2026: רחפני הנפץ של חיזבאללה – "הברזל של היום" מול "הצי בהתהוות"

 

הצי בהתהוות: המלכודת האסטרטגית שחוזרת על עצמה

מניתוח מחדל 1973 ועד מחדל 7 באוקטובר 2023 – והאיום הנוכחי בגבול לבנון (2026) עולה תובנה אסטרטגית חדה: שני המחדלים הגדולים בתולדות מדינת ישראל – מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת "שמחת תורה" (2023) – נובעים מאותו מנגנון פסיכולוגי-אסטרטגי עמוק. המנגנון הזה נקרא "צי בהתהוות". המושג, בהשראת הארסנל הימי של ונציה ושל בריטניה הגדולה, מתאר ארסנל טכנולוגי או צבאי שטרם מומש במלואו, אך נותן לבעליו תחושת ביטחון עמוקה. הצד שמחזיק ב"צי בהתהוות" נוטה להירדם על הכרית הנוחה של העתיד. הצד שרואה אותו אצל האויב – ממהר לתקוף, כי הוא מבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ונסגר.

1973: המיראז' כ"צי בהתהוות"

ישראל בנתה בחשאי מטוסי מיראז' ("נשר" ו"כפיר"). גולדה והדרג הבכיר ראו בכך ביטחון עתידי.

המודיעין (ובראשו רפי הר-לב, טייס מיראז' בעברו) קיבל דיווחים על מיראז'ים מצריים שהועברו מלוב, אך סיווג אותם כ"צפי התהוות" – אפשרות רחוקה.

חוסר מידע + תחושת כבוד מקצועי + הרצון "לא לסבך מצב מסובך" הובילו להערכת חסר.

סאדאת, לעומת זאת, ראה את "הצי בהתהוות" הישראלי והבין: עכשיו או לעולם לא.

2023: הלייזר ("מגן אור") כ"צי בהתהוות"

ישראל הכריזה על מערכת לייזר ליירוט רקטות. הדרג המדיני-טכנולוגי ראה בכך פתרון שישנה את חוקי המשחק תוך שנה-שנתיים.

סינוואר הבין בדיוק את ההיפך: חלון ההזדמנויות של מערך הרקטות שלו הולך ונסגר. הוא תקף לפני שה"צי בהתהוות" יהפוך למציאות.

2026: רחפני הנפץ של חיזבאללה – "הברזל של היום" מול "הצי בהתהוות"

הדפוס חוזר שוב, הפעם בגבול לבנון. ישראל ממשיכה להאיץ פיתוח והטמעה של מערכות לייזר (גרסאות מתקדמות של "מגן אור" / Iron Beam) ומערכות הגנה אוויריות נגד רחפנים. הדרג הביטחוני רואה בטכנולוגיה הזו את "הצי בהתהוות" הבא – הפתרון שינטרל את האיום האווירי הקטן והזול. במקביל, חיזבאללה הפך את רחפני הנפץ FPV מבוססי סיב אופטי לנשק המרכזי שלו בדרום לבנון (גם במהלך הפסקת האש).

הרחפנים הללו:

• זולים מאוד (מאות דולרים בלבד)

• חסינים לשיבוש אלקטרוני (jamming) בזכות כבל סיב אופטי

• קשים לגילוי וליירוט

• מדויקים ומסוכנים במיוחד נגד כוחות קרקעיים

הם כבר גבו מחיר דמים (הרוגים ופצועים רבים), משנים את כללי המשחק בשטח ומאלצים את צה"ל להתמודד עם איום א-סימטרי קשה.שוב אותו מנגנון:

ישראל בוטחת בטכנולוגיית המחר (לייזרים ומערכות מתקדמות).

חיזבאללה מכה עם הברזל של היום – רחפנים זולים, זמינים וקטלניים – בדיוק כמו שסאדאת וסינוואר עשו לפניו.

המנגנונים הפסיכולוגיים החוזרים

1. חוסר מידע ומידור – המעריכים בשטח אינם חשופים למלוא התמונה הטכנולוגית החשאית.

2. "צפי התהוות" / "צי בהתהוות" – מונחים מנחמים שמאפשרים להגדיר איום מיידי כאפשרות עתידית.

3. תחושת כבוד מקצועי ומדיני – קושי להודות שהאויב מצליח לחקות או לעקוף את "היהלום שבכתר" שלנו.

4. הרצון שלא לסבך – "המצב ממילא מסובך, למה להוסיף פאניקה?

מסקנה

"הצי בהתהוות" אינו כשל מקומי או טכני – הוא מחלה אסטרטגית קבועה.

הביטחון המופרז בטכנולוגיית המחר משתק שוב ושוב את היכולת להתמודד עם הברזל הפשוט של היום.

ב-1973 זה היה המיראז'.

ב-2023 זה היה הלייזר.

ב-2026 זהו איום הרחפנים הסיב-אופטיים מול מערכות ההגנה המתקדמות ש"כמעט מוכנות".

מי שרוצה לנצח במלחמה הבאה חייב ללמוד להבדיל בין "צי בהתהוות" לבין "צי קיים" – גם כשהצי שלו נראה מבריק ומבטיח יותר.

מרוץ החימוש הפסיכולוגי ומלכודת ה"צי בהתהוות" מ-1973 ועד 2023

 

הסבר ורקע

המאמר להלן מציג ניתוח עומק היסטורי, פסיכולוגי ואסטרטגי, הבוחן את קווי הדמיון המובנים בין שני משברי המודיעין הגדולים של מדינת ישראל: מחדל מלחמת יום הכיפורים (1973) ומחדל שמחת תורה (השביעי באוקטובר 2023). הניתוח חורג מההסברים המקובלים של כשל טכנולוגי מקומי או יוהרה נקודתית, ומגדיר את הכשלים הללו כחלק מ"מחלה קבועה של אימפריות" החוזרת על עצמה בדיוק כמעט מתמטי.

לפי תזה זו, המערכת הריבונית נופלת שוב ושוב למלכודת של ביטחון עצמי מופרז בשל טכנולוגיות עתידיות הנמצאות בפיתוח, בעוד האויב מזהה חלון הזדמנויות מצטמצם ומחליט להכות ב"ברזל של היום" דווקא מתוך פחד מטכנולוגיית המחר. הדינמיקה הזו מנותחת דרך מושגי מפתח כגון "צי בהתהוות" , "מלכודת חוסר המידע של המעריך" , ומנגנון "ההדחקה מתוך כבוד".

חלק א': שורשי המושג האסטרטגי – משל ונציה ומרוץ החימוש החשאי (1973)

כדי להבין את הדינמיקה העמוקה של כשלי המודיעין, יש לחזור אל המושג האסטרטגי "צי בהתהוות" (Emerging Fleet). המושג נשען היסטורית על המודל של הרפובליקה של ונציה במאה ה-16. ונציה לא החזיקה צי ענק שירקב במים, אלא ניהלה את "הארסנל" – מערך מספנות, חבלים וקרשים מתוחכם שאפשר לה לבנות ספינת מלחמה מאפס בתוך שבוע ימים. כדי להרתיע את אויביה, ונציה פשוט הזמינה שגרירים זרים לסיור בארסנל כדי להציג את פוטנציאל המהירות וצבירת הכוח שלה. מאות שנים אחר כך, בריטניה הגדולה שלטה בימים באמצעות אותה שכלתנות בדיוק. המונח המודיעיני "צי בהתהוות" מתאר אפשרות להתפתחות עתידית, פוטנציאל צבירת כוח הדרגתי שנתפס בעיני המעריך כדבר בלתי ודאי שייקח לו זמן רב להבשיל.

ב-1973, השכלתנות הונציאנית הזו הניעה את שני הצדדים במרוץ נגד השעון. נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, ידע שזמנו קצוב. הוא ראה את מטוסי המיראז' 5 זורמים בחשאי מצרפת ללוב (בניהולו של אשרף מרואן) והבין כי זהו חלון הזדמנויות זמני לצבירת כוח לפני שישראל תתעורר. המושג "צי בהתהוות" הניע אותו לתקוף מהר, לפני שהיתרון שלו יתפוגג.

מנגד, ראש הממשלה גולדה מאיר נשענה על אותה שכלתנות: היא ידעה שבחשאי, במספנות הטכנולוגיות של התעשייה האווירית, ישראל מייצרת הנדסה לאחור ובונה את ה"צי בהתהוות" שלה – מטוסי הנשר והכפיר העתידיים. ביטחונה של גולדה נבע מהידיעה שתוך זמן קצר המפעלים המקומיים יוכלו להוציא ארסנל שלם של מטוסי מיראז' כחול-לבן, מה שהעניק לה שקט מדומה שהזמן פועל לטובתנו.

חלק ב': מנגנון "ההדחקה מתוך כבוד" ומלכודת חוסר המידע של המעריך

האירוניה הכואבת של מחדל 1973 מתגלה בדמותו של אל"ם רפי הר-לב, ראש מחלקת מודיעין חיל האוויר במלחמה, ומי שהיה בעברו מפקד טייסת מיראז'. הר-לב היה "המומחה מספר אחת" למטוס המיראז', שהיווה את סמל הגאווה הלאומית והעליונות האווירית של מלחמת ששת הימים (ה"שחק"). כאשר הגיעו דיווחים מודיעיניים אמינים על כך שמטוסי מיראז' חונים על אדמת מצרים עם טייסים לוביים או מצריים, תחושת "הכבוד המקצועי והעצמי" שלו הפכה למנגנון מעוור.

הכבוד המקצועי לוחש למומחה שהאויב מחזיק בברזלים אך אינו מסוגל להגיע לרמה המבצעית, הלוגיסטיקה ושעות האימון המורכבות שנדרשות כדי להטיס את ה"יהלום" בשמיים. תחושת הכבוד הפכה את נשק האויב למחמאה עצמית ("הם מחקים אותנו מתוך ייאוש") והפעילה מנגנון של "הדחקה מתוך כבוד". הודאה בכך שהמצרים השיגו את מטוס הדגל של צה"ל הייתה מכה קשה מדי לכבוד הצבאי, ולכן המידע פורסם או קוטלג תחת המונח המנחם "צפי התהוות" – אפשרות רחוקה ובלתי ודאית.

במקביל, המעריך בשטח פעל תחת מלכודת חוסר המידע. בזמן שהר-לב ניסה לפענח את כוונות המצרים בתוך ערפל כמותי (לא היה ידוע כמה מטוסי מיראז' באמת עברו את הגבול) ותוך הסתמכות על אשרף מרואן (שפעל ככל הנראה כסוכן כפול שנועד לבלבל את המעריך ולשמור על שקט מדומה), הוא עצמו היה ממודר לחלוטין מסודות הייצור החשאיים של המדינה שלו בתעשייה האווירית. המפקד בחשיכה, שחווה מצב מסובך ומתוח ממילא במטה, בחר שלא "לזרוק פצצה מודיעינית" ולזעזע את המערכת כדי להגן על היציבות הקיימת, כשהוא בוטח בעליונות המוכחת של חיל האוויר. העיוורון הזה הוביל לכאוס מוחלט בזיהוי במהלך המלחמה, עד שחילוץ המצב דרש סימון משולשים צהובים ענקיים על כנפי המטוסי הישראליים למניעת הפלה עצמית.

חלק ג': השכפול המתמטי בשביעי באוקטובר 2023

המנגנון הפסיכולוגי והאסטרטגי הזה שוכפל בדיוק מתמטי חמישים שנה מאוחר יותר, ערב השביעי באוקטובר 2023, כאשר הברזל הפך לאור והמיראז' הפך ללייזר.

• הצד של חמאס (סינוואר): כאשר בכירים בירושלים הכריזו בפומבי כי "תוך זמן קצר לישראל תהיה מערכת לייזר ליירוט רקטות" (מערכת "מגן אור"), ההצהרות הללו הדהדו בעזה בדיוק כמו הסיורים של שגרירי המעצמות בארסנל של ונציה. סינוואר זיהה שלישראל יש "צי בהתהוות" טכנולוגי שישנה לחלוטין את חוקי המשחק וינטרל את מערך הרקטות שלו. הוא הבין שאם לא יפעל במהר – לפני שהלייזר יהפוך למבצעי בשטח – כל הארסנל שלו יהפוך לחסר ערך. הפחד מפני טכנולוגיית המחר של ישראל יצר חלון הזדמנויות מצטמצם והיה המניע הקריטי והמכריע לפרוץ את הגדר ולנצל את הברזל הישן של היום.

• הצד של הדרג המדיני: הדרג המדיני בישראל ידע על פריצות הדרך החשאיות במעבדות (מערכת הלייזר והמכשול התת-קרקעי). מתוך ידיעה זו, המנהיגים חשו ביטחון מוחלט (בדומה לגולדה מאיר ב-73') ונרדמו על "הכרית הנוחה של העתיד". הביטחון בטכנולוגיית המחר סימא את עיניהם, והם פירשו את בניית הכוח, האמצעים והאימונים של חמאס על הגדר כ"צי בהתהוות" בלבד – תרגילים ואיומים בלתי ודאיים שלא יעיזו להתממש מול העוצמה הישראלית.

חלק ד': מלכודת השטח והשקט המדומה בלילה שלפני

בדומה ל-1973, הדרג המדיני הותיר את המעריכים והמפקדים בשטח בחשיכה ובחוסר מידע לגבי הכוונות האמיתיות, כשהם ממודרים מתמונת המצב המלאה שבידי הדרגים העליונים. המעריך בשטח נאלץ להישאר "פשוט" מול תצלומי המצב הנתון, מבלי להבין את עומק הסכנה שמתחת לפני השטח.

בלילה שלפני האסון בשמיני עצרת 2023, המעריכים ראו סימנים מחשידים, אך המצב ממילא היה מורכב, מסובך ומתוח פוליטית וביטחונית. מתוך חוסר המידע המלא שלהם, ובשל הקונספציה המרגיעה של הדרג המדיני, המפקדים לא רצו לזרוק פצצה מודיעינית שתרעיד את המערכת, תסבך את המטה בפאניקה או תוביל לגיוס כוחות שווא. הם הסתכלו על הטנדרים והרחפנים של חמאס והניחו שמדובר באימונים בלבד במסגרת ה"צי בהתהוות", מתוך אמונה שהמערכות הקיימות יחזיקו מעמד. הם בחרו לשמור על השקט ועל יציבות המערכת, מבלי לדעת שהארסנל הטכנולוגי העתידי של ישראל הוא-הוא הסיבה המדויקת שבגללה האויב החליט לבוא.

הטיל ויסוד האש

 

לפי פרויד האדם הפשוט מונע, מחמת הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. 

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא כלי טיס, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האוויר. הלהבה האדירה הנפלטת היא הרושם העז שנוצר ממנו. בטיל הממריא, הלהבה גדולה פי כמה וכמה מאשר הטיל עצמו. הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. 

הטיל הוא מושכל יחידני.  גם הנשק הגרעיני הוא מושכל יחידני. כמוהם גם יסוד האש. שלושתם יחד חוברים ליצירת  מושכל על יחידני ביקום האנושי, של ''גיבור על'' כמו אל השמש הליוס, הדוהר במרכבה בת ארבעה סוסים במיתולוגיה היוונית.

גסטון בשלאר יצר, בספרו ''הפסיכואנליזה של האש'', ניתוח של סימליות האש. האש היא אינטימית והיא אוניברסלית. היא חיה בלב, היא חיה בשמים, היא עולה מהמעמקים, ומציעה עצמה בחום. אך היא יכולה לחזור אל החומר ולהתחבא בו סמויה ועצורה, כמו שנאה ונקמה. היא מקושרת אל השמש, ולכוחות ההשתנות וההיטהרות. תנועתה העיקרית היא כלפי מעלה. האש היא לעולם בתנועה ומאכלת. האש היא תופעה הנמצאת מעל המרחב, והיא מוחצנת ומחצינה. האש מיוצגת על ידי המדבריות, שהם גם, באופן מסורתי, מקומות ההיטהרות. עונת הקיץ ושעות הצהריים נחשבים למייצגי האש. תופעה טבעית נוספת היא הברק. תופעת האש שיצאה מכלל שליטה היא השריפה הגדולה. מאז שגן העדן אבד הוא מוקף באש, בשומרים האוחזים בחרבות אש. הטיל משתלב בין דימויי האש החזקים הקלאסיים: השמש, מקורות האנרגיה הטבעיים והחלופיים, המדורה והשריפה, האדמה הפורחת, המאור, והבשר והאלכוהול. הטיל הוא הקליע והמלחמה, הזיקוק והאש לראווה. 

בשלאר מציין כי האש מספקת תמיד הזדמנות לזיכרונות בלתי נשכחים, וכי יש מצב היפנוטי מעט, שהוא אחיד אצל כל הצופים באש. מצב היפנוטי זה קשור לתודעה המהרהרת. האש היא בבירור העצם הראשוני, התופעה הראשונית, שאליה נתפשת תשומת הלב האנושית. האש היא היסוד העיקרי של השרעף. השרעף בפני האש שכיח גם בקרב אלה האוחזים בדעתם או ממציאים תירוצים. אקט האהבה הוא יכולת האש לשכפל את עצמה. אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. האש מקושרת לתהליך ההישתנות. השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. קיימת באש ניגודיות מפתיעה: מכל התופעות, היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה. הפירומאניה היא הדחף להצית אש במטרה להשתחרר ממתחים פסיכולוגיים. הפירומאניה דומה מאד לתסביך הניקיון הכפייתי. גם היא מיועדת ליצר תחושת טוהר מלאכותית. טיפוס האישיות הפירומאני מזכיר את החולה בתסביך הניקיון. מסיבה זאת האש נוחה למניפולציות פוליטיות,  באמצעות מפגני ראווה. 

הסגידה לאש ידועה בדתות שונות. היא מהווה חלק מביטויי התגלות האל. יהודים רבים מאמינים כי אותיות האלף בית הן אותיות אש, וכי התורה, דבר האלוהים, נכתבה באש. בדת הזורואסתרית הקדומה התקיים פולחן האש, עם ''בית האש'' כסמל הטוהר. העלאה למוקד היתה נפוצה, כעונש על עברות חמורות, עד שלהי ימי הביניים. בעת מלחמה במיוחד, הקרבת אדם נתפשה כמקרבת את הניצחון. הנאצים ערכו מצעדי לפידים, שרפו ספרים, שרפו בתי כנסת, שרפו ערים שלמות באמצעות הפצצות מהאויר, שרפו קהילות אוכלוסייה אזרחית בתוך מבנים, ושרפו גופות במשרפות ענק משוכללות במתקני השמדת אדם המוניים. השואה היתה, מזווית זאת, שיא של פולחן דתי. המילה HOLOCAUST נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן ''שריפה מלאה''. היא במקורה ''הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום''. 

מדיניות ''האדמה החרוכה'' היתה נר לרגלי היטלר, שפקד להרוס כל דבר שיכול היה להיות להם לעזר לבעלות הברית. לדוגמא מכתב מהימלר למפקד הכללי של האס-אס באוקראינה, מספטמבר 1943: ''המטרה שיש להשיג לאחר שתפונה אוקראינה היא שאף בן אנוש, ראש בקר, שק חיטה, ותחנת רכבת, לא יישארו מאחור. שלא יישאר אף בנין עומד על תילו, אף מכרה שמיש למשך שנים רבות, אף באר שלא תורעל. האויב חייב למצוא ארץ חרוכה והרוסה לחלוטין''. 

הטיל הוא אש אינסופית, המחוברת ממספר מרכיבים שונים, שכל אחד מהם הוא מושכל יחידני. כמו חבורת גיבורי העל, מרכיבים אלה התעצמו יחד לכדי מושכל יחידני החזק פי כמה מכל מרכיביו בנפרד. שלהבתו באה לידי ביטוי בכל אחד משלבי מעופו: הוא מלא דלק ההופך לבעירה הנראית לעין במרחק רב, ובראשו מוצבים ראש נפץ, לווין, או חללית מאוישת. החללית המאוישת מכילה את כל המערכות הדרושות לחיים בחלל הריק. החיכוך באטמוספירה לקראת החזרה לכדור הארץ עוטף אותה בלהבות, אך היא מצליחה לנחות בשלום. לפיכך, השפעת הטיל, על כל רבדיו, היא עמוקה ומותירה רושם מקיף ומורכב, והטיל הוא גם נר זיכרון. ניצולי השואה וצאצאיהם חפצים למלא את החלל שנוצר בעקבות השואה, ולקום מתוך האפר. אך האש מכלה את העבר. הוא אינו קיים עבורה. היא מנציחה את ההווה. היא הסחת הדעת של הטלוויזיה, המשמשת תחליף קל לכל. הטיל, כנר זיכרון, מאיר את נתיב החיפוש אחר מורשת העולם שאבד.

מניפת איומי הטילים של הציר השיעי

מניפת האיומים השיעית מצפון על ישראל, מבוססת הטילים בטווחים שונים, כוללת את: איראן, הגדה, סוריה, לבנון, עזה. זאת מניפה רציפה מבחינה גיאוגרפית, מכוונת נגד הקואליציה הרציפה הסונית שמדרום הכוללת את: ירדן, ישראל, סעודיה, מצרים.

המניפה הפרושה הממוקדת על ישראל מאפשרת לאיראן, השולטת בקואליציה, לחוש היטב בכל תזוזה ביחסי הכוחות ולפעול בהתאם, בלי להצטרך למודיעין סמוי חזק, אלא באמצעות הניסיון המצטבר בשטח בלבד.