • הקבלה מודרנית: ניתן לראות דמיון בין מורכבות בניית הקתדרלות לבין פרויקטים מודרניים שאפתניים כמו בניית תחנת החלל הבינלאומית.

2. העידן האווירי: המבט מלמעלה ולידת גורד השחקים

כיבוש השמיים באמצעות המטוס הוליד פרספקטיבה חדשה לחלוטין – "המבט ממעוף הציפור" – שחוללה מהפכה בתפיסת המרחב האורבני ובהתפתחות האדריכלות המודרנית.

מהפכת התפיסה החזותית

היכולת לראות את העולם מלמעלה שינתה את האופן שבו הסביבה נתפסת ומעוצבת.

  • העיר כצורה גיאומטרית: המבט האווירי, בעיקר האלכסוני והאנכי, מנתק את הצופה מהחוויה הקרקעית, מפשיט אובייקטים מזהותם התלת-ממדית והופך את העיר למשטח דו-ממדי, לתצורה גיאומטרית מופשטת.
  • כלי לתכנון אורבני: פרספקטיבה זו אפשרה למתכנני ערים לתפוס את קנה המידה החדש של העיר המודרנית, לעצב אותה מחדש באופן רציונלי ולעורר את הדמיון היצירתי.
  • חדירה לתרבות: המבט האווירי הפך נפוץ בתרבות הפופולרית והצרכנית, ומשמש ככלי הכרתי בתחומים מדעיים, אסתטיים, פוליטיים וצבאיים.

גורד השחקים: יורש הקתדרלה

גורדי השחקים, שהוקמו בעיקר בין שתי מלחמות העולם, הם הביטוי המובהק של הקתדרלה בעיר המודרנית, תוך שהם שואבים השראה ישירה מעידן התעופה.

  • השראת התעופה: תור הזהב של התעופה היה מקור השראה מרכזי להקמתם. כפי שניסח זאת האדריכל לה קורבוזייה בספרו "מטוסים" (1935): "המטוס בשמיים נושא את ליבנו מעל לבינוניות. המטוס העניק לנו את המבט ממעוף הציפור. כאשר העין רואה היטב, האדם מחליט היטב".
  • שילוב המימדים: האדריכלות המודרנית חיברה בין המימד האופקי של הקרקע למימד האנכי של השמיים, ויצרה עידן של גורדי שחקים ומעליות. הנוף האורבני של ניו יורק, לדוגמה, משמש בסרטים כמו "ספיידרמן" כבמה המנצלת את גובהם לדילוגים אוויריים.

3. נמל התעופה: הקתדרלה המודרנית של הניידות

נמלי התעופה החליפו את נמלי הים והפכו למרכזים השוקקים של העידן המודרני. יחד עם גורדי השחקים, הם מהווים ביטוי עכשווי לרעיון הקתדרלה – מבנה מונומנטלי המרכז פעילות אנושית אינטנסיבית ומעצב את סביבתו.

מרכז עולמי חדש

שדות התעופה אינם רק נקודות מעבר, אלא מרכזים כלכליים ותשתיתיים עצומים.

  • החלפת נמלי הים: בתוך עשורים ספורים במחצית השנייה של המאה ה-20, נמלי התעופה הפכו למרכזים הכלכליים, הטכנולוגיים, התעשייתיים והלוגיסטיים החשובים ביותר.
  • "קריות שדה תעופה": מתחמים אלו, המשתרעים על שטחים נרחבים, מהווים מנוע צמיחה כלכלי ותעסוקתי.

ארכיטקטורה של חוויה ותנועה

העיצוב האדריכלי של טרמינלים מודרניים נועד ליצור חוויה דרמטית וטקסית.

  • מחזה מבוים: הטרמינל מעוצב כרצף אירועים מבוים, עם משטחי גישה, מעברים, מרפסות וגלריות מזוגגות היוצרים חזון דרמטי של חלל. המבנה החיצוני, עם קימורים ואלמנטים תלויים, ממחיש רעיון של מעבר דינמי.
  • הטרמינל כלבירינט: מבנה הטרמינל הוא לעיתים קרובות מבוך, או מבנה מעגלי עם שלוחות היוצאות ממרכזו.
  • יצירת זמן ומרחב חדשים: נמל התעופה מייצר דמויות אנוש חדשות וניידות, ויוצר תפיסה של זמן מלאכותי, המציע "מרחק קוסמי על פני כדור הארץ". הדבר בא לידי ביטוי בסרטים כמו "הטרמינל", "תלוי באוויר" וסדרות דוקומנטריות כמו "נמל התעופה בדובאי".

4. החלון והמסך: מהזכוכית הצבעונית למרחב הווירטואלי

התפתחות החלון, מאלמנט אדריכלי פיזי לאמצעי תיווך דיגיטלי, משקפת שינוי עמוק בתפיסת המציאות ובטשטוש הגבולות בין העולם הפנימי לחיצוני.

הויטראז' והפסיפס

אמנות הוויטראז', שהחלה במאה ה-12 ונפוצה בקתדרלות, משלבת בין פונקציה למשמעות סמלית עמוקה.

  • אמנות דתית: הוויטראז'ים, המורכבים מפיסות זכוכית צבעונית, שימשו לספר סיפורים מהכתובים ולהמחיש את האמונה.
  • מטפורת הפסיפס: על פי מרשל מקלוהן, הוויטראז' משמש כמטאפורה לחברה המודרנית, שבה כל פרט ("חלקיק פסיפס") הוא התגלמות של השלם ומתפקד כיחידה אוטונומית.
  • "אדריכלות הזכוכית": שימוש נרחב בזכוכית שקופה במבנים גדולים. למושג זה גם הקשר אפל: הכינוי "ליל הבדולח" (Kristallnacht), שטבע הרמן גרינג, מתייחס לפוגרום ביהודי גרמניה ב-1938, שבו נופצו זגוגיות של בתי עסק ובתים רבים.

התמוססות הגבולות בעידן האלקטרוני

המצאת התחבורה המהירה והתקשורת האלקטרונית הפכה את החלון למסך, וביטלה את ההבחנה המסורתית בין "פנים" ל"חוץ".

  • מהחלון למסך: תמונת הנוף החולף דרך חלון הרכבת או המטוס הפכה לדימוי קולנועי. עם זאת, בעידן הדיגיטלי, מסך הסמארטפון, הטלוויזיה והמחשב הפך לחלון העיקרי לעולם, והחליף את הנוף הפיזי.
  • ביטול המרחב הפיזי: קיצור המרחקים נעשה כיום באמצעות טכנולוגיות אודיו-ויזואליות ולא באמצעות תחבורה. המרחב החיצוני, הרחוב, איבד את תפקידו כמקום לאינטראקציה חברתית, בין היתר עקב מעקב מתמיד של מצלמות.
  • טשטוש הפרטי והציבורי: אין עוד הבדל משמעותי בין חיים פרטיים לחיים בתקשורת עבור רבים, מ"כוכבי אינטרנט" ועד פוליטיקאים.

שני האופקים על פי פול ויריליו

ההוגה פול ויריליו, שהיה בצעירותו אמן ויטראז', מתאר את הניגוד בין "החלון הטבעי" ל"חלון האלקטרוני":

  • אופק טבעי מול אופק מלאכותי: המסך יצר אופק מלאכותי ודינמי, בניגוד לקו האופק הסטטי בטבע.
  • המבט הסינמטי: המבט דרך המסגרת החלקית של המסך הפך את כל החוויה הוויזואלית לסינמטית ומהירה.

5. האמפיתיאטרון: פשרה אלכסונית במרחב

האמפיתיאטרון, במבנהו המדורג, מציע פתרון עיצובי אלכסוני המגשר בין המימד האופקי של הבמה למימד האנכי של היציעים.

  • שימוש היסטורי ועכשווי: מבנה זה, שהיה מרכז חברתי ותרבותי בעולם ההלניסטי והרומי, משמש כיום, לאחר שיפוץ (כמו בקיסריה) או בבנייה חדשה (כמו אצטדיוני כדורגל), לאירועי תרבות וספורט המוניים.
  • מטפורה טופוגרפית:
    • אמפיתיאטרון טבעי: ערים הגולשות אל מפרץ, כמו ריו דה ז'נירו וחיפה, בנויות במבנה טופוגרפי של אמפיתיאטרון טבעי, שבו ההרים הם היציעים והמפרץ הוא הבמה.
    • העולם התת-ימי: ניתן לראות את העולם התת-ימי כתמונת ראי, כאשר שוניות האלמוגים מהוות נופים אנכיים המקבילים למבנים על פני האדמה.




25.12.2025

מהקתדרלה לסמארטפון: פודקאסט על המסע של האנושות אל השמיים ובחזרה למסך




אנו יוצאים למסע מרתק בין אדריכלות, פילוסופיה וטכנולוגיה. ננסה להבין כיצד הדרך שבה אנו תופסים את העולם מבחינה חזותית עיצבה את המבנים, הערים והמכשירים שסובבים אותנו.

מה גורם לנו לשאוף תמיד "למעלה"? מה הקשר בין הקתדרלות הגוטיות המפוארות של ימי הביניים לגורדי השחקים של ימינו? ואיך כל זה מתנקז בסופו של דבר למסך הקטן שנמצא אצלנו בכף היד?

בפרק זה נדבר על:

ההוויה העגולה: המקור של התודעה האנושית בתחושת ה"קן" והבית.

הריקוד שבין פנים לחוץ: הכוחות הצנטריפוגליים והצנטריפיטליים המניעים את ההיסטוריה. הקתדרלה הגוטית כ"הייטק" של ימי הביניים: המבנה שנועד לחבר בין הארצי לשמימי. הנפש הפאוסטית: בעקבות הפילוסוף אוסוולד שפנגלר על התרבות המערבית שחותרת תמיד לאינסוף. מהפכת המבט האווירי: איך המטוס וגורדי השחקים שינו את תפיסת המרחב שלנו. נמל התעופה כקתדרלה מודרנית: המרכז החדש של תנועה וזמן. מהוויטראז' למסך: איך הפך חלון הכנסייה למסך הסמארטפון, וכיצד הוא מבטל את הגבול שבין פנים לחוץ. לו"ז הפודקאסט: - פתיחה: איך הראייה שלנו מעצבת את הבטון. - רעיון "ההוויה העגולה" והצורך במרכז מוגן. - הכוחות הפיזיקליים שמעצבים את החברה והפוליטיקה. - הקתדרלה הגוטית: שיא של אמונה וטכנולוגיה. - אוסוולד שפנגלר והנפש המערבית חסרת המנוחה. - קורבוזיה והמבט ממעוף הציפור. - נמל התעופה כעיר עתידנית. - פול ויריליו: המסך כ"אופק מלאכותי" חדש. - מחשבה לסיום: האם היעד הבא הוא בכלל למטה, אל המעמקים?





24.12.2025

המסע מהמעגל אל המסך: התפתחותה הנרטיבית של החשיבה האנושית

 

1. המעגל הראשוני: יסודות ההוויה

ההוויה האנושית היא ביסודה "עגולה". אין זו עובדה גיאומטרית, אלא תבנית הכרתית עמוקה – חשיבה פנומנולוגית המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך מרכז פנימי. המודל המושלם לתפיסה זו הוא הציפור וקנהּ: הציפור, בצורתה הכדורית והמרוכזת, מייצגת הוויה קוסמית מוגנת, והקן העגול שהיא בונה הוא שיקוף של שלמות, מחזוריות וביתיות.

מתוך הליבה העגולה הזו נולדת הדיאלקטיקה הראשונה של הקיום – ההבחנה בין "פנים" ל"חוץ". קו המתאר של המעגל אינו רק גבול פיזי, אלא הבחנה קיומית רבת עוצמה:

  • פנים: המרחב המוגן, המקביל ל"כן" הפנימי ולאישור העצמי.
  • חוץ: העולם הזר, המקביל ל"לא" החיצוני.

אך המעגל, על אף הביטחון שהוא מעניק, הוא רק נקודת ההתחלה. מתוכו עתידה לצמוח תנועה חדשה שתשנה את פני התודעה.

2. ההתעלות: מהמעגל אל הספירלה האנכית

אם המעגל מספק מרכז סטטי, הרי שהאנכיות מכניסה "תנועה" להוויה. באדריכלות של הנפש, תנועה זו אינה קו ישר ונוקשה אלא ספירלה – צורה המשלבת את הביטחון של המעגל עם השאיפה האנושית הנצחית כלפי מעלה, והופכת את הבנייה ל"גיאומטריה של הרוח". האדם, כמו הציפור בקנה, מטפס מתוך ליבתו המוגנת בציר אנכי אל עבר הדעת.

שיאה של תנועה זו נמצא בנקודה הגבוהה ביותר – במגדל או בצריח. שם, בממד האנכי הקיצוני, הגבול בין פנים לחוץ מיטשטש. ההוויה הסגורה נפתחת והופכת לנקודת תצפית ריבונית, המאפשרת לאדם להתבונן בעולם כולו מתוך המרכז שעיצב לעצמו. נקודת תצפית זו היא האב-טיפוס הפסיכולוגי של המבט המודרני – מבט הלוויין, צילום הרחפן, ותפיסת הנתונים הכוללת המגדירה את העידן החזותי. רעיון האנכיות מוליד כוחות דינמיים המארגנים את המרחב כולו.

3. כוחות המרחב: דינמיקת המרכז והשוליים

כל מרחב מאורגן באמצעות שני כוחות מנוגדים אך משלימים, המוכרים מהפיזיקה כיחסי מרכז-שוליים:

  • התנועה הצנטריפטלית: תנועה מהשוליים (הפריפריה) אל המרכז.
  • התנועה הצנטריפוגלית: תנועה מהמרכז החוצה, אל השוליים.

ההיסטוריה האנושית יכולה להיות מסופרת דרך הופעתם הדומיננטית של כוחות אלה:

  1. התנועה הצנטריפטלית (התקופה הנאוליתית): זו הייתה התנועה הראשונית. לפני כ-10,000 שנה, האדם התאגד בחבורות, הקים יישובי קבע ופיתח שפה משותפת – תנועה ברורה של התכנסות פנימה.
  2. התנועה הצנטריפוגלית (החל מ-5000 לפנה"ס): תנועת היציאה מהמרכז החוצה הפכה לדומיננטית בתקופת הברונזה והגיעה לשיאה ביוון העתיקה.

הופעת התנועה הצנטריפוגלית לא ביטלה את קודמתה. השתיים השתלבו ליצירת מנגנון רב עוצמה: כאשר מרחב ההצטברות הצנטריפטלי מושלם, נוצרת "מגה-צומת" מרכזית. מרגע שנוצרה, מגה-צומת זו (בין אם היא עיר, אימפריה או רעיון) מגיבה בחזרה החוצה, מקרינה כוח ומנתבת תנועה לכל עבר. מערכת דינמית זו מכינה את הקרקע למהפך התודעתי הגדול הבא – המעבר לעידן החזותי.

4. עידן התמונה: העולם נתפס בעין

בימינו אנו עדים למהפך חד: החשיבה החזותית-מרחבית גוברת על החשיבה המילולית. כפי שטען ההוגה רודולף ארנהיים, הבנתנו את העולם מורכבת בעיקר מ"תפיסות חזותיות טהורות", כאשר השפה ממלאת תפקיד משני. לתפיסה זו אף נמצא בסיס מדעי במחקרים שגילו העדפות נושאיות של רשתית העין. תפיסת העולם שלנו הפכה לסינמטית, כזו שבה תמונת העולם הקולנועית נתפסת כמציאותית יותר מהמציאות עצמה.

היפוך היוצרות בין העבר להווה הוא דרמטי, כפי שמדגימה הטבלה הבאה:

מאפיין

העבר (עולם מילולי)

ההווה (עולם חזותי)

משאב עיקרי

מילים היו בשפע

תמונות נמצאות בשפע

משאב נדיר

תמונות היו מצרך נדיר

מילים הן נדירות

בסיס החשיבה

מבני דעת מושגיים

תפיסות חזותיות טהורות

המעבר לחשיבה חזותית שינה לחלוטין את האופן שבו הכוחות המרחביים והאנכיים באים לידי ביטוי בעולמנו.

5. ביטויים מודרניים: המעגל, הקו והתמונה בחיינו

הרעיונות העתיקים של מעגל, קו ומרכז ממשיכים לפעול בתוך המציאות החזותית המודרנית. הטבלה הבאה מסכמת כיצד התבניות המופשטות הללו פועלות בזירות חיים עכשוויות:

התחום

הכוחות הפועלים

תיאור קצר של היישום

אדריכלות מודרנית

אנכיות, יחסי מרכז-שוליים

גורדי השחקים ו"מרכז העיר" מבטאים את הרעיון ש"גבוה יותר" הוא "חשוב יותר" ו"מרכזי יותר".

שדות תעופה

חשיבה חזותית וסינמטית

שדות התעופה הם חזון ותסריט של עיר העתיד; החוויה בהם היא רצף מבוים של אירועים.

מערכת החינוך

צנטריפטלי מול צנטריפוגלי

המורה פועל ככוח צנטריפטלי (הנחלת ידע מרכזי) מול התלמידים הפועלים ככוח צנטריפוגלי (ביטוי עצמי).

האינטרנט

צנטריפטלי מול צנטריפוגלי

חברות הענק הן כוח מרכזי ומאחד (צנטריפטלי), בעוד יחידים וקבוצות קטנות פועלים ככוח מפזר (צנטריפוגלי).

מעבר לזירות יומיומיות אלו, דינמיקת המרכז-שוליים מעצבת את התהליכים הגיאופוליטיים הגדולים של זמננו. הגלובליזציה היא ביטוי רב עוצמה של כוחות צנטריפטליים, בעוד תופעות כמו הקיטוב החברתי בארצות הברית, התלבטויותיו של האיחוד האירופי על המשך קיומו, או מאמציה של סין להכפיף את הונג קונג למרכזה, ממחישות את המאבק התמידי בין כוחות מאחדים לכוחות מפוררים. מהבניין הגבוה ביותר ועד למאזן הכוחות העולמי, כל היבט בחיינו הוא זירה למפגש הדינמי בין צורות חשיבה עתיקות ומודרניות.

6. סיכום: המסע המתמשך של התודעה

הסיפור שלנו מתחיל בהוויה העגולה, הסגורה והמוגנת. משם, הוא מטפס מעלה דרך הספירלה האנכית של השאיפה האנושית, עד שהוא פורץ החוצה אל עולם פתוח הנשלט על ידי דינמיקה של מרכז ושוליים, ומגיע לבסוף לעידן הנוכחי – עולם חזותי, מהיר וסינמטי.

התפתחות זו אינה סוף הדרך; היא רק פרק נוסף במסע המתמשך והמרתק של התודעה האנושית בחיפושיה אחר צורה ומשמעות.






מפה למחשבה: מדריך למושגי יסוד בחשיבה מרחבית וחברתית


1.0 מבוא: איך המרחב מעצב את המחשבה שלנו?

ברוכים הבאים למסע קצר אל תוך "מערכת ההפעלה" של המחשבה האנושית. האם אי פעם עצרתם לחשוב מדוע אנו מתארים תחושת ביטחון כ"להיות במרכז העניינים" או שאיפה להצלחה כ"טיפוס לפסגה"? מדריך זה יחשוף כיצד מושגים מרחביים כמו "עיגול", "גובה" ו"משיכה למרכז" אינם רק דימויים פיוטיים. אלו הן התבניות המייסדות של התודעה האנושית – הכלים שבאמצעותם אנו בונים את עולמנו החברתי, הפוליטי והאישי. מטרתנו היא לפרק חמישה מושגי מפתח בצורה פשוטה, עם דוגמאות מהחיים, ולהראות כיצד הם משתלבים זה בזה ויוצרים את המפה הנסתרת שדרכה אנו מנווטים במציאות.

2.0 ההוויה העגולה: נקודת המרכז הפנימית

כל הבנה של העולם מתחילה מהבנת העצמי. המושג הראשון שלנו, "ההוויה העגולה", הוא הבסיס לתפיסת הקיום הפנימית והמוגנת שלנו.

מהי הוויה עגולה?

"הוויה עגולה" אינה צורה גיאומטרית, אלא ביטוי של חשיבה פנומנולוגית – תבנית מחשבה בסיסית הנוגעת לחוויה הסובייקטיבית שלנו של קיום מתוך מרכז פנימי מוגן. זוהי הדרך שבה אנו מאשרים את קיומנו. המטאפורה המושלמת לכך מגיעה מהטבע:

  • הציפור בקן: הציפור, בצורתה הכדורית, מייצגת הוויה שלמה. הקן העגול שהיא בונה סביבה אינו רק מחסה פיזי, אלא שיקוף של רעיון הביתיות, השלמות וההגנה. כך גם אנחנו, באופן לא מודע, בונים סביבנו "קן" פנימי ומוגן.

אז מה זה אומר עלינו?

מתוך הליבה העגולה הזו נוצרת ההבחנה הקיומית הבסיסית ביותר בחיינו: הדיאלקטיקה בין "פנים" ל**"חוץ"**. זהו הגבול שבין:

  • ה"כן" הפנימי: האישור העצמי, תחושת הזהות והביתיות.
  • ה"לא" החיצוני: העולם הזר, כל מה שנמצא מחוץ למעגל המוכר והבטוח.

בעוד שהביטחון של "ההוויה העגולה" הוא הבסיס שלנו, הטבע האנושי לעתים רחוקות מסתפק בביטחון בלבד. מתוך המרכז הבטוח הזה עולה הדחף האוניברסלי לשאוף, לטפס ולראות רחוק יותר – תנועה המתוארת באופן הטוב ביותר על ידי עקרון האנכיות.

3.0 אנכיות: השאיפה כלפי מעלה

אם "ההוויה העגולה" היא הבית, ה"אנכיות" היא הדרך החוצה ומעלה. זוהי הגיאומטריה של הרוח, המושג המתאר את התנועה של הנפש ושל החברה כולה.

מהי אנכיות?

באדריכלות של הנפש, אנכיות אינה קו ישר ונוקשה. היא מתוארת כתנועה ספירלית המשלבת את הביטחון של המעגל עם השאיפה האנושית להתעלות. היא מאפשרת לנו "לטפס" מתוך המרכז המוגן שלנו כלפי מעלה, אל עבר הדעת וההבנה.

איך זה נראה בחיים שלנו?

דוגמה מצוינת לכך היא האופן שבו אנו מארגנים את הערים שלנו, ובמיוחד את "מרכז העיר":

  • גובה שווה חשיבות: העיקרון המנחה הוא ש"כל מה שהוא גבוה יותר נחשב לחשוב יותר".
  • מרכז ויוקרה: עיקרון זה מתבטא בכך שבמרכזי הערים ערך הקרקע הוא הגבוה ביותר, ושם מרוכזים גורדי השחקים והבניינים היוקרתיים ביותר.

האנכיות מייצגת את השאיפה ל"נשגב" – הרצון להתעלות מעל המוכר. המטרה הסופית של הטיפוס האנכי, כמו הגעה לצריח של מגדל, היא להשיג נקודת תצפית ריבונית. בנקודה זו, האדם מתעלה מעל העצמי המוגן שלו ומתבונן בקוסמוס כולו מתוך עמדה של הבנה ושליטה, שם הפנים והחוץ נפגשים.

הדחף האנכי הזה, לבנות מרכזים של יוקרה וכוח, מארגן באופן בלתי נמנע את העולם סביבם, ויוצר את הדינמיקה החברתית הבסיסית ביותר: היחסים בין המרכז לשוליים.

4.0 מרכז ושוליים: המפה הנסתרת של הכוח

יחסי מרכז-שוליים הם האופן שבו החברה האנושית מארגנת כוח, משאבים וחשיבות. דינמיקה זו אינה סטטית; היא תוצאה של סיפור התפתחות היסטורי המונע על ידי שני כוחות מנוגדים. בתחילה, היה זה הכוח הצנטריפטלי (משיכה פנימה) שעיצב את החברה האנושית הקדומה. מאוחר יותר, הופיע הכוח הצנטריפוגלי (דחיפה החוצה) והפך לדומיננטי, ויצר מערכת יחסים מורכבת שמעצבת את עולמנו עד היום.

כדי להבין זאת, נשווה בין שני הכוחות ושלבי התפתחותם:

הכוח

כיוון התנועה

דוגמה היסטורית מהטקסט

כוח צנטריפטלי (משיכה פנימה)

מהשוליים (הפריפריה) אל המרכז.

התאגדות האדם הקדמון בחבורות והקמת ישובי קבע בתקופה הניאוליתית. זו הייתה התנועה הדומיננטית הראשונה.

כוח צנטריפוגלי (דחיפה החוצה)

מהמרכז אל השוליים (הפריפריה).

התפשטות התרבות והמסחר בתקופת יוון העתיקה, שם התנועה החוצה הפכה לדומיננטית לראשונה.

איפה פוגשים את זה היום?

שני הכוחות הללו אינם רק היסטוריה עתיקה; הם פועלים ומתנגשים סביבנו כל הזמן:

  1. גלובליזציה: תהליך זה מדגים את שני הכוחות בפעולה, עם ריכוז כוח כלכלי ותרבותי במרכזים גלובליים (כוח צנטריפטלי) והשפעה שמתפשטת מהם החוצה אל כל קצוות תבל (כוח צנטריפוגלי).
  2. הכיתה בבית הספר: כאן מתקיים עימות מתמיד בין המורה (כוח צנטריפטלי המנסה לרכז ידע וסמכות במרכז הכיתה) לבין התלמידים (כוח צנטריפוגלי השואף לביטוי עצמי ולפיזור תשומת הלב).
  3. האינטרנט: זהו שדה קרב בין חברות הענק (כוח צנטריפטלי המרכז שליטה ומידע בפלטפורמות סגורות) לבין משתמשים פרטיים וקבוצות (כוח צנטריפוגלי המפזר מידע, יוזמות ורעיונות באופן חופשי).

הבנת המבנים המרחביים והחברתיים הללו מובילה אותנו לשינוי רחב עוד יותר באופן שבו אנו תופסים את המציאות כולה: המעבר לחשיבה חזותית.

5.0 חשיבה חזותית: לראות את העולם במקום לקרוא אותו

בעידן שלנו, הדרך שבה אנו מבינים את העולם עברה מהפך. "חשיבה חזותית" היא המאפיין המרכזי של התקופה, והיא משנה את כללי המשחק.

מהי חשיבה חזותית?

זהו הרעיון שהבנת העולם שלנו כיום מבוססת יותר על תמונות ודימויים חזותיים ופחות על מילים וטקסטים. אם בעבר השפה והמושגים המופשטים היו הבסיס לחשיבה, היום התפיסות החזותיות הן אלו שמעצבות את התודעה.

המהפך הגדול

השינוי הזה הפך את היוצרות בין המילה הכתובה לתמונה:

"בעבר התמונה היתה מצרך נדיר והמילים היו בשפע... כיום המצב הפוך. יש שפע של תמונות אך המילים נדירות."

כיום, אנו חיים בעולם שבו תפיסת המציאות היא "סינמטית" (קולנועית). המשמעות העמוקה של כך היא ש"תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית". הדוגמה המובהקת לכך היא שדה תעופה מודרני. החוויה אינה סתם ויזואלית; היא רצף מבוים של אירועים. מהכניסה לטרמינל, דרך ההמתנה ועד העלייה למטוס, כל השלבים מתוסרטים ומעוצבים כדי לעורר תחושה מסוימת. החוויה המבויימת הזו הופכת לעיתים לעוצמתית וממשית יותר מהמציאות עצמה.

כעת, הגיע הזמן לחבר את כל הנקודות יחד לתמונה אחת גדולה.

6.0 סיכום: לחבר את הנקודות

במדריך זה ראינו כיצד מושגים מרחביים פשוטים הם אבני הבניין של התודעה שלנו. הם אינם רעיונות נפרדים, אלא מערכת הפעלה משולבת: "ההוויה העגולה" מכוננת את זהות הליבה שלנו; ה"אנכיות" מעניקה לה כיוון ושאיפה; יחסי "מרכז-שוליים" ממפים את יחסי הכוח שלה בחברה; ו"החשיבה החזותית" היא השפה שבה כל המערכת הזו פועלת כיום.

עכשיו, כשאתם רואים את המפה, אתם יכולים להתחיל לשאול שאלות על השטח. האם המרכז באמת חשוב כל כך? האם הטיפוס מעלה הוא תמיד הכרחי? בכך שאנו מבינים את הגיאומטריה של המחשבות שלנו, אנו זוכים בכוח לעצב אותן מחדש.






עגול, אנכי ובמלחמה תמידית: 4 צורות חשיבה נסתרות שמעצבות את חייכם

 

בתוך המציאות המודרנית, החוויה האנושית מרגישה לעיתים קרובות כרצף מקוטע של אירועים ורעיונות, כאוס שקשה לפענח. אך מה אם מתחת לרעש פני השטח, פועלות מספר תבניות יסוד פשוטות להפליא? מאמר זה יחשוף בפניכם ארבע צורות גיאומטריות וכוחות פיזיקליים המשמשים כמפתח להבנת תופעות רבות בחיינו — מהאופן בו אנו חווים את עצמנו ועד לקונפליקטים הגדולים בפוליטיקה העולמית.

1. ההוויה שלכם עגולה ביסודה: על כוחו המגונן של המעגל

הרעיון הראשון והבסיסי ביותר הוא שההוויה האנושית היא "עגולה". לא מדובר בצורה גיאומטרית פשוטה, אלא בתבנית הכרתית עמוקה המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך מרכז פנימי יציב. המודל המושלם לכך בטבע הוא הציפור והקן העגול שלה. הקן אינו רק מחסה פיזי; הוא שיקוף של שלמות, ביתיות מוגנת וקיום קוסמי סגור ובטוח.

מתוך הליבה העגולה הזו נוצרת דיאלקטיקה מכוננת בין "פנים" ל"חוץ". הקו המעגלי המפריד בין מה שבתוכנו למה שמחוצה לנו הוא גבול קיומי רב עוצמה. הפנים הוא ה"כן" הפנימי שלנו — האישור העצמי והביטחון. החוץ הוא ה"לא" — כל מה שזר ומאיים. הבנת תבנית זו מסבירה את הצורך האנושי הבסיסי ביותר: הצורך בבית, בביטחון ובמרכז פנימי יציב בעולם כאוטי. אך ההוויה העגולה אינה סוף הסיפור; היא נקודת המוצא לשאיפה האנושית הבאה — הטיפוס כלפי מעלה.

2. מלחמת משיכה נצחית: הכוח שמושך פנימה מול הכוח שדוחף החוצה

כל מערכת אנושית, משיחה בכיתה ועד ליחסים בינלאומיים, מונעת על ידי מאבק בין שני כוחות פיזיקליים מנוגדים. הראשון הוא התנועה הצנטריפטלית, הכוח שמושך מהשוליים אל המרכז ומטרתו לאסוף, לרכז וליצור סדר. השני הוא התנועה הצנטריפוגלית, הכוח שדוחף מהמרכז החוצה ומטרתו להתפשט, להקרין ולהתבטא.

מבחינה היסטורית, אין רצף מוחלט של תקופות, אלא שילובים שונים שבהם אחד הכוחות דומיננטי יותר. התנועה הצנטריפטלית שלטה בתקופה הניאוליתית, כאשר בני אדם התאגדו ביישובי קבע. לעומתה, התנועה הצנטריפוגלית הפכה לדומיננטית בתקופת יוון העתיקה, כאשר הכוח הצנטריפטלי לא נעלם אלא שולב בתוכה. בעוד שמקורם של יחסי מרכז-שוליים אלו היה מילולי (חוקים, פקודות), בעידן החזותי שלנו הם באים לידי ביטוי כ**"שליטה באמצעות עיצוב"**. המאבק ביניהם מגדיר אינספור תהליכים:

  • בחינוך: המורה (כוח צנטריפטלי) מנסה להנחיל ידע וליצור מרכז משותף, בעוד התלמידים (כוח צנטריפוגלי) שואפים לביטוי עצמי אינדיבידואלי.
  • באינטרנט: חברות הטכנולוגיה הגדולות (צנטריפטליות) מנסות לרכז שליטה ונתונים, בעוד יחידים וקבוצות (צנטריפוגליים) פועלים באופן מבוזר ופורץ גבולות.
  • בפוליטיקה: הגלובליזציה ממחישה את הקונפליקט באופן מושלם: המשיכה הצנטריפטלית של תאגידים רב-לאומיים ושווקים מאוחדים מתנגשת בדחיפה הצנטריפוגלית של תרבויות מקומיות ותנועות לאומיות הדורשות אוטונומיה. באופן דומה, קיטוב חברתי הוא מאבק בין כוח המנסה לשמר מרכז ערכי משותף, לבין כוחות המושכים את החברה לקצוות מנוגדים.

מודל זה מספק מסגרת חשיבה אוניברסלית להבנת קונפליקטים, שיתופי פעולה ותהליכים חברתיים בכל תחום בחיים.

3. אתם חושבים בסרטים, לא בספרים: על המהפכה השקטה של החשיבה החזותית

הטענה השלישית עשויה להפתיע: בעידן המודרני, החשיבה החזותית והסינמטית גוברת על החשיבה המילולית והמושגית. טענה זו אינה רק תחושה, אלא נשענת על הגות עמוקה. הפילוסוף רודולף ארנהיים טען כי החשיבה החזותית היא הראשונית, והשפה ממלאת תפקיד משני בלבד. לתפיסה זו יש אף בסיס מדעי, הנמצא במחקרים שגילו העדפות נושאיות מובנות ברטינה של העין. תמונת העולם שלנו כבר לא בנויה בעיקר ממילים ומטקסטים, אלא מרצף אינסופי של דימויים. התרחש מהפך היסטורי ביחס בין מילים לתמונות:

בעבר התמונה היתה מצרך נדיר והמילים היו בשפע. סביב תמונה אחת נבנה, באמצעות מילים, עולם ומלואו. כיום המצב הפוך. יש שפע של תמונות אך המילים נדירות.

ההשפעה עמוקה כל כך, עד שהחוויות שלנו מעוצבות מראש באופן "קולנועי". שדה התעופה המודרני, למשל, אינו רק מקום מעבר, אלא חזון ותסריט. ההגעה, ההמתנה והטיסה עצמה מתוכננות כרצף מבוים של אירועים חזותיים. אנו נוטים להעריך חשיבה לוגית ומילולית, אך במציאות, התפיסה החזותית הפכה לכלי המרכזי שדרכו אנו מבינים את העולם ומעצבים אותו.

4. למה אנחנו בונים לגובה: הציר האנכי כביטוי לשאיפות הנעלות ביותר שלנו

אם ההוויה העגולה מספקת לנו בית, המימד האנכי הוא זה שמעניק לנו כיוון ושאיפה. "אנכיות" אינה רק ממד פיזי, אלא דיפרנציאל של ערכים ומשמעות. העיקרון פשוט ועוצמתי: "כל מה שהוא גבוה יותר נחשב לחשוב יותר, ולפיכך הוא מרכזי ויוקרתי יותר".

אנו רואים את העיקרון הזה בכל מקום: החל מגורדי שחקים ומרכזי ערים, שבהם ערך הקרקע והבניינים הם הגבוהים ביותר, פיזית וכלכלית, וכלה בביטויים סמליים. הציר האנכי הוא המרחב של הנשגב – המקום בו מתרכזים ערכים אנושיים כמו גבורה, אמונה והשאיפה אל מעל ומעבר.

השילוב המושלם בין הביטחון של המעגל והשאיפה האנכית מתבטא בספירלה — צורה המשלבת את התנועה המעגלית המגוננת עם הטיפוס כלפי מעלה. שיאה של האנכיות הוא המגדל או הצריח. זהו המקום שבו הפנים והחוץ נפגשים, והאדם זוכה לנקודת תצפית ריבונית על העולם, מתוך המרכז הבטוח שיצר לעצמו.

סיכום: דקדוק נסתר של המציאות

ארבע התבניות הללו אינן תובנות נפרדות, אלא מרכיביה של שפה גיאומטרית וקינטית אחת — דקדוק נסתר של המציאות. ההוויה העגולה שלנו היא הגרעין הבטוח שממנו אנו שואפים כלפי מעלה אל הנשגב, לאורך הציר האנכי. מסע זה מתרחש תמיד בתוך מלחמת משיכה נצחית בין כוחות מרכז ושוליים. וכל החוויה הזו — המאבק, השאיפה והחיפוש אחר ביטחון — נתפסת ומפוענחת על ידינו יותר ויותר דרך העדשה הסינמטית של החשיבה החזותית.

כעת, כשאתם מזהים את התבניות הנסתרות הללו, איזו מהן — המעגל המגונן, מלחמת המשיכה, הדימוי הקולנועי או הטיפוס האנכי — מגדירה באופן החזק ביותר את חייכם כיום?






18.9.2024

עין המצלמה

 

התהליך בו הפכה המצלמה מסובייקט לאובייקט, ממכשיר עזר לתעוד לחלק אינטגרלי מהתודעה, התפתח עוד מראשית ימי הצילום, ונמשך עד ימינו אלה.

עין המצלמה היא אמצעי שמתיך את העין והמצלמה למיקשה אחת, משנה את חוקי האמנות, ויוצר לא-מודע קולקטיבי אופטי.

בשנות ה-1980, עם המעבר לוידיאו, הפכה המצלמה הקומפקטית לחלק אורגני מהגוף. התחילו לצלם בה את נקודת המבט האישית. הגבול בין עין המצלמה כאיבר התבוננות וכאמצעי ניסוח נעלם כמעט. ככל שמצלמות הוידיאו הפכו קטנות ומשוכללות יותר, הדיבור הצילומי השוטף הפך חלק ישיר מהגוף והנפש, באמצעות תיעוד רציף. האישיות עוצבה מעתה באמצעות המצלמה. 

בשנות ה-2000, הפכו מצלמות הוידיאו הזעירות והמשוכללות בסמארטפון, בנות לוויה צמודות של כל אדם, כיוצר וכצופה, ולחלק אינטגרלי מתרבות הסייברספייס. החיבור ההדוק למדיה הויזואלית הפך אותן לישויות ביטוי עצמיות, המעצבות תפיסה ותוכן. המצלמה הפכה לבעלת תודעה משל עצמה. 

המצלמה מדמה את העצמי בסיוע תהליכים טכנולוגיים וחברתיים מורכבים. במישור הטכנולוגי התפתחו אמצעים דיגיטליים משוכללים, המאפשרים עיצוב והפצה של תכנים חזותיים בפורמטים רבים. במישור החברתי, הרשתות החברתיות מאפשרות הפצה בלתי מוגבלת של תכנים אישיים.

בשנות ה-2020  מתפתחת  תרבות המרחב הוירטואלי באמצעות האינטליגנציה המלאכותית, הכוללת בתקשורת הבין מרקעית הנחיות לניסוח ועיצוב מחדש של התמונה והעלילה. התכנים המדומים יוצרים את דרך החיים העתידית. הקשר עם המציאות מתבטל בחוויה הוליסטית. עין המצלמה מעצבת תודעה חדשה של זמן ומרחב מוחלטים. התפיסה הכרונולוגית המוכרת של המציאות נמוגה גם מחמת ''מכונת היצור'' של התקשורת האלקטרונית, המשדרת תכנים אינסופיים מפוברקים במהירות האור, וכתוצאה מעיסוק נרחב במשחקי מחשב, המציגים עולמות וירטואלים מרהיבים בפרספקטיבה דמיונית, היוצרת אשליה של תחושת מעוף. 

''עין המצלמה'' יוצרת את מכלול היחסים בין הנפש, הגוף והמדיה. היא נמצאת בכל מקום מבחינה תרבותית, והפכה לתחליף לחווית הצפיה הישירה, ולנושא מפותח של הגות ואידיאולוגיה. המצלמה הפכה ממטאפורה מושגית לשיטת שיח. הצילום הפך למערכת דקדוקית, המחפשת צורות חדשות. עמימות זו של עין המצלמה כמערכת ניסוח, גורמת לכך שהצילום הוא דיבור ישיר לגוף ולנפש. בעקבות התפתחות טכנולוגיות הצילום הדיגיטליות, עין המצלמה האישית התפתחה ממראת עזר למודל של העצמי. המצלמה האישית משקפת את העצמי כדימוי. חווים באמצעותה מחדש את העצמי כדימוי פרפורמטיבי, צילום ''סלפי'' המעלים את ההבחנה בין הדימוי ליוצר התמונה. 




8.1.2024

הקיברנטיקה


תורת הקיברנטיקה מספקת כלי ומסגרות תיאורטיות להבנת התנהגות מערכות מורכבות, טכנולוגיות וחברתיות כאחת. הטיל מתאים ביותר כדוגמא: הוא מערכת מורכבת בעלת מרכיבים רבים: מנוע, כנפיים, מערכת בקרה, מערכת הנעה ומערכת ייצוב. המרכיבים האלה חייבים לפעול יחד בצורה הרמונית כדי שהטיל יוכל לתפקד כראוי. טיל הוא מערכת עצמאית: הוא מסוגל לפעול באופן עצמאי, ללא צורך בהתערבות אנושית מתמדת. טיל הוא מערכת רב-רמות: הוא מורכב ממערכות קטנות יותר, הפועלות יחד כדי ליצור את המערכת הגדולה יותר. 

הקיברנטיקה היא תורת תרגום ארגון שהתחילה להתפתחה במלחמת העולם השנייה,  בניסיון לשלב בין האדם למערכות הגנה אווירית במטוסי B-17,  מורכבות ומתוחכמות וחדישות בשעתן, במטרה לעצור את מכונות המלחמה הנאצית והיפנית. עיקרה הוא היזון חוזר שלילי. היזון זה מושג באמצעות אלגוריתם של מבנה דעת מושגי. נורברט וינר ועמיתיו, ממציאי תורת הקיברנטיקה, התחיל מהאבחנה כי כדי לקבל טיפול מתמטי שלם ככל האפשר של בעיית הבקרה הכוללת, יש צורך להטמיע את החלקים השונים של המערכת לבסיס אחד, או אנושי או מכני. מאחר שהבנתנו את האלמנטים המכניים מקדימה בהרבה את ההבנה הפסיכולוגית שלנו, הם בחרו למצוא אנלוגיה מכנית. הם החלו לדמיין את החיילים ששלטו במטוסים ובתותחי הנ"מ כמכשירים מכניים, כדי שיוכלו לדמות את התנהגותם באמצעות נוסחאות מתמטיות. הם הבחינו שגם הטייס וגם תותחן המטוס התנהגו על בסיס של ''לתקוף או לברוח''. כל אחד מהם הגיב למה שהם כינו "משוב שלילי". על ידי המשגה של טייסים ותותחנים כמנגנוני סרוו, וינר ועמיתיו מצאו גם דרך לדמיין אותם במונחים של המטאפורה המיחשובית, המערכת האוטומטית שמסוגלת לווסת את עצמה. 

על ידי הדמיון של חיילים למנגנונים, הונח הבסיס לחזון של האדם האוטומטי והארגון האוטומטי, שיילווה את החיים הציבוריים האמריקאים גם בשנות ה-1960. נוצרה דוגמה למערכת שבה אנשים ומכונות משתפים פעולה, מגבירים את יכולותיהם, חולקים שליטה, ובסופו של דבר משרתים את טובת האדם. במהלך העשורים הקרובים, חזון זה של מערכות אדם-מכונה מיטיבות, של זרימות מעגליות של מידע, התגלה ככוח מניע בהקמת המכלול הצבאי-תעשייתי-אקדמי.  ניתן היה לראות בחברה כולה מערכת המבקשת ויסות עצמי באמצעות עיבוד מסרים. באנלוגיה של וינר, מערכות מידע ציבוריות, כמו התקשורת, שימשו כמנגנוני סרוו. מסך הטלוויזיה הפך, לחברה כולה, מה שמסך המכ"ם היה לתותחן מלחמת העולם השנייה - מערכת משנה שדרכה ניתן למדוד ולהתאים את ביצועי המערכת החברתית הגדולה. וינר האמין שהתקשורת משמשת באופן אידיאלי לתיקון פעולותיהם של מנהיגים ציבוריים, בכך שהיא מציעה להם מידע מדויק על ביצועי החברה כולה.

החזון הזה עורר כמה פחדים. מחשבים עשויים לחרוג מטווח השליטה האנושית ולהתחיל לפעול בעצמם. מצד שני, הם עלולים להפוך לכלים של פוליטיקאים ובעלי הון חסרי רגשות, בעלי רצון לשנות לטובתם את  המוסדות החברתיים שבהם שלטו. הפחד מאוטומציה הדהד לאורך המחצית השניה של המאה העשרים, והופיע בביקורות רדיקליות. הקיברנטיקה יצרה מעגלים אינטלקטואליים חדשים. פרויקטי המחקר הצבאי הצבאיים של המלחמה הקרה הפכו את האוריינטציה המערכותית שלה לפרקטיקה יומיומית. פרויקטים רבים ריכזו מומחים ממגוון דיסציפלינות, ועבור המומחים המעורבים שנעזרו בה, הפכה תורת המערכות לדרך חיים. תחת עינה השולטת של "אליטת כוח", אמריקאים רגילים מצאו עצמם לכודים במסדרונות ובמשרדים, לא מסוגלים לדמיין, שלא לדבר על לקחת אחריות על מכלול עבודתם או חייהם. לאנשים רגילים הייתה חסרה היכולת להגיב על המבנים הגדולים - רציונליים ובלתי רציונליים - אשר הם היו בחלקם כפופים להם. החברה עברה תהליך מהיר של ריכוזיות ורציונליזציה, תהליך הנתמך בטכנולוגיות חדשות ונועד לסייע בבנייתן. "חברה טכנולוגית"  ו"טכנוקרטיה" היו כינויים לחברה זאת. החשש היה כי בעזרת ה"מגה-טכניקה" החדשה הזו המיעוט הדומיננטי יצור מבנה פלנטרי אחיד, עוטף כל, המיועד לפעולה אוטומטית. במקום לתפקד באופן פעיל כאישיות אוטונומית, האדם יהפוך לחיה פסיבית, חסרת תכלית, מותנית במכונה, שתפקידיה הנכונים, כפי שהטכנאים יפרשו, יוזנו לתוך המכונה, ויוגבלו באופן קפדני לטובת תאגידים חסרי פנים. הפרקטיקות השיתופיות של מחקר ופיתוח במלחמה הקרה כמעט ונסתרו מעיני הציבור. מבקרי תורת הקיברנטיקה חזו חברה המבוססת על מומחיות והיררכיה, הנשלטת על ידי ארגונים פירמידליים המנוהלים על ידי גברים לבנים מכופתרים, מפוצלים מבחינה פסיכולוגית. 

חזונות דיסטופיים אלה מצאו קהל מתנגד, גדול ונלהב, בקמפוסי המכללות של שנות ה-1960. המחשבים איימו באוטומציה מלמעלה, אבל הם גם הציעו דרכים ליצירת סדר דמוקרטי מלמטה. הקיברנטיקה איפשרה לא רק את הקישור בין פעילויות מחקר, פיתוח וייצור, אלא גם את הפיתוח של רשתות בין-אישיות ובין-מוסדיות חדשות, ואיתן יצירת צורה מרושתת של כוח. הסטודנטים הבינו שאם המוח הוא האתר הראשון של שינוי חברתי, אז המידע צריך להפוך לחלק מרכזי בפוליטיקה נגד התרבות השלטת. אם הפוליטיקה האלטרנטיבית הזו דחתה את ההיררכיה, אז מעגלי תורת המידע והמערכות עשויים להיות הגיוניים איכשהו לא כרעיונות על מידע בלבד, אלא גם כעדות מהעולם המדעי לנכונותה של פוליטיקה קולקטיבית. עבור חלק גדול מתרבות הנגד הרחבה יותר, הציעו התרבות, הקיברנטיקה ותיאוריית המערכות אלטרנטיבה אידיאולוגית. רבים בתרבות הנגד ראו בקיברנטיקה חזון של עולם שנבנה לא סביב היררכיות אנכיות וזרימות כוח מלמעלה כלפי מטה, אלא סביב מעגלים חוזרים של אנרגיה ומידע, הצומחים מלמטה כלפי מעלה. האידיאלים של תרבות הנגד התמזגו ברשתות המחשבים בצורה כזו, ששלושים שנה מאוחר יותר האינטרנט יכול היה להיראות בעיני רבים כסמל של מהפכת נעורים שנולדה מחדש. 

תורת הקיברנטיקה השלימה, במחצית השניה של המאה העשרים, תנועה מלאה מהשוליים למרכז וחזרה. מהצורך להתמודד עם הכוחות הצנטריפטליים הפועלים על הלוחמים במלחמת העולם השניה, היא הפכה למודל של התרבות הארגונית השלטת. מלב הארגונים השולטים היא עברה לכיוון צנטריפוגלי, כלפי חוץ, למאבקי הצעירים שאימצו את מבנה מעגלי הידע שבה לצורך שחרור אישי ותרבות נגד, שהפכה בסופו של דבר לתרבות זרם מרכזית באינטרנט. בשלהי המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבססו שוב זרמים קיברנטיים צנטריפטליים בדעת הציבור במדינות שונות, עם עליית הימין הדתי והלאומי בהן. במדינות מגויסות, בעיקר במזרח התיכון, התבססו בשלטון מפלגות בעלות אוריינטציה דתית-הילכתית. ההלכה הדתית, המכתיבה למאמיניה סדר יום מא' עד ת', עולה בקנה אחד עם תורת הקיברנטיקה, ומשתלבת במארג השילטוני-בטחוני, ההדוק ממילא מחמת צרכי הבטחון הלאומי. 





5.4.2022

אופנת מעקות הזכוכית השקופה במרפסות החזית בבנינים חדשים




מעקות הזכוכית השקופה המיועדות למרפסות החזית בדירות אינן מתאימות, ומן הראוי להחליפן במעקות אטומים גבוהים. מעקות זכוכית שקופה למרפסות בבנינים גבוהים נראות יפות מאוד בתמונות, כיוון שאפשר להציג מאחוריהן, בתמונות מבוימות אשר באמצעותן מפרסמים את הבתים החדשים, אנשים יפים וחפצים מפוארים. בפועל, כל מרפסת היא רבת שימושים, כמו לתליית כביסה, מנוחה, ואחסון. לפיכך, המראה של מרפסת עם מעקה זכוכית שקוף מהרחוב אינו אסתטי. להיפך, הוא מכוער. חשוב מכל, המעקה השקוף פוגע בתחושת הפרטיות והמסתור, שכל אזרח בימינו שואף אליה, בעידן בו כולנו סובלים  מחשיפת-יתר, כתוצאה מהשימוש הרב באמצעי צילום דיגיטליים.

ה'חלון' הגדול לכל סוגיו נחשב בשעתו כמרכיב חשוב בדירת המגורים המודרנית, ביטוי לבריאות הגוף והנפש, אך בימינו, בעידן השימוש במרקעים אלקטרוניים רבים בכל דירה, הוא מיותר. כאשר המיקום מרכזי, עם אלפי עוברים ושבים מידי יום, נמנעת מהדיירים את תחושת הפרטיות שהם זכאים לה. הם צריכים להשקיע מאמצים וכספים רבים באילתור פרטיות, באמצעות השקעה בגינון ומיסוך, הן במרפסות ובקדמת חדרי המגורים מאחוריהן, שגם הם נשקפים לרחוב. מיסוך זה חייב להיות מירבי, כיוון שיש אנשים רבים החפצים לשהות שעות אחדות מידי יום במרפסת, ולעסוק בין היתר פעילויות שצנעת הפרט יפה להן, לדוגמא שיזוף. 

התחושה בבית עם מרפסות זכוכית היא כמו של דגים באקווריום. מהרחוב ומהבתים השכנים כולם יכולים לצפות בנעשה בכל עת, כמו בחלון ראווה. אין כל הצדקה אדריכלית לכך ולהיפך. מהסתכלות רבת שנים  שבהן אופנה זאת רווחת, המעקות השקופים מציגים לראווה את כל השימושים היומיומיים  במרפסת במקרה הטוב, ומונעים לחלוטין את השימוש בה במקרה הגרוע. הן ריקות לרוב, והפכו לשטח יקר וחשוב אך חסר שימוש, ומבוזבז בצורה מנקרת עיניים. זאת בפרט כשמדובר במרפסות גדולות. 

החידוש האופנתי, שהיה בראשיתו בבנינים בודדים, הועתק על ידי ענף הבניה כולו, בעיקר בזכות עלותו היחסית הנמוכה. החסכון בעלויות מתבטא, ראשית, בכך שלוח זכוכית קל מאד להרכבה וחוסך שעות עבודה רבות, ושנית בכך שמעקה בלוקים דורש שימוש בחומרי חיפוי יקרים.
סיבות נוספות לאופנת מעקות הזכוכית במרפסות בנינים רבי קומות הן:
א. הרצון לחקות את סגנון קירות הזכוכית בבתים צמודי קרקע, הנחשב כיוקרתי.
ב. שבירת המראה החדגוני של בנינים רבי קומות.
ג. משקל לוח זכוכית הוא נמוך בהרבה מאשר של מעקה מבלוקים ויוצר פחות עומס משקל על הבנין. 

לאור הרגישות הבטחונית, עם הפיגועים הרבים שמתרחשים ברחובות הערים, למרגלות בתי מגורים, הצורך במסתור חזיתי במקום מרכזי הוא חיוני!
גם האקלים הישראלי, עם שעות השמש הרבות, דורש צל רב ככל האפשר. מעקות זכוכית לא מעניקות כל בידוד. הן יוצרות חממה פתוחה במרפסת. 
מעבר לכך יש להוסיף את הצורך בניקיון שוטף, שעלול להיות מסוכן כיוון שהוא כרוך בהתכופפות החוצה מעבר למעקה. 
מראה המרפסות המאולתר פוגע, כמובן, גם במראה החזיתי האחיד של הבנין, ומוריד מערכו.

עיצוב של חזיתות המרפסת, באופן שמעניק יותר מסתור ופרטיות, מבלי לפגוע בחשיבות המרפסת לבית כמתווכת בין פנים לחוץ, משתלב עם הסגנון הכללי של הבניה המסורתית, שנועד לאנשים שמחפשים פרטיות, שקט ושלווה בנוף ירוק, ולא הצגה ראוותנית של פעילותם בדירתם. 

עיצוב כזה מגביר את הביקוש לדירות בבנין. זאת היא משוואה: ככל שהנעשה במרפסות ובחדרים הוא נסתר יותר מעיני הזולת, הביקוש לדירה גובר. ההוכחה לכך היא, כמובן, ההשקעה הרבה של בעלי הדירות ברחבי מדינת ישראל בסגירת מרפסות, והביקוש הרב יותר לדירות עורפיות. 

ניתן למצוא פיתרון יצירתי לסוגית הניראות, ולשלב בין 'הצהרת מיקום' ל'הצהרת פרטיות' ובין מסתור לתצפית.  אלמנטים אמנותיים ייחודיים בחזית הבנין עושים זאת, ולא אלמנטים אדריכליים מן המדף. ביתו של האדם הוא מבצרו. 



28.3.2022

פול ויריליו נפטר בשנת 2018 בגיל 86. מארק לייסי משקף את חייו, עבודתו והרלוונטיות העכשווית שלו.


פול ויריליו

פול ויריליו (1932 - 2018) אינו מתאים לכולם. ספרים עם כותרות מוזרות וחייזריות כמו: ''אופק שלילי'', ''אינרציה קוטבית'', ''ארכיאולוגיה של בונקר'' ו''הממד האבוד'' - וספרים שנכתבו בסגנון שיכול להיות מוזר (ומנוכר) באותה מידה, מלאים במושגים כמו 'אנדו-קולוניזציה', 'דרומולוגיה', 'אינטגרל התאונה' ו'האסתטיקה של היעלמות'.


אבל קריאה בספרים מגלה זכרונות של אדם שבילדותו חווה את הטראומה של מלחמת העולם השנייה, ורצה להבין את תפקידה של המלחמה בעברנו, וכיצד היא עשויה לעצב את עתידנו: הוא מזכיר בראיון את מותה של ילדה משכונתו שנורתה על ידי סיור גרמני, וכיצד חווית המלחמה נתנה לו את התחושה שלעולם יש את כל הקביעות של סט קולנוע. עבודתו המשיכה לבחון את ה'תאונות' שנבעו מהשאיפה שלנו לחיים בטוחים ומתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית, ולבחון את תנאי האפשרות של תאונות עתידיות, וקורבנות שעלולים להיווצר בעולם של שינויי אקלים, ביוטכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית, מודיעין והתקדמות ברובוטיקה. במובן הזה, ויריליו מיועד לכולם.


ויריליו נפטר ב-18 בספטמבר 2018 בגיל 86, במובנים רבים האחרון בדור האינטלקטואלים הצרפתים שהגיחו מהאפשרויות החדשות שנפתחו לאחר אירועי מאי 1968. אמנם לא מפורסם (או ידוע לשמצה) כמו פוקו, דלז, בודריאר ודרידה, ויריליו משאיר אותנו עם גוף יצירות שנראה כי גדל בחשיבותו במאה ה-21, כאשר אנו מתמודדים עם 'קצב השינוי' בטכנולוגיה ובפוליטיקה הבינלאומית.


אני חושב שאחד המפתחות להבנת ויריליו הוא הידידות שלו עם המשורר ג'ורג' פרק. עבודתו של פרק התנסתה בדרכים לבחון את הפשיזם והאנטישמיות שהרסו את משפחתו במהלך המלחמה. היה מרכיב שובב, ניסיוני אך רציני וקטלני בכתיבתו. גם ויריליו פיתח סגנון כתיבה שלעתים קרובות מרגיש ניסיוני, מחפש דרך חדשה להבין את העולם, כאילו השפעת מלחמת העולם השנייה יצרה את הצורך לכתוב אחרת, לחיות אחרת, לבנות אחרת, לברוח מכל מה שהגיע קודם.


עבור ויריליו, הפרויקט הזה לבניית עולם אחר התחיל בחשיבה שלו על ארכיטקטורה, חשיבה שנוצרה בהשראת האובססיה שלו לבונקרים בחוף האטלנטי (בראיון הוא מספר איך בילדותו הוא צייר תוכניות של הבונקרים שהוא העביר למחתרת הצרפתית). עבודתו האדריכלית התפתחה לצד עבודתו של שותפו קלוד פארן בקבוצת Architecture Principe: יש תצלום של השניים נוסעים ברחבי פריז במה שנראה כמו ג'יפ עם הכיתוב Architecture Principe בחזיתו. וריליו ופארן רצו ארכיטקטורה של 'פונקציה אלכסונית' שתעסיק את הגוף האנושי, אשר הלך ונעלם לתוך עולמות הצרכנים מעוררי הפסיביות של נוחות, קונפורמיות ויעילות.


בהסתמך על הרעיונות שלהם, הם בנו את כנסיית 'סנט ברנדט' בעיר נבר בין השנים 1963 ל-1966, אך הקבוצה התפרקה לאחר אירועי 1968. ויריליו לקח חלק בכיבוש האוניברסיטאות בפריז, לימד סטודנטים על חשיבות הבונקרים הצבאיים (וכביכול היה חיב לברוח חזרה לבריטני לאחר התסיסה של מאי); לפארן לא היה זמן לתנועות הסטודנטים של מאי 68' ויצא להרוויח כסף ובניינים: הוא תכנן בין השאר תחנות כוח גרעיניות בצרפת. מאוחר יותר הוא תיאר את ויריליו - אולי באופן הגנתי למדי - כמר קטסטרופה.


כשקוראים על חייו של ויריליו מקבלים תחושה של אדם שאהב את פריז, בנה שם את חייו ואת הקריירה שלו, עבר בעולמות הקולנוע (הוא היה מיודד עם במאי הקולנוע אריק רוהמר), בעולמות הספרות (ויריליו אפילו צץ בתיאור חיי היומיום בפריז שנכתב על ידי פרק, ב''ניסיון למצות מקום בפריז'' מ-1974), העולם האקדמי המאוכלס על ידי דלז, פוקו ובודריאר (שנראה שהיו תמיד מעורבים בתחרות בריאה ולא כל כך בריאה) ובעולמות הפוליטיקה. אבל בעוד ויריליו אולי אהב את פריז, מרכזי ביצירתו היה הצד האפל של הערים. ערים מודרניות היו מעבדות הניסוי בסוגים חדשים של שיטור ובקרה: ועבודתו בשנות ה-1970 וה-1980 צופה עולם שבו ערים יהפכו יותר ויותר כמו שדות תעופה, מלאות בטכנולוגיות חדשות כדי להבטיח שהסביבה העירונית לא תיפול לאי-סדר, פשע וטרור. במהלך שנות ה-1990 הוא גם צפה את הדרך שבה ערים יהפכו לשטחי המפתח של סכסוך וטרור, בעולם שבו טכנולוגיות מידע ייצרו אפשרות לסוגים חדשים של אירועים גלובליים.


ישנם שלושה תחומים רחבים שעולים מהתעניינותו של ויריליו בערים, שנותנים לנו תחושה של מה שהופך את עבודתו למרתקת כל כך ולעתים קרובות מטרידה: תנועה, ראיה ותאונה.


לאורך עבודתו ויריליו מתעניין בתנועה. העיר המודרנית יוצרת סביבות מבולגנות ומורכבות שבהן אנשים, קבוצות וכלי רכב נעים ברחבי העיר במספרים גדולים יותר: עבור המשטרה והפוליטיקאים אחת הדאגות המרכזיות היא למנוע מהתנועה הזו להפוך לכאוטית או מסוכנת. אתה רוצה שכוחות המשטרה שלך יוכלו לנוע במהירות וביעילות ברחבי העיר - ואתה לא רוצה שקבוצה מהפכנית תוכל לחסום את התנועה שלך ולשבש את החיים הפוליטיים והכלכליים של העיר. ויריליו מציע שתכנון פריז במהלך המאה התשע-עשרה היה ממוקד מאוד בביטחון וסדר: למשל, הפיכת שדרות שהיו כל כך רחבות לחסומות ולבריקדות הייתה בלתי אפשרית. אבל באחד מספריו המשפיעים ביותר של ויריליו - Speed ​​and Politics: An Essay on Dromology - הוא מעלה את הטיעון שהמהפכה הזו בטכנולוגיות התנועה היא שאיפשרה מלחמה מודרנית בקנה מידה תעשייתי. היכולת להעביר מספר גדול יותר ויותר של אנשים וחפצים על פני שטחים גדולים יותר ויותר (ובמהירויות גדולות יותר ויותר) יצרה את עידן ההרג והמלחמה בקנה מידה תעשייתי. ההיסטוריה הזו של תנועה, לוגיסטיקה ומלחמה - ועתיד המלחמה - היא הבסיסית לעבודתו של ויריליו.


להיות מסוגל לנוע מהר יותר ויותר - ולאחר מכן לגרום למכונות לנוע מהר יותר ויותר - הוא אחת האובססיות הצבאיות העיקריות. שיאה של האובססיה הזו למהירות ולמלחמה הוא העידן הגרעיני, שבו עבור ויריליו החשש הוא שמחיר ההרתעה הוא האפשרות של התאונה והתפשטות כלי הנשק שיכולים לשים קץ לחיים על פני כדור הארץ. אבל החשש הוא גם שאנחנו נכנסים ל'מרוץ חימוש' שמתפרש כעת על מגוון טכנולוגיות ומדעים חדשים. בחיפוש שלנו אחר ביטחון והגנה טובה יותר אנו עשויים להיות בדרך שמשנה את החיים - ואת מה הפירוש של להיות אנושי - בדרכים קיצוניות ובלתי צפויות. ואכן, בחשיבה הנוכחית של צבא ארה"ב - וביוזמות כמו 'אסטרטגיית הקיזוז השלישית' - יש בבירור תחושה שהמירוץ מתרחש: טכנולוגיות חדשות צצות וייתכן שלא נוכל לשלוט על השפעתן על החברה והלוחמה - יכול להיות גם שמדינות יריבות ושחקנים לא-מדינתיים עשויים לקבל גישה לטכנולוגיות האלו של ביוטכנולוגיה, רובוטיקה, למידת מכונה או נשק סייבר לפנינו, ולהשתמש בהן נגדנו. אז אנחנו צריכים להתקדם בכל הנוגע לחידושים; המרוץ הזה לעליונות טכנולוגית הוא ההיגיון שמניע את החברות שלנו.


תחום המפתח הבא בעבודתו של ויריליו הוא הראיה. שוב, חוזרים לפריז: העיר הפכה לאחת הערים המודרניות ה'גלויות' ביותר בגלל אחת הטכנולוגיות הבסיסיות ביותר של אבטחה - אור הרחוב. אור הרחוב הופך אזורים של חוסר ביטחון לאזורי מעקב ובטיחות, מרחיב את הפוטנציאל הכלכלי של עיר, הופך את פריז לעיר האורות. ויריליו מציע שהשיטור והאובססיה הצבאית ל'ראייה' לוקח אותנו מצריח הטירה אל אור הרחוב, אל מצלמת הטלוויזיה במעגל סגור, אל המל"ט הסוקר את השטח ו'דפוסי החיים' למטה, אל הביג דאטה והבינה המלאכותית שינסו לראות עמוק יותר לתוך כל היבט של חיינו והתנהגותנו.


ב-War and Cinema: The Logistics of Perception ויריליו מראה כיצד האובססיה הצבאית ל'מכונות ראיה' - מהמצלמות המוקדמות ששימשו למיפוי הפעילויות בשדה הקרב, ועד ליצירת סרטי תעמולה בגרמניה הנאצית - שינתה את האופן שבו אנו יכול לראות את העולם (ואיך אפשר לראות אותנו), ששיאו בעולם שבו מסכים נמצאים בכל מקום ושבו 'מכונות ראייה' המתעדות את כל היבטי החיים נמצאות בכל מקום. ויריליו מתעניין כיצד 'אסתטיקה של היעלמות' לא רק באה לעצב את האופן שבו אנו חווים את ההצגה התקשורתית של 'מלחמה בלתי נראית' יותר ויותר, אלא גם כיצד דימויים ותצלומים ממשיכים להכיל את האפשרות להיות מסוגלים לשנות את תפיסת העולם שלנו. תוך כדי בדיקה זו, אצר ויריליו מספר תערוכות בפריז, כגון ''הכמות הבלתי ידועה'' ו''ארצות הילידים'', שהשתמשו בטכניקות חזותיות כדי לאתגר כיצד אנו מגיעים להבנת העולם. עבור ויריליו, טכנולוגיות המדיה יבואו לשנות את הפוליטיקה במאה ה-21. במהלך שנות ה-1990 צפה ויריליו את ההשלכות השליליות של עידן המידע או חברת הרשת, והזהיר מפני עידן פצצת המידע ו'דיסאינפורמציה המושגת על ידי הצפת צופי טלוויזיה במידע, בנתונים סותרים לכאורה'. ויריליו צפה את הענין ב'פייק ניוז' ו'גניבת בחירות', והיה מודאג מכך שהפוליטיקה תשתנה עמוקות על ידי פצצת המידע.


המרכיב המרכזי הנוסף בעבודתו הוא על מה שהוא מתאר לפעמים כ'התאונה האינטגרלית'. במהלך עבודתו, ויריליו מציע שאנו הולכים לעידן חדש ומטריד של טכנולוגיה, פרנויה, אי שוויון, סמכותנות ומה שהוא מכנה 'מלחמה לא טהורה' (סוג הסכסוך שיש אומרים שאנו רואים מתוזמר על ידי רוסיה, 'המלחמות ההיברידיות'. המשתמשים בטכניקות וטכנולוגיות חדשות כדי לחדור למרחבי מידע ולא למרחב טריטוריאלי). בכתיבה מסוף שנות ה-1970 הוא מסכם את 'מהירות ופוליטיקה' בכך שהוא מציע שאנו נכנסים לעידן של קפיטליזם-אנרכי, סוג של קפיטליזם שיחגוג את רעיון האוטופיה המופרטת: אולי יהיו אוטופיות עבור חלק מהאזרחים, אבל הן יהיו אוטופיות בתוך קהילות סגורות. רובנו ניצטרך לקנות את ההגנה שלנו. במהלך שנות ה-1990, הציע ויריליו שאירופה ואמריקה צריכות להסתכל לעבר אפריקה ולדרום אפריקה כדי לראות את עתידנו: לא ברור למה הוא מתכוון בכך - ייתכן שהמשמעות היא יצירת סביבות עירוניות שתלויות יותר ויותר בקהילות סגורות, או שהוא מתכוון להופעתם של סוג אחר של פוליטיקה ופוליטיקאי. כפי שאמר לאחרונה מריו ורגס יוסה למראיין: "טראמפ הוא כל כך דומה לעולם השלישי. מי היה מאמין שארה"ב תיכנע לדמגוגיה כזו?"


מה שמטריד את ויריליו כאן הוא הרעיון שהסיפור הליברלי או מיתוס הקידמה עשויים להיות רק סיפור שאנו מספרים לעצמנו, סיפור שעומד להגיע לשלב קריטי כאשר אנו מתמודדים עם ההשלכות של הטכנולוגיות המבטיחות את הדרך לעתיד טוב יותר עבור לכולם. בין אם מדובר ברעיון הרובוטיקה והבינה המלאכותית המובילים לעולם של תת-תעסוקה מתמשכת וטכניקות חדשות של שליטה (ולא עולם של אפשרויות חדשות לעבודה ופנאי, הכנסה בסיסית וכן הלאה), או ששינויי האקלים ייצרו עולם של פליטי אקלים וטריטוריות חדשות ודרכי סחר שאפשר להילחם עליהן, בזמן שאנו מחפשים תיקונים טכנולוגיים באמצעות הנדסה גיאוגרפית (במקום לפתח סוגים חדשים של אנרגיה וכלכלה). ויריליו משאיר אותנו עם חזון עגום של העתיד, סוג העתיד המתואר בסרטים Elysium או Blade Runner-2049, עולם של תאונות ואסונות מדורגים, שבהם המשבר הפיננסי והמלחמה או הטרור הם רק הטריילר. מצב שהפוליטיקה מופצצת המידע שלנו לא רוצה - או לא מסוגלת - להתמודד איתו.


אבל מה שוויריליו התכוון לעשות היה לעודד חשיבה שכל הזמן ביקשה לערער את סוג 'חשיבת הקסמים' שפוליטיקאים, טכנולוגים ובירוקרטים מתלהבים ממנה לפעמים בענייני כלכלה, מלחמה וטכנולוגיה. יש תכלית ל'שליליות' שלו, חזון של פוליטיקה וחברה שאנחנו רואים בעבודה האקטיביסטית שעשה למען חסרי הבית בפריז, עמדה פוליטית שלדעתי עדיין נאחזת בתפיסת עולמו משנות ה-1960: שאנחנו יכולים - וחייבים - לבנות משהו אחר. כהוגים - אם ברצוננו לנסות להבין את העולם - עלינו לחפש לעומק ולחקור עולמות שעשויים להיות זרים לנו, ארכיטקטורה, מדעי המחשב, היסטוריה צבאית, פילוסופיה, כל מה שאנחנו צריכים כדי להבין את התאוצה בעולם של המאה ה-21.


בשנתיים האחרונות קיויתי לקרוא את האבחונים של ויריליו אודות מצב העולם כיום בנושאים כמו טראמפ, פופוליזם, שינויי אקלים, בינה מלאכותית, מלחמה היברידית ואבטחת סייבר. אבל הייתה שתיקה, ועכשיו לא יהיו עוד כתבים על מגוון רחב של נושאים, שהוא חקר לעתים קרובות כל כך מאז שנות ה-1960. אבל באמת הכל שם בכל מקרה, בכתבים ובשאלות שהוא משאיר אותנו איתם.


המאמר באנגלית מאת מארק לייסי - 20 בספטמבר 2018. ד"ר מארק לייסי הוא מרצה בכיר במחלקה לפוליטיקה, פילוסופיה ודת, אוניברסיטת לנקסטר. הוא כתב על עבודתו של פול ויריליו בספר ''ביטחון, טכנולוגיה ופוליטיקה גלובלית: חשיבה עם ויריליו''. כעת הוא כותב ספר על עתיד המלחמה.

 

ספרים מאת פול ויריליו:

מלחמה וקולנוע 

שמיים פתוחים 

אסטרטגיה של הונאה

פצצת המידע 

מקום נפילת מגדלי התאומים