30.11.2010

גבריאל ד'אנונציו – אבי הפאשיזם האיטלקי


גבריאל ד'אנונציו [1863-1938] נולד בפסקארה שבאיטליה כבנו של בעל אדמות עשיר שהיה גם ראש עיר. מילדותו ניכר בו הכישרון הספרותי והוא פירסם את ספר שיריו הראשון בגיל שש-עשרה. בשנת 1881 הוא התקבל לאוניברסיטת רומא, והפך לחבר באגודות ספרותיות ולכותב מאמרים בעיתונות המקומית.
יצירתו הספרותית המוקדמת היא בעלת אופי רומנטי, ומאפייניה הם רגשות הנעורים, האהבה, והרצון לעוצמה, על רקע נופיה ואנשיה של איטליה.
ד'אנונציו הפך לעיתונאי במשרה מלאה, והמשיך לכתוב ולפרסם. באיטליה השמרנית והקופאת מבחינה תרבותית באותה עת התקבלה יצירתו כמשב רוח רענן, אך באותה עת עוררה פולמוס ציבורי.
בשנת 1883 התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. אולם הוא התגרש ב-1891 והחל ברומן עם שחקנית התיאטרון המפורסמת אלאונורה דוזה, שעבורה כתב מחזות אחדים.
בשנת 1910 הוא הפך, בעוקבות אורח חייו הסוער וההרפתקני, לפושט רגל, והרומן עם דוזה הסתיים.
הוא נמלט לצרפת, והתידד שם עם מלחינים מפורסמים אחדים, עימם חיבר אופרות אחדות.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה חזר ד'אנונציו לאיטליה ונשא נאומי תמיכה בהצטרפות לצרפת ובריטניה נגד גרמניה.
בעוקבות טיסה עם וילבור רייט בשנת 1908 הפך ד'אנונציו לחובב תעופה נלהב. הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו לידוען מפורסם עוד יותר.
ב-9 באוגוסט 1918 הוא ביצע, כמפקד טייסת, את אחת הטיסות הנועזות והידועות ביותר במלחמה. הוא טס בראש להק של תשעה מטוסים אל העיר ווינה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים, והשליך מהאוויר עלוני תעמולה אל תושבי העיר.

המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות של ד'אנונציו, והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה לצד בעלות-הברית שניצחו במלחמה.
בספטמבר 1919, זעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה [בקרואטיה של היום] לידי סרביה, נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים, וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה, במטרה לספח אותה חזרה לאיטליה.
אך הממשל האיטלקי לא שיתף עימו פעולה ואף דרש את כניעתו. עקב כך הקים ד'אנונציו בפיומה שנה מאוחר יותר מדינה בעלת מאפיינים מתורת 'האדם העליון' של ניטשה. ב'אמנת פיומה', שהייתה חוקת המדינה הזעירה שהקים, מתוארים תשעה מגזרים של עובדים, שמעליהם מגזר עשירי של בני אדם 'עליונים'.
המדינה החדשה לא זכתה להכרה בינלאומית מאף מדינה. ד'אנונציו התעלם מהסכם בינלאומי מנובמבר 1920 שקבע סופית את שיוכה לסרביה של פיומה, ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי, והתערבות כוח צבאי יבשתי, נכנע ד'אנונציו במהרה.

לאחר האפיזודה בפיומה חזר ד'אנונציו לביתו שלחופי אגם גארדה בצפון איטליה. הוא בילה את שנותיו האחרונות בכתיבה ובתעמולה. למרות שהייתה לו השפעה רבה על בניטו מוסוליני, הוא מעולם להא הפך לפעיל בממשל הפאשיסטי באיטליה. זאת בין היתר כיוון שהפך לנכה, בעוקבות ניסיון התנקשות בחייו בשנת 1922, ערב 'המצעד לרומא' שהוביל לעליית מוסוליני לשלטון.
ד'אנונציו קיבל תואר אצולה ב-1924, וב-1937 התמנה לנשיא האקדמיה האיטלקית למדעים. הוא מת בביתו מהתקף לב בשנת 1938. מוסוליני העניק לו הלוויה מלכותית.

ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני, והוא מכונה 'מבשר הפאשיזם האיטלקי' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.
מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר 'דוצ'ה'. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, כשהוא מתלהב מהכוריאוגרפיה של מצעדי הרחוב והמפגנים ההמוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה.
במישור המעשי יותר כללה 'הבשורה' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים, והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית.

ד'אנונציו תמך במדינית החוץ התוקפנית של מוסוליני, והריע לו עם כיבוש אתיופיה.
יש מי שמתארים אותו כ'דוצ'ה הראשון'. איטאלו באלבו, לימים שר התעופה של מוסוליני, ניסה בראשית שנות ה-1920 לשכנע אותו לשוב לזירה הפוליטית ולעמוד בראש המפלגה הפאשיסטית.
למרות פרישתו מהחיים הפוליטיים חש מוסוליני צורך להמשיך ולפייס אותו, ושלח לו כספים כדי לשמור על תמיכתו הפוליטית.
ד'אנונציו המשיך בכל זאת להתערב בפוליטיקה עד סוף ימיו. הוא ניסה בלא הצלחה, החל מ-1933, לשכנע את מוסוליני שלא להצטרף לברית עם היטלר, עד כדי כתיבת סטירה פוליטית על זה האחרון, שמטרתה הייתה לערער את הקשר ההדוק שנרקם בין השניים.

סופר מפורסם וגיבור מלחמה זה היה סופרמן מטעם עצמו.
בשיא תהילתו האמנותית, ד'אנונציו הסופר השפיע רבות על התרבות האירופאית ועל דורות של יוצרים איטלקים. המוניטין האמנותי שלו הועם על ידי דעותיו הפוליטיות. נטיותיו הקיצוניות באו לידי ביטוי גם ביצירותיו, ועוררו את זעמי הביקורת, אשר כינתה אותן לעיתים כ'מרושעות, אנוכיות, ומושחתות'.
יצירתו מושפעת רבות מהאסכולה הסימבוליסטית הצרפתית, וכוללת קטעי אלימות עזה, תיאורי מצבי נפש א-נורמאליים, וסצנות דימיוניות.
ב'להבת החיים', אחת מיצירותיו החשובות אשר עוררה מחלוקת רבה בעת פרסומה בשנת 1900, הוא מתאר את עצמו כסופרמן ניטשאי, במקביל לתיאור פרשת אהבתו לאלאונורה דוזה.
כוחו היצירתי היה רב בעיקר בכושר החקרנות והירידה לפרטים, ומצומצם יותר במישור התיאור האישי הפנימי. הגברים והנשים ביצירותיו הם ברובם אותה 'דמות אחת', אשר מתמודדת באותה הדרך בבעיות שונות בתקופות שונות של החיים. אך למרות המחלוקת הוא נחשב בשעתו כמחדש התרבות האיטלקית ולאחד היוצרים הקלאסיים הגדולים שלה, בזכות סגנונו המלוטש ועושר לשונו. ביצירותיו המאוחרות יותר, משנת 1911 ואילך, הוא מתון יותר ברגשותיו, פחות נימלץ ושטחי, מחבר היטב בין ישן לחדש, ומתקרב לאידיאל של הרנסאנס האיטלקי.

חייו ומותו של ד'אנונציו מונצחים במוזיאון שהוקם בצד ביתו שעל חוף האגם. זהו כיום שילוב של מוזיאון מלחמה, ספריה, ארכיון ספרותי והיסטורי, תיאטרון, ואתר זיכרון. במוזיאון מוצג, בין היתר, המטוס בו טס מעל ווינה במלחמת העולם הראשונה.


מקור: ויקיפדיה

27.11.2010

חום נובמבר-דצמבר

גם מי שעוקב בקפדנות אחרי החדשות, בימים אלה של גל החום ההזוי שנפל עלינו, מסוגל להתבלבל בין הסידרה הקומית 'רמזור' שזכתה בפרס ה'אמי' לבין פרשת 'השוטרים בכחול' שבה מככבת דר' אורלי אינס.

יש המון קווים מקבילים בין שתי הסדרות: הכותרת של שתיהן עוסקת בשילטון החוק, ותוכן העניינים הוא פארסה על יחסי הזוגיות.


המחזמר בהפקה משותפת עשוי להיקרא: 'האור הכחול ברמזור'.


להלן מילות הפתיחה משיר הפתיחה, בסגנון ה'רוק פאנק':

הכינרת בצבע שחור,
גם הירוק נעלם מהאופק,
מסביב לא רואים את האור,
והגעגועים לגשם הם נצחיים.

אך מה שנראה כמו דג,
ומתנהג כמו דג,
הוא דג באמת.

25.11.2010

הציור האוירי בפוטוריזם האיטלקי

Giulio D'Anna - Aeopittura + Paesaggio, 1930


הציור האוירי היה אחד הענפים העיקריים של התנועה הפוטוריסטית בשנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940. הטכנולוגיה והריגוש שבתעופה, אשר בהם התנסו ישירות מרבית הציירים האויריים, גרמו להם לעסוק במטוסים יחד עם המבט מגבוה על הנוף כחומר אמנותי חדש.

האמנים פעלו בהשראת המניפסט: 'הפרספקטיבה של התעופה', שנכתב בשנת 1929 על ידי אבי תנועת הפוטוריזם, מארינטי, שהיה גם מראשי התנועה הפאשיסטית באיטליה.

חותמי המניפסט הצהירו כי: 'שינויי הפרספקטיבה שגורמת התעופה יוצרים מציאות חדשה לחלוטין, שאין שום קשר בינה למציאות המסורתית שהתבססה על הפרספקטיבה הקרקעית. ציורים של מציאות חדשה זאת מחייבים תיעוב עמוק לפרטים, וצורך לשלב ולשנות את צורת הדברים כולם.'

היו יותר ממאה ציירים אויריים, אשר פעלו בכל סגנונות האמנות. הנושא והסגנון המועדפים עליהם היו של מטוס באויר על רקע נוף, בסגנון קוביסטי מופשט למחצה, שהפך את שניהם למציאות אחת.

23.11.2010

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד ותרגילי נשימה

בכל חשבונות הראיה וקביעת החודש והתקופה בלוח היהודי, השעה היא בת 1080 חלקים.

כתב הרמב``ם [הל` קידוש החודש פרק ו הלכה ב]: ``היום והלילה ארבע ועשרים שעות בכל זמן, שתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים.

הראשית חכמה כתב בזה דבר נפלא ומדהים [שער האותיות - אות ה] שהשעה התחלקה ל1080 מכיון ש-1080 נשימות אדם נושם בשעה.
הקביעה היא שאדם בריא נושם בין 16 ל-18 מחזורי נשימות בדקה. נכפיל 18 נשימות כפול שישים דקות = 1080.

על כך כותב רבינו הראשית חכמה דבר מעורר מאוד: ``ואחר ש-1080 חלקים אלו שבשעה, הם 1080 נשימות שאדם מנשף, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ארבע אותיות הנותן בו חיות הנשימה ההיא, וזהו כי על כל מוצא פי ה` יחיה האדם. וכיון שהשם יתברך הוא נותן הנשימה והחיים, ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודת הבורא.

האותיות יה - וה הן על פי זאת אותיות הנשימה, השאיפה והנשיפה.



בזמן התפילה היומית בבית הכנסת נהוג ברוב הזמן שלא להשמיע קול, אלא לכבד את הדממה ובדרך זאת גם את תפילתו של הזולת. זאת למעט בזמן 'קריאת שמע' שאותה נהוג לומר בחצי קול, בדרך שישמע הקול במתינות בסביבת המתפלל הקרובה.
אפשר למצוא חיזוק למנהג זה בהקשר למספר הנשימות בדקה על פי חישוב הפסוק:
'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'
מנין פסוק זה, שהוא החשוב ביותר בכל התפילה, הוא בגימטריה 1118. המספר 1118 הוא קרוב מאד למספר 1080 שהוא, כאמור, מספר הנשימות בשעה.
זאת משמעות שהיא מעבר לצרוף מקרים פשוט.
תפילת 'קריאת שמע' מחזקת את הקירבה בין צמד המושגים 'נשמה' ו'נשימה'.
'קריאת שמע' הופכת את התפילה גם לכלי בריאותי להסדרת דרכי הנשימה.

ההפרש בין 1118 ל-1080 הוא 38. המספר 38 בצרוף 1 הוא 39, שהם מנין אותיות ט''ל.

19.11.2010

חיים בהפרעה - השואה כחוויה מתקנת נפש

פריצתה של מחלה נפשית היא אחת הטלטלות הקשות בחיי משפחה. לפתע החיים מתנפצים לרסיסים. אדם מוכר ואהוב משנה פתאום את פניו.
"ליווי משפחתי מתחייב בעיקר באשפוזים ראשונים כשיש אי בהירות גדולה פחד ובלבול" אומר ד"ר צבי פישל מנהל המחלקה הסגורה בבית החולים גהה. "אבל עדיין כמה שאנחנו נתמוך ונסביר למשפחה יש כברת דרך לעבור בעצמה וזה לא פשוט."
חיים בהפרעה בעמוד S24 מתוך נובמבר 05, 2010 מוסף מתוך ישראל היום

הסטיגמה שבה חיים ניצולי השואה, הידועה גם כ''מכה השמונים ואחת'', תרמה רבות להתפרצות מחלות נפש בקרב ניצולי שואה ובניהם.
על החברה הישראלית לעבור עדיין דרך ארוכה מאד כדי להטמיע את השואה כחוויה מרפאת ומתקנת, כמו שעשו מרבית ניצולי השואה בעצמם.
בינתיים, כל מי שמזוהה עם הנושא עלול להפוך בקלות לקורבן של הממסד הרפואי והחברתי האוחז בקרנות המזבח.

18.11.2010

התרוממות הרוח ביצירות המשורר שאלי

גסטון בשלארד, שהיה לוחם במלחמת החפירות בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, כתב את מחקרו 'אויר וחלומות' לאחר המלחמה, בעידן תור הזהב של ספינת-האויר. הפרק הראשון והחשוב ביותר, אודות 'חלום המעוף', מרבה לעסוק בחווית הריחוף הפנימי, אותה חוויה של התרוממות הרוח שאחזה באנושות לנוכח הפלא הטכנולוגי של ספינת-האויר, ואשר השלכותיה על גרמניה תוארו לעיל.

בשלארד קבע כי המשורר האנגלי שאלי [1792-1822] הוא משורר הנפש האוירית הטוב מכולם. חייו הבלתי שגרתיים, והאידיאליזם הבלתי מתפשר שלו, יחד עם כשרונו הרב, הפכו אותו לאחד המשוררים המשפיעים ביותר במאה ה-19, השפעה שהלכה והתעצמה לאחר מותו. הוא הפך לאלילם של רבים מאנשי הרוח של התקופה הויקטוריאנית.

שאלי הוא באופן גשמי ודינאמי משורר המהות האוירית. ביצירותיו, רוח, ניחוחות, אור, וישויות אויריות חסרות צורה, מסוגלות לפעולה ישירה. הוא כתב: ''רוח, אור, אויר וניחוח פרח, מעוררים בי רגשות אלימים''.

אם הוגים ביצירות שאלי, מבינים כיצד נפשות מסוימות מושפעות מ''אלימותה של העדינות'', באיזה מידה הן רגישות למשקל הדברים חסרי המישקל, וכיצד הן הופכות לדינאמיות שעה שהן מזדככות.

גם ביצירה משלו שאין בה קשר לכאורה ליסוד האוירי, כמו ''פרומתיאוס הכבול'', מבחינים מיד כי זהו פרומתיאוס אוירי. הטיטאן כבול לראש ההר כדי שיוכל לשאוף רוח חיים מהאויר. הוא מתמתח לעבר הכבלים, נאבק בכבליו. המתח בו הוא שרוי הוא דינאמיקת השאיפה המושלמת.

חיי הרוח מאופיינים בתיפקוד שליט: הם חפצים לגדול, הם חפצים להתעלות. הם נוטים איטנסטינקטיבית לגובה. לכן עבור שאלי, הדימויים השיריים הם כולם סוכני העילוי. במילים אחרות, הדימויים השיריים הם פעולות שכל האדם כל עוד הם הופכים אותנו לקלים יותר, מקימים או מרימים אותנו. יש להם רק ציר יחוס אחד: הציר האנכי.

אם יש דימוי אחד בשיר שנכשל במילוי התפקיד של הפיכתנו לקלים יותר, השיר נכשל: האדם משועבד מחדש, והכבלים מכאיבים לו. שאלי, ללא כל מאמץ מודע, סימן ההיכר של הגאון, מצליח להימנע מדימויי עומס בלתי רצויים בשירתו, ומלקט לזר שזור היטב את כל הפרחים המציעים תנועה כלפי מעלה. הוא נראה כמסוגל, במגע ידו העדין, למדוד את דחף כל ניצת פרח כלפי מעלה. מקריאת יצירותיו מבינים את האימרה העמוקה: ''גובה חיי הרוח מזכיר הימשכות למקור גרוי.'' משהו הנוגע בגובה גדל. דימוייו הדינאמיים של שאלי פועלים במציאות גבוהה זאת של חיי הרוח.

דימויים שקוטביהם מכוונים בכוח כה רב לגובה עשויים ללבוש בקלות אומץ-רוח חברתי, מוסרי ופרומתיאי. אך גבורות-רוח אלה אינן מתבקשות. הן אינן חלק ממטרות המשורר. הדימוי הדינאמי נחשף, מאחורי המליצות החברתיות, כערך נפשי ראשוני. אהבת הזולת, בהציבה אותנו על מישור גבוה יותר, מספקת בקושי תמיכה נוספת לאדם, המתאמץ תמידית לחיות במישור גבוה יותר, בפיסגות הקיום. לכן התנופה הדימיונית כלפי מעלה מאגדת את כל מטאפורות הגדולה האנושית. אך המציאות הנפשית של התנופה כלפי מעלה היא בעלת דחף משלה. זאת המציאות הדינאמית של הנפש האוירית.

עבור משוררים אחדים, קליפת-העץ הקטנה המתנדנדת על הגלים עוזבת באופן שאינו מורגש את הגלים לעבר השמיים. רק תיאורית הדימיון הדינאמי מסוגלת לכלול את ההמשכיות שבדימויים כאלה, שלא המציאות היבשה ולא הניסיון האישי יכולים להצדיק. המסע האוירי נראה כמסע התעלות קל לביצוע מעל הגלים: כל מי שנדנדו אותו בעריסה, על האדמה, מתנדנד עתה בזרועות אימהיות. הוא חווה את הצורה הנשגבת ביותר של התרוממות הרוח של ההתנדנדות, כלומר שמחת ההינשאות. לאור זאת, אנו יכולים לסכם שכל דימויי המסע האוירי הינם נעימים. אם החושניות חודרת, היא עדינה, מעורפלת ורחוקה. החולם האוירי אינו מתענה לעולם מתשוקה, ולעולם אינו נסחף על ידי סערות ורוחות הצפון. לכל הפחות, הוא מרגיש תמיד שרוי בידיים בטוחות ומגינות.

כמו לגבי קליפת-העץ, האי הצף – דימוי מלבב זה הצץ תכופות בנפש שיסודה הוא המים, מתחלף עבור הנפש האוירית לאי המרחף. בשירת שאלי, ארץ הבחירה היא ''אי בין שמיים, אויר, אדמה וים, מתנדנד, ותלוי בשלווה מוחלטת.'' ברור, אם כן, כי מכיוון שהמשורר מדמיין או חווה תנועת התנדנדות עדינה, הוא רואה את האי השמיימי. התנועה יוצרת חיזיון. כאשר התנועה מורגשת, היא מביאה עימה את הצרי משכך הכאב, באופן שאף תנועה שכלית לא תצליח לעולם לבצע. פעמים רבות מצא המשורר מנוח ''על איים נודדים אלה של טל אוורירי.''

בחלל השחקים האינסופי, מאכלס שאלי היכל העשוי ''פיסות משלוות היום העזה'' בתוספת ''טלאי אור ירח''. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה, ויוצרת את התשוקה לבנות, באמצעות חומר שקוף כמו הלשם, במרחב האתר הבלתי מוחשי.

באי המרחף, כל המרכיבים הדימיוניים – ים, אדמה, אש, רוח – מערבבים בין פרחיהם באמצעות שינוי צורה אוירי. האי תלוי בשמיים, שמיים פיזיים. פרחיו הם הרעיונות האידיאליים האפלטוניים של פרחי הארץ. הם המוחשיים ביותר מכל האידיאלים האפלטוניים שמשורר כלשהוא בחן אי פעם.
האידיאליזם האוירי של הדימויים הוא יותר מאשר אידיאליזציה של מה שרואים על פני האדמה. החיים האויריים הם חיים אמיתיים! החיים הארציים, לעומת זאת, הם חיים דימיוניים, בני חלוף ורחוקים. עצים וסלעים הם עצמים סתומים, חולפים, שטחיים. ביתם האמיתי של החיים הוא בשמי התכלת. רוחות קלות וניחוחות ערבים זנים את העולם.

כאשר מישהו ישן באותו גובה כשאלי, וחולם עם כל שאיפת אויר, הוא חי בקליידוסקופ המסתובב של היום והלילה, הארץ והאוקינוס, המתנדנדים ביחד בעזרת שמיים עצומים ונייחים. כולם ישנים באותה התרוממות הרוח. שירתו של שאלי יסודה בהתנדנדות החלל. עבור שאלי העולם הוא עריסה ענקית, עריסה קוסמית שממנה מתעופפים תדיר החלומות.

לכן יתכן ואין בכל הספרות שירה שהיא כה חסרת גבולות, מרווחת ועשירה כמו שירת שאלי. בהגדרה מדויקת יותר, שירת שאלי היא חלל, חלל אנכי ודינאמי המתפשט ומחזק כל אחד וכל דבר בכיוון למעלה. אף אחד אינו יכול להיכנס לתוכו מבלי להיות חלק מהתנועה מעלה, מהנסיקה. אף אחד אינו יכול לחיות בתוכו מבלי לשמוע את ההזמנה הנילחשת: ''יום יבוא ותעוף יחד עימי.'' בשירת שאלי כל עצם מפותה לעזוב את הארץ למען השמיים. דימויים שהדימיון המעשי מוצא כבלתי מובנים, הופכים לברורים בצורתם הישירה. לדוגמא, כיצד אפשר לפרש פיסקה כמו זאת:

היא היתה לעיתים מטפסת
על סולמו התלול של חרטום עננים,
עד לראש דמוי המקור של ענן נישגב.
וכמו על גב דולפין,
רכבה ושרה באויר חסר החופים, מעבר לזמן,
עוקבת אחר ערוצי הברק המתפתל כשרף,
היא אצה על רציפי הרוח.

לשמיים אין חופים מכיוון שאין כל מכשולים בנתיבנו כאשר אנו עולים. לדימיון שהפך דינאמי בדרך זאת, כל הקווים הם תלמים, כל סימן בשמיים הוא הודעת הזמנה, והתשוקה לנסוק מיתקשרת אל האנכיות בכל מופע שהוא, אפילו הקלוש ביותר.

הבהירות והייחודיות הדינאמית מקבילות לאינטואיציות דינאמיות טבעיות וראשוניות. ברמת הדימיון הדינאמי, כל צורה משתלבת בתנועה: אף אחד אינו יכול לדמיין מעגל בלי שיסתובב, חץ בלי שיתעופף, או אישה בלי שתחייך. כאשר האינטואיציה השירית מתמתחת לעבר היקום, חיינו הפנימיים יודעים את רגעי שמחתם הרבה ביותר. כל דבר מובילנו לשחקים, לעננים, לאור ולשמיים, היות ואנו עפים בפנימיותנו, היות ויש בנו מעוף. שאלי הבין:

התרוממות הרוח השמיימית אינה ניתנת לבלימה!
האח! האח! להתעוררות ההנאה
העוטפת אותי כהילת אור,
ונושאת אותי כענן שנולד מהרוח.

אנו רואים כי הרוח שרויה בענן, הענן שהוא התממשות הרוח, ושהענן מכיל את עיקרון התנועה בכל מהותו. התנועה מעשירה עצמיות קלה. מי שמעונין להבין את טבעם הפרימיטיבי של הדימיון הגשמי והדינאמי אינו יכול להגות זמן רב מידי בדימויים כמו אלה של שאלי, שבהם הדימיון הגשמי והדינאמי מתחלפים תמיד בעיקריהם. היצורים האויריים יודעים היטב שעצם ממשותם מתעופף בקלילות ובטבעיות, ללא כל תנועת כנפיים. הם ''שותים בשפתיים שוקקות את רוח מהירותם.'' התנועה, יותר מאשר החומר, היא הניצחי שבנו. התנועה אומרת: ''אני משתנה, אך איני יכולה למות.''

המשורר יודע את סוד ניפוי כל מה שהוא ילדותי או שטעמו הוא של תיאוריה פילוסופית. המשורר, בהתמסרו בכל מאודו לדימיון, מקבל גישה למציאות הנפשית הראשונית, לדימוי. הוא שרוי בדינאמיקת וחיי הדימוי. זאת הסיבה שכל המסקנות השיכליות והאוביקטיביות מאבדות את משמעותן. כאשר האדם חי את הדימוי עם שאלי, הוא משתכנע שהדימויים אינם מתיישנים. האמירה המקבילה לכך היא ש''הדימיון הוא עיקרון הנעורים הנצחיים''. הוא הופך את השכל לצעיר שנית, בהעניקו לו מחדש את דימוייו הדינאמיים המקוריים. מאומה אינו חומק מדימיון מפעיל זה. שאלי כותב, לדוגמא, ב''קללתו של אטלס'':

ולפעמים, אל זירמי אויר עיליים אלה,
המקיפים את כדור הארץ בסבבם היומי,
היא היתה עולה ומשכנעת את הרוחות,
לאפשר לה להצטרף למקהלתם.

עבור רוחות אלה השירה היא פעולה. זאת פעולה גשמית. הן חיות באויר. באמצעות כל זאת החיים והתנועה אפשריים. משב האויר הוא המסובב את כדור הארץ. תנועת סביבון מעולה ונאה היא הדימוי הדינאמי של הגלובוס, כמו של כל גוף כדורי.

אסטרונומיה דימיונית זאת תגרום לשכלתן לחייך. שכלתן אחר יאשים את שירתו ה''מהבילה'' של שאלי כי אינה יותר מאשר גירסה חופשית של החוקים הפיזיקליים על התפשטות הגאזים. לתמיכה בטענה זאת כדאי לזכור את חיבתו של שאלי המודרניסט למדעי הטבע. הביקורת הספרותית הקלאסית, המשתוקקת להבנה ברורה, מסכימה בקלות לכך שהזיקה לטבע מילאה תפקיד. אך למעשה, להאמין שתיאורית ''התפשטות הגאזים'' מילאה תפקיד כלשהוא ביצירתו האוירית של שאלי פרושה לשכוח את טבעם העצמאי של שרעפי המשורר הדגול.

פיסקאותיו אלה של שאלי מגיעות היישר מהפסיכואנליזה. עבור הדימיון הארצי כל דבר מתפזר והולך לאיבוד כאשר הוא עוזב את האדמה, אך עבור הדימיון האווירי הוא מצטבר ומתעשר ככל שהוא עולה. בנסיקה האנכית ''כוחות הסביבה'' תומכים בנפש ''בכנפיהם''. בנישמת אפם הם רודפים אחר כל מה שנותר מהליכלוך שנגף את הנפש בשנתה הארצית. ''בידיהם הלוהטות, המלאכים נותנים בנפש אות, המעיד על חנוכתה, כך שכאשר תעבור אל התחום הבא, הדרך תהיה פתוחה בפניה, והיא תזכה למעלות חדשות של היטהרות וגמול.''
זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על ''קו החיים'', שהוא שרעף האויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע סוג של רפלקס מותנה בדימיון.

12.11.2010

ספינת-האוויר 'הגראף צפלין'

ספינת-האוויר החדשה LZ-127 הושקה תחת הכינוי ''הגראף צפלין' בחודש יולי 1928. היא לא היתה שונה בהרבה מקודמתה. אורכה היה 236 מטרים, והיא כללה תאי-נוסעים עם מיטות וכיורי-רחצה, בנוסף לאולם אוכל גדול. חווית הנסיעה בה היתה דומה לשיט ספרטני בספינת-תענוגות.

היה בספינה שינוי טכני חשוב אחד לעומת קודמתה, והוא סוג הדלק שבו השתמשו להנעת המנועים. בכל ספינת-אוויר עד אז נתקלו בבעיה דומה בעת הטיסה: המנועים צרכו דלק נוזלי, שמשקלו הלך ופחת ככל שהטיסה התארכה, והדבר הצריך פליטת גז מימן יקר כדי לשמור על גובה הטיסה. הפיתרון שנמצא היה שימוש בגז לצורך הנעת המנועים. הגז ששימש כדלק היה במשקל דומה לאוויר, ואוחסן בתאי בד אטומים מתחת לתאי גז המימן ששימש לעילוי. לאחר שהתאים בהם אוחסן דלק זה התרוקנו, הם מולאו באוויר רגיל.


ל'גראף צפלין' היתה צורה נקייה יותר מאשר לקודמיו. תא-הנוסעים היה טמון בתוך חלל הגוף ולא תלוי מתחתיו, ומתלי המנועים היו אווירודינאמיים. הצורה המחוטבת הצביעה על התקדמות רבה, למרות שהביצועים השתפרו אך במעט. למרות שהמטוסים טסו כבר הרבה יותר מהר, הם נותרו קטנים, רועשים, רועדים, ומסוכנים. ספינת-האוויר ביטאה נוחות מופלגת כאשר שטה בשחקים. בנוסף, 'הגראף צפלין' היה היחיד מסוגו. זאת ועוד, בנייתו גם דרשה כישורים של בעלי-מלאכה אומנים. כל אלה הגבירו את ערכו הסימלי. העובדה שהייה זה אב-טיפוס בלבד העציבה אחדים, אך גרמה לרבים אחרים לחשוב כי מדובר בביטוי יוצא דופן של הגניוס האנושי. הפוטנציאל העיסקי של ספינת-האוויר גם היה מלהיב. ניתן היה להגיע באמצעותה מגרמניה לברזיל בתוך ארבעה ימים בלבד במקום בשבועיים.

מה שהבדיל עוד יותר את 'הגראף צפלין' לעומת חידושי קידמה אחרים שהלהיבו את הציבור בתקופת רפובליקת וויימאר היתה בלעדיותו כסמל גרמני. בעוד שהקולנוע והמטוס הגיעו מחו''ל, הוא היה ביטוי של הגרמניות. המראה שלו מרחף בציוריות מעל אזורי הכפר הגרמניים זכה לביטוי נרחב באמנות הפופולארית.

מעט יותר מעשר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, יזכה כלי טיס חדשני בלעדי גרמני נוסף, טיל הוי-2, להגדרה כ'נשק פלא' ולעדיפות בהקצאת המשאבים של מכונת המלחמה הלאומית, למרות יעילותו המוטלת בספק.


מסע 'הגראף צפלין' סביב העולם בשנת 1929 זכה להצלחה בי''ל רבה, וסייע למוסס את מעט המחסומים שנותרו בדרך להכרה שוב בגרמניה כמעצמה עולמית. המסע הושלם בתוך תריסר ימים, והוא הרשים מדינות רבות. גרמניה הדמוקרטית נראתה יציבה מבחינה כלכלית, למרות שהמשבר החקלאי העולמי, והסדר פריסת החובות שלה, פגעו קשה מאד בכלכלתה.

היות 'הגראף צפלין' סמל יקר ערך עבור הציבור הגרמני באה לידי הביטוי הרב ביותר בעת ביקורו בחבל הריין בשנת 1930, במסגרת החגיגות לרגל יציאת כוחות הכיבוש של בעלות-הברית מהאזור, שבו שהו מאז סיום המלחמה הגדולה. הצפלין נחת באזור פעמיים במהלך שלושה חודשים, יוצר תחושת התרוממות רוח שהעיתונות קבעה שטרם נראתה כמותה. נחיתת הצפלין בחבל הריין התבצעה גם כחלק מהחזרת זכויות הטיסה של גרמניה באזור זה, ולהגעת הצפלין התלווה מטס גדול ומתוכנן היטב שכלל מטוסים רבים. נחיתת הצפלין תוארה על ידי אחד העיתונאים כ'חזרתו הביתה של ענק טוב לב, שיצא היישר מאגדות הילדים. הוא מגלם את קסם הטכנולוגיה, אינו מסוגל לגרום כל רע, ומביא שמחה בלבד. בימים קשים אלה של טוב ורע השזורים יחד, הוא גיבור חירות סימלי, מועצם ומואנש, שצורתו וקול מנועיו ההומים נחרתים כזיכרון בלתי נשכח בלבבות תושבי חבל הריין.'

ביוני 1931 נחת 'הגראף צפלין' גם בוינה. העיר והמדינה כולה השתנו במידה רבה מאז ביקור ה'סאשן' 18 שנים קודם, אך ספינת-האוויר נותרה סמל של התרבות והטכנולוגיה הגרמניים ברחבי תבל. נחיתת הצפלין התקבלה בכבוד השמור לראשי מדינות. הנשיא וראש הממשלה הגיעו וברכו את הוגו אקנר, יורשו של הגראף צפלין האיש המיתולוגי. הנאומים הפגינו את הקשר ההדוק בין שני העמים, תוך שהם עוקפים בזהירות את שאלת האיחוד בין שתי המדינות. הנייטראליות בעיתונות נזנחה כאשר הושווה ביקור 'הגראף צפלין' לביקור ה'סאשן'. הביקור הראשון נועד למען הקיסר פראנץ-יוזף הזקן בארמון שונברון, ואילו הביקור הנוכחי נועד לכלל הוינאים, שיכולים כעת לחגוג מתוך תחושת שייכות.

ההצלחות הרבות של טיסות 'הגראף צפלין' התרחשו בתקופה שרפובליקת וויימאר ניסתה להתייצב, ושר החוץ שטרסמן ניסה לתקן את מצבה הכלכלי והפוליטי הרעוע של גרמניה באמצעות התפייסות עם צרפת ואנגליה. ספינת-האוויר שיקפה, יחד עם הישגים טכנולוגיים רבים נוספים, את הקידמה הגרמנית שבלתי אפשרי היה למצות את מעלותיה בלי סדר יום פוליטי ברור.


טיסות 'הגראף צפלין' שזכו בתשומת לב ציבורית רבה הגדילו את ערכה כמקור בידור להמונים ברפובליקת וויימאר. היא היתה הצפלין היחיד הפעיל בגרמניה, ובתור נס טכנולוגי זכתה כל טיסה לכיסוי תיקשורתי נרחב.
כדי לספק את הסקרנות הציבורת, שודרו מ'הגראף צפלין' שידורי רדיו רבים.
במקביל השתמשו בפוטנציאל הסיפרותי הטמון בה כותבים רבים, לצורך יצירת ז'אנר סיפרותי חדש של ספרי מתח עתירי תיאורים טכנולוגיים.
יחד עם חדשנות סיפרותית זאת צץ גם ז'אנר כתיבה שהאיר באור חדש את 'המלחמה הגדולה'. המלחמה באוויר תוארה, בניגוד לתיאורי מלחמת החפירות, כ'עלילת מתח טכנולוגית' המשולבת בביטויי לאומנות קיצוניים. נוצר זיכרון סלקטיבי של העימות, שבו הגבורה מילאה תפקיד מרכזי, ולא הסבל והמוות שהמיטה הטכנולוגיה. הביוגרפיות הרבות של אנשי צוותי ספינות-האוויר וטייסי המטוסים היו חלק מז'אנר זה. המחברים נטו שלא להבליט את החללים הרבים, אלא את תהילת הטיסה למען המולדת, רוח החברות של אנשי-הצוות, וכמובן גבורתם. הדבר תרם לטיהור ולרומנטיזציה של תדמית המלחמה. במובן מסוים אף התפתח פולחן אישיות. פיטר שטראסר ומנפרד פון-ריכטהופן הפכו לאלילי ההמון.

תיאורי קרבות האוויר העיבו על המסר הרישמי שלפיו ספינת-האוויר היא כלי של שלום. רוח ההקרבה העצמית נתפשה שוב כמרכיב חיוני לשמירת הזהות הלאומית הגרמנית בשחקים.
המפלגה הנאצית קמה על רקע זה. הצלחתה הייחודית של ספינת-האוויר העניקה לה מימד כמעט אנושי. היא עצמה הפכה לסמל של רפובליקת וויימאר. במקביל, המפלגה הנאצית שקמה באותה תקופה, זוהתה בציבור הרחב מתחילתה ימיה עם עולם התעופה. בדרך זאת עוצבה דמות השליט היחיד של היטלר על רקע דמותו של הגראף צפלין.
יורשו של ריכטהופן כמפקד להק מטוסי 'הקירקס המעופף' היה לא אחר מאשר הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר, מקים חיל-האוויר הנאצי, והדמות הפופולרית ביותר בגרמניה.
טייס נוספת בלהק היה רודולף הס, סגנו השני של היטלר, ומי שאכף את עקרונות המפלגה הנאצית על מוסדות השלטון הגרמני, שטס לבריטניה בשליחות שלום כושלת.
ארתור גרייזר, ראש עירית דאנציג מחרחר המלחמה, מושל חבל לודז' בעת מלחמת העולם השנייה, והמודל לביצוע מדיניות תורת הגזע ו'הפיתרון הסופי', היה גם הוא מטייסי הלהק.
ריינהארד היידריך הצעיר, סגן מפקד האס-אס, ראש המשטרה החשאית הנאצית, ומתכנן 'הפיתרון הסופי', הבין עוד בראשית הקריירה שלו כי הדרך לצמרת עוברת דרך עולם התעופה. כבן טיפוחיו של גרינג הוא שילב קריירת טייס קרב במקביל לקריירה שלו באס-אס. בדרך זאת הוא סומן כיורשו המועדף של היטלר. כנקמה על ההתנקשות המוצלחת בחייו בפראג בחודש מאי 1942 הורה היטלר על 'מבצע ריינהארד', שבו חוסלה בתוך חודשים ספורים חלק גדול מאוכלוסיית יהודי פולין, כמיליון גברים, נשים וטף, במתקני ההשמדה בגז בטרבלינקה, מיידנאק, בלזץ, וסוביבור.




מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon

הצפלין ערב מלחמת העולם הראשונה

בין השנים 1908-1914 הרעיון של הקרבה עצמית דרך מחויבות לטכנולוגיה תפש מקום מיוחד בחברה הגרמנית. הגראף צפלין שקע בכל מאודו באובססיה. בתמורה, העניקו לו הגרמנים מחסכונותיהם. הנתינה הטיכסית חזרה על עצמה בשנת 1912, לצוורך הקמת חיל האוויר הגרמני, ופעמים אחדות נוספות לאחר מלחמת העולם הראשונה, לצורך מטרות תעופה שונות. אפילו התרסקותם החוזרת ונשנית של הצפלינים לא הפחיתה מביטחון הציבור בטכנולוגיה זאת. הגראף צפלין הפך לדמות המובילה בפופוליזם זה.

התרוממות הרוח שגרם הצפלין לא היתה אחידה. הוא חבק זרמי תרבות שונים, ושיקף את התלהבות הציבור הגרמני, אשר התבטאה בתחומים רבים לא פחות. סמלים, מצעדים וטכסים למיניהם חוזקו באמצעות איזכור הצפלין בדרך זאת או אחרת. דמותו ותכונותיו של הגראף עצמו הפכו לחלק מפני החברה, והופקעו ממנו כיחיד. מוסר העבודה שלו, נאמנותו למולדת, ואומץ ליבו במאבק לשליטה באויר נתנו דוגמא לכל גרמני. כמו צ'רלס לינדברג עשרים שנה מאוחר יותר, זכה הגראף להילת קדושה בזכות המכונה המעופפת שלו.

ספינת-האוויר , שהפכה חלק בלתי נפרד מהתרבות, סיפקה מרכיב מרכזי בזהות הלאומית הגרמנית בתחילת המאה ה-20, במידה רבה כמו שעשו זאת איחוד גרמני והמיליטריזם הגרמני במאה ה-19. ההתלהבות הספונטנית של הציבור מהצפלין, על רקע התגר שקרא על השלטון בברלין, מעידה על כך כי בגרמניה האימפריאלית שרררה מידה רבה יחסית של חופש הפרט. לרוע המזל מצב זה השתנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אשר דחקה הצידה את חופש הפרט לטובת לאומנות מיליטריסטית.

לאחר שהתפייסה בזכות המצאות הצפלין והמטוס עם עידן התיעוש, יכולה היתה החברה האירופאית של תחילת המאה ה-20 להפסיק לראות את הניגוד שבין המלחמה להתרוממות הרוח הטכנולוגית. המכונות המעופפות שיקפו את כוח הגברא של החייל הבודד ושל כל האומה למענה נילחם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכו הצפלינים למוקד הגאווה הצבאית בצד אחד של החפירות ולמקור לשנאה עמוקה בצד האחר. כל צד תיאר את המכונה כמשהו שלא היתה למעשה, בלי שום קשר לביצועיה הטכנולוגיים. הפן הצבאי של הצפלין זכה לתיאורים פופולריים עוד לפני 1914 , וגירסאות שלהם הזינו את מכונת התעמולה בשני הצדדים בעת המלחמה.
מכונת התעמולה הסוותה כשלונות בכל צד והפריזה בתיאור הצלחות. ההמונים ספגו את הרטוריקה, ולעיתים אף העצימו אותה מעל ומעבר למצופה. התחושה של 'מלחמת קודש' היתה כה חזקה, עד שהיא משפיעה עד היום על כותבי היסטורית התעופה הצבאית של התקופה. הם מתמקדים בתמהיל המקובל של תיאורי קרבות, כלי נשק, ומספר הקורבנות, ומתעלמים מתרומת הרקע החברתי לעיצוב הארועים. הפסיפס של מכלול החוויות בחזית ובעורף עשוי להסביר כיצד העלאת ספינת האוויר למדרגת סמל גרמני של התרוממות הרוח יצרה קשר בין המימדים החברתיים, הצבאיים והפוליטיים של המלחמה הגדולה.

בעוד שהאידיאולוגיה הטרום-מלחמתית אודות ה'הרפתקאה באויר' כללה מספר רב של מסרים סותרים, משנת 1914 תיאורי הקולוניזציה של השחקים לבשו טון צבאי מובהק. ספרות צבאית, מקצועית ופופולרית, הבליטה אפשריות מעשיות יותר ויותר עבור ספינות-האוויר. אחד מהוגי הדעות הלאומנים בגרמניה תבע: 'אזרחי אירופה חייבים להיכנס לאימפרית המימד השלישי תחת הנהגתו של אודין'.
התיעוב בין גרמניה-אנגליה וגרמניה-צרפת הרקיע שחקים, עד כדי פרנויה. העיתונות האנגלית פרסמה חששות רבים מפני פעולות ריגול מעל האיים הבריטיים באמצעות צפלינים. תופעת החרדה הזאת כונתה בשם 'צפלניטיס'. דיווחי העיתונות ליבו את המתחים עוד יותר כאשר עסקו בטכנולוגיות מלחמה פנטנסטיות. הם כללו תיאורים אודות ספינות-אויר המצוידות בקרני מוות, וגשרים אויריים מהיבשת שבנויים מספינות אויר רבות, שישמשו לפלישת מאות אלפי חיילים גרמנים. הויכוח הגיע לפרלמנט הבריטי והכריח שר צעיר, וינסטון צ'רצ'יל, להודות כי לבריטניה אין אמצעים מקבילים לספינת-האוויר. כבודה של בריטניה, שליטת העולם, היה מונח אם כן על כף המאזניים.
ה'צפליניטיס' הבריט השפיע, בהיזון חוזר, גם על הלך הרוחת המילטנטי בגרמניה. העיתונות שם פרסמה את תיאורי העיתונים הבריטיים. עיתונאי אחד כתב: 'צפלין גרמני אחד טס מעל שמי בריטניה, ואומה שלמה נתפשה לפאניקה'. בצרפת היה המצב דומה.

מרוץ החימוש לבניית ספינות-אויר התחיל עם זאת באיטיות. עברו שנים עד שהשמועות הרותחות חילחלו לקבינטי המלחמה. הגראף צפלין גילה כי המסלול להזמנות מהצבא עובר דרך ספקנות, התלהבות, ופוליטיקה. הקריאה למירוץ חימוש נשמעה ברחבי אירופה בערך באותה עת. ההבדל בגרמניה היה שתומכי המטוסים הפסידו לתומכים הנלהבים של ספינות-האוויר. חסידי המטוסים נזקקו נואשות לתמיכת הציבור, אך הם היו חייבים להסתמך על ספינות-האוויר כהוכחה לנחיצותה של זרוע אוירית. הקמתה של זרוע אוירית חזקה בגרמניה היתה חייבת להתבצע עם ספינת-האוויר כמרכיב מרכזי. היה זה מחוייב המציאות לנוכח הפופולאריות וההצלחה הייחודית שלה.
כך קרה שבשנת 1912 קבע הרמטכ''ל הגרמני מולטקה כי הצבא זקוק לכל הפחות לעשרים ספינות-אויר בתוך שלוש שנים. המטה הכללי עבד על 'תוכנית שלייפן' למתקפת בזק שתכריע את צרפת, וחשב כי ספינות-האוויר תספקנה את היתרון האסטרטגי הנחוץ. בתוך שנה הגדילה גרמניה את כוח ספינות-האוויר שלה לתריסר, ול-26 שדות-תעופה מתאימים. עשרות אלפי קצינים טסו בספינות-אויר אזרחיות במימון הצבא, והתחילו בכך את הכשרתם הצבאית בתחום זה.


מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon

2.11.2010

הצפלין והתרוממות הרוח

ההתלהבות מכיבוש האוויר, שהתחילה ב'שיגעון הכדורים הפורחים' בתקופת ההשכלה וההארה [ENLIGHTENMENT], דעכה בהדרגה במהלך המאה התשע-עשרה, גם כיוזמה טכנית-מדעית וגם כאמצעי לבידור הציבור.

פיתוחים שונים בתחום הכדור הפורח היו מקור השראה ל'נבואות' אודות ספינות-אויר ברות ניהוג, ולפנטזיות אודות טירות באויר, אשר עודדו ממציאים רבים לנסות את מזלם וכישרונם בפיתרון החידות של השליטה בתנועה באויר. מסלול ההצלחה הטכנולוגית לא היה ישר, אך גם הכשלונות הרגילו את הציבור לחשוב כי הטיסה האנושית, למרות שעדיין אינה מציאות קיימת, עשויה בהחלט להתגשם. המודעות הרבה לנושא סייעה להטות את דעת הקהל הגרמנית לטובת הגראף צפלין כאשר זה נכנס לזירה.

החל משנת 1900, כאשר הגראף צפלין הטיס לראשונה את ספינת האויר, וכלה בערב פרוץ מלחמת העולם השניה, התפתחה התעופה לאורך שני צירים נפרדים, זה של המטוס וזה של ספינת האויר. בתחילת הדרך נראתה ספינת-האויר, שהתפתחה בעיקביות החל מסוף המאה התשע-עשרה, כמכונת התעופה המבטיחה יותר. בתחילת מלחמת העולם השניה היה כבר המטוס עדיף עליה כמעט בכל אמת מידה, והביא בכך לסיום עידן הזהב של ספינות-האויר.

סיפרו של ג'וליאם דה סיון מראה בברור כי ספינת-האויר הותירה את אחד הרשמים החזקים ביותר של מכונה כל שהיא על הזיכרון האירופאי הקולקטיבי, במיוחד בגרמניה של טרום מלחמת העולם השניה, שבה נהנו הצפלין וממציאו ממידה יוצאת דופן של פופולאריות.

119 ספינות אויר בלבד ניבנו בין 1900 ל-1939, אולם הגרמנים חבקו אותן באינספור באינספור מזכרות קיטש ושמאלץ שיוצרו בייצור המוני, אשר היקפו הרב ציין את אחיזת הנושא בתודעת הציבור.

למרות שאנשים מעטים יחסית טסו ב'סיגרים המעופפים', ההמונים אימצו אותם לחיקם. הצפלינים הטיסו אלפים, אך הם הלהיבו מיליונים. השימושים הסימבוליים של ספינות-האוויר עלו על תפקידן המעשי. הם היו כאותם חידושים טכנולוגיים המשפיעים עמוקות על חיי היומיום, כדוגמת האופניים.

האזרח הממוצע בחברה התעשייתית המודרנית נוטה להתלהב, עד כדי התרוממות הרוח, מכל מה שהוא גדול יתר על המידה, בפרט כשהדבר כרוך בחדשנות טכנולוגית.
למרות שה'ענק' הוא גדול יותר בנפח הוא בכל זאת הומוגני, ובדרך וזאת יוצר השפעה מרגיעה על הנפש.
הצפלין לא זאת בלבד שהיה ענק, אלא שהיה גם קשור ישירות לתופעת התפשטות הגאזים.
הוא היה בבחינת שילוב מהפנט בין שתי תופעות אלה.

בקרב האליטה הפרוסית האינטלקטואלית שררה אי נחת מכך שחייל מזדקן, שאינו מהנדס או איש עט, הפך להיות מייצג המהות הגרמנית. ייתכן והיתה רדידות מסוימת בדמותו של הגראף, אך מי שהתעלם ממנו התעלם גם מכך שהזקן ומכונותיו היו שייכים למעשה לכל הגרמנים מהמבורג ועד מינכן, וברלין לא יכלה לעשות מאומה בנדון.
קריקטורה אחת המחישה זאת: במקום לת כבוד לקיסר, ספינת-האוויר המסיירת בברלין סבה לאחור ומפנה לו את אחוריו.

כגיבור בעל אלף פנים, איחד הגראף צפלין מחדש חברה אסירת תודה. ההתלהבות הלאומית ערמה עליו תילי חגיגות ופירסומים לרגל יום הולדתו ה-75, בהדגישה את דבקותו במטרה. ההערצה גבלה בהיסטריה. זיגפריד הגיבור מהמיתולוגיה הגרמנית חיסל את הדרקון, וצפלין ריסן את מרכבת השמש הדוהרת של אפולו.

הגראף התחרה בקאנצלר ביסמארק בפופולאריות הבינלאומית שלו. גם הציבור הדתי בגרמניה אימץ אותו אל חיקו. כפרוטסטנט שמוצאו מהדרום הקתולי, הוא קרא תגר על המימסד הפרוסי ברמה שהתקרבה לזאת של מרטין לותר, שאת דמותו ורוחו הוא נתפש כמייצג.

בין השנים 1900-1939 היה הממשל הגרמני, לחילופין, אוטוריטרי, דמוקרטי, ופאשיסטי.
בכל שלושת השיטות נותרה אחיזת הצפלין איתנה בדימיון הפופולארי.
התרוממות הרוח הטכנולוגית כמרכיב בתרבות המודרנית היא חלק מהפוליטיקה המודרנית בכלל.
הצפלין שירת הגדרות מתחרות של ה'גרמניות', אך במדינה הצעירה שנאבקה על הגדרת גבולותיה וזהותה, הוא גרם בכל אחת משיטות הממשל להקצנה לאומנית.

יש הוגי דעות חשובים שקובעים כי הצפלין מהווה חלק נכבד מהזהות הגרמנית גם בימינו.

גם אדולף היטלר בא מדרום-גרמניה והציג אלטרנטיבה לממשל הפרוסי בברלין, פחות מעשרים שנה לאחר שעשה זאת הגראף צפלין.

מכיוון שבדיקטטורה הנאצית היה היטלר כל יכול וכל חבר באס.אס. נשבע לו שבועת נאמנות וצייתנות מוחלטת, ניתן לתאר את כל תקופת שילטונו באורח תמציתי וקולע דרך תיקו הרפואי. במסגרת זאת יתפוש נושא בעיות הגאזים שלו על כל היבטיו מקום מרכזי.

היו לו שתי בעיות רפואיות מרכזיות שקשורות לגאזים. האחת היא העיוורון שממנו החלים בעקבות התקפת גזים על יחידתו במלחמת העולם הראשונה, עיוורון שיצר מפנה באישיותו וגרם לו לבחור בקריירה פוליטית. בעיית הגזים השנייה היתה כרוכה במערכת העיכול. היא התחילה אצלו מגיל צעיר וגרמה לו לנפיחות גזים עזות ובלתי נשלטות במשך כל ימי חייו. הוא ניסה להתמודד עימן בדרכים שונות אך ללא הצלחה. בעיה זאת תוארה בהרחבה על ידי הסובבים אותו וזכתה לבדיחות רבות. היטלר הוא האדם עם בעיית העיכול המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

ניתן יהיה להכתיר את המחקר הזה בכותרת: מספינת-האויר ועד לפיתרון הסופי דרך תיסמונת הגזים של היטלר.

במדינת ישראל יוצאי אירופה סובלים יחסית יותר ממחלות מעיים ויתכן שהסיבה לכך אינה גנטית ושמקורה הוא בטראומה שנגרמה להם מידי הנאצים.


מקור:
Zeppelin! – Germany and the Airship, 1900-1939. author: Guillaume de Syon