מניתוח מחדל 1973 ועד מחדל 7 באוקטובר 2023 עולה תובנה אסטרטגית חדה ומדויקת: שני המחדלים הגדולים בתולדות מדינת ישראל – מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת "שמחת תורה" (2023) – נובעים מאותו מנגנון פסיכולוגי-אסטרטגי עמוק. המנגנון הזה נקרא "צי בהתהוות".
מהו "צי בהתהוות"?:
המושג, בהשראת הארסנל הימי של ונציה במאה ה-16 ושל בריטניה הגדולה, מתאר ארסנל טכנולוגי או צבאי שטרם מומש במלואו, אך נותן לבעליו תחושת ביטחון עמוקה. זהו כוח "בהתהוות" – לא מה שיש כרגע, אלא מה שייווצר בקרוב. הצד שמחזיק ב"צי בהתהוות" נוטה להירדם על הכרית הנוחה של העתיד.
הצד שרואה את ה"צי בהתהוות" של האויב – ממהר לתקוף, כי הוא מבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ונסגר.
1973: המיראז' כ"צי בהתהוות":
בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, ישראל בנתה בחשאי מטוסי מיראז' (פרויקט "נשר" ו"כפיר") במפעלי התעשייה האווירית. גולדה מאיר והדרג המדיני-ביטחוני העליון ראו בכך "צי בהתהוות" שיבטיח עליונות אווירית מוחלטת. במקביל, המודיעין הישראלי (ובראשו רפי הר-לב – מפקד המודיעין האווירי וטייס מיראז' בעברו) קיבל דיווחים על העברת מטוסי מיראז' מצרפת ללוב ומשם למצרים, באמצעות אשרף מרואן. אך הדיווחים סווגו כ"צפי התהוות" – אפשרות עתידית, בלתי ודאית, לא איום מיידי. רפי הר-לב, כמומחה הגדול ביותר למיראז', חווה חוסר מידע (מידור) ותחושת כבוד מקצועי עמוקה. הוא לא רצה "לסבך מצב מסובך ממילא" ולזרוק "פצצה מודיעינית" שתפריע לשקט המערכת. התוצאה: הערכת חסר קיצונית של היכולת המצרית. סאדאת, לעומת זאת, ראה בדיוק את אותו "צי בהתהוות" הישראלי – והבין שזו הסיבה לתקוף עכשיו, בחלון הזדמנויות אחרון, לפני שהטכנולוגיה הישראלית תנעל את השמיים.
2023: הלייזר כ"צי בהתהוות":
הדפוס חוזר על עצמו כמעט במדויק. ישראל מפתחת ומכריזה על מערכת לייזר ליירוט רקטות ("מגן אור"). נפתלי בנט ואחרים מדברים עליה כפתרון שישנה את חוקי המשחק. הדרג המדיני והטכנולוגי רואה בזה "צי בהתהוות" – ארסנל טכנולוגי שייתן עדיפות מכרעת תוך שנה-שנתיים. סינוואר, בדיוק כמו סאדאת, רואה באותן הצהרות שעון חול שמתרוקן. הוא מבין שה"צי בהתהוות" של ישראל עומד לנטרל את הנשק האסטרטגי המרכזי שלו – מערך הרקטות. לכן הוא חייב להכות לפני שהלייזר יהפוך למבצעי שוב. המעריכים בשטח נשארים בחשיכה, ממודרים, וחוששים "לסבך מצב מסובך". שוב, תחושת הביטחון העתידי משתקת את היכולת לקרוא נכון את כוונות האויב.
המנגנונים הפסיכולוגיים החוזרים:
חוסר מידע ומידור – המעריכים בשטח אינם יודעים את מלוא התמונה הטכנולוגית החשאית של מדינתם.
"צפי התהוות" – מונח מקצועי מנחם שמאפשר להגדיר איום קטלני כאפשרות עתידית רחוקה.
תחושת כבוד (מקצועי ומדיני) – קושי להודות שהאויב הצליח להשיג או לחקות את "היהלום שבכתר" שלנו.
הרצון שלא לסבך – "המצב ממילא מסובך, למה להוסיף פאניקה?"
מסקנה:
"הצי בהתהוות" הוא לא רק מושג היסטורי – הוא מלכודת אסטרטגית קבועה.
הצד שמחזיק בו נוטה להאמין שהזמן עובד לטובתו.
הצד שרואה אותו אצל האויב – מבין שהזמן פועל נגדו, ולכן מכה ראשון. המחדלים של 1973 ושל 2023 אינם כשל מקומי או טכני. הם תוצאה של אותה מחלה אסטרטגית עמוקה: הביטחון המופרז בטכנולוגיית המחר משתק את היכולת להתמודד עם הברזל של היום. מי שרוצה לנצח במלחמה הבאה חייב ללמוד להבדיל בין "צי בהתהוות" לבין "צי קיים" – גם כשהצי שלו נראה מבריק ומבטיח יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה