18.12.2020

כִּפּוֹת פָּארִיס - מַסָּע וּמַסָּה בַּסְּפֶרָה הַפָּארִיסָאִית

כִּפּוֹת פָּארִיס


נוֹלַדְנוּ וְגָדַלְנוּ בֶּעָרִים

בָּהֶן אָנוּ נוֹשְׁמִים וְנוֹסְעִים

אֵין דָּבָר בִּלְתִּי אֱנוֹשִׁי בָּעִיר 

מִלְּבַד שְׁנֵינוּ לְעִתִּים


בְּלֵב הָעִיר זוֹרֵם נְהַר הַסֵּין

כְּמוֹ נְחַשׁ כֶּסֶף מִתְפַּתֵּל וְצוֹנֵן

מִזּוּג שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּכָל עִיר וָאֵם

בֵּין הָעִגּוּל הַשָּׁלֵם לַקַּו הַהוֹגֵן


מִתְקַיֶּמֶת בַּכְּרַךְ דִּיאָלֶקְטִיקָה 

בֵּין תַּחֲנָה לְדֶרֶךְ כְּמַעְגָּל לְשׁוּרָה

הַכִּכָּר וְהַכִּפָּה הֵן לִתְחוּשַׁת שַׁלְוָה

וּבַסִּמְטָה וּבַשְּׂדֵרָה נִפְרֶשֶׂת עֲלִילָה


תִּכְנוּן זֶה הוּא הַמַּפְתֵּחַ

לְכֹל מָה שֶׁקַּיָּם בַּכְּרַךְ

עִגּוּל אוֹ קַו שׁוֹלְטִים בַּמֶּרְחָב

בָּעִיר וּבַפַּרְק כְּמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת הַכְּתָב


עִגּוּל עִירוֹנִי מֶרְכָּזִי הוּא הַכִּפָּה

שֶׁנִּבְנְתָה בְּבִנְיְנֵי צִבּוּר וּמְדִינָה

שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה לַתַּיָּר הִיא

בְּאֵיזוֹ כִּפָּה לְבַקֵּר תְּחִלָּה


לְצַד הַנָּהָר רוֹאִים כִּפּוֹת זְכוּכִית 

שֶׁל מִבְנֵה עֲנָק בְּמִסְגֶּרֶת מַתַּכְתִּית

וּבוֹ נֶעֱרָכוֹת תַּעֲרוּכוֹת חֲשׁוּבוֹת 

שֶׁל אָמָּנוּת, אָפְנָה, מְכוֹנִיּוֹת וְעוֹד


הַכִּפָּה הַבּוֹלֶטֶת יוֹתֵר מִכֻּלָּן

הִיא שֶׁל הַקָּתֶדְרָלָה בְּלָבָן

בְּרֹאשׁ מוֹנְמַארְטֵר הַר הָאָמָּן 

שֶׁאֵלָיו עוֹלִים לְצִיּוּרֵי דְּיוֹקַן


הַכִּפָּה נִרְאֵית מְרַחֶפֶת בָּרָקִיעַ

גָּבוֹהַּ מְאֹד מֵעַל הָעִיר הַגְּדוֹלָה

בְּתוֹכָהּ יֵשׁ צִיּוּר עֲנָק שֶׁל יֵשׁוּעַ 

שֶׁפּוֹרֵשׁ יָדָיו כְּמוֹ כַּנְפֵי תְּעוּפָה


הַכִּפָּה הַמְּעֻטֶּרֶת מַזְכִּירָה 

הַמְצָאָה מִלִּפְנֵי כְּמָאתַיִם שָׁנָה

שֶׁהֶעֱנִיקָה לְפָּרִיס אֶת הַבְּכוֹרָה

וְהַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ הוּא שְׁמָהּ


הַכִּפָּה מְבַטֵּאת הַשְׁקָפָה

שֶׁרֶקַע הַשָּׁמַיִם הוּא לִבָּהּ 

כְּהַשְׁרָאָה לֶאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ

בְּלִי קֶשֶׁר לַדָּת אוֹ מוֹצָא


כִּפָּה נוֹסֶפֶת מְפֹאֶרֶת וּגְדוֹלָה

הִיא זֹאת שֶׁל בִּנְיַן הָאוֹפֶּרָה 

אֲשֶׁר מְעֻטֶּרֶת בְּצִיּוּרֵי נְשָׁמָה

שֶׁל אֲנָשִׁים כְּמֵהִים לַחֶמְלָה


בַּחֲלַל בֵּית הַכֹּלְבּוֹ גַאלֵרִי לַאפַיֵיט

מִתְנוֹסֶסֶת כִּפָּה עֲנָקִית סַסְגּוֹנִית

שֶׁכְּמוֹ נִלְקְחָה מֵאַרְמוֹן אוֹ כְּנֵסִיָּה 

וּמַעֲנִיקָה לְבֵית הַמִּסְחָר הַשְׁרָאָה


כִּפַּת קִבְרוֹ שֶׁל נָפּוֹלֵאוֹן

מִתְנוֹסֶסֶת מֵעַל כֻּלָּן בַּגָּאוֹן 

וְהָפְכָה לְסֵמֶל מֶרְכָּזִי וְחַלּוֹן

לְצָרְפַת בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן


בַּגָּדָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁל נְהַר הַסֵּין

נִמְצָא הֵיכַל הַפַּנְתֵּאוֹן הַמַּרְשִׁים

עִם הַכִּפָּה וְהָעִטּוּרִים הַמֻּפְשָׁטִים

קֹדֶשׁ לְכָל עֲנָקֵי הָרוּחַ הַצָּרְפָתִיִּים


שַׁאטֵלֵאט הִיא תַּחֲנַת מֶטְרוֹ עֲצוּמָה

בַּעֲלַת תִּקְרַת זְכוּכִית שְׁקוּפָה

כַּמּוּת הָאֲנָשִׁים שֶׁעוֹבְרִים בָּהּ 

הִיא בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת בְּגָדְלָהּ


פָּארִיס כְּמוֹ כָּל מֶטְרוֹפּוֹלִין 

צוֹמַחַת עַל עוֹרְקֵי תַּחְבּוּרָה רָאשִׁיִּים

כָּךְ גַּם מְתֻכְנָנִים הַמּוּזֵאוֹנִים

לְסִיּוּרִים לְאֹרֶךְ מִסְדְּרוֹנוֹת אֲרֻכִּים


הַשְּׂדֵרוֹת הֵן אֲרֻכּוֹת 

אֶת כָּל הַכְּרַךְ הֵן מְפָאֲרוֹת

הַשַׁאנְז אֵלִיזֵה שָׁרָהּ בְּאָקוֹרְד

בֵּין שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן לַקּוֹנְקוֹרְד 


לְיַד כִּכַּר הַבַּסְטִילְיָה הַהִיסְטוֹרִית

יֵשׁ אַקְוֶדוּקְט אָרֹךְ וְעַתִּיק 

שֶׁהָפַךְ לְטַיֶּלֶת יְרֻקָּה וְסִמְלִית

שֶׁל הַמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפָתִית הַמּוֹדֶרְנִית


לְפָּארִיס מַגִּיעִים בְּמִנְהָרָה אֵינְסוֹפִית

הַמַּתְחִילָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה

וְכוֹלֶלֶת קְטָעִים אֲרֻכִּים

שֶׁל טֶרְמִינָלִים וּמַעַרְכוֹת הֶסֵּעִים


הַבִּנְיָן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמִּנְהָרוֹת 

הוּא הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית עִם הַצִּנּוֹרוֹת 

בָּהֶן עוֹלִים בְּמַדְרֵגוֹת נָעוֹת

לְאוּלַמּוֹת הַקְּרִיאָה בְּכָל הַקּוֹמוֹת 


לְאַחַר שֶׁיּוֹצְאִים מִפֶּתַח מִנְהָרָה

פָּארִיס נִפְרֶשֶׂת בִּמְלוֹא הֲדָרָה

עִם יוֹשְׁבֵי בָּתֵּי הַקָּפֶה שֶׁבָּהּ

הַמְּמַלְּאִים כָּל מִדְרָכָה פְּנוּיָה


הַכִּכָּר הִיא כְּעוּגִיַּת מַקְרוֹן קְטַנָּה

קָשָׁה וּמְסֻבֶּכֶת מְאֹד לַהֲכָנָה

הַבָּגֶט הָאָרֹךְ הוּא כְּמוֹ הַשְּׂדֵרָה

לֶחֶם בְּגִרְסָה עֲמָמִית וּפְשׁוּטָה 


בְּפָּארִיס חַיִּים אַפְרִיקָאִים רַבִּים

אֲשֶׁר מְחַפְּשִׂים תְּכָנִים מְקוֹרִיִּים

בִּמְצִיאוּת שֶׁל חֲוָיָה עֲתִידָנִית

הַמִּתְבַּסֶּסֶת עַל טֶכְנוֹלוֹגְיָה דִּיגִיטָלִית


פָּארִיס צְמֵאָה לְהִתְחַדְּשׁוּת עִירוֹנִית

אֲשֶׁר תָּכִיל הִתְפַּשְּׁטוּת פַּרְבָרִית

בְּלִי זֹאת הִיא בְּמֶרְכַּז שׁוּלִית

וּבַשּׁוּלַיִם אֶנֶרְגְּיָה שְׁלִילִית


כְּמוֹ הַצִּלּוּם הָעִיר הַמּוֹדֶרְנִית אֵינָהּ 

מְבַטֵּאת מְצִיאוּת אֱנוֹשִׁית כַּהֲלָכָה

חָזוּת פּוֹפּוּלָרִית הִיא גִּישָׁה זוֹלָה 

הָעוֹלֶבֶת בַּחֲשִׁיבוּת הַהִיסְטוֹרְיָה


מִצְעַד הַגַּאֲוָה הַסַּסְגּוֹנִי הוּא דֻּגְמָא

לָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית שֶׁהָעִיר מְנִיעָה

מֵאוֹת אֲלָפִים מִשְׁתַּתְּפִים בַּחֲגִיגָה

וּמוֹסִיפִים לַקִּרְיָה נוֹכְחוּת מַעֲשִׁירָה


פָּארִיס שׁוֹמֶרֶת עַל יִחוּדָהּ

עִם נִקּוּד מָלֵא בְּכָל פִּנָּה

מִתְאַמְּצִים לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ

הִיא תִּשְׁמֹר עַל מַעֲמָדָהּ


מֵרֵאשִׁית קִיּוּמָהּ הָעִיר הִיא הַאֲנָשָׁה

שִׁתּוּף פְּעֻלָּה בֵּין תִּכְנוּן לָרְפוּאָה

שֶׁנּוֹצַר לְטוֹבַת הַסְּבִיבָה הַבְּרִיאָה

וּמְאַחֵד בֵּין מַרְאוֹת וּמֵידַע


אָמָּנוּת צִיּוּרֵי הָרְחוֹב הַמְּקוֹמִית

הִיא מִסְגֶּרֶת מְעֻלָּה לִיצִירָה עִירוֹנִית

וּבִטּוּיֵי הָאֶזְרָחִים עַל קִירוֹת הַחוּצוֹת 

הֵם מַפּוֹת מַטְמוֹן דִּמְיוֹנִיּוֹת


יַעַד רִאשׁוֹן שֶׁל הַתַּיָּרִים

הוּא הַמּוּזֵאוֹנִים הַגְּדוֹלִים 

בָּהֶם קִירוֹת רַבִּים מְכֻסִּים

בְּצִיּוּרִים אִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִיִּים 


הָעִיר הִיא נוֹשֵׂא רְחַב יְרִיעָה

בָּסִיס לְקִרְבָה חֶבְרָתִית וִיצִירָה

אַךְ כַּיּוֹם הִיא נֶחְוֵית כִּתְמוּנָה

הִיא הִתְמַכְּרָה לִשְׁלַל אוֹרוֹתֶיהָ


הָאָדָם חַי בְּמֶרְחָבוֹ בָּעוֹלָם

הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּזְּמַן 

חוּץ וּפְנִים הֵם כְּלֹא וְכֵן

מְקוֹר כֹּל מָה שֶׁקַּיָּם

7.12.2020

שִׁירִים סִינִיִּים וְסֶנִילִיִּים דַּף ב'

 

דְּמוּתֵךְ מְלַוָּה אוֹתִי כְּמוֹ חֲלוֹם דִּמְיוֹנִי בְּעֵת יְמֵי בְּדִידוּתִי אֲנִי סוֹגֵר פְּתָחִים וּמֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים לִקְרַאת יְמֵי הַגְּשָׁמִים הַמַּבּוּל מֵהַכְּלָל יִפָּטֵר וְאַחֲרָיו שְׁנֵינוּ נִשָּׁאֵר עַל סֶלַע מִזְדַּקֵּר

קוֹל הָמוֹן קוֹרֵא מֵבִין שָׁדַי אִשָּׁה לְכָל גֶּבֶר לְיָדָהּ

אֲבָל הַמִּקְרֶה הוּא שֶׁיּוֹצֵר אֶת הַתְּשׁוּקָה מִמֶּנָּה יֵשׁ חֲרָדָה לָכֵן הַהִתְלַהֲבוּת מְגֻנָּה וְכָמוֹהָ גַּם הַתִּקְוָה לַהֲפֹךְ רֶגַע לָאַהֲבָה

עוֹרֶבֶת אוֹרֶבֶת בַּפַּח שֶׁטָּמוּן וְנִצָּב לְרַגְלֵי מִי שֶׁשּׁוֹתֵק בְּהֶרְגֵּלָיו בְּבִגְדֵי חֵן שְׁחֹרִים בֵּין לְבוּשׁ קַבְרָנִים וְשִׂמְלָה עִם מַחְשׂוֹפִים בַּצִּבּוּר הִיא יְדוּעָה הַכּוֹתֶרֶת כֻּלָּהּ שֶׁלָּהּ וְגַם הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה

קַבָּלָה אַחַת אַחֲרוֹנָה וְהַמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלָּךְ תַּמָּה קֻפָּאִית שֶׁלִּי אֲהוּבָה אֲנִי חָשׁ שֶׁאַתְּ מְצַפֶּה לִי בִּלְבַד כָּל שְׁנוֹת חַיַּיִךְ הַיּוֹם חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ לְעוֹד קְנִיָּה אַחַת שֶׁאוֹרֶכֶת כְּמוֹ לָעַד

אֵין אִשָּׁה בָּעוֹלָם שֶׁתּוּכַל לְהַאֲשִׁים אוֹתִי שֶׁהִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב אוֹתָהּ הַזִּכָּרוֹן כְּבַרְזֶל נִצְרַב אִם נִפְגָּשִׁים מֵחָדָשׁ בַּמִּקְרֶה וּבְדֶרֶךְ אַגַּב גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים זִכְרוֹנוֹת עָבָר צָפִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַחַיִּים

תְּנִי לִי מְעַט מָקוֹם בּוֹ אֶתְרַוֵּחַ בְּעוֹדִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ אֲנִי זָקוּק לָךְ כְּמוֹ גֶּשֶׁם בַּסְּתָו כְּדֵי לִפְרֹחַ עַכְשָׁו אֶצְבָּעֵךְ עָלַי קָלָה גַּבִּי כּוֹאֵב נוֹרָא וְאֵין בִּי תּוּשִׁיָּה

הוֹד וְהָדָר לְבוּשָׁה הִיא פּוֹסֶקֶת אַחֲרוֹנָה בְּכָל מְחוֹזוֹת לִיבִּי מְלִיצַת יֹשֶׁר הִיא לְכָל חֲלוֹמוֹת הָאֹשֶׁר אֲשֶׁר מִסְתַּתְּרִים בִּי רָאשִׁי עָלַי סְחַרְחַר גַּם בִּמְחוֹזוֹת נֵכָר מֵהָאִשָּׁה שֶׁגָּבְרָה עָלַי 

מָתַי תִּהְיֶה גֶּבֶר שֶׁהוּא אֶרֶךְ אֵבֶר וְנָשִׁים מְנַקֵּב כְּסֵדֶר לֹא צָרִיךְ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר חֵשֶׁק מְמֻצָּע כְּדֵי לִהְיוֹת אַבָּא אֲבָל הַמִּטָּה מַזְמִינָה אוֹתְךָ לִהְיוֹת לְבַדֵּךְ וְלֹא לְהִתְחַלֵּק בָּהּ

אֲנִי רוֹצֶה לִישֹׁן שֵׁנָה אֲרֻכָּה וּמְלֵאָה עֲמוּסָה בַּחֲלוֹמוֹת וְשִׁכְחָה לְהִתְעוֹרֵר לְמָחֳרָת לַחַיִּים שֶׁנִּרְאִים מַמָּשׁ חֲדָשִׁים כְּמוֹ פְּרָחִים יָפִים לַעֲטֹף כָּל דְּאָגָה כַּחֲבִילָה בִּנְיַר אֲרִיזָה וְקֶרֶן אוֹר בַּחֲשֵׁכָה


7.11.2020

שִׁירִים סִינִיִּים וְסֶנִילִיִּים דף א'

 


הַשָּׁרָב הַגָּדוֹל הִסְתַּיֵּם

אַךְ הַמַּגֵּפָה נִמְשֶׁכֶת

וְעוֹנַת הַבְּחִירוֹת מִתְקָרֶבֶת


בֵּירוּת בָּאֵשׁ נֶאֱכֶלֶת

אַתְּ מִמֶּנִּי נִגְעֶלֶת

וַחֲזִירֵי בַּר מְחַבֶּבֶת


הַקּוֹלְנוֹעַ מֵאִיץ תַּהֲלִיכִים

חִיצוֹנִיִּים וְגַם פְּנִימִיִּים

וַאֲנַחְנוּ חַיִּים בַּסְּרָטִים

כָּל יוֹם הֲלִיכָה

לְאֹרֶךְ הַטַּיֶּלֶת כֻּלָּהּ

וְשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה


יֵשׁ שָׁם חֲבוּרָה

שֶׁחוֹלֶפֶת כְּמוֹ תַּהֲלוּכָה

אִלֶּמֶת וּבְלִי מַנְגִּינָה


לִרְאוֹת וְלֹא לְהֵרָאוֹת

זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה

אַךְ גַּם הַתּוֹצָאָה

נֶפֶשׁ גַּלְמוּדָה אֲנִי

מוֹרֶה מְקוֹשֵׁשׁ הוֹרָאָה

בְּאֶרֶץ בִּלְתִּי יְדוּעָה


לָכֵן מִמֵּךְ אֶסַּע

עַד לִתְהוֹם אֲפֵלָה

מִּמֶּנָּה יֵשׁ עֲלִיָּה


מִדְבַּר חוֹלוֹת אֲנִי

אַךְ בְּלִי טִינָה

כִּי הָעִיר גְּדוֹלָה

תֹּאַר וְעוֹד תְּעוּדָה

צִיּוּן אַחֲרֵי בְּחִינָה

הָרַכֶּבֶת מַמְשִׁיכָה בְּדַרְכָּהּ


סְפָרִים הִיא עֲמוּסָה

מַחְבָּרוֹת וְעֵטִים לַעֲיֵפָה

וְנוֹפִים דִּמְיוֹנִיִּים בְּדַרְכָּהּ


הֲמוֹנֵי אָדָם עָלֶיהָ

מִכָּל מִגְדָּר וּמְדִינָה

וַאֲנִי נִגְרָר אַחֲרֶיהָ

הַמּוֹחַ מַקְשִׁיב לַלֵּב 

וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מֵידָע

בִּנְשִׁימָה אַחַת אֲרֻכָּה


זֹאת הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה 

אוֹמְרִים בַּעֲלֵי הַדֵּעָה

לִמְצֹא חֲכָמָה מְלֵאָה


יֵשׁ אֹזֶן גְּדוֹלָה

בְּצִדָּהּ אַחַת קְטַנָּה

שְׁתֵּיהֶן קֶשֶׁב וּמְשׁוּבָה

אֲנִי מְאוֹנֵן בַּסִּפּוּק

מוּל הַמָּסָךְ הַפָּעוּט

מְאַחֵל לְעַצְמִי בְּרִיאוּת


אֵין תַּחְלִיף לָאַהֲבָה

לִי הִיא בִּמְשׂוּרָה

מִיַּד גּוֹרָל נֶעֶלְמָה


לְפָחוֹת אֲנִי נִמְצָא 

בְּלִי הַכְּאֵב הַנּוֹרָא

שֶׁל לֵב שֶׁנִּקְרַע

בִּמְחוֹזוֹת הַדִּמְיוֹן הִתְנַחַלְתִּי

וּפַת לַחְמִי מָצָאתִי

לְפָחוֹת כָּךְ קִוִּיתִי


בַּאֲרָצוֹת רַבּוֹת טִיַּלְתִּי

וּבָעַט גְּדוּשָׁה כָּתַבְתִּי

כָּל מָה שֶׁיָּדַעְתִּי


אֶת הוֹרַי אָהַבְתִּי

הֶעֱרַצְתִּי וְגַם כִּבַּדְתִּי

וּמְנוּחָה לְנַפְשִׁי רָצִיתִי

אֶרֶץ הַבְּחִירָה הַזְּעִירָה

הִיא מְכֹעֶרֶת וּצְפוּפָה

וְצִפּוֹרִים בָּהּ לַעֲיֵפָה


מִשַּׁחַר עַד שְׁקִיעָה

מְלוֹא הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

מְצַיְּצוֹת בְּלִי הַפְסָקָה


אִי  אֶפְשָׁר לִמְצֹא

בְּתוֹךְ כָּל הַמְּהוּמָה

מְעַט שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה

לֵב יָשָׁר אֲנִי

כְּמוֹ סַרְגֵּל בָּטוּחַ

חָרִיץ אֲחוֹרַיִם מָתוּחַ


יֵשׁ בִּי חֲרָטָה

כִּי אֵין חֲזָרָה

לְמָה שֶׁכְּבָר הָיָה


אַל יֵאוּשׁ חֲבִיבִי

אַתְּ עוֹד תַּגִּיעִי

וְאֶת זְמַנִּי תַּנְעִימִי

31.10.2020

דרכו של הפסיכונאוט

במאית: סוזן הס לוגיס ארה"ב | 2019 | 87 דק' | אנגלית | תרגום לעברית 

 

האם אי פעם תהית אם מה שלימדו אותך לגבי העולם, החיים, והנפש, פשוט אינו נכון? האם אי פעם חקרת את האמת וגילית משהו הרבה יותר עמוק אודות עצמך והיקום?    זה בדיוק מה שקרה לקולנוענית סוזן הס לוגיס. במהלך רוב חייה היא חשה שאינה שייכת לכדור הארץ, עד שלמדה להתחבר להיבטים מיסטיים של התודעה. כל מה שהייתה זקוקה לו הוא מדריך מנוסה, שיעזור לה לפענח את מה שלמדה בכוחות עצמה. היא מצאה את המדריך האולטימטיבי בדמותו של הפסיכיאטר סטינסלב גרוף, פורץ דרך בתחום הפסיכותרפיה הפסיכדלית, שגילה את הכוחות המרפאים של מצבי תודעה בלתי רגילים במהלך שנות ה-1960, לאחר שנות מחקר וניסיון אישי.  סוזן קפצה על ההזדמנות לטבול בגוף הידע העצום של גרוף, על מנת שתוכל לחשוף את אותן תובנות לציבור הרחב.  ׳דרכו של הפסיכונאוט' הינו סרט דוקומנטרי באורך מלא, החוקר את סיפורו של גרוף, כיצד הידע שלו השפיע על חייה של סוזן, והאופן שבו הידע הזה עשוי לשנות ללא היכר את חייהם של רבים אחרים.

1.7.2020

סרטון - חיים חולפים בחיפה


חיפה נמצאת כיום במצב של הגירה שלילית, אפס צמיחה בתעסוקה, ומה שהולך להיות בעתיד הוא עוד יותר גרוע. מה שמתרחש בחיפה מתרחש במאות ערי נמל ברחבי תבל , עם המעבר לכלכלת המכולות, שתרמה רבות לגלובליזציה. כיום אפשר לשנע סחורות במהירות רבה מכל מקום. אבל ערי הנמל, שהיו פעם מוקדי התרבות והתעסוקה ברחבי תבל, הוזנחו לגמרי.
בערי הנמל, בגלל מגבלות התובלה, התרכזו בעבר מוקדי המסחר, התעשיה והשירותים. הן היו ערש הציביליזציה. כיום כל זה התחלף בשממה אורבאנית של מגרשי מכולות ורציפים ענקיים לספינות המכולות, שפועלים כמעט באוטומציה מלאה ואפס כמעט של כח האדם.
המעבר לספנות המכולות התרחש החל משנות ה-1970. בשני העשורים שקדמו לתקופה זאת התרחש המעבר לתחבורה האוירית במטוסי נוסעים.
המצב כיום הוא פרדוקס. הפיתרון המעשי היחיד להחייאת ערי הנמל הוא העיר האוירית. עיר אוירית היא עיר שממוקמת סביב נמל תעופה. נמל תעופה הוא כיום, עם קרית נמל התעופה שסביבו, מוקד הפעילות האנושית ברחבי תבל.

30.3.2020

פילוסופיה קולנועית ופילוסופיה דינאמית

דגם לגו של ה''מילניום פאלקון'' - חללית העל בסדרת ''מלחמת הכוכבים''

מסקנות - חלק II: פילוסופיה קולנועית ופילוסופיה דינאמית
פרק מתוך סיפרו של גסטון בשלאר ''אויר וחלומות''. תרגם: אבינועם עמיזן

כשתהיה ניחן בראיה מעמיקה יותר, תוכל לראות את כל הדברים שנעים.
ניטשה, הרצון לעוצמה

במרידתה נגד הפילוסופיה המושגית, המחשבה הברגסונית צדקה בתמיכתה בחקר השינוי כאחת המשימות הדחופות ביותר של המטאפיסיקה. רק מחקר ממוקד של השינוי יאיר לנו על עיקרון התפתחותן של ישויות חיות ומוחשיות; רק הוא יוכל ללמדנו על תמצית האיכות. הסבר השינוי באמצעות תנועה והאיכות באמצעות תנודה תופש את החלק כשלם ואת התוצאה כסיבה. כאשר המטאפיסיקה תסביר את התנועה, יהיה עליה לבחון ישויות שעבורן שינוי פנימי הוא סיבה אמיתית לתנועה. ברגסון הראה שהמחקר המדעי של התנועה, בהתמקדו בעיקר בעובדות מרחביות, הוביל להכללת כל התופעות הנעות כמושגים גיאומטריים שאינם במגע כלל עם עוצמת ההתהוות המתבטאת בתנועה. התנועה, הנבדקת אוביקטיבית כמחקר במכאניקה, הופכת פשוט להעברה של עצם בלתי משתנה בחלל. אם היה עלינו לחקור עצמים שנעים במטרה להשתנות, עצמים שתנועתם מבטאת רצון להשתנות, היה עלינו להכיר בעובדה שהמקור האוביקטיבי והחזותי של התנועה - כלומר כלל המחקר של התנועה המופשטת - אינו מוכן לשילוב בין הרצון לנוע וחווית התנועה. ברגסון הראה לנו כי המכאניקה - המכאניקה האקטואלית הקלאסית - העניקה לנו רק גראפים קוויים לתיאור תופעות השונות מאד אלה מאלה. קווים אלה הם סטאטיים, נתפשים תמיד כמושלמים, ואף פעם אינם נחווים באמת כאשר הם מתפתחים במערכת מסוימת של נסיבות. כתוצאה מכך, אף פעם איננו קולטים את הפוטנציאל המלא שלהם.

אנו מבינים, כמובן, כי ההפשטה הנוצרת באמצעות המכאניקה מוצדקת לחלוטין מנקודת המבט המסוימת שממנה יוצא המדע
לחקור את התנועה הפיסיקלית. אך אם אנו מעונינים לחקור עצמים שבאמת יוצרים תנועה ושהם באמת גורמיה הראשוניים, אנו עשויים למצוא כשימושית את החלפת הפילוסופיה העוסקת בתיאור התנועה הדינאמית בכזאת החוקרת את היצירה הדינאמית.

בהחלפה כזאת יעזור, אני מאמין, שילוב של חוויות הדימיון הדינאמי והגשמי. לה-סיין הצביע על כך שבמעבר מהפסיכולוגיה לאתיקה, יצירתו של ברגסון עברה מדימויי מים לאש. בכל זאת, נראה לי כי יש דימויים אחרים שהיבטיהם הגשמיים והדינמיים עשויים לספק אף הם אמצעים הולמים יותר להבהרת החשיבה הברגסונית. הדימויים שאציע כאן ישאילו עצמם לתמיכה באינטואיציה הברגסונית - אשר מובאת לעיתים תכופות רק כאמצעי להרחבת הידע - באמצעות חוויות חיוביות של רצון ודימיון. יותר מכך, כלום אין זה מפתיע שיצירה כה רחבת יריעה לא חזתה את הבעיות הנוצרות על ידי הדימיון והרצון? כיוון שאין בה קשר חזק בין הדימויים לחומר עצמו, נראה לי כי החשיבה הברגסונית נותרה תכופות כתנועה מופשטת במובנים רבים, וכי לא תמיד התעלתה למלוא פוטנציאל הדינאמיות שבה. הפילוסופיה הברגסונאית היתה יכולה, אני מאמין, להפוך לרב תכליתית יותר לו היינו יכולים לקרבה ולקשרה לדימוייה העשירים באמצעות בחינת החומר והדינאמיות של הדימויים. בדרך זאת, הדימויים לא היו נראים יותר כמליצות פשוטות הנוספות סתם כדי לפצות על חוסר היכולת של השפה המושגית. דימויי חיים יתאחדו עם החיים עצמם. לא ניתן להתודע לחיים טוב יותר מאשר באמצעות הדימויים שהם יוצרים. הדימיון, אם כן, יהיה נקודת המוצא הטובה ביותר להגות על החיים. יתר על כן, מה שנראה מוגזם בפרדוקס זה, ניתן לתיקון במילה אחת. עלינו רק לומר שהגות על החיים היא הגות על חיי הנפש. אז הכל הופך ברור בבת אחת: חיי הנפש הם אלה השולטים בהמשכיות הזמן. החיים נכונים לנוע קדימה ואחורה. הם נעים בין הצורך וסיפוקו. אם עלינו להראות באיזה דרך יש לנפש המשכיות בזמן, עלינו רק לשים את מבטחנו באינטואיציה כאשר היא מדמיינת.

ברצוני להתחיל באמצעות דוגמת ביקורת המתבססת על דימויים, כלומר ביקורת "דימיונית". על מנת להסביר את הערך הדינאמי של המשכיות הזמן, שהוא האיחוד בין עבר לעתיד, הדימויים הנפוצים ביותר במחשבה הברגסונית הם דחף ושאיפה. אך האם דימויים אלה קשורים באמת? לאחר הבהרתם, כלום אין הם ממלאים את התפקיד של מושגים מלאי דימויים ואינם מהווים דימויים פעילים? הם הופכים נפרדים בכל ניתוח אשר, בשיקול כולל, נותר מושגי ועסוק בלוגיקה דיאלקטית. הדימיון מתנגד לדיאלקטיקה שטחית זאת: הוא מבצע בשקט איחוד של ניגודים. אבטא את התנגדותי באמצעות ציטוט שורות השיר הבאות מיצירתו של רילקה ''חורשות'':

כך אנו חיים בהתלבטות מוזרה ביותר
בין הקשת הרחוקה מאד לחץ שדוקר מידי

הקשת - העבר הדוחף אותנו לפעולה - רחוקה מידי, ישנה מידי, בלתי מעודכנת. החץ - העתיד המפתה אותנו - הוא מהיר מידי, מבודד מידי, קיקיוני. הרצון זקוק לתוכניות שופעות יותר של העתיד, ומחייבות יותר של העבר. אם להשתמש במשמעות הכפולה שקלודל נהנה ממנה, הרצון הוא "תכנון" בשני מובנים: הוא בו זמנית גם כוונה וגם תוכנית. עבר ועתיד אינם משולבים בזהירות מספקת בהמשכיות הזמן הברגסונית מאותה סיבה בדיוק שהכוונה שבהווה בלתי מוערכת דיה. העבר מתארגן באופן היררכי בהווה בצורת מטרה, כוונה. הזכרונות בכוונה זאת, שהם ללא ספק מיושנים, מסולקים. אולם הכוונה מקרינה לעבר העתיד רצון שטרם הפך לרעיון, רצון בלתי מתוכנן עדיין. לכן יש לישות המתמידה, ברגע בו היא מחליטה להגשים מטרה נתונה, את התועלת שבנוכחות אמיתית. העבר אינו יותר סתם קשת רפויה והעתיד סתם חץ במעופו, כי ההווה הוא מציאות פנימית. ההווה הוא סיכום הדחף והשאיפה. אנו מבינים את מילותיו של משורר גדול, הוגו פון הופמנסטאל: "ברגע יש את הכל, עצה ופעולה". זאת מחשבה נפלאה בה מזהים את הישות האנושית בכל תפארתה, מגלה את רצונה. האדם הוא יצור המתיעץ גם עם עברו וגם עם חוכמת אחיו. הוא מקבץ את מחשבותיו האישיות ואת העצות מאחרים באמצעות העסקת נפש רב-צורתית בפעולה שנבחרה בקפידה.

בעומדנו מול מורכבות זאת, נראה לי כי איננו יכולים לשלב דחף ושאיפה אם אנו מגבילים עצמנו לדימויים הדינאמיים שמציעים החיים הרגילים, ולמאמצים הרגילים אשר כרוכים מידי בעשיית מעשים קונקרטיים. אך כדי לתאר המשכיות זמן המשתלטת על כל ישותנו, מדוע לא ניקח את אותם דימויים בהם אנו חולמים על כך שאנו נישאים הלאה באמצעות תנועה אשר מקורה בתוכנו? הדימיון האוירי מספק לנו דימוי כזה בחוויה החיה של המעוף החלומי. מדוע לא לשים את מבטחנו בו? מדוע לא לחוות את כל נושאיו על תכניהם השונים?

יהיו כאלה אשר ללא ספק ימחו על כך שאני עושה יותר מידי מדימוי מוגבל מאד. הם עשויים גם לטעון כי תשוקתי לחשוב דרך דימויים יכולה להיות ברת סיפוק בנקל באמצעות מעוף הציפור הנישאת הלאה במלואה בכח תעוזתה והיא גם אדון לנתיב מעופה. אך האם אין קווי הכנפיים בשמי התכלת לא יותר מאשר קווי הגיר על הלוח השחור שיש ביקורת תכופה על מופשטותם? מנקודת מבטי האישית, הם נושאים את חותם ליקויהם: הם ויזואליים, הם משורטטים, פשוט משורטטים. הם אינם חיים כאקט של הרצון. לכל עבר שנביט, אין מאומה מלבד המעוף החלומי אשר מאפשר לנו להגדיר עצמנו, בכל ישותנו, כניידים, כניידות בעלת מודעות לאחדותה, החווה תנועה מושלמת ומוחלטת מתוכה.

לכן, הבעיה העיקרית בהגות שתעניק לנו דימויים על ההמשכיות החיה של הזמן היא, כמו שנראה לי, ביצירת ישות מונעת ונעה באחת, המשלבת כושר ניידות ותנועה, דחף ושאיפה.

מעניין אולי לראות משורר העושה את המאמץ לאגד את כל חוויות המטוס, הסקי, המעוף, הקפיצה, ושרעפי הילדים, במטרה להגיע לדימוי הדינמי של ההתלהבות מלאת החיים. פרנסיס ז'אם ביצירתו La legende de L'aile, ou Marie-Elisabeth מתאר את המראה הבאה: "מבקר בודד, שטייל בדרך, חלף מול פניה ונעמד לזמן ארוך מביט בתרנגולת שהיתה מנקרת מחוץ לחווה. היא ידעה מעט מאד על אותו גנטלמן, מלבד ששמו היה הנרי ברגסון, שהוא דיבר בעדינות, ושבדרך כלל היה תוחב את ידיו עד האגודל בכיסי מעילו. היא שמעה אותו שואל את אביה על ההיבטים המכאניים של המטוס. מלך האויר והפילוסוף החליפו דיעות על הדרך בה הליצן, אותו העריץ מאד מקירקס מידראנו, ביצע סלטות כפולות מסוכנות. "אני תוהה" אמר מר ברגסון, "אם האדם יוכל אי פעם לעוף ללא כנפיים אם יהיה לו מספיק רצון לעוצמה". מארי אליזבט חייכה לעצמה, כיוון שידעה, עד לפרט הקטן ביותר, איך לחלוף ברפרוף על פני השלג, גם במישור עם מחליקיים וגם במעלה הגבעה.

בנקודה זאת אנו חוזרים לתזה המדויקת עליה הגנתי במהלך כל מחקרי: במטרה להציב עצמנו ככח המניע המשלב מבפנים הוויה והתהוות, עלינו לחוות בתוכנו את התחושה האמיתית של הפיכתנו לקלים יותר. התנועה באופן המערב את הישות כולה בשלבי הקלילות המתפתחים, היא בעצמה הישתנות כל ישות נעה. עלינו להיות חומר דימיוני במטרה לחוש עצמנו כיוצר העצמאי של התהוותנו. אין דרך טובה יותר להגשים זאת מאשר להיות מודעים לעוצמה בתוכנו המאפשרת לנו לשנות חומר דימיוני ולהפוך בדימיוננו לחומר המתאים להתפתחות ההמשכיות הנוכחית שלנו. במונחים כלליים יותר, אנו יכולים לגרום לעופרת או לאויר קל לזרום בתוכנו. אנו יכולים לגרום לעצמנו להיות תנועת הנפילה או תנועת תעוזת הרוח. כך אנו מעניקים ממשות להמשכיות הזמן שלנו, בשני מובניה הגדולים יותר: המעציב ומרומם הרוח. במיוחד, בלתי אפשרי הדבר לחיות את אינטואיצית תעוזת הרוח מבלי להיות מעורבים בתהליך הקלת ישותנו הפנימית. לחשוב קדימה מבלי לחשוב חומרית משמעותו להיות קורבן לאלילים אנליטיים. פעולת הכח בתוכנו היא בהכרח התודעה בתוכנו של השתנות פנימית.

במסגרת הסינתזה בין מונע ונע יוצר סיינט-אקזופרי קשר בין המטוס לטייס ברגע ההמראה. הנה כיצד הוא מתאר את עזיבתו
של מטוס-הים ב-Terre des Hommes: אויר ומים, ולא המכונה, הם המקור לדאגת טייס מטוס-הים העומד להמריא.
המנועים פועלים במלואם והמטוס כבר מפלח את פני הים. תחת סיבובם המסחרר של המדחפים דמויי החרמש, אשכולות מים כסופים וזוהרים מציפים את מערכות הציפה. הם חובטים בצידי המטוס בקול הדומה לגונג, והטייס יכול לחוש בהמולתם ברעד שבגופו. הוא מרגיש את המטוס טוען עצמו בעוצמה משניה לשניה כשהוא צובר תאוצה. הוא מרגיש את ההתפתחות, בחמישה-עשר טון חומר, של הבשלות העומדת להפוך את הטיסה לאפשרית. הוא לופת בידיו את ההגאים, ואט אט בכפות ידיו החשופות הוא מקבל את מתת העוצמה הזאת. האיברים המתכתיים של ההגאים, באותה ההדרגתיות בה קיבל את המתת, הופכים לשליחי העוצמה בידיו. כאשר עוצמתו מבשילה, אז, במחווה עדינה יותר מאשר קטיפת פרח, הטייס מפריד את המטוס מהמים ומייצב אותו באוויר.
כלום עליי להדגיש כי השתתפות הטייס בפעולה המורכבת של הטיסה היא השתתפות המושגת באמצעי הדימיון הדינאמי? הנוסע תופס מעט מאד ממנה. הוא לא חי את ההתכוננות להיות קל מהאוויר באמצעות הדינמיות שבחמישה-עשר טון החומר שמאחורי הטייס המעורב בפעולה. אדון הטיסה, המשולהב דינמית, הופך לאחד עם המכונה. כך הופכת למציאות הסינתזה בין המונע לנע. בעזרת דימוייו, הדימיון מעניק לטייס תמיכה.

המשורר אינו שוגה כאשר הוא שר על עצמו הופך לאוירי:

אני, גוף זה בעל רוח חיים, כה קל לעצמו
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
אתר סודי בעצמותיי
הופך אותי קל, כמו ציפור.

מחשבה פעילה, פעולה במחשבה, היא בהכרח משימה של החומר הדימיוני בישותנו. המודעות של היותנו כוח מציבה את ישותנו במבחן. בתוככי כור היתוך זה אנו המהות המתעכרת או מיטהרת, הנופלת או קמה, המעמיקה או הופכת קלה יותר, המתכנסת או המשתבחת. אם נעניק מעט תשומת לב למהות ישותנו החושבת, נגלה שני כיוונים של האני החושב הדינאמי, תלוי אם ישותנו מחפשת אחר חופש או התעמקות. כל התלהבות רוח חייבת לקחת בחשבון דיאלקטיקה זאת. ראשית עלינו ליחס ערך לישותנו בטרם נשפוט את ערכם של אחרים. זאת הסיבה לכך שדימוי השוקל הוא כה חשוב בפילוסופיה של ניטשה. "אני חושב" משמע "אני שוקל": אין זה מקרה ששני פעלים שונים הם בעלי אותה משמעות. ההכרה השוקלת היא הראשונה מבין ההכרות הדינאמיות. להכרה בעלת משקל זאת יש ליחס את כל ערכינו הדינאמיים. בשיפוט ערכי דימיוני זה אותנו מתגלים דימויי הערכים הראשונים שלנו. לבסוף, אם אנו זוכרים שכל ערך הוא בהכרח תעוזת הרוח ועלכן שינויי ערכים, אנו מבינים שדימויי ערכים דינאמיים הם הבסיס לכל תעוזות הרוח.

חקר הכרה זאת המייחסת ערך לדיאלקטיקת הניגוד בין ההתעמקות והחירות, הוא שימושי, כפי שמציעים הדימיון הארצי והאוירי - כי הראשון חולם שלא לאבד מאומה והשני לתת את הכל! הסוג השני נפוץ פחות. כל המנסה לתארו מסתכן בכתיבת ספר טיפשי; בניגוד לו עומד כל מי שמגביל את הריאליזם רק לדימיון הארצי. עבור הדימיון הארצי, הנתינה נדמית תמיד כויתור, וההיעשות לקל יותר מרמזת תמיד על אבדן מהות וכובד. אך הכל תלוי בנקודת המבט השונה: מה שהוא עשיר בחומר הוא תכופות מוגבל בתנועה. למרות שהחומר הארצי, הסלעים, המלחים, הקריסטלים, החימר, המינרלים, המתכות, עשוי להיות המפרנס העיקרי של עומק דימיוני אינסופי, הוא, מבחינה דינאמית, הסטאטי ביותר מבין החלומות. השפע הדינאמי, מצד שני, שייך לאויר ולאש - היסודות הקלים. הריאליזם של ההתהוות הנפשית זקוק לשיעורים באתר. נראה אף כי, ללא משמעת אוירית, ללא הערכת הקלילות, הנפש האנושית אינה יכולה להתפתח. לבסוף, ללא התפתחות אוירית, נפש האדם מבינה רק את התפתחות העבר. קביעת העתיד דורשת תמיד ערכי מעוף. במובן זה אני מעונין לחשוב על הביטוי הנפלא שז'אן-פול כתב ב''הספרוס'', האוירי ביותר מבין ספריו: "האדם . . . חייב להתרומם מעלה במטרה להשתנות".

במציאות הדימויים, אין דרך להפריד בין הערכי לתיאורי, כפי שיש מי שהיו רוצים לעשות. הדימיון הוא בהכרח תעוזת הרוח. כל זמן שהדימוי אינו חושף את ערכו באמצעות יופי, או, בלשון דינאמית יותר, חש את ערך היופי, כל זמן שאינו מוצא עמדה למישהו המדמיין בעולם היופי, הוא אינו ממלא את תפקידו הדינאמי. אם אינו מרומם את הנפש, הוא אינו משנה אותה. מסיבה זאת, פילוסופיה המתבטאת בדימויים חייבת לשים מבטחה בהם, אחרת תאבד חלק מעוצמתה. תורה הרואה את הנפש בהכרח כהבעתית, מדמיינת, ואמיצת רוח בטבעה, תקשר תמיד, בכל הנסיבות, דימוי וערך. אמונה בדימויים היא סוד הדינאמיות הנפשית. אך למרות שהדימויים הם מציאויות נפשיות יסודיות, הם בעלי מידרג. תורה של הדימיוני חייבת להתמודד עם משימת הגדרת היררכיה זאת. דימויים בסיסיים, במיוחד כאלה הקשורים בדרך בה אנו מדמיינים את החיים, חייבים להתקשר עם חומרים יסודיים ותנועות ראשוניות. עליה וירידה - אויר ואדמה - יהיו תמיד קשורים עם ערכים חיוניים, עם ביטוי החיים, עם החיים עצמם.
לדוגמא, אם עלינו למדוד את מידת ההתנגדות הנוצרת באמצעות חומר המכריע כלפי מטה חיים השואפים לנסוק מעלה, עלינו למצוא את הדימויים המערבים כראוי את הדימיון הגשמי, דימויים המקשרים אויר ואדמה. אם, מצד שני אנו מציבים את הדיאלקטיקה של נסיקה ושקיעה, התקדמות והרגל, כנושאים יותר מהותיים, כמאפיינים דינאמיים טהורים יותר, באופן שניתן לזהות בחומר תעוזה שנסוגה, תנועה שאיבדה תנופה, עלינו לחיות את דחפיו הגדולים של הדימיון הדינאמי.

הדימוי של מזרקת המים הנופלים וכך תעוזת הנתז שנעצרת יכול לשרת רק חלקית כאיור מובנה. הוא חזותי - סוג תנועה הניתן לתיאור, לא כזאת שחווים אותה. הוא לא מעורר כל השתתפות בנו. ככל שנוגע הדבר לפסיכולוגית העיתים, דימוי כזה מחבר שני רגעים המרוחקים זה מזה. לנפילת המים אין קשר לפעולת המיזרקה. דרמת החומר ותעוזת הרוח שברצוננו להציג אינה מקבלת ביטוי בדימוי זה. הפילוסוף-משורר לא גילה בה את הניגוד הגדול של החיים, שהיא גם עולה וגם נופלת, קופצת קדימה ומהססת, שהיא בו זמנית מישתנה ועומדת. כדי לחוות את דרמת התפתחות החיים, אנו זקוקים לחלומות גשמיים ודינאמיים אחרים. יותר מכך, אם החיים הם תעוזת-רוח, כיצד יכול דימוי משולל כל ערך לבטאם? מי המזרקה הם רק קו אנכי קר, צורה בגן, מאד מונוטונית וסטאטית. היא מסמלת תנועה חסרת יעד.

כיוון שמעורבים כאן תעוזת-הרוח של החיים וביטול מאמצי החומר, עלינו להתמסר, בגוף ובנפש, לדימיון הגשמי. עלינו לחפש אחר דימויים ביצירותיהם של אלה אשר חלמו מכבר על התאמצות החומר. לכן הבה ונפנה לאלכימאים. עבורם, לשנות צורה פירושו לשכלל לכדי שלמות. הזהב הוא חומר מתכתי המועלה לדרגה הגבוהה ביותר של שלמות. עופרת וברזל הם חומרים בסיסיים הנותרים בלתי פעילים כל זמן שהם נשארים בלתי טהורים. חייהם הם בלתי מושלמים. הם לא הבשילו דיים באדמה. ברור כי מידרג השלמות שעולה מהברזל לזהב מערב לא רק את ערכי המתכת, אלא את ערכי החיים עצמם. 

יוצר זהב הפילוסופים, אבן הפילוסופים, ידע גם את סוד הבריאות והנעורים, והחיים. טבע הערכים הוא להתרבות במהירות.
לאחר שתיארנו בקצרה את ערכה החלומי של החשיבה האלכימית, הבה ונראה כיצד דימויים של התאמצויות המינרלים יווצרו בתהליכי הזיקוק הפשוטים. ניראה כיצד דימוי זה, שעבור המחשבה המודרנית הוא הגיוני לחלוטין ומשולל כל ערכים חלומיים, מעניק לנו, כאשר חווים אותו באופן אלכימי, את כל חלומות תעוזת הרוח שסוכלו.

עבור האלכימאי, הזיקוק הוא טיהור המרומם את החומר באמצעות הפחתת החומר הבלתי רצוי בו. אך כאן מגיעים לידי ביטוי העליה והנפילה הבו-זמניים שחסרים בדימוי מיזרקת המים: העליה והקלילות מושגים בהתאמה לאיבחון המעמיק של נובאליס לגבי פעולה מאוחדת. כאשר הנסיקה מתקדמת, יש "ירידה" עוקבת, כפי שהאלכימיסט מתבטא. בכל מקום ובפעולה אחת משהו עולה כיוון שמשהו יורד. השרעף המנוגד שבו הדימיון יכול לומר כי משהו יורד כיוון שמשהו אחר עולה הוא נפוץ פחות. הוא מאפיין אלכימאי שהוא אוירי יותר מאשר ארצי. אך, בכל מקרה, הזיקוק והזיכוך האלכימאיים נולדו כתוצאה מהדימיון הגשמי הדואלי של אדמה ואוויר.
מנקודת מבט זאת, על מנת להשיג טוהר באמצעות זיקוק או זיכוך, האלכימאי לא ישען על עוצמת האוויר בלבד. הוא יחשוב כהכרחי לקרוא גם לעוצמת האדמה כדי שהפסולת הארצית תנוקז לתוך האדמה. הירידה הנוצרת בדרך זאת מאפשרת עליה. על מנת לאפשר פעולה ארצית זאת, אלכימאים רבים מוסיפים פסולת לחומר המזוקק. הם מעבדים אותו, כדי לנקותו היטב. מוכרע מטה מעומס החומר הארצי, החומר המזוקק יעבור תהליך זיקוק נורמלי יותר. אם החומר הארצי, התערובת המוספת, מושכת באופן פעיל את החומרים הבלתי רצויים מטה, אזי החומר הטהור, הנמשך על ידי הטוהר האוירי, יעלה ביתר קלות, מביא עימו פחות זיהום. הלך מחשבה זה, או סוג חלום, נחשב כסטאטי מאד עבור עבור המזקק המודרני! אנו יכולים לומר כי התהליכים המודרניים של זיקוק וזיכוך מתבצעים באמצעות חץ שכיוונו אחד - מעלה, בעוד שבדרך החשיבה האלכימאית הם מתבצעים באמצעות שני חיצי כיוון - מעלה ומטה, שני חיצים המתחברים בצורה רופפת כשני קטבים הנמשכים זה לזה.

שני חיצים אלה, המתחברים במטרה להתפלג, מייצגים סוג של שותפות שרק החלומות מסוגלים לחיות אותה בשלמות: שותפות פעילה בשני אופנים מנוגדים. השיתוף הכפול בפעולה אחת מקביל לדואליזם של התנועה. הפרח, עם ניחוחו האוירי, הזרע, עם מישקלו הארצי, נוצרים בדרכים מנוגדות, אך יחדיו. כל התפתחות מאופיינת ביעוד כפול. כוחות זועמים ושלווים פועלים על מינרלים כמו גם על הלב האנושי. כל יצירתו של ז'קוב בוהם מורכבת משרעפים הניקרעים בין כוחות אויריים לארציים. לכן בוהם הוא המטיף המוסרי של המתכת. ריאליזם מתכתי זה של טוב ורע מספק דרך למדוד את האוניברסליות של הדימויים. הוא עוזר להבין שהדימוי פוקד הן על הלב והן על השכל.

לכן נראה לי כי דימוי הזיכוך החומרי, כפי שחוו אותו דורות של אלכימאים, יכול להתאים לדואליות הדינאמית שבה החומר והתנופה פועלים בכיוונים מנוגדים שעה שהם שומרים על קשר הדוק זה לזה. אם הפעולה המתפתחת משקיעה מישקעים במטרה לעלות מעלה, בעוד שבאותה עת היא דוחה את התוצאה הגשמית הקיימת של הגורם המניע הקודם, הרי זאת פעולה הפונה לשני כיוונים. כדי לדמיינה היטב, חייבת להיות התמזגות כפולה. רק הדימיון הגשמי, הדימיון החולם על החומר מאחורי הצורה, יכול, באמצעות האחדת דימויי אוויר ואדמה, לספק את החומרים הדימיוניים בהם יתעוררו שני תהליכי חיים דינאמיים אלה: הדינאמיות המשמרת והדינאמיות המשנה. אנו חוזרים שוב, כתמיד, לאותן המסקנות: כדי לדמיין תנועה עלינו לדמיין חומר. את התיאור הקולנועי הטהור של התנועה - אפילו המטאפורי - יש לפצות תמיד בחומר המושפע מהתנועה.

מטאפיסיקת החירות יכולה אף היא להתבסס על אותו דימוי אלכימאי. למעשה, התיאור הקווי על פיו האדם מוצא עצמו בפרשת דרכים ומדמיין עצמו חופשי לבחור בין צד ימין לשמאל אינו מספיק למטאפיסיקה זאת. לעיתים רחוקות מאד הבחירה מתקיימת כאשר המסלול שנבחר מגלה את אחדותה הפנימית. לחשוב על דימוי כזה פירושו להתקבע בפסיכולוגית ההיסוס ולא בפסיכולוגית החירות. כאן שוב, עלינו להגיע אל מאחורי המחקר הקולנועי והתיאורי של התנועה החופשית כדי להגיע לדינאמיקות החירות. עלינו להיות מעורבים בדימויינו. דינאמיקת החירות היא בדיוק הדבר המחייה את השרעפים האלכימיים במהלך תהליך הזיקוק הארוך. בספרות האלכימית, יש דימויים רבים מספור של הנפש המתכתית הלכודה בחומר הבלתי טהור! חומר טהור הוא ישות במעופה: חובה לסייע לו להשתמש בכנפיו. לכל שלבי הטיהור ניתן להוסיף דימויי השתחררות בהם הישות האוירית משחררת עצמה מהארצי ולהיפך.

באלכימיה, תהליכי ההשתחררות וההיטהרות נימצאים בהתאמה מלאה. הם שני ערכים, או נכון יותר, שתי דרכים לבטא את אותו הערך. מסיבה זאת, הם מסוגלים להסביר זה את זה לאורך הציר האנכי של הערכים שאנו חשים פועל בדימויים מובחרים. הדימוי האלכימי של זיכוך פעיל ומתמשך אכן מספק לנו את משתנה החירות, הדו-קרב הצמוד בין האוירי לארצי. בדימוי זה שני דברים קורים בעת ובעונה אחת. חומר אוירי הופך לאויר חופשי, וחומר ארצי הופך לאדמה דוממת. אף אחד לא הרגיש טוב יותר מהאלכימאים כמה קרובים שני תהליכים מסתעפים אלה. איננו יכולים להסביר את האחד מבלי להתייחס לשני. אך שוב, התייחסויות גיאומטריות לגופים אינן מספיקות. עלינו להתערב ביחסים הגשמיים באמת שבין השמרים לתפיחתם, בין הפשטידה להבלה. נוכל להכיר ולאהוב חיים איכותיים, כאשר בנפש של אלכימאי, ניצפה בהופעת צבע חדש! כאשר החומר הוא עדיין שחור, אנו כבר מדמיינים, או חוזים מראש, את הלבנתו הקורנת. שחר, תחושת חירות, עולה באופק. באותה העת צילו הקט של משהו קליל יותר הוא באמת הבהוב תקווה. באותה מידה, התקווה לאור מגרשת בפועל את החושך. בכל מקום, בכל הדימויים, מהדהדת הדינאמיקה הדיאלקטית בין אויר לאדמה. כפי שבודלייר כתב בעמוד הראשון של ''ליבי היה מוטל חשוף'': "התנדפות והתגבשות של העצמי. זאת לב הבעיה."

יכולתי לקשור ולהציע יחד את שתי מסקנותיי ולהציג את בעיית החירות על מישור הדימוי הספרותי. למעשה, בשפת הספרות הפעילה הנפש מבקשת לאחד את השינוי והביטחון כמעשיה בכל יתר פעולותיה. היא מארגנת הרגלי ידע - תפישות - אשר ישרתו וישמרו אותה. כה רבות למען הביטחון - מצבו העגום של הביטחון. אך הנפש מחדשת דימוייה, והדימויים הם הדרך בה מתבצעים השינויים. אם נבדוק את הפעולה בה הדימוי מגיע אל מאחורי התפישה ומשנה אותה, נחוש בהתפתחות דו-כיוונית בפעולה. למעשה, הדימוי הספרותי החדש שנוצר מתאים עצמו לשפה הקודמת ונחרט כאבן טובה חדשה באדמת השפה. אך ברגע שקדם, בהתהוותו, הדימוי הספרותי סיפק צרכים של התפשטות, התרוממות רוח ומבע. שתי התפתחויות אלה כרוכות זאת בזאת, כי נראה שכדי לבטא את הבלתי ניתן לביטוי, החמקמק, האווירי, כל סופר חיב לפתח נושאים של עושר פנימי, מאפיינים בעלי חותם של ודאות פנימית. מרגע זה ואילך, הדימוי הספרותי מציג עצמו משתי נקודות מבט: התפשטות ואינטימיות. בצורתן הגולמית, שתי הפרספקטיבות מנוגדות. אך כאשר האדם מתבטא מילולית באופן תורשתי, מתמסר לפעילות הספרותית, להבעת הדימיון בכל מאודו, שתי הפרספקטיבות של ההתפשטות והאינטימיות מתגלות כזהות באופן מפתיע. הדימוי זוהר, יפה וחי בשעת תיאור היקום כבעת הבעת הלב. התפשטות והתעמקות קשורות באופן דינאמי מהרגע שהאדם מגלה עצמו בהתרוממות רוח. האחד מקיש את השני. כאשר הישות שופעת הרוח חווה עצמה בדימויים כנים, מיתגלים מעמקיה. באופן הדדי, נראה כי מצולות הישות הפנימית נידמים כהתפשטות מנקודת המבט האישית.

כאשר מציבים את השפה במקומה הראוי, בפיסגת ההתפתחות האנושית, מיתגלה יעילותה הכפולה: היא מעניקה לנו את המידה הטובה של הבהירות ואת כוחות החלום. ידיעה אמיתית של דימויי המילים, הדימויים הקיימים תחת מחשבותינו ואשר על גבם חיות מחשבותינו, תקדם את החשיבה האנושית באורח טיבעי. פילוסופיה העוסקת ביעוד האדם חייבת לא רק להודות בקיום דימוייה, אלא גם להסתגל אליהם ולהמשיך את שיטפם. היא חייבת להיות שפה פתוחה וחיה. היא חייבת ללמוד את האדם הספרותי ביושר-לב, כיוון שהאדם הספרותי הוא פיסגת ההגות והמבע, שיא המחשבה והחלום.



הערות:
באמצעות יסוד האויר ואלכימית התעופה אפשר להתגבר על דיכוטומית ''שלב המראה'' של לקאן, שמפרידה בין השלב הטרומי לשלב הסימבולי.