ירושליים עיר שמיימית

סרט אודות העיר העתיקה והקדושה ירושלים, ומהפכות התחבורה המודרנית המעצבות אותה כחלק מהעיר הגלובאלית. 

תיפרושת הבניה במגזר הערבי

המרחב הקריטי, על פי פול ויריליו, הוא הביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו. הביזור הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. מדינת ישראל בפרט, הפכה זה מכבר, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את הבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

סיבה נוספת להתפוררות המרחב המסורתי היא כלי הנשק המודרניים, שהפעלתם מאופיינת בקבלת החלטות אוטומטית מרחוק במהירות הבזק. נוצרה מסה קריטית כבדה, המבשרת אסון של התפורות העיר ההיסטורית, של האורבניזציה המסורתית, כמו גם של המדינה, כתוצאה משקיעתם של ההרכבים הפוליטיים המסורתיים.

כיוון שהפריסה המרחבית המגובשת אבדה לטובתה של תצורה מורפולגית בלתי נראית, נוצרה השתרשות מתחייבת של בידוד אישי, אינטראקטיבי. נוצרה אטומיזציה של הפרט. בתהליך מואץ זה, היחיד נמצא בהמתנה לשיבה למולדת, אך אין לו מנוס מהחיים בפרוור.

ההתפשטות האורבנית האינסופית צועדת יחד עם הקריסה האורבנית הפנימית. שתיהן יחד הכחידו את ההבחנה בין איכלוס עירוני להתיישבות קולוניאלית. הן מטשטשות את הנתינות הלאומית, את עצם המחויבות להעניק אזרחות פוליטית משמעותית לאוכלוסיות המצויות תחת סמכות. הפרדה בין נתינות קולוניאליזם לנתינות ממלכתית היא בלתי מעשית לחלוטין, לנוכח התהליכים האורבניים האלה. תחושת הכליאה במרחב הקיברנטי משותפת לכל המגזרים. 

שני הצדדים חיים על הסקלה של הישרדות אינדיבידואלית. לכל אחד משני סוגי הנתינים יש, בפועל, זכויות וחובות שמשווים את מעמדם. הנתין ה''קולוניאלי'' פטור משירות צבאי ומחובות אזרחיות נוספות. הוא מסוגל לבנות את ביתו הפרטי על אדמת המדינה מבלי להשיג היתרי בניה, לא לשלם מיסים, להתחתן עם נשים אחדות ועוד. הנתין ה''ממלכתי'' מחויב בציות לכל חוק, קלה כחמורה, והשלטונות מנצלים כל הזדמנות להטיל בו שררה. שני סוגי האזרחים נהנים מביטוח סוציאלי ובריאותי בסיסי חינם. הקשרים הכלכליים ביניהם הם רבים ומגוונים ביותר.

הקולוניאליזם הבינלאומי המסורתי המוחצן, שהתאפיים בכיבוש שטחים רחוקים מהמולדת, הפך כיום לקולוניאליזם מופנם, שנשלט על ידי תאגידי הטכנולוגיה והתיקשורת הגלובליים. העיר המסורתית קרסה לתוך עצמה והתפוררה. מרכזי הערים הגדולות ברחבי תבל הפכו לסלאמס. 

האינטראקטיביות המיידית של הטכנולוגיות גרמה לשקיעת ערך כוח העבודה האנושי המקומי. היא מעניקה עדיפות לריכוזיות המונופוליסטית הרב-לאומית. זאת אידיאולוגיה השוללת את שלטון תנועות החופש הלאומיות. היא יוצרת נישות מנוגדות לשאיפת הניהול העצמי. היא תואמת לתביעה למדינה מינימלית שמציגים הכלכלנים. תביעה זאת מאפשרת יצירת טכנולוגיות שאינן צריכות תעסוקה מלאה ונוכחות ממשית ומעשית של עובדים.

קיימת אנרכיה בתחום התכנון האזורי במדינת ישראל. האנרכיה מתבטאת בהתפשטות בלתי מבוקרת של ישובי המיעוטים, אשר תופשים שטחים טבעיים עצומים. מדינת ישראל מכוסה בכל מקום אפשרי כמעט בישובי מיעוטים בצפיפות. באמצעות תקריבים במפות גוגל אפשר למצוא את שמות הישובים, ואת תפרושת השכונות והבנינים, עד לצורתו של כל בנין. המאפיין המרכזי של הבניה בישובי המיעוטים הוא של בניני מגורים משפחתיים נמוכים, באיכות בניה טובה, שמתפרשים על שטח נרחב, בהתאם לטופוגרפיה, בלי תכנון מוקדם. הם נעדרים לפיכך תשתיות מסודרות, בניה לגובה, אזורי תעשיה, שטחים ירוקים וכדומה. לדוגמא, שטח העיר חיפה לעומת שטח עוספיה ודלית אל כרמל. הישובים הדרוזיים זהים כמעט בשטחם לשטח העיר חיפה. זאת למרות שמספר התושבים בהם הוא כעשירית בלבד מזה של חיפה.

אין מפות רשמיות שבהן מופיעה תפרושת הישובים המלאה במדינת ישראל. תמונת השטח המעורפלת מאפשרת לקבל החלטות בנושא הרחבות בניה על פי ראות העיניים. 

התהליכים בגליל מתרחשים ביתר שאת במרכז, מזרח ודרום הארץ. התנועה הציבורית הרחבה להתחדשות עירונית שקיימת במגזר היהודי, וקוראת לעיבוי השטחים העירוניים באמצעות תכנון ובניה מחודשים, חייבת להתעורר גם בישובי מגזרי המיעוטים. היוזמה צריכה לבוא מתושבי ישובים אלה. הם מי שמסוגלים לטפל בנושא, בזכות כישוריהם והכרתם את מקום מגוריהם. בדרך זאת בלבד הם יוכלו להבטיח את עתידם ואת עתיד המדינה שבה הם חיים. 

במסגרת תנועה כזאת יאוחדו גושי ישובים שמקיימים רצף אורבאני ליחידה אחת, ויוקמו בהם שכונות חדשות על גבי הישנות כחלק מתוכניות התחדשות עירונית, עם אפשרות מגורים לכל מגזרי האוכלוסיה במדינת ישראל. כיום מחיר הקרקע לבניה משפחתית צמודת קרקע במגזר הערבי הוא עדיין נמוך מאד. אין תמריץ לאוכלוסיה להשקיע בהן. בנוסף, הפיקוח על הפרות הבניה הוא רופף ומאפשר בניה גם בשטחים ירוקים.

קיימת, לפיכך, נוסחא בעלת שני עקרונות בלבד לפיתרון נושא הבניה הבלתי מבוקרת בישובי המגזר הערבי: 1. יש לאכוף את חוקי הפיקוח על הבניה, באמצעות בלימת הבניה בשטחים בלתי חוקיים, על מנת שמחירי הקרקע יעלו. 2. במקביל יש להעלות את רמת המודעות של האוכלוסיה ליתרונות תוכניות הפינוי-בינוי, כפיתרון חיוני לבעיות הדיור.

בוועידות ''מוני אקספו'', האירוע הגדול של מרכז השלטון המקומי במרכז הירידים, שנערך בינואר 2017, בלטה בהיעדרה ההתיחסות למגזר הערבי. הפאנל של עמותת "אדם טבע ודין'' בנושא ''תכנון עירוני'' בכנס ''סביבה 2050'' בפברואר 2017 הנחיל אכזבה קשה עוד יותר. גם בכנס זה לא נשמעה אפילו מילה אחת לגבי השתלבויות המגזר הערבי בניסוי החברתי-תכנוני של התמ''א ופינוי-בינוי. באתר ויקיפדיה יש ערך על תופעת הפירבור בישראל. בערך מופיעה רשימת הישובים היהודים שמזוהים עם התופעה, אך אין כלל איזכור לישובי המיעוטים. זאת למרות שישובי המיעוטים הם חלק נכבד מאד מכלל הישובים הפרבריים במדינת ישראל, שהפכה כולה זה מכבר למטרופולין אחד. מלכתחילה נבנו הבנינים במגזרי המיעוטים בקומה אחת, על ידי אבי המשפחה, ובהמשך נוספו קומות, אגפים, ובנינים סמוכים לבני דורות ההמשך. כיוון שלא היה בשעתו תכנון הנדסי ראוי, הוגבלו הבנינים מבחינה הנדסית ל-2-3 קומות בלבד. כיום יש מגמה של בניה חזקה יותר, שאפשר להגיע באמצעותה עד ל 5-6 קומות. 

המשפחה הערבית המודרנית מתגוררת בדירה ברב קומות, ולהמחשה רבי הקומות של קהיר, ביירות או דובאי. נראה כי במגזר הערבי מודעים לחומר הנפץ החברתי שיש בתוכניות ההתחדשות העירונית. הם מבינים שכרוכה בהן גם אכיפה של חוקי התכנון והבניה, אשר במרכזם הריסת בנינים שנבנו שלא כחוק. ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות נערכים למאבק בצווי ההריסה שהוצאו לבתים במגזר. כ-80% מהבניה בכפרים הדרוזיים נעשתה ללא היתרי בניה.

אלה השואפים לדחוס עוד ועוד מבנים באזורי המגורים העירוניים בישראל, או מתנגדים לפיתוח פארק מטרופוליטני, סבורים כנראה כי עירם מוקפת אזורים ירוקים, וכל החפץ בכך יוכל למצוא שטחים טבעיים בשפע במרחק דקות אחדות של נסיעה מביתו. את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים. בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים. התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית. את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם. את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

הנוסע - פול ויריליו והפמיניזם

 

הנוסע -  פול ויריליו והפמיניזם

מאמר מאת ורנה אנדרמט קונלי, מתוך הספר: ''ממודרניזם להיפרמודרניזם ומעבר לכך''.

תרגום: אבינועם עמיזן

ויריליו הוכשר כאדריכל עירוני, ובאדריכלות אין הרבה מקום לשאלות מגדריות - עדיין. תכנון ערים, עיצוב העתיד, עוסק בנושאים ישירים ומעשיים, שכנראה משאירים לאדריכלים מעט מקום, שלא לדבר על זמן, לעשות הבחנות מגדריות. איך אפשר, אם כן, לפתוח מרחב לפמיניזם בפול ויריליו? או, בניסוח אחר, איך אפשר להביא את האדריכל, שהפך למבקר תרבות, למרחבי הפמיניזם?

קסם הבונקרים, מטוסים, התקפות אוויר ושלל אביזרי המלחמה, שנבעו ממקור ראשון בעקבות ילדותו בצרפת הכבושה במלחמת העולם השניה, ולאחר המלחמה באמצעות סרטי מלחמה וכרזות אמריקאיות, שבו את דמיונו. מקסם הטכנולוגיה מעולם לא מנע ממנו להרהר בזוועות המלחמה. לפי תיאורו את הסנוור הטכנולוגי, יש בו רצון עז להוקיע אלימות, שעבוד של בני אדם, במיוחד של אנשים מן השורה - גברים, נשים וילדים - הנעקרים בכוחו של רצף קבוצות שלטון, המחזיקות בטכנולוגיות מושלמות יותר ויותר. 

ויריליו טוען שההיסטוריה של המערב נכתבת בהתאם להתפתחות הטכנולוגיות - ממכונות מלחמה ועד לטלה-טכנולוגיות הכוללות את התקשורת. מדובר במיסגור גובר, הפקעה וביות, שמתחילים באלה שהוא מכנה 'חיילים-פרולטרים', וממשיכים לאוכלוסיות אזרחיות שלמות. טכנולוגיות בשירות המלחמה והמהירות מובילות לאובדן מתקדם של שטח ראוי למגורים. הוא מציין שני אירועים שארעו לא מכבר, שסימנו נקודות מפנה בהיסטוריה של הלוגיסטיקה של המערב: ראשית, ההתפוררות הממשית והסמלית של החומה האטלנטית שבנו הנאצים במלחמת העולם השניה, כאשר מטוסי בעלות הברית טסו וחדרו לשטח אזרחי מאחוריה. לפתע, קווים נחצו בתוך טריטוריה, והכניסו מלחמה לחיי היומיום. אזרחים הפסיקו להיות מוגנים על ידי חומות עיר, וקרבות איבדו את מעמדם כספקטקל. שינוי זה הקדים את האירוע השני, כיבוש החלל החיצון והופעת המרחב הקיברנטי, שמבחינתו של ויריליו מוותר לחלוטין על אינטראקציה חברתית, על ידי צימוד בין אדם למכונה. הן ההשלכות ההיסטוריות, והן הטכנולוגיות, של שני הרגעים הללו, קובעות שינויים קיצוניים ביחסים של בני אדם לזמן, למרחב, ולמעון הטבעי.

הבה נראה אם, והיכן, באמצעות ההצהרות האוניברסליות למדי הללו, נוכל להתוות קווי מגדר פמיניסטיים, וכיצד הם עלולים לשזור את עצמם ביצירתו של ויריליו. אף על פי שקווים אלה אינם מורגשים מיד, כיוון שהם מובאים לעתים קרובות בהקשר לוויכוחים הנוגעים לאוכלוסייה הכללית, שאלת הנשים בהגותו של ויריליו נובעת מעיסוקו בהיסטוריה הכללית של טכנולוגיות, שהאצתן עומדת ביחס הפוך לאובדן מרחבי הקיום של בני אדם וחברות, כלומר של דרכים גופניות, אנושיות, לקשר ולמגורים. אי אפשר להפריד אותו משאלות אקולוגיות וכלכליות. הטיעון הכללי הכולל נשים מלווה באינספור הערות פרובוקטיביות, אם כי לא מפותחות באופן שיטתי, הנוגעות ליחסים מיניים ומיגדר, שעלולות להכעיס חלק מהקוראות, להצחיק אחרות, אך גם יגרמו להן להטות את חקירותיהן לכיוונים חדשים.

במהלך עבודתו, הטיעון העיקרי של ויריליו מתמקד באובדן של גוף בשר ודם, ושל מרחב קבוע שניתן למגורים. קו החשיבה שלו מבוסס על תפיסה קלאסית למדי של המרחב - ויריליו חוזר על כך לאורך כל עבודתו, באמצעות ניתוחים שמתחקים, באותה עת, אחר היעלמותו ההולכת וגוברת. הטיעון מנומק בטיעון אחר, שעוסק באופן ספציפי יותר בהבדל מיני. שוב ושוב, ויריליו טוען שהאישה היא הרכב הראשון של הגבר, בסדרת ממסרים שמובילה מהדו-קרב הפרהיסטורי עד לטלה-טופיה של ימינו, יחד עם האובדן המתגבר של "אמא אדמה". היא הרכב - הוא הנוסע. טיעון זה מובא לעתים קרובות לצורך ארוטיזציה של התפתחות האובייקט הטכנולוגי, מזה של האישה-חפץ הפרהיסטורי, אל החפץ-אישה במרחב הווירטואלי. תוך הצגת ההיסטוריה הארוכה של שעבוד ועקירה של בני אדם על ידי המכונה, הדוגמה של אישה-רכב וזכר-נוסע משמשת גם לתיאוריה של המרחב על פי קווי השוני המיני, לא עוד במונחים סטטיים אלא דינמיים - ואירוטיים.

תוך התחקות אחר התפתחות המלחמה והמהירות בקרב אגרופים פילוסופי, עם העברה לימינו של נפש  הצייד מתקופת האבן, ויריליו מוודא שציד ומלחמה, המבוססים על התיחום של החלל, של השדה, מתחילים באישה כנושאת הגבר. הוא מובא לעולם על ידה, פשוטו כמשמעו. האישה מתווכת, אך גם יוזמת. היא הראשונה בסדרת ממסרים המסייעים לשגר את האדם בהדרגה לחלל, ולהתרחק מטריטוריות של בני אדם וחברה, במרדף אחר שליטה מוחלטת. בחגיגות המוצא הזה, נפש הצייד הקדמון הובילה מביות נשים לבעלי חיים - סוסים - לזו של אנשים אחרים, כמו החייל-פרולטריון, ובסופו של דבר למכונה [ויריליו, 1977].

גרסה אחרת של תהליך זה, פחות היסטורית ויותר מיתית, עוסקת בנפילה ובגירוש מגן העדן של הזוג המקורי במסורת היהודית-נוצרית. בעוד שהרמיזה לאישה-רכב חוזרת שוב ושוב ביצירתו של ויריליו, הפרשה המקראית מוצגת רק ב'אסתטיקה של ההיעלמות' [ויריליו, 1991]. תוך קישור נרטיבים של מדע בדיוני לספורי בראשית, ויריליו כותב:

 

השטן, המופיע בתנ"ך כנחש המפתה את האישה, שבתורה מפתה את הגבר, מתחיל אז את מעגל האנושות, הנידונה פחות למוות מאשר להיעלמות, כלומר לגירוש מהעולם שבו היא חיה, כשהדבר נעשה מלכתחילה כתופעה של התודעה. [ויריליו, 1991]

פיתוי, המקושר לרצף של תופעות ויזואליות ושינוי בתפיסה, הוא טקס מעבר מעולם אחד למשנהו, המרמז על

... תחילתו של ניווט של גוף וחושים ממשהו שאינו ניתן לתנועה, לעבר קטגוריה אחרת של זמן, מרחב-זמן שונה במהותו, כיוון שהוא מורגש כלא יציב, נייד, מוליך, ניתן לשינוי, כמו יצירת יקום שני, התלוי לחלוטין בטקס המעבר הראשוני הזה. [ויריליו, 1991]

כאן, אובדן המקום מסובך יותר. תוך השעיה של גישה הכרתית כללית יותר למושאי העניין שלו, ויריליו מציג את האפשרות של התנתקות דרך ארוס, המאפשרת את הופעתו של עולם חדש. האישה הופכת לכוח משיכה, גופה כגוף תקשורתי - ולא רק בשר - הוא הווקטור האידיאלי בין האדם לעולם החדש, שבו משיכה של גופים קשורה לכוח המשיכה. התנועה מעתה ואילך היא ראשונית, והמסלול לנצח יומצא. הצימוד נתפס כעול מונח, המרמז על הגוף הטריטוריאלי כשותף שלישי. אפילו יותר מאשר בפרק הראשון של אישה-רכב, שבו ויריליו מרחף בין מרחב קבוע לדינמי, בסיפור המקראי, במקום להתאבל על אובדן ההוויה, הוא רומז על אפשרות של התנתקות והפיכה. עם זאת, שוב, ויריליו אינו חד משמעי. הוא סוגר את הסוגריים בטענה שסיפור בראשית נבע מאיום, זה של היעלמותם של מתווכים אנושיים והופעתה של מיניות הקשורה ישירות לאובייקט הטכני. בתנ"ך, האישה כפתיינית מובילה את האדם שולל בחיפושיו אחר האובייקט הטכנולוגי המושלם.

מלבד שתי הווריאציות הללו - האישה כסוחפת את הגבר או כפתיינית - המעצימה את החלל באמצעות ארוס, ויריליו עוסק בעיקר בביות ושיעבוד של בני אדם, ובאובדן הגובר של מרחב ראוי למגורים, אשר הושלם כיום עם ההשפעה של טכנולוגיית אלקטרוניקה הפועלת בזמן אמת. דיכוי נשים הוא חלק מביות גדול יותר של אוכלוסיות שלמות. כשהוא כתב עוד בעידן המלחמה הקרה, ויריליו עסק בסוג של מלחמה יומיומית' שבסוף שנות ה-1970 הוא ראה כמשתרעת על פני כל העולם. מלחמה זו מכוונת לא רק להשמדת צבאות אויב, אלא גם של גופים חברתיים וטריטוריאליים, וכן של זהות וכבוד של אוכלוסיות אזרחיות. מלחמה תעשייתית במאה העשרים קורעת את הסטטוס-קוו החברתי בין אזרחים לצבא. היא מחליפה את ברית המילניום של חצי-קולוניזציה בהסכם של קולוניזציה מוחלטת, כי היא מגיעה כעת לכל תחומי החיים [ויריליו, 1978]. מעתה והלאה, מושג 'ההגנה העממית', שהיה בשימוש מאז בניית הביצורים הראשונים, מאבד את משמעותו הצבאית והופך לחלק מאסטרטגיית הישרדות בבית גידול הרוס. הפתגם של ניטשה, 'המדבר גדל', צריך להילקח הן מילולית והן מטאפורית. ההגנה הופכת לפיזיולוגית ופסיכולוגית יותר ויותר. מערכת בלתי נראית מנסה בכוח לחסל את ההתנגדות העממית, על ידי ביטול הסולידריות החברתית, ועל ידי הרחבת הרס הרשתות החברתיות להרס של המשפחה המצומצמת. על ידי האמנציפציה של הנשים, על ידי הורדת גיל ההצבעה, והענקת הזכות להפלות, גירושין והמתת חסד, ליברליזם כוזב היא הדרך להרס עצמי של המשפחות בידי עצמן [ויריליו, 1978].

הצהרות כאלה לא יעניקו לוויריליו עיטורים פמיניסטיים, אלא יוסיפו נופך מעניין לסיפור המוכר של התנגדות פמיניסטית הרואית. על ידי הכנסת מטרות הנשים למסגרת חברתית ופוליטית רחבה יותר, טיעוניו של ויריליו מראים כיצד, במערכת מורכבת, עקב התנודות והמתחים בתוכה, מושגים רבים מאפשרים את הופעתו של סדר חדש. השינוי תלוי פחות בהתנגדות למושג אחד בלבד, או לייצוג  אישי, שלגביהם בני אדם מעורבים בזרימות או נטיות.

החברה החדשה שוויריליו מתווה בסוף שנות ה-1970 - עשור שהיה עד לקמילת התקוות של שנת 1968, חידוש המלחמה הקרה עם תחילת כלכלת רונאלד רייגן, והדיכוי הצבאי המתמשך ברחבי דרום אמריקה - אינה עוד זו של 'מתחם' גדול, החברה הממשמעת שפוקו סימל באמצעות הפאנאופטיקון, שהיא השליטה על הסביבה באמצעות מבט מרכזי. בהדרגה, בגלל ההתקדמות בטכנולוגיות, ניתן לאתר מעקב ובקרה בכל מקום ובשום מקום. עם הופעתה  של 'מלחמה טהורה', אוכלוסיות נעקרות, פיזית ונפשית. ההתנגדות הופכת לקשה עד בלתי אפשרית. הגוף הטריטוריאלי נעלם תחת אינספור רשתות ומדיה שונות, המכתיבות את האסטרטגיות שלהם ומבטלות את 'אמא אדמה' [ויריליו, 1986].

בפיתוח הטיעון שלו לגבי אובדן שטח ראוי למגורים ואינטראקציה גופנית, ויריליו מספק ניתוח פרובוקטיבי של ארגון מחדש של מרכזים עירוניים בהשפעת תחבורה מהירה ותקשורת אלקטרונית. באופן מעניין, ההבנה שלו לגבי מה שהוא מגנה - כמו השינוי הרדיקלי של החיים והמרכזים העירוניים תחת השפעת הטלה-טכנולוגיות - היא זו שהופכת לחלק המשכנע בטיעון שלו, יותר מאשר הביקורת עצמה. עבור ויריליו, הארגון מחדש של הטריטוריה הצרפתית, של ערים כמו פריז, מוביל להתרוקנות תושביה. רשתות תקשורת מונחות מעל מפת העיר, שאיבדה מזמן את תפקיד הפוליס עם אזרחיה הפעילים. מטוסי סילון בינלאומיים ותיירים מסתובבים בחלקים הפנימיים של העיר על חשבון תושביה, שנעקרו לפריפריה. האנשים נדרשים לעבור להרכבים הגדולים, המתוארים בעיתונות האמריקאית כ'בנייני הבטון הגדולים והמכוערים האלה בפרברים הרחוקים'. הם מאבדים את חופש התנועה והמגורים שלהם. ויריליו מצטרף כאן לממצאים של פמיניסטיות, שעבורן סוג זה של תנועה נסערת ונאכפת אינה קשורה לכוח קיומי הכרחי, כזה הנדרש לשבירת קירות גלויים ובלתי נראים כאחד. פמיניסטיות צרפתיות בשנות ה-1970 התעקשו, באותה מידה, על הזכות לתנועה ועל הזכות של פשוט 'להיות שם'.

על פי קווים דומים, ויריליו קושר בין אסטרטגיות פינוי עכשוויות של ממשלת צרפת בערים רבות, לאלו של קולוניאליסטים בריטים שהחלישו מבנים שבטיים כדי לשעבד טוב יותר את האוכלוסיה המקומית. במערב, מעצמה צבאית ותעשייתית בלתי נראית יצאה לפלג ולכבוש את המשפחה. לא עובדים יותר במקום שבו הם גרים, בני המשפחה מפוזרים, מבודדים, מבלים הרבה מזמנם בהסעות. לא ניתן לראות במעמד הרווקות של נשים רבות אמנציפציה בלבד. הוא גם חלק מתהליך שמחליש תא של התנגדות פוטנציאלית. שוב, ויריליו טוען כאן למרחב שקורקע, טריטוריה שנלקחת מבני האדם. התא המשפחתי נתפס אצלו כיחידה חברתית של תקשורת ואינטראקציה, ולא כמוקד של דיכוי.

חלק מההשערות האחרונות, אף שאינן חסרות מחץ ביקורתי, חייבות להיות בלתי פופולריות בקרב פמיניסטיות, שמסרבות להתייחס למבנים משפחתיים [בין אם הם גרעיניים או מורחבים] כנושאים של סולידריות ותמיכה רבה, ורואות בהם דיכוי. עם זאת, ההערות השנונות של ויריליו מספקות מבט חדש על תמורות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, שנשים אינן יכולות להתעלם מהן. מדה בובואר ועד באדינטר, פמיניסטיות צרפתיות ביקשו שינויים בייצור ובשעתוק, במבנים משפחתיים וכלכליים. הן הכריזו שנשים לא יכולות פשוט לנסות לשלב את עצמן במערכת, שאיפשרה את ההדחקות שלהן מלכתחילה. יש צורך בשינוי כללי בפוליטיקה ובאקו-פוליטיקה, לדעתן. רבים מהשינויים הללו מעולם לא התרחשו. האמנציפציה באה יחד עם ההרס או הקמילה, ולא שינוי של מוסדות מפתח מסוימים. 

תוך צער על שחיקה כללית של טריטוריות של בני אדם וחברות ב'מלחמת המהירות' המתמשכת, ויריליו מהלל את מי שמתנגדים לכך, שהם יצרני הקיום, בעיקר הנשים. הוא שוקל את האפשרות של התנגדות מהפכנית בעידן המלחמה הטהורה. הוא מקדיש את הגותו בנושא ל'עם ללא אדמה', ל'נעלמים' ל"מטורפות של פלאזה דה מאיו'. ויריליו מתייחס כאן במיוחד למלחמה המלוכלכת בארגנטינה במהלך שנות ה-1970, כאשר הצבא, לעתים קרובות בקנוניה עם הכנסייה והממשלה, רצח אלפים. כמה נשים, שנקראו המטורפות, פתחו בהתנגדות. הן יצאו לרחובות והפגינו בצעדות חרישיות נגד נישול העם תחת דיקטטורה צבאית. הן נלחמו על זכות הקיום שלהם, לעתים קרובות על חשבון חייהם שלהן. מתחת להקדשה, באפיגרף שהושאל מקספר דיוויד פרידריך, ויריליו מדגיש את העובדה שלאנשים רגילים אין קול, אין מצפון והם אינם מורשים לכבד את עצמם. תוך מתן כבוד רב ל'גיבורות הקיומיות' האחרונות הללו, הנשים המהפכניות שסיכנו את חייהן תוך הגנה על זכותן למוסדות חברתיים עצמאיים, למלאות חיים ולטריטוריה, ויריליו מבהיר כי בעידן של אובדן מתקדם של המרחב הטבעי, המאבק היחיד ששווה להילחם עבורו הוא מאבק אקולוגי באמת. בפרספקטיבה זו, אקולוגיה אינה פעילות פולקלוריסטית מעט ארכאית של אנשים שרוצים להכניס את 'פריז לפרובינציה'. במקום זאת, זהו מאבק על הזכות לנוע, אבל גם להיות, מאבק שנשים הופכות לנציגות האמיתיות שלו.

לצד ה'מלחמה טהורה' של אחרי מלחמת העולם השנייה, הרגע השני אותו חקק ויריליו במירוץ הזה אחר מהירות הוא זה של המעבר למרחב הווירטואלי. הוא משכלל את הצימוד של בני אדם ומכונה ומשנה לחלוטין את כל מושגי המרחב, גיאוגרפיה, ופוליטיקה של אלפיים השנים האחרונות. אווירת המלחמה הקרה, הקשורה לתאגידי הצבא-תעשיה, שעדיין הורגשה בסוף שנות ה-1970, פינתה את מקומה בשנים האחרונות של המאה העשרים ל'דרומוקרטיה' כלכלית [דרומו - ''מירוץ'' ביוונית. בעברית אפשר: ''מירוצוקרטיה''] המולכת בכיפה. שנת 1989 סימנה לא רק את 'נפילת הקומוניזם', היא השתלבה עם עם ההכללה של מרחב אלקטרוני או מהירות.

ויריליו מתעד, החל מהפרסומים המוקדמים ביותר שלו, בראוותנות וברהב רטורי, את ההתפתחויות הטכנולוגיות במערב, ואת השינוי המתבקש עקב כך במעמד בני האדם בזמן ובמרחב. שני מרכבים קבועים שוררים בארכיאולוגית העתיד שלו: [1] האצה ההולכת יד ביד עם אובדן גובר של טריטוריה, עם ביטול של 'אמא אדמה' ושל האדם מלא החיים והחברתי. [2] החפצה באמצעות טכנולוגיה המבטלת את הנשמה והמצפון, ומשעבדת את כל מי שאינם בשלטון. תוך הדגשת ה'סכנות' הנוכחיות ושבח חמתנגדים, ויריליו מגנה את המיתוס העכשווי של הישועה העולמית באמצעות קידמה טכנולוגית. ניתן לכנות את החזון שלו פסימי. הוא כותב כי 'האנושות תפסיק להיות מגוונת בעקבות הקידמה הדרומוסקופית' [ויריליו, 1986]. היא תתחלק רק לאוכלוסיות מלאות תקווה, [שיוכלו לקוות כי בעתיד, באחד הימים בזכות  המהירות שהן צוברות, הן תגענה  למה שייתן להם גישה לאפשרי, כלומר לפרויקט, להחלטה, לאינסופי: מהירות היא תקוות המערב], ולאוכלוסיות מיואשות, חסומות מחמת נחיתות כלי הרכב הטכנולוגיים שלהן, חיות ומתקיימות בעולם סופי. לפיכך, 'ההיגיון המסורתי שמחבר בין ידע-כוח או כוח-ידע, מתבטל לטובת כוח-תנועה - במילים אחרות, לחקר של הנטיות והזרמים' [ויריליו, 1986]. עם הזמן, ויריליו החליף את העם היחיד, במובן של מעמדות ומאבקי מעמדות, בכל העמים והלאומים, כאשר הוא כתב: 'לבני האדם לא תהיה יותר זכות דיבור. הם לא יורשו יותר להיות בעלי מצפון וכבוד עצמי' [ויריליו, 1988].

העולם, עבור ויריליו, מחולק מעתה לבעלי וחסרי, לאלה שיש להם מהירות ולאלה שאין להם. אלה שפועלים במרחב-מהירות ואלו שנמצאים במרחב אנתרופולוגי - או סופי. רק לעתים נדירות מציג ויריליו את הנושאים הללו, את מה שהוא מכנה 'אימפריאליזם טכנולוגי וכלכלי', אך ורק לפי קווים מגדריים. הוא מתעסק בעיקר בנשים ובאנשים רגילים, אך לא באליטות שונות, אשר מכיוון שיש להן כוח תמרון הן תמיד חשודות בעיניו.

אחת השאלות המרכזיות כעת - לפחות בקרב הנשים מלאות התקווה היא האם המעבר מבסיס טריטוריאלי המזוהה לעתים קרובות עם נושא לאומני ופטריארכלי, לסימולטניות טלה-טופית, גיאוגרפיות ניידת ונושאים וירטואליים - במילים אחרות השידור האלקטרוני, גורע מהחיוניות והחיברות של נשים ושל הטריטוריות שלהן. או שמא, על ידי ניתוקם מהמרחב וןמהזמן המקומי, הוא מאפשר להם להתחבר מחדש בדרכים שונות וחדישות לחלוטין. שאלה שנייה היא האם לעניים, החיים במרחב מסורתי, אין שליטה במצבם והאם חייהם משתנים לטוב או לרע.

ויריליו לא משאיר מקום לספק. הוא מסרב לראות בטלה-טכנולוגיות כמאפשרות לבני אדם לחשב מחדש ולשנות את המרחבים המסורתיים יותר שלהם, כמו גוף, עיר, טריטוריה. הוא מציג את הפוליטיקה של המהירות פחות במונחים אקולוגיים של סביבה טבעית מאשר ביחס לאיכות חיים, ושל העיור השלילי תחת השפעת המכונות. אפילו יותר מאשר עבור 'אמא אדמה', הוא רואה את ההכרח לבחור ב'מרחב האמיתי ובעולמו שלו, כלומר הגוף של האדם עצמו, שכן אדם לא יכול להפריד את הגוף מהעולם שלו' [ויריליו, 1996]. הוא מסרב לעקוב אחר הנתיבים שיובילו לשינוי מרחבי חיובי. שוב, למרות הקדרות של ויריליו, הניתוחים הנוקבים שלו על שינוי המרחב 'האמיתי', כמו זה של השכונה או העיר, בעידן הטלה-טופי עשויים לעניין נשים שמעטות מהן עוסקים ב'עובדות עירוניות' חדשות בדרכים שאינן רומנטיות ומיושנות.

לצד אובדן 'המרחב האמיתי', ויריליו בוחן את ההשלכות של חציית גבול חדש, זה של המרקע במרחב הקיברנטי שמנתק בני אדם בעיניו, ומחבר אותם לחלוטין עם המכונה. האיום של הנבואה המקראית התגשם: האדם הפך לאחד עם המכונה. לאחר שהצטער על מותה של המשפחה, הנתפסת כיחידה האופרטיבית הבסיסית באקלים של פחד גובר מהאחר הגופני, ויריליו מגנה כעת את הסייבר סקס במונחים חדים:

טכנולוגיות תעשייתיות הביאו בהדרגה לדעיכת המשפחה המורחבת של העולם הכפרי, לטובת המשפחה הבורגנית. בעידן ההתפשטות האורבנית במאה האחרונה, המשפחה הגרעינית המתוכננת, וקץ עליונות הקירבה הפיזית במגלופוליס של העידן הפוסט-תעשייתי, לא זאת בלבד שיקדמו התפשטות של משק הבית החד-הורי, הם יעוררו שבר קיצוני עוד יותר בין גבר לאישה, שיאיים ישירות על עתיד הרבייה המגדרית. השסע הקבוע בין עקרונות גבריים לנשיים יתעצם כתוצאה מהתעלסות מרחוק [ויריליו, 1995].

אפשר לטעון טענת נגד שהסייבר סקס, קצת כמו הסקס הטלפוני שקדם לו, עדיין לא החליף את צימוד הגופים. ייתכן שמכונות אלקטרוניות שינו את היחסים של הגוף עם העולם כך שמידע מסתובב כעת במקום אנשים. בתהליך זה, חוסר הרלוונטיות ההולכת וגוברת של כוח השרירים בבסיס חלוקת העבודה המינית המרובה, עשוי להועיל לנשים מיומנות רבות.

אף על פי כן, ויריליו עונה בהחלטיות למבקרות פמיניסטיות, החוגגות תנועות במרחבי המהירות כ'אינטראקציות דיגיטליות חסרות מחבר', ​​או כ'גופים הנעים וגולשים על פני משטחים'. רוב הגופים במרחב הווירטואלי אינם הגופים הנוודים ברשת המתוחכמת שתיארו דלז וגואטרי, וגם לא פשוט נעים במרחבים חלקים. החללים שבהם רוב הנשים מתגוררות הם מתוחמים בכבדות, כך שהתסיסה המכונה 'תנועה' היא לרוב חזרה ריקה, ואינה שינוי. בחילופי הדברים שלו עם פיליפ פטיט, ויריליו משבח את ז'יל דלז על התעקשותו על עומק קיומי, שהוא רואה אותו בסכנת הכחדה בעולם של ימינו, תחת מטחי המהירות והתקשורת:

יש בי געגוע לכתובת חרוטה במעמקי המרחב והזמן, לעומק של היחס לאחר ולמשמעות. ז'יל דלז טרח מאד על הרמה הזאת. אני בטוח שהעניין שלי בו קשור לכך [ויריליו, 1996]. 

ההתמקדות באובדן המרחב מלא החיים מפנה כאן את מקומה לביקורת נוקבת על הזמן חסר החיים בעידן התקשורת. עם הפריבילגיה הגוברת של מהירות, מידע ופרסום, העומק שמגיע עם המילים, הסיפורים והתקשורת אובד. באופן פרדוקסלי, אובדן זה שווה לפיגור נפשי ופיזית מתקדם, עד כדי חוסר תנועה.

ויריליו רואה מעט מאד קשר, או אי התלכדות, בין התקדמות דרומולוגית לבין התקדמות אנושית וחברתית. כפילוסוף של המהירות הוא מונה חמישה שלבים בהתפתחות החברות המערביות:

1. חברה ללא רכב שבה האישה ממלאת את תפקיד ''האישה הלוגיסטית''.

2. ביות של בעלי חיים ככלי רכב. 

3. האימפריה והמהירות בעקבות המצאת הרכבים הטכנולוגיים. 

4. תחרות בין כלי הרכב הנע באמצעות בעלי חיים לרכב הטכנולוגי, וניצחון של הטכנולוגיה.

5. סוף הפרולטריון וסוף ההיסטוריה כתוצאה מסוף הזמן הכרונולוגי [ויריליו, 1986].

הניצול הושלם, וכל מלחמת מעמדות אינה אלא אשליה. אנשי הצבא נתנו לפרולטריון לזמן קצר אשליה של יכולת לשלוט בבורגנות, מעמד שהגיע עם העיר המודרנית, אך זו נחרבה זה מכבר על ידי כבישים מהירים, תקשורת, רדיו, טלפון, ולבסוף טלוויזיה ומחשבים. משבר הדמוקרטיות הליברליות הוא סוף הניידות של אזרחיהן. הניידות, שם נרדף למושג החופש מאז עידן הנאורות, אבדה. כל ניסיון 'להחזיר את הרחובות' אינו יכול להיות אלא מלאכותי. עם זאת, מצב הדברים הזה נשמר בסוד. אנשים בשלטון מנסים לשמור על ההמונים על ידי אמונות אסטרטגיות חברתיות, שהן במידה רבה מוגזמות. הם מעסיקים אותם במחשבות מתות. לא רק ספורט, כמו בתקופה הרומית, אלא גם פעילויות תרבות ופנאי רבות, ונושאים רבים של מחקר וחקירה, יש בהם כדי למנוע מאנשים לחקור נושאים פוליטיים אמיתיים. הוא מצטט את ג'יימס בולדווין שאמר ש'מחר כולכם תהיו כושים'. ויריליו מזכיר לקוראיו איך הספר השחור של הקולוניאליזם הצרפתי השווה בין אפריקאים ל'רהיטים'. ניתן היה להזיז אותם או להציב אותם במקום הרצוי. הצרפתים ייאשו את האפריקאים מלבנות ציוויליזציה. בדומה לכך, כיום, למרות כל ההייפ ולהיפך ממנו, אנשים - במיוחד נשים - מכיוון שהם נשלטים על ידי התקשורת, נמנע מהם לבנות בחופשיות טריטוריות אישיות או חברתיות.

במהלך עבודתו, ויריליו מגנה על האובדן המהיר של טריטוריות אישיות וחברתיות, ומצביע על הקושי להמציא פרקטיקות תרבותיות חדשות באקלים הנוכחי, שמבטל את המגוון ושואפת לעבר תרבות אחידה. הוא מוקיע את השימוש הפוליטי בהגדרות פסיכולוגיות מוגזמות, שבהשראתן פועלות לפעמים אפילו נשים, כשהן בונות סובייקטיביות שאינה מביאה בחשבון את ההשלכות של חדשנות מדעית או טכנולוגית, או כשהן מדברות על 'יייצוג', מבלי להצביע על הבעייתיות בכך. לפיכך, פעולותיהן יהיו נסבלות, ואפילו יזכו לעידוד, כי ההשלכות ייחשבו מוגבלות למדי. הטיעון של ויריליו מאלץ נשים לחשוב מחדש על המונחים שבהם הן משתמשות וקוראות לפעולה.

הגלובליזציה הנראית מבעד לעדשה זו אינה עוד הגשמת חלום של חיברות אוניברסלי. להיפך, משמעותה היא סוף העולם כולו, עולם הפרטיקולרי והמקומי [ויריליו, 1995]. הופעת אוטוסטרדות המידע שינתה את העולם ההיסטורי שבני האדם הכירו במהלך ההיסטוריה, על מסורותיו, המרחב המקובל, הטריטוריות הגיאוגרפיות, המסעות הפיזיים וכדומה. בני אדם - גברים ונשים כאחד - נמצאים למרגלות חומה חדשה, זאת של הזמן. מצד אחד, ויריליו מזהה את ההיבטים החיוביים של המצב החדש הזה, שיכול לקרב את האנושות בזכות זרימה חופשית של מידע. מצד שני, הוא מגנה אותו כמצב טוטליטרי חסר תקדים. 

יותר מתמיד, מאבק אקולוגי - ויריליו קורא לו 'אפור' או 'אורבאני', כלומר, אקולוגיה העוסקת בשינויים של בית גידול בהשפעת טכנולוגיות אלקטרוניקות - נראה הכרחי כדי למנוע את הכוח המוחלט של המידע עם תכונותיו הטוטליטריות. שני העשורים האחרונים היו עדים להיעלמותה המתקדמת של המציאות. בתחילה, 'המציאות הייתה עניין של מסה. לאחר מכן היא הפכה למסה + כוח. כיום היא מסה + כוח + מידע'. ויריליו מזהיר כי הטוטליטריות של מדיום המידע עשויה להיות חזקה אפילו יותר מהטוטליטריות הפוליטית המסורתית של הזרמים הנציונל-סוציאליסטים או הקומוניסטיים הישנים. הסכנות גדולות יותר וההימור גבוה יותר. היכן נמצאים אזורי הסכנה הללו? נראה שויריליו אינו שש לפרט. הוא ממשיך להזהיר מפני התקבעות על ה'פסול סופית', והוא מצטרף לפמיניסטיות רבות, הטוענות לעליונות חופש הכתיבה על פני ההשפעות המצנזרות של הדימוי [ויריליו, 1995].   דימויים מאיימים לחסל את האפשרות להעלות באוב תמונות נפשיות ופנטזיות יצירתיות. בני האדם כבר לא כותבים, הם מתקשרים. עוד מעט, הוא מוסיף, כבר לא ידברו. זו תהיה 'שתיקת הכבשים'! [וריליו, 1995],  שמתלווה לניוון של הגפיים. דיבור, מילים, הם יצרנים של קיום. בני אדם הפסיקו לבנות חללים ראויים למגורים בעולם הסגור, הנשלט על ידי המכונה.

ויריליו ריכך את עמדתו, באמצעות הכרזה שהוא אינו תומך בקץ העולם, אלא בסופו של העולם כפי שהכרנו אותו, כלומר, העולם החומרי והאנתרופולוגי עם מגע גופני ומעורבות אנושית [ויריליו, 1997]. העולם של היום, מזהיר ויריליו את קוראיו, אינו רק עולם שבו אנו נעים על פני השטח או מתקשרים וחוגגים במרחב הווירטואלי, אלא עולם שבו יקומים וירטואליים של פאשיזם צומחים ומתנשאים. חלק מהנשים עשויות להחליט להתלוות לפול ויריליו, ולחקור את האפשרויות הבלתי מוגבלות של חגיגות, שנפתחות על ידי טלה-טכנולוגיות, למרות האזהרות החוזרות ונשנות שלו. עבור חסידות הסייבר כמו דונה הארווי, שרי טרקל, אלוקה רוזאן סטון, כריסטין בוייר, סיידי פלאנט ואחרים, החזונות של ויריליו עשויים להיראות כמו אלה של נוסע בלתי רצוי, שמלווה גברים ונשים המשוטטים להנאתם במרחב הווירטואלי.

ויריליו דן בטרנספורמציות של העולם באופנים שבהן נשים מתמקדות לעתים נדירות. הן שקועות יותר בדילמות של הסובייקטיביות. הוא מבכה את אובדן המרחב הפיזי על ידי בני האדם, ומשבח את אותן נשים שמתנגדות לכך, ובכך מצטרפות לקיימות, בערך כמו סארטר. המרחב האבוד הוא מרחב הכרתי מקורקע, עם הד להגותו של היידגר, ששמו מצוטט שוב ​​ושוב. שאלות מגדריות מתפתחות ביחס לקרקע הנשמטת מתחת לרגליים: אבדן תחושת הקיום, והיעלמות הגוף בשר ודם עם הופעת הזמן המיידי, כתוצאה  מתאוצת אמצעי התחבורה והתשדורת האלקטרונית. 

עם זאת, יש אצל ויריליו רגעים, או הבלחות, שבהם המרחב ביחס למגדר מתפקד אחרת. בסצנה התנ"כית הידועה מכולן, פיתוי הגבר על ידי האישה מוביל לנפילה, המלווה בשינוי פתאומי בתפיסה ובהופעת עולם חדש, שבו התנועה היא 'מקורית'. באופן דומה, אם כי קצת פחות קיצוני, במקרה שבו האישה-רכב נושאת את הגבר-נוסע, הזמן הוא דינמי והחלל הופך למסלול נע. תפנית זאת מתווכת בין תחושת מרחב קונבנציונלית, לתחושה רדיקלית שמביאה האישה. עמדתו, על אף שהיא מעורפלת, נותנת לנו הצצה חולפת למרחב-זמן אחר, לאור טענתו שהאישה היא כלי הרכב הראשון של הגבר. הוא הנוסע הראשון שלה לא רק בלידה, אלא גם ביחסים מיניים! בפרפרזה על סמואל באטלר, הוא כותב:

אפשר לומר שהנקבה היא האמצעי שהזכר מצא כדי להתרבות, כלומר לבוא לעולם. במובן זה, האישה ההרה היתה כלי התחבורה הראשון של המין האנושי, כלי הרכב הראשון שלו. השני היה צימוד של גבר ואישה בוגרים, מוכנים להגירה, לטיול המשותף [ויריליו 1984]. 

כאן הזמן הוא דינמי והמרחב הופך למסלול נע. כמו בתנ"ך, התנועה יזומה על ידי נשים, וקשורה לארוס ולהיפעלות. פתיחה זאת לזמן ומרחב אחרים נסגרת במהירות, כאשר ויריליו מוסיף:

במובן מסוים, האישה הייתה נוכחת בעידן הקדמון של מאבקי הקיום האנושי. בזמן 'מהפכת' התחבורה הראשונה, היא אפשרה לצייד הקדמון להתמחות בתועבה של הדו-קרב הנרקיסיסטי, הגברי... [בהמשך], באמצעות ביות, המין החלש איפשר את המצאת האויב שמעבר לטרף... [לבסוף] המצאת הדרך, מהפכת התחבורה הטכנולוגית ולא התחבורה המטבולית בלבד [ויריליו, 1984].

המרחב הדינמי, שנפתח דרך נתיב ותנועה בהקשר לארוס, נפתח כאן לתרשים רגשי שונה לגמרי מזה שויריליו מתאר, במקום אחר, כמוביל למיגור המרחב. אולי מהרגעים האלה, שעוסקים בריגוש ובמין, בשינויים בתפיסה, נוכל לפתח מושגים של מרחב, גוף ומין. הניתוחים הנוקבים של ויריליו אודות טרנספורמציות עכשוויות של ערים, גיאוגרפיה וגיאופוליטיקה, נפתחים לאפשרויות של טרנספורמציות אנושיות.

למרות הסגנון הנבואי הקודר, הפילוסוף הצרפתי של המהירות עשוי לסייע לנשים לנסח מחדש מושגים של אמצעים, התנגדות, מאבק אקולוגי ושלל מושגים אחרים, שהשימוש האנכרוניסטי בהם מועדף על ידי התקשורת [עירוני, עיר, הטרוסקסואל, משפחה, הורה יחיד…]. הוא מזהיר נשים מלהיכנע בצורה פשוטה ולא ביקורתית למערכת שולטת, תוך שהן חושבות שהן משחררות את עצמן. כקול בודד של זהירות בעיצומה של כל האופנה הנוצצת של קהילות ושחרור במרחב הווירטואלי, ויריליו מתנגד לנטיה  הטלה-טופית וההטרלה המסוגננת של מטרות חברתיות. באופן אירוני מעט, נראה שהוא עצמו הוא אחד מחסרי התנועה האלה - או מטיילים חכמים - שאוספים מידע על ידי סריקת המסך והדף המודפס, במקום על ידי התפרשות על פני כדור הארץ. במקביל, הוא מסתער קדימה, מתעד את עתידן של הנשים כחפצים, תוך שהוא מצר על סוף ימי האישה כרכב, או על הייצוגים האחרונים של האווטאר הזה, כמו המטורפות של פלאזה דה מאיו. חזרות עיקשות אצל ויריליו מבהירות שמבחינתו נשים הן דומיננטיות יותר מאשר מקובל לחשוב. הן גם ניידות יותר. לפיכך, הן מסוגלות לא רק לתווך בין טריטוריות של בני אדם או חברה לבין מרחבי מהירות, אלא גם לבנות מקום מקלט מהכיתור הטוטליטרי הצפוי על פי ויריליו, כלומר להמציא מחדש את המרחב והטריטוריה.

המרחב הקריטי על פי פול ויריליו

הביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו, הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. מדינת ישראל בפרט, הפכה זה מכבר, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את הבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.

ההימצאות בכל מקום, המיידיות, מתבצעת בעקבות החלפת סדר היום המסורתי, שהיה מבוסס על מחזור החמה, בסדר יום טכנולוגי מואץ, הממומש על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים והדיגיטליים. סדר היום המואץ דוחק את הרגלי העבר של איכלוס המרחב. את מקום התכנון האזורי והעירוני היציב של המרחב תפס זה מכבר חוסר רסן כללי, בחסות  ההשתעבדות החברתית לטכנולוגיה מואצת. הטכנולוגיה המואצת מלווה את בני האדם בדרכם היומיומית באמצעי התחבורה המהירים, מטוסים, מכוניות ורכבות. אמצעי התחבורה האלה שחקו מאד את חשיבות המרחב העירוני המסורתי. בני האדם הפכו לשחקני העברות במרחב הגיאוגרפי, שבו הם ניידים בלי הרף. 

סיבה נוספת להתפוררות המרחב המסורתי היא כלי הנשק המודרניים, שהפעלתם מאופיינת בקבלת החלטות אוטומטית מרחוק במהירות הבזק. נוצרה מסה קריטית כבדה, המבשרת אסון של התפורות העיר ההיסטורית, של האורבניזציה המסורתית, כמו גם של המדינה, כתוצאה משקיעתם של ההרכבים הפוליטיים המסורתיים.

כיוון שהפריסה המרחבית המגובשת אבדה לטובתה של תצורה מורפולגית בלתי נראית, נוצרה השתרשות מתחייבת של בידוד אישי, אינטראקטיבי. נוצרה אטומיזציה של הפרט. בתהליך מואץ זה, היחיד נמצא בהמתנה לשיבה למולדת, אך אין לו מנוס מהחיים בפרוור.

ההתפשטות האורבנית האינסופית צועדת יחד עם הקריסה האורבנית הפנימית. שתיהן יחד הכחידו את ההבחנה בין איכלוס עירוני להתיישבות קולוניאלית. הן מטשטשות את הנתינות הלאומית, את עצם המחויבות להעניק אזרחות פוליטית משמעותית לאוכלוסיות המצויות תחת סמכות. הפרדה בין נתינות קולוניאליזם לנתינות ממלכתית היא בלתי מעשית לחלוטין, לנוכח התהליכים האורבניים האלה. תחושת הכליאה במרחב הקיברנטי משותפת לכל המגזרים. 

שני הצדדים חיים על הסקלה של הישרדות אינדיבידואלית. לכל אחד משני סוגי הנתינים יש, בפועל, זכויות וחובות שמשווים את מעמדם. הנתין ה''קולוניאלי'' פטור משירות צבאי ומחובות אזרחיות נוספות. הוא מסוגל לבנות את ביתו הפרטי על אדמת המדינה מבלי להשיג היתרי בניה, לא לשלם מיסים, להתחתן עם נשים אחדות ועוד. הנתין ה''ממלכתי'' מחויב בציות לכל חוק, קלה כחמורה, והשלטונות מנצלים כל הזדמנות להטיל בו שררה. שני סוגי האזרחים נהנים מביטוח סוציאלי ובריאותי בסיסי חינם. הקשרים הכלכליים ביניהם הם רבים ומגוונים ביותר.

הקולוניאליזם הבינלאומי המסורתי המוחצן, שהתאפיים בכיבוש שטחים רחוקים מהמולדת, הפך כיום לקולוניאליזם מופנם, שנשלט על ידי תאגידי הטכנולוגיה והתיקשורת הגלובליים. העיר המסורתית קרסה לתוך עצמה והתפוררה. מרכזי הערים הגדולות ברחבי תבל הפכו לסלאמס. 

האינטראקטיביות המיידית של הטכנולוגיות גרמה לשקיעת ערך כוח העבודה האנושי המקומי. היא מעניקה עדיפות לריכוזיות המונופוליסטית הרב-לאומית. זאת אידיאולוגיה השוללת את שלטון תנועות החופש הלאומיות. היא יוצרת נישות מנוגדות לשאיפת הניהול העצמי. היא תואמת לתביעה למדינה מינימלית שמציגים הכלכלנים. תביעה זאת מאפשרת יצירת טכנולוגיות שאינן צריכות תעסוקה מלאה ונוכחות ממשית ומעשית של עובדים.

שאיפת הריבונות כיום היא תסמין של חיפוש משותף ובו־זמני של תאוצה. זאת תאוצה המאפיינת את אי ההפרדה הקיימת בין כל המעמדות העירוניים העכשוויים, בלי קשר לזהותם הלאומית. שאיפת הבידוד הפוליטי היא בעלת מימדים מופלגים, וכוללת את כל מגזרי האוכלוסייה. תנועות איכות הסביבה האנטי ממסדיות הציגו זה מכבר את מימדיהן העצומים, לדוגמה בתנועות ההישרדות הצפון אמריקאיות. תנועות ההישרדות גם יכולות לשמש אבן בוחן לגבי סיכוייהן האבסורדיים כתרבות נגד. 

כיום, השיבוש המרחבי הפך לשיבוש הזמן. הארעיות הפכה למושג מפתח בתחום התעסוקה. האבטלה הטכנית, התעסוקה הזמנית, פיזור נטל המשכורות, פיצול מערך העבודה, פיצול המגורים, פיצול המשפחה, וכן הלאה, הפכו לסימן ההיכר המובהק של החיים בימינו. בנוסף לכך, נוצרה תרבות רשתות חברתיות באינטרנט, המבוססת על עקרונות דומים של ארעיות. 

המשפחה המסורתית והקהילה, שהיו  אבני הבניין של הזהות הלאומית, נעלמו. הן התפרקו בעקבות אורח החיים המודרני. להתפרקות זאת יש גם השלכות שליליות למעמד האזרחות, כיוון שהיא מאפשרת חוסר ציות למוסדות המדינה, כמו באמצעות מרד מיסים והיעדר משילות. אין עוד מרכז אזרחי של ממש, אין כמעט מרכז פוליטי בעל ערך. הנשק האמיתי הוא קודם כל העמדה, המערך וההכוונה של הכוחות הנוכחים בפריסה המערכתית  העכשווית, הנוטה לנטרל באופן מוחלט את הקשרים בין  האזרחים, את יחידת השכנות.

כתוצאה מכך, התפתחות הטרוריזם בימינו היא מוגבלת. לטרור אין היום שום קשר למעשי. למעשה, אף פעם לא היה לתנועות הטרור הלאומיות השונות קשר להתנגדות לקריסת המערכות העירוניות המסורתיות. הן ביטאו קשר אוטופי למולדת, בזמן שארץ כיסופיהם הפכה זה מכבר לפרבר.

גופי  טרור מסורתיים הם כיום, במציאות של ערי העל המתפשטות וקורסות בו זמנית ללא שליטה, בלתי יעילים ובלתי רלבנטים. ראשית, הם קמו כדי להציג חזון אוטופי מופרך של מולדת, אך לא על מנת להתמודד עם הנושא האורבני כמו שהמציאות מחייבת, בדרך של הצגת אלטרנטיבה עצמאית להתחדשות עירונית. שנית, הם פועלים בחברה מתפוררת, כי המשפחה והקהילה המסורתית, שהן המקור להתנגדות מאורגנת קלאסית, אינן קיימות יותר עבור כל תושבי ערי העל. שלישית, הם פועלים באסטרטגיה מיושנת, של הנשק הקונבנציונלי, בעוד שהמפתח כיום הוא הנשק הטכנולוגי, המבוסס על מהירות. 

הקידמה הטכנולוגית הצבאית, שמכתיבה כיום את קבלת ההחלטות הפוליטית, מאופיינת בטילים הבליסטיים.  הכול מובן כיום במשכי זמן קצרים ביותר, דקות אחדות ולעיתים עוד פחות. דוקטרינת המטח הראשון טוענת שכדי להשיג את היעד, יש לשגר את טילי הגרעין בטרם עזבו אלה של האויב את הקרקע. מאפיינים אלה דומים למאפייני הפעולה של כלי הטייס הבלתי מאוישים, שהם כיום כלי הנשק הנפוץ ביותר במלחמה נגד הטרור.

על מנת להצליח להתבטא, על גופי ההתנגדות הפוליטיים למיניהם לאמץ חשיבת קוואנטום מהירה כבזק, מבוססת על זמן ולא על מרחב, ולפעול בניידות מכסימלית, על פי יוממות, בין מרכז לשוליים, בטריטוריה שבה הם נמצאים. המהירות גם מחייבת לפעול בהתקפיות במקום במגננה. זאת תוך הסיכון של אבדן זהות עצמית, האופייני למקבלי ההחלטות הקוואנטיות. הם מסתכנים גם בחוסר תמיכה מצד הציבור, שעסוק בניהול זמן במירוץ טכנולוגי ואינפורמטיבי, ובהבטחות פוליטיות חסרות בסיס, בסביבה עירונית שאיבדה את זהותה המקורית. 

המאמר נכתב בהסתמכות על ספרו של פול ויריליו ''המרחב הביקורתי'', בהוצאת רסלינג.

הסגנון והתוכן של פול ויריליו

ציטוטים מתורגמים של פול ויריליו, ההוגה הפוסט-מודרניסטי הצרפתי, מתוך הספר: The Virilio Reader, העורך ג'יימס דר דריאן:

הערה מקדימה: הקריאה בכתביו של פול ויריליו היא קריאה אוראלית. הוא מובן היטב כאשר מקריאים אותו. זאת כי למילה הנשמעת יש את היכולת, בזכות משך הזמן של שניות ספורות הנדרש להשמעתה, להתעכב על הדימוי החזותי במשך פרק הזמן המתאים לפענוחו, וליצור את הגרוי השכלי המתאים לפענוח, דבר שאינו אפשרי כאשר העין חוזה בדימויים שמתחלפים בלי הרף, מה שקורה בעת קריאה אילמת, או במציאות היומיומית בכלל. בכך דומה ויריליו להוגי דעות צרפתים פוסט מודרניים נוספים, וביניהם גסטון באשלר, שגם אותו מתקשים להבין עד שנכנסים לנעליו. לפיכך, כל קריאה של תקציר או סיכום של כתביהם היא חסרת ערך. יש לקרוא קודם את המקור על מנת להבין במה מדובר, כמו שקוראים שיר.  

הרושם מהדמות של פול ויריליו היה של אדם גאה אך ביישן משהו, ללא שום מאפיין שמציין רבים מהפילוסופים החדשים. הוא היה פופולרי וקיבל הזמנות רבות לנאום, אך מימש רק מעטות. הוא נולד ב-1932, ובילדותו חווה מפגש ראשון עם המהירות של מכונת המלחמה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהאזין לרדיו בעיר הולדתו נאנט, שמע שהגרמנים הגיעו אליה, וכמעט בו זמנית , שמע את קול הטנקים מחוץ לחלון שלו. זה היה החיכוך הראשון שלו עם מלחמת הבזק. גם ההפצצות האוויריות הכבדות על נאנט הותירו רושם עמוק עליו, שכן הן הרסו את העיר לחלוטין. הוא התגייס להילחם במלחמתה של צרפת נגד אלג'יריה, לפני שפתח בקריירה של הוראת אדריכלות עירונית. בין לבין הוא למד את אומנות יצירת הוויטראז'. הביוגרפיה הרשמית שלו מתחילה בדרך כלל בכהונתו כפרופסור (1969), מנהל כללי (1975) ונשיא (1990) של ה- Ecole Spéciale d'Architecture.

לצד תרומתו לפילוסופיה של הטכנולוגיה והחברה, ויריליו כתב מספר רב של מסות ומאמרים אודות קולנוע, אמנות, אדריכלות ונושאים דיפלומטיים-צבאיים עכשוויים.

ויריליו מייצג את ניצחון כוח הרצון, האינטלקט והאמונה על היעדים הטכנולוגיים של המודרניות העכשווית. ויריליו מאמין שתאונות משחקות משחק כפול, הן כאסון והן כאבחנה של מצב האדם. הן יכולות לשמש כלי כפירה רב עוצמה בכוחותיהם של אלוהויות הטכנולוגיה החדשות.

כישרונו של ויריליו למעבר מקורי, ולעתים קרובות בלתי צפוי, מדיונים רגילים לכאורה לסינתזות ביקורתיות עמוקות, לעיתים טרנסצנדנטיות, דורש תשומת לב מיוחדת למשחק הגומלין בין האקטואלי והרטורי. הוא מסוגל, בין השאר, לבצע את המעברים הללו - שאותם אפשר לתאר בצורה הטובה ביותר כסינתזות מקריות - בזכות הרגישויות הספציפיות של השפה והתרבות הצרפתית, שלא ניתן לשחזר בקלות בשפות אחרות.

מה שנראה לאחדים כראוותני, אחרים יחשבו כמענג. לפעמים המשפטים המסורבלים האלה נראים כלא יותר מאמצעי יעיל להעברת מידע גולמי. במקרים אחרים מלאכת הקריאה שלו כרוכה בזיהוי רגעים שבהם מתרחש שינוי בהתרשמויות ממה שנראה בהתחלה מידע בלבד, לעבר מה שמסתכם בסופו של דבר, בצורה כמעט אקראית - מכוח שפע צרוף, שפע מסחרר של הפניות - כאחת מאותן סינתזות ייחודיות. ניתן לתאר את משימת הקריאה בכתביו בצורה הטובה ביותר כתחושה, קירוב או אפילו ניחוש באופן שחותר לקשר מסוים.

גלישה באינטרנט, היפרטקסט ודברים אחרים הקשורים למחשב, משתלבים היטב עם הסגנון והתיאוריות של פול ויריליו, לגבי השפעת המהירות על העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותו. כשמטפסים על עץ האינטרנט, אפשר למצוא את הקריסה המוחלטת של המרחק, המלווה בהפחתת זהות רדיקלית. אובדן המבט הכולל, כמו גם הזהות המקורית של האדם, אופייניים לגלישה בחיפוש אחר מידע, על פי מילות מפתח שונות. בני האדם מתדלדלים, נעלמים לתוך הספירה, מתרחקים מהכל. מושג מעניין, משהו שרגע אחד היה כל כך קרוב, לכאורה כל כך משמעותי, הופך בבת אחת לשום דבר.

ויריליו אינו הראשון שהבחין בצד האפל הזה של ההארה אשר, על פי רוב, היתה השובשינה של נישואים מאושרים ומתקדמים בין העצמי, ההגיון והטכנולוגיה. אזהרות קודמות לגבי הסכנות האפשריות של טכנולוגיות השכפול הושמעו בעוצמה ובשכנוע.

הראשון כמעט בכל רשימה הוא וולטר בנג'מין. בגרמניה, בשנות ה-1930, הוא הבחין כיצד אמנות משוכפלת מכנית, במיוחד קולנוע, הופכת שימושית עבור הפשיזם, לצורך עיבוד הפוליטיקה לאסתטיקה, עם היתרון של גיוס ההמונים למלחמה מבלי לסכן את יחסי הקניין המסורתיים. במאמרו, "אמנות בעידן השכפול המכני", הוא צופה את הקישור שמתאר ויריליו בין הטכנולוגיות של האצה ומלחמה. הוא מביא כדוגמה מוקדמת את חסיד המהירות האיטלקי, הפוטוריסט פיליפו מרינטי.

שני הוא גאי דבור [Guy Debord], מנהיג תנועת ''הסיטואציוניזם'' [Situationniste] בצרפת בשנות ה-1950 וה-1960, ומחבר הספר הקצר אך רב ההשפעה, Society of the Spectacle. דבור סקר את התפשטות הספקטקל, הפטישיזציה של הדימוי ועלייתה של חברת הצריכה. הוא צפה את כישלון הפוליטיקה הקונבנציונלית בארועי מאי 1968 בצרפת.

שלישית, יש את התובנות החוץ-תחומיות של מישל פוקו אודות טכניקות שליטה פוליטיות הנובעות מפאן-אופטיקה. ללא חשש מהאשמה בהעתקה, ויריליו לוקח את מודל הפאן-אופטיקה של פוקו לרמה על אנושית של משמעת ושליטה, ומציע אנליזה של האופן שבו טכנולוגיות חדשות של פיקוח וארגוני שליטה, שהומצאו על ידי בריתות אסטרטגיות של הקהילות הצבאיות, התעשייתיות והמדעיות, חוצות את הגבול למגזר האזרחי והפוליטי, ויוצרות ממשל גלובלי של פחד.

כל ההוגים הביקורתיים הללו, ורבים אחרים, סיפקו תובנות חשובות לגבי ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של הופעתן של טכנולוגיות שכפול חדשות. יחד עם זאת, הם נראים בלתי מעודכנים, תקועים במקום, בהשוואה לחוסר המנוחה המתהדר, אך עם זאת עדכני, של ויריליו. על פיו, ההתפשטות של מערכות וירטואליות במהירות גבוהה בזמן אמת, קולנועיות, גלובליות וברשתות מחשבים, שינתה לנצח את האופן שבו אנחנו רואים, ואת מה שאנחנו יודעים.

במאמר שהופיע במקור ב-Le Monde Diplomatique, ויריליו ממפה את ההשלכות החברתיות הנובעות מכך: מה שעומד לפנינו הוא הפרעה בתפיסה של מהי המציאות; זה הלם, זעזוע מוח נפשי. והתוצאה הזו צריכה לעניין אותנו. מדוע? כי מעולם לא הושגה כל התקדמות בטכנולוגיה מבלי להתייחס להיבטים השליליים הספציפיים שלה. ההיבט השלילי הספציפי של אוטוסטרדות המידע הללו הוא בדיוק אובדן ההתמצאות כלפי האחר וכלפי העולם. ברור שאובדן האוריינטציה הזה, חוסר ההתמצאות הזה, עומד להוביל למשבר עמוק שישפיע על החברה ומכאן על הדמוקרטיה. בחברות שבהן שוררים תנאי ייצור מודרניים, כל החיים מציגים את עצמם כהצטברות עצומה של מופעי ראווה. כל מה שמוחשי התרחק לעבר הייצוגי.

בקיצור, וירטואליות הורסת את המציאות. לכאורה, אולי לא הפסד גדול; אבל ויריליו שם לב לנזק שנגרם לאתוס המציאות גם במרחב הציבורי הפיזי, הפגיע ביותר, שבו אנשים מקיימים אינטראקציה משמעותית. עבור ויריליו, הקשר ההדדי בין מערכות וירטואליות אינו פותח סדר יום דמוקרטי חדש, אלא סדר חדש של נוכחות מרוחקת ובלתי אישית. האינטראקטיביות בקצב גבוה הופכת, טכנית ומילולית, לתחליף לקשר הבין אישי בקצב האיטי יותר של מערכות פוליטיות מסורתיות. הוא רואה באדם המודרני מעין לוח מטרה ממוקד וירטואלית, אשר התרוקן מתוכן וננטש בעקבות הקריסה הפוליטית, שהותירה אחריה שובל של הריסות נוצצות.

קריאה בכתבי  ויריליו, בהכרח, מותירה את הקורא לעיתים בתחושת הפרעה נפשית, שבדרך כלל מתווספת לחוויה של ורטיגו, שכן מהירות היא לא רק הנושא, אלא גם הסגנון של ויריליו. במשפט טיפוסי של ויריליו, שלעתים אורך פסקה שלמה, הרעיונות עלולים להתחמק. רבים מהם ממוחזרים בספרים מאוחרים יותר. חלקם, הנהנים מהגדרות אמפיריות חדשות, בולטים כמו אבני חן מלוטשות. כמעט כולם מספקים תפיסות שונות בתכלית אודות ההשלכות החברתיות של כוחות טכנולוגיים, והם חופשיים מהניתוח המקובל.

טענה חשובה ומרכזית מאוד בספריו היא ''מרחב קריטי'': הקולוניאליזם הבינלאומי של התקופה התעשייתית, האימפריאלית הפך להיות מופנם בעקבות חוסר התיעוש וההתיישנות של המרכזים העירוניים, ומוחצן בעקבות הצמיחה המהירה של ערי על טרנס-לאומיות וטרנס-פוליטיות. ערי העל נמצאות בתהליך קולוניזציה פוסט-תעשייתית.

ויריליו ראה עצמו בקיא בהילכות הפיזיקה המודרנית, של תפיסת העולם הסימולטנית, עם עיקרון אי הוודאות, שעל פיו המציאות תלויה בעיני המתבונן. תובנותיו מנומקות לעיתים מנקודת המבט של תורת היחסות הפוסט-איינשטיינית, שלא רק נראית כמתעתעת בחוקי ההיגיון הבסיסי, אלא גם כמפרה אחדים מחוקי היסוד של הפיזיקה. חוסר היכולת של השפה לתיאור תוצאות של ניסויים פיזיקליים חדשניים, ואת תחום מכניקת הקוונטים בכלל, נפגש עם נקודת המבט של ויריליו. ייתכן והקורא צריך בשל כך לערוך פה ושם מאמץ שכלי על מנת להבין אותו. עם זאת, על אף המושגים העקיפים  או הטענות התיאורטיות המוגזמות של ויריליו, כל תובנותיו צולחות בהצלחה את המדמנה של הניתוח הפוליטי הקורקטי.

על פי תכונה זו בלבד, אין ספק שהוא משתייך לחבורת בנג'מין ואדורנו, דבור ובודריאר, פוקו ודלז, בארת ודרידה. הוא לקח את הבנתנו את היחסים הדיסקורסיביים בין טכנולוגיה, חברה ופוליטיקה לרמה גבוהה יותר, למישור של תודעה פוליטית ביקורתית. עם תחילת המילניום החדש הוא בולט, יותר מכל עמיתיו, כחדשן רעיוני ופרובוקטור אינטלקטואלי, מי שהולך עד לקצה ורואה מעבר לאופק המסורתי של המודרניות.

חצי עץ חצי קיר - קליפ בכיכר פאריס בחיפה

 

כִּפּוֹת פָּארִיס - מַסָּע וּמַסָּה בַּסְּפֶרָה הַפָּארִיסָאִית

כִּפּוֹת פָּארִיס

נוֹלַדְנוּ וְגָדַלְנוּ בֶּעָרִים

בָּהֶן אָנוּ נוֹשְׁמִים וְנוֹסְעִים

אֵין דָּבָר בִּלְתִּי אֱנוֹשִׁי בָּעִיר 

מִלְּבַד שְׁנֵינוּ לְעִתִּים

בְּלֵב הָעִיר זוֹרֵם נְהַר הַסֵּין

כְּמוֹ נְחַשׁ כֶּסֶף מִתְפַּתֵּל וְצוֹנֵן

מִזּוּג שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּכָל עִיר וָאֵם

בֵּין הָעִגּוּל הַשָּׁלֵם לַקַּו הַהוֹגֵן

מִתְקַיֶּמֶת בַּכְּרַךְ דִּיאָלֶקְטִיקָה 

בֵּין תַּחֲנָה לְדֶרֶךְ כְּמַעְגָּל לְשׁוּרָה

הַכִּכָּר וְהַכִּפָּה הֵן לִתְחוּשַׁת שַׁלְוָה

וּבַסִּמְטָה וּבַשְּׂדֵרָה נִפְרֶשֶׂת עֲלִילָה

תִּכְנוּן זֶה הוּא הַמַּפְתֵּחַ

לְכֹל מָה שֶׁקַּיָּם בַּכְּרַךְ

עִגּוּל אוֹ קַו שׁוֹלְטִים בַּמֶּרְחָב

בָּעִיר וּבַפַּרְק כְּמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת הַכְּתָב

עִגּוּל עִירוֹנִי מֶרְכָּזִי הוּא הַכִּפָּה

שֶׁנִּבְנְתָה בְּבִנְיְנֵי צִבּוּר וּמְדִינָה

שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה לַתַּיָּר הִיא

בְּאֵיזוֹ כִּפָּה לְבַקֵּר תְּחִלָּה

לְצַד הַנָּהָר רוֹאִים כִּפּוֹת זְכוּכִית 

שֶׁל מִבְנֵה עֲנָק בְּמִסְגֶּרֶת מַתַּכְתִּית

וּבוֹ נֶעֱרָכוֹת תַּעֲרוּכוֹת חֲשׁוּבוֹת 

שֶׁל אָמָּנוּת, אָפְנָה, מְכוֹנִיּוֹת וְעוֹד

הַכִּפָּה הַבּוֹלֶטֶת יוֹתֵר מִכֻּלָּן

הִיא שֶׁל הַקָּתֶדְרָלָה בְּלָבָן

בְּרֹאשׁ מוֹנְמַארְטֵר הַר הָאָמָּן 

שֶׁאֵלָיו עוֹלִים לְצִיּוּרֵי דְּיוֹקַן

הַכִּפָּה נִרְאֵית מְרַחֶפֶת בָּרָקִיעַ

גָּבוֹהַּ מְאֹד מֵעַל הָעִיר הַגְּדוֹלָה

בְּתוֹכָהּ יֵשׁ צִיּוּר עֲנָק שֶׁל יֵשׁוּעַ 

שֶׁפּוֹרֵשׁ יָדָיו כְּמוֹ כַּנְפֵי תְּעוּפָה

הַכִּפָּה הַמְּעֻטֶּרֶת מַזְכִּירָה 

הַמְצָאָה מִלִּפְנֵי כְּמָאתַיִם שָׁנָה

שֶׁהֶעֱנִיקָה לְפָּרִיס אֶת הַבְּכוֹרָה

וְהַכַּדּוּר הַפּוֹרֵחַ הוּא שְׁמָהּ

הַכִּפָּה מְבַטֵּאת הַשְׁקָפָה

שֶׁרֶקַע הַשָּׁמַיִם הוּא לִבָּהּ 

כְּהַשְׁרָאָה לֶאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ

בְּלִי קֶשֶׁר לַדָּת אוֹ מוֹצָא

כִּפָּה נוֹסֶפֶת מְפֹאֶרֶת וּגְדוֹלָה

הִיא זֹאת שֶׁל בִּנְיַן הָאוֹפֶּרָה 

אֲשֶׁר מְעֻטֶּרֶת בְּצִיּוּרֵי נְשָׁמָה

שֶׁל אֲנָשִׁים כְּמֵהִים לַחֶמְלָה

בַּחֲלַל בֵּית הַכֹּלְבּוֹ גַאלֵרִי לַאפַיֵיט

מִתְנוֹסֶסֶת כִּפָּה עֲנָקִית סַסְגּוֹנִית

שֶׁכְּמוֹ נִלְקְחָה מֵאַרְמוֹן אוֹ כְּנֵסִיָּה 

וּמַעֲנִיקָה לְבֵית הַמִּסְחָר הַשְׁרָאָה

כִּפַּת קִבְרוֹ שֶׁל נָפּוֹלֵאוֹן

מִתְנוֹסֶסֶת מֵעַל כֻּלָּן בַּגָּאוֹן 

וְהָפְכָה לְסֵמֶל מֶרְכָּזִי וְחַלּוֹן

לְצָרְפַת בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן

בַּגָּדָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁל נְהַר הַסֵּין

נִמְצָא הֵיכַל הַפַּנְתֵּאוֹן הַמַּרְשִׁים

עִם הַכִּפָּה וְהָעִטּוּרִים הַמֻּפְשָׁטִים

קֹדֶשׁ לְכָל עֲנָקֵי הָרוּחַ הַצָּרְפָתִיִּים

שַׁאטֵלֵאט הִיא תַּחֲנַת מֶטְרוֹ עֲצוּמָה

בַּעֲלַת תִּקְרַת זְכוּכִית שְׁקוּפָה

כַּמּוּת הָאֲנָשִׁים שֶׁעוֹבְרִים בָּהּ 

הִיא בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת בְּגָדְלָהּ

פָּארִיס כְּמוֹ כָּל מֶטְרוֹפּוֹלִין 

צוֹמַחַת עַל עוֹרְקֵי תַּחְבּוּרָה רָאשִׁיִּים

כָּךְ גַּם מְתֻכְנָנִים הַמּוּזֵאוֹנִים

לְסִיּוּרִים לְאֹרֶךְ מִסְדְּרוֹנוֹת אֲרֻכִּים

הַשְּׂדֵרוֹת הֵן אֲרֻכּוֹת 

אֶת כָּל הַכְּרַךְ הֵן מְפָאֲרוֹת

הַשַׁאנְז אֵלִיזֵה שָׁרָהּ בְּאָקוֹרְד

בֵּין שַׁעַר הַנִּצָּחוֹן לַקּוֹנְקוֹרְד 

לְיַד כִּכַּר הַבַּסְטִילְיָה הַהִיסְטוֹרִית

יֵשׁ אַקְוֶדוּקְט אָרֹךְ וְעַתִּיק 

שֶׁהָפַךְ לְטַיֶּלֶת יְרֻקָּה וְסִמְלִית

שֶׁל הַמַּהְפֵּכָה הַצָּרְפָתִית הַמּוֹדֶרְנִית

לְפָּארִיס מַגִּיעִים בְּמִנְהָרָה אֵינְסוֹפִית

הַמַּתְחִילָה בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה

וְכוֹלֶלֶת קְטָעִים אֲרֻכִּים

שֶׁל טֶרְמִינָלִים וּמַעַרְכוֹת הֶסֵּעִים

הַבִּנְיָן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמִּנְהָרוֹת 

הוּא הַסִּפְרִיָּה הָעִירוֹנִית עִם הַצִּנּוֹרוֹת 

בָּהֶן עוֹלִים בְּמַדְרֵגוֹת נָעוֹת

לְאוּלַמּוֹת הַקְּרִיאָה בְּכָל הַקּוֹמוֹת 

לְאַחַר שֶׁיּוֹצְאִים מִפֶּתַח מִנְהָרָה

פָּארִיס נִפְרֶשֶׂת בִּמְלוֹא הֲדָרָה

עִם יוֹשְׁבֵי בָּתֵּי הַקָּפֶה שֶׁבָּהּ

הַמְּמַלְּאִים כָּל מִדְרָכָה פְּנוּיָה

הַכִּכָּר הִיא כְּעוּגִיַּת מַקְרוֹן קְטַנָּה

קָשָׁה וּמְסֻבֶּכֶת מְאֹד לַהֲכָנָה

הַבָּגֶט הָאָרֹךְ הוּא כְּמוֹ הַשְּׂדֵרָה

לֶחֶם בְּגִרְסָה עֲמָמִית וּפְשׁוּטָה 

בְּפָּארִיס חַיִּים אַפְרִיקָאִים רַבִּים

אֲשֶׁר מְחַפְּשִׂים תְּכָנִים מְקוֹרִיִּים

בִּמְצִיאוּת שֶׁל חֲוָיָה עֲתִידָנִית

הַמִּתְבַּסֶּסֶת עַל טֶכְנוֹלוֹגְיָה דִּיגִיטָלִית

פָּארִיס צְמֵאָה לְהִתְחַדְּשׁוּת עִירוֹנִית

אֲשֶׁר תָּכִיל הִתְפַּשְּׁטוּת פַּרְבָרִית

בְּלִי זֹאת הִיא בְּמֶרְכַּז שׁוּלִית

וּבַשּׁוּלַיִם אֶנֶרְגְּיָה שְׁלִילִית

כְּמוֹ הַצִּלּוּם הָעִיר הַמּוֹדֶרְנִית אֵינָהּ 

מְבַטֵּאת מְצִיאוּת אֱנוֹשִׁית כַּהֲלָכָה

חָזוּת פּוֹפּוּלָרִית הִיא גִּישָׁה זוֹלָה 

הָעוֹלֶבֶת בַּחֲשִׁיבוּת הַהִיסְטוֹרְיָה

מִצְעַד הַגַּאֲוָה הַסַּסְגּוֹנִי הוּא דֻּגְמָא

לָרוּחַ הָאֱנוֹשִׁית שֶׁהָעִיר מְנִיעָה

מֵאוֹת אֲלָפִים מִשְׁתַּתְּפִים בַּחֲגִיגָה

וּמוֹסִיפִים לַקִּרְיָה נוֹכְחוּת מַעֲשִׁירָה

פָּארִיס שׁוֹמֶרֶת עַל יִחוּדָהּ

עִם נִקּוּד מָלֵא בְּכָל פִּנָּה

מִתְאַמְּצִים לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ

הִיא תִּשְׁמֹר עַל מַעֲמָדָהּ

מֵרֵאשִׁית קִיּוּמָהּ הָעִיר הִיא הַאֲנָשָׁה

שִׁתּוּף פְּעֻלָּה בֵּין תִּכְנוּן לָרְפוּאָה

שֶׁנּוֹצַר לְטוֹבַת הַסְּבִיבָה הַבְּרִיאָה

וּמְאַחֵד בֵּין מַרְאוֹת וּמֵידַע

אָמָּנוּת צִיּוּרֵי הָרְחוֹב הַמְּקוֹמִית

הִיא מִסְגֶּרֶת מְעֻלָּה לִיצִירָה עִירוֹנִית

וּבִטּוּיֵי הָאֶזְרָחִים עַל קִירוֹת הַחוּצוֹת 

הֵם מַפּוֹת מַטְמוֹן דִּמְיוֹנִיּוֹת

יַעַד רִאשׁוֹן שֶׁל הַתַּיָּרִים

הוּא הַמּוּזֵאוֹנִים הַגְּדוֹלִים 

בָּהֶם קִירוֹת רַבִּים מְכֻסִּים

בְּצִיּוּרִים אִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִיִּים 

הָעִיר הִיא נוֹשֵׂא רְחַב יְרִיעָה

בָּסִיס לְקִרְבָה חֶבְרָתִית וִיצִירָה

אַךְ כַּיּוֹם הִיא נֶחְוֵית כִּתְמוּנָה

הִיא הִתְמַכְּרָה לִשְׁלַל אוֹרוֹתֶיהָ

הָאָדָם חַי בְּמֶרְחָבוֹ בָּעוֹלָם

הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּזְּמַן 

חוּץ וּפְנִים הֵם כְּלֹא וְכֵן

מְקוֹר כֹּל מָה שֶׁקַּיָּם