3.7.2021

שואה ותעופה - חלק ג', פרק 21 - ספורט הדאיה


הדאייה היא שער הכניסה לעולם התעופה. על מנת להטיס מטוס צריך לדעת קודם להטיס דאון, שהוא זול וקל להטסה הרבה יותר. טיסה בדאון היא, עבור האדם הממוצע, גם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. חווית הדאייה מסתמכת על עוצמת הרוח. לכן היא דורשת התנסות חוזרת ונשנית, בלי הבטחה להצלחה, עקב חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר. במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לגלישה בים בגלשן גלים. שתיהן מושכים את אותו סוג אוכלוסיה של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים, בלתי ממוסדים. הנהירה הציבורית הרבה בגרמניה אל הענף, בתקופת רפובליקת וויימאר, הוסיפה לו מימד תחרותי, מקצועי ולאומני.  היטלר דמה לצעירים שוחרי הדאיה. הוא יכול היה לעלות על ''גל אויר'' פוליטי ו''לדאות'' בו בקלילות ובשטחיות. 

הנפילה הדימיונית - תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות היא תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. הם אינם מבינים מדוע הוא לא נקט בתמרון בסיסי של האצה, הגבהה ופניה, שהיה מציל את חייו. 
על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. היא מוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''וורטיגו''. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. זה הפחד להיות בלתי מוגן לגמרי, חשוף לחלוטין. אנו חוששים מהתקרבותו של פחד זה ומשתדלים להתרחק ממנו ככל שניתן. אך אפשר להגדיר את היחס לפחד הנפילה כיחס של שנאה-אהבה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. לכן האדם אינו מסוגל להשתמש בפחד הנפילה כשלעצמו, אלא כמקור השראה לדימויי נסיקה בלבד. כתוצאה מהדלות של דימויי הנפילה, הדימיון והביטוי האנושיים והשיריים שלה הם של נסיקה מוקצנת. הדימיון מדמיין בשפע גבהים אך לא מעמקים. הנפילה הפסיכולוגית, בצורתה הפשוטה והדינאמית, היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, הרצון לחיות בניגוד למשקל, לחיות ''אנכיות'' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה ונשיאת ראש בגאון. לעיתים, כדי להחיות עוד יותר את דימויי הנסיקה, יש מי שמעשירים אותם באמצעות דימויי נפילה מזדמנים. בגרמניה, טרם עלית הנאצים לשלטון הוזכרו טייסי הקרב שנפלו במלחמת העולם הראשונה יחד עם טייסי הדאונים שנפלו במסגרת העיסוק הספורטיבי. היטלר הוסיף לכך את האנטישמיות. 

אוטו ליליינטאל - הטיסה בדאונים היא אחת החוויות הראשוניות המתועדות בתרבות האנושית. משחר התרבות ניסה האדם לחקות את מעוף הציפורים, באמצעות בניית כנפיים מעשי ידיו. האגדה במיתולוגיה היוונית על דדאלוס ואיקארוס היא עדות אחת מיני רבות. כמעט בכל אחת מתרבויות תבל יש אגדה דומה. לכן החשיבות העצומה למפעלו של אוטו ליליינטאל, היהודי הגרמני אשר, בסוף המאה ה-19, היה לאדם הראשון שהצליח לחקות חלקית את מעוף הציפור באמצעות דאייה. הוא בנה דאונים עם כנפיים קשיחות, בעלות צורת כנפי ציפור, רתם את עצמו אליהם וקפץ מגבעה בגובה עשרות מטרים, שאותה הקים בעצמו. הוא ביצע מאות ניסיונות, אותם תיעד בצילומים. הצילומים, בתקופת ראשית הצילום, זכו לתפוצה רבה בעיתונותץ הם הפכו אותו לאחד האנשים המפורסמים ביותר בעולם. הוא הצליח לשפר בהדרגה את תוצאות הדאיה. הדאונים שבנה  ריחפו למרחק מאות מטרים בלבד, בקו ישר ובמשך שניות ספורות. למרות זאת היה זה הישג חסר תקדים. האחים רייט השתמשו במחקריו כדי לבנות את המטוס הממונע הראשון בעולם. ליליינטאל נפל אל מותו בעת טיסה בדאונו, בשנת 1896. הוא ידוע במספר אימרות שחיבר. האחת היא: ''לתכנן מטוס זה מאומה, לבנות אותו זה משהו, אך להטיס אותו זה הכל''. אימרה שניה היא אודות הסיכונים בטיסה: ''נדרשת הקרבה''. הגרמנים הלאומנים השתמשו באימרותיו על מנת לקדם את הישגי התעופה בארצם. 

אוסקר אורסינוס - אוסקר אורסינוס [1877-1952] מוכר בגרמניה כ''אבי הדאייה''. בעקבות התעניינותו הרבה בטכנולוגיה החדישה דאז של הטיסה הממנועת הוא התחיל, בשנת 1908, לפרסם מאמרים בנושאי תעופה. בשנת 1909 הוא ארגן קבוצת חובבים למען קידום הטיסה ללא מנוע. לאחר שבנתה דאון פרי תכנון עצמי, יצאה הקבוצה לניסויי טיסה. בשנת 1912 הם קבעו שיא שהיה באויר של קרוב לשתי דקות ושיא מרחק של קרוב לקילומטר אחד. חובבים ומכונים טכנולוגיים ארגנו מועדוני דאייה נוספים ברחבי גרמניה. ככל שהשתפרו הדגמים ועימם גם השיאים, הענין הציבורי בנושא התרחב. פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא להקפאת חקר הדאיה. גרמניה התמקדה בבניית מטוסי קרב. אורסינוס התגייס לצבא, לתכנון מטוסים צבאיים. שבוע לאחר הצבתו במפעל, הוא הציג תוכנית למפציץ כבד, הגדול והחדשני מסוגו. אב הטיפוס נבחן מבצעית בחזית הרוסית, בתחילת שנת 1915. לאחר שהוכיח את יעילותו בשדה הקרב הוזמנו מטוסים נוספים, בעלי מנועים חזקים יותר. בסך הכול נבנו מאות אחדות, תוך פיתוח תמידי של דגמים מתקדמים יותר. המפציץ שימש במגוון משימות מבצעיות. הוא הטיל אימה בכל החזיתות, כולל בהפצצות אסטרטגיות מוצלחות בבריטניה. היה זה המטוס הראשון בעולם ששימש למטרה זאת. על פי תנאי חוזה וורסאיי, כל המפציצים הושמדו בסיום המלחמה. אך אורסינוס לא נטל חלק במרי נגד המהלך, כיוון שחשב שהמטוסים הגרמנים היו גרועים. הוא טען כי מטוסי המלחמה היו כבדים ורבי עוצמה מכדי לחקור ביעילות את האוירודינאמיקה של הטיסה. הסירבול שלהם יצר בעיה מרכזית של מוטיבציה לצוותות האויר. חוסר מעוף הוא שגרם לתבוסה הצבאית של גרמניה. התעופה בעידן שלפני המלחמה, כיוון שהתעמקה באווירודינמיקה לשמה, יכלה לדרוש אידיאליזם והקרבה עצמית, ברוח דימויי הנסיקה שתיאר גסטון בשלאר. לעומת זאת, השירות בחיל האויר בעת המלחמה, במטוסים כבדים חסרי כושר דאיה ונוטים ליפול בקלות, תבע בעיקר ציות לסמכות. הוא ראה בנסיבות החדשות הזדמנות לחזר לתחום הדאייה. הוא האמין כי על מנת לעצב מטוסים טובים יותר, שיביאו לכך שהצעירים יימשכו לתחום, כיוון שיהפכו לטייסים טובים יותר השולטים בכלים בעלי אוירודינמיקה מתקדמת, מהנדסי התעופה חייבים לחזור לדאייה. הוא שאף שהגרמנים יעסקו בפיתוח דאונים, שעליהם לא הוטלו מגבלות בחוזה וורסאיי.  אורסינוס ארגן תחרות דאייה ראשונה בשנת 1920. עשר שנים מאוחר יותר הפכה תחרות זאת לארוע בינלאומי. גרמניה הפכה למרכז העולמי של יצור דאונים וענף הדאייה היה לגורם מרכזי בהתפתחות התעופה בגרמניה. תרומתו של אורסינוס לעלית הנאצים היתה רבה. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1933. הוא הסכים בשמחה לפיקוח נאצי ולהלאמה של ספורט הדאייה, כיוון שהיו מלווים בתמיכה כספית מסיבית של המשטר. תלמידיו הרבים היו בקרב השורות הראשונות של מקימי הלופטוואפה והתעשיה האווירית הנאצית. הוא המשיך במחקריו עד לתום מלחמת העולם השנייה. מסיום המלחמה ועד למותו הוא צפה בתחיה הדרגתית של ספורט הדאייה בגרמניה, תוך שהוא זוכה לכבוד רב על פועלו.

ענף הדאייה בגרמניה בשנים 1918-1933 - הר וואסרקופה בעל הפסגה השטוחה, בהרי הרון במרכז גרמניה, הוא האתר בו בחר אוסקר אוריסינוס לבצע את טיסות הדאיה הראשונות שלו. אורסינוס ארגן את מחנה הדאייה הראשון בהר וואסרקופה בשנת 1920. המתכונת היתה דומה לפסטיבל אלטרנטיבי בחיק הטבע, שנמשך שבועות אחדים, במהלך הקיץ. חבורות דואים אחדות, ממועדוני דאייה ברחבי גרמניה, התקבצו במחנה, כדי להטיס דאונים שבנו. כך התחיל להתגלגל כדור שלג שצבר מימדים ותאוצה חסרי גבול. ארבעה דאונים בלבד נמצאו כשרים לטיסה בקיץ 1920. הטיסות הארוכות ביותר נמשכו פחות מדקה. סיום מוצלח של האירוע, באמצעות דאון חדיש שהגיע ושבר שיא עולמי, הביא לאירוע שני בקיץ 1921. יותר ממספר כפול של משתתפים נרשמו ושיאים חדשים נשברו. באוגוסט 1922 טס אחד הדאונים בוואסרקופה משך יותר משעתיים. רוב הדאונים נבנו על ידי תלמידי מכונים טכנולוגיים מרחבי גרמניה. למרות גילם הצעיר, הם היו ברובם טייסים ותיקים ממלחמת העולם הראשונה. קהילת התעופה הבינלאומית התחילה לשים לב למתרחש. הממשל הגרמני התחיל, אף הוא, לתמוך בפעילות. העיתונות הגרמנית התלהבה. היא כינתה את הטייסים ''אנשי הציפורים''. עיתונאים רבים עלו לפסגת הוואסרקופה. בחזרתם טענו כי אירוע הדאייה החזיר את אמונתם בגרמניה. היו בין שורות הדואים צעירים ששברו שיאי עולם, למרות ש''הגיעו מכלום ועם כלום''. לאחר 4 שנות ריפיון, הגרמנים שוב פעלו וניצחו. הדאייה הפכה, מסיבה זאת, ללא פחות מאשר  ''חובה לאומית''. הגאווה הלאומית סחפה עקב כך גם את אלפי המשתתפים בוואסרקופה, שהגיעו בתחילה למטרות מדע וספורט. לאחר שעוצב, בדרך זאת, הקשר בין הדאייה ללאומנות הגרמנית, נכתבה ההיסטוריה מחדש. מה שאורסינוס תיאר כחזרה למחקר באוירודינאמיקה, הפך במהרה למורשת של מפעל בעל חזון לאומני. זאת בפרט לאחר שצרפת פלשה לחבל הרוהר במערב גרמניה וכבשה אותו, בינואר 1923. לארוע השלישי, בקיץ 1923, נרשמו 53 דאונים. פסגת ההר הפכה ממחנה אוהלים לעיר קטנה. הדאונים המגושמים של השנים הראשונות הפכו לדגמים בעיצוב מתקדם, מפס יצור. נקבע שיא שהיה באויר למשך יותר מ-3 שעות. אירוע השיא של העונה היה חנוכת אתר הנצחה, שהקימה אגודת ותיקי הטייסים הגרמנים, לכבוד העמיתים שנפלו במלחמה. יותר מ-30,000 מבקרים הגיעו וביניהם רבים מהאליטה הגרמנית. פקידי הממשל הכריזו כי מידי שנה ייערך במקום טכס אזכרה. הם קבעו שהאומה הגרמנית חייבת לכבוש את השחקים ''למען האנושות כולה''. בעונת קיץ 1926 התרחשה בוואסרקופה פריצת דרך משמעותית, עם גילוי התרמיקות, שהן זרמי אויר חמים עולים אנכית, המאפשרים לציפורים, החגות במעגלים עולים, להמריא לגבהים בלי להשקיע אנרגיה רבה. התגלית התרחשה במקרה, כאשר טייס דאון נקלע לפתע לתרמיקה. הוא מצא עצמו, לפתע, מרחף בגבהים ולמרחקים שטרם נודעו עד אז. התגלית הפכה את ספורט הדאייה לחשוב הרבה יותר. טייסי הדאונים דאו במשך שעות רבות מעל ענני הסערות, למרחקים של מאות קילומטרים, מגובים במטאורולוגיה מתקדמת. הם חלפו מעל מטרופולינים וחצו גבולות מדינות. היעדים החדשים שאליהם הגיעו היו צ'כוסלובקיה, צרפת ופולין.  באותה התקופה המטוסים הממונעים היו בעלי ביצועים מוגבלים. הדאונים עלו עליהם מבחינת הטווח, הגובה ומשך הטיסה. היה להם גם כושר נשיאה רב, כיוון שנבנו מחומרים קלים. לכן הדאייה נתפשה, באותה תקופה, כצלע השלישית במשולש שכלל גם מטוסים וספינות-אויר. טייסים, מהנדסים ורוב הדמויות המשפיעות בעולם התעופה הגרמני, ביקרו דרך קבע בוואסרקופה. הם עשו זאת לצורך התרשמות, מפגשים וטיסות בדגמים חדישים שהביאו. התפתחה מסורת שעל ברכיה צמחו דורות חדשים. ימי הזוהר של ''הקירקס המעופף'' שימשו מקור השראה. טייסים וצופים התחככו אלה באלה מתוך התחושה: ''אנו נמצאים כאן כדי להרגיז את בעלות הברית''. 

ענף הדאיה בתקופה שבין רפובליקת וויימאר למשטר הנאצי - ביום אופייני אחד באוגוסט 1931, היו על פסגת הר וואסרקופה כ-20,000 מבקרים. באותה שנה היו קרוב ל-40 בתי ספר לדאייה ברחבי גרמניה. ענף הדאייה הפך לשומר הסף של התעופה הגרמנית ולמוציא לפועל הזמני של שאיפותיה. מספר הדאונים שניבנו כל שנה גדל מעשרות למאות אחדות. באגודות הדאייה היו עשרות אלפי חברים, רובם צעירים בגילאים 18-26. הם השתתפו במחנות קיץ של ספורט הדאייה, שבהם התפתח פולקלור מיוחד. האפשרות לעסוק בספורט חצי-צבאי ריתקה את הצעירים הרבים. מכאן התפתח גם מרי גלוי כלפי בעלות הברית, מלווה ברגשות פטריוטיים חזקים. הדאייה הפכה ליותר מאשר ספורט. היא שירתה מטרה לאומית. חברי מועדוני הדאייה התחילו ללבוש מדים. הם השתתפו בגלוי במפגנים לאומניים ופרו נאציים. הם היו שותפים, יחד עם צעירים רבים אחרים ברופובליקת ווימאר, לתיעוב מאורח החיים הדקדנטי של התקופה. הם לא ראו בטכנולוגיה אויב. הם שילבו בין טכנולוגיה לפטריוטיזם. התנועה הלאומנית אימצה אותם לחיקה. רוח הצוות והחבורה במחנות הדאייה היו מדגם מייצג של האוכלוסיה, שגישר בין המעמדות השונים. הדאון הפך ממדיום למסר: המראה האווירודינאמי של הדאונים ביטא חישוב מתמטי מדויק של משקל ויציבות, אך זכה גם להערכה רבה על האלגנטיות שלו ושל תנועתו באויר, שהפכו אותו מודל לסגנון עיצוב וביטוי. השמאל הסוציאליסטי אהד אותם בתחילת הדרך. הדואים היו בעיניו זן חדש של אנשי עמל. מתנגדי רפובליקת וויימאר, מהשמאל והימין, ראו עצמם כמשרתיה של גרמניה אחרת בעתיד. הדאייה סיכמה, עבור רבים, את משמעות העולם שבו הם חיו, שבו נשקפה לגרמניה תהילה וסכנה כאחד. המאמץ היה ליצירת אדם חדש, ''אדם על'' קוסמופוליטי. טייסי הדאונים היו חיילי הקו הראשון. הדאייה הכינה אותם לאתגרי הטכנולוגיה: הם למדו לעבוד עם עץ, מתכת וחומרים אחרים. הם רכשו ידע במטאורולוגיה, אוירודינמיקה, הנדסה ועוד. רבים מהם התחילו, לאחר מכן, בקריירה בכל מגזרי התעופה האזרחית והצבאית. אך הדואים ראו בנאציזם, לא בקומוניזם, את האידיאולוגיה שבזכותה תקום החברה הטכנולוגית-תעופתית. הם יישמו את ניסיונם במטוסי הקרב המתקדמים שניבנו לקראת מלחמת העולם השנייה. לאחר עליית הנאצים לשלטון הפך הר הוואסרקרופה למוקד של לאומנות צבאית גרמנית. 

ענף הדאייה בשנים 1933-1939 - בבחירות של יולי 1932, יותר מ-50% מהמצביעים בקלפי בוואסרקופה שמו את פתק המפלגה הנאצית בקלפי. הרבה יותר מאשר הממוצע הארצי שעמד על 37%. הנאצים נקטו בצעדים הראשונים לעיצוב תודעה אוירית אזרחית מיד לאחר עליתם לשלטון, במהלך תקופת ''התיאום האידיאולוגי'' באביב 1933. התעופה נועדה לשרת את ייעודה של גרמניה. כמסקנה מכך, המדינה הנאצית בלבד היא שפיקחה על כל הפעילות בתחום זה. הוקם מיניסטריון תעופה. בראשו עמד הרמן גרינג. הוא הכריז: ''אנחנו נהפוך לאומה של טייסים''. הוא ארגן מחדש את גופי התעופה השונים במסגרת אחת, שנקראה ''התאחדות התעופה הספורטיבית הגרמנית''.  מסגרת נוספת, גדולה הרבה יותר, היתה ''מערך ההגנה האוירית של הרייך''. אוגדו בה כל ארגוני מתנדבי ההגנה האוירית. הנאצים איישו את הנהלות מפעלי ייצור המטוסים וחברות התעופה האזרחית. בבתי הספר היתה חובה של לימודי תעופה, תוך שילובם במקצועות לימוד רבים ככל האפשר. רחובות רבים בגרמניה נקראו על שם טייסי קרב שנפלו במלחמה. הנאציפיקציה של מועדוני הדאייה התבצעה כמו מעצמה. לא היתה התנגדות כל שהיא.  היטלר וגרינג תיקצבו בשפע את ענף הדאייה, במטרה להכשיר דור חדש של גרמנים. החל משנת 1934 לבשו המשתתפים במחנות הדאיה בוואסרקרופה מדים ופעלו על פי סדר יום צבאי נאצי. בשנת 1935 נשלל מהתחרויות הצביון הספורטיבי. הן הוגדרו מחדש, כ''מפגן צבאי''. גרינג התבטא כי הדואים הגרמנים בעמק הרון הם ''פועלים וסטודנטים, בעלי מלאכה ופרופסורים, אשר מושכים יחד שוב ושוב את הדאונים בחבל במעלה ההר, ודבר זה הוא תמצית הנאציונל-סוציאליזם... האומה כולה נאבקת כאיש אחד למען מטרה אחת: גדולתה של גרמניה''. לסופר-סטארים של הדאייה מימי רפובליקת וויימאר לא היה יותר מקום. התאחדות התעופה החדשה התחילה להעניק מדליות לקבוצות בלבד. הרשויות הנאציות עמלו לשכתב את הישגי היחידים בכל ענפי התעופה לכאלה שתובעים את המשמעת הקבוצתית. עד שנת 1937 הנאצים השלימו את שליטתם הפוליטית בתעופה, תחת הסיסמא: ''קודם נאצי ואחר כך טייס''. הר וואסרקופה הפך לבסיס אימונים רישמי של הלופטוואפה. על ההר נבנו בניינים גדולים, כדי לעמוד בדרישות הגוברות של הרייך השלישי. למרבה האירוניה, במרכז הבניינים נמצא ''היכל התהילה'', מאוזוליאום מפואר לזכרו של אוטו ליליינטאל, עבור כל הטייסים אשר איבדו את חייהם בטיסה. המבנה נחנך  כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. 

ענף הדאיה הצבאית במהלך מלחמת העולם השניה, השנים 1939-1945 - הטסת לוחמים על ציודם באמצעות דאוני תובלה פותחה על ידי הגרמנים בשנות ה-1930 המאוחרות. נבנו דאונים גדולים שהיו מסוגלים לשאת עשרות לוחמים וכלי רכב ותותחים קלים. במקביל הוקם חיל הכוחות המוטסים, שהכשיר חטיבות לוחמי חי''ר לפעול בהיקף נרחב בשדה הקרב, מיד לאחר שהם נוחתים בדאונים, או צונחים אליו ממטוסים. בתחילת מלחמת העולם השניה, הוורמאכט ביצע צניחות מבצעיות מוצלחות בהיקפים קטנים, עם חיילי קומנדו מובחרים, בנורווגיה, הולנד וצרפת. ההצלחה עודדה את הגרמנים לבצע את כיבוש האי כרתים, במאי 1941, באמצעות פלישה מסיבית של כוחות מוטסים, עם דאונים עמוסי חיילים שנחתו וצנחנים שצנחו ממטוסים במרכז האי. היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שבוצעה מערכה צבאית גדולה בדרך זאת. חוסר הניסיון בשינוע הכוחות היה בעוכרי הגרמנים. מנגד, היו בידי בעלות הברית פקודות בצופן האניגמה הגרמני, שקלטו והצליחו לפענח לראשונה. הגרמנים הפולשים נתקלו בהתנגדות רבה של כוחות מעטים, שכללו כוחות גרילה מקומיים. בעלות הברית נכנעו לאחר כעשרה ימי לחימה, תוך שהסבו אבדות כבדות לגרמנים. הייתה לכך השפעה משמעותית על מהלך המאורעות של מלחמת העולם השנייה, כי הגרמנים בחנו מחדש את דוקטרינת הכוחות המוטסים. לאור האבדות הכבדות, שלל היטלר מבצעים גדולים נוספים כאלה. הוא ביטל את השימוש המסיבי שייעד לחיל המוטס, במערכה הקרובה בברית המועצות. עבור המשנה שלו, הרמן גרינג, האבדות הכבדות בכרתים התווספו לחדשות מרות נוספות, אשר ערערו את מעמדו הפוליטי. ערב הפלישה לברית המועצות, ביוני 1941, הוא נותר עם אלפי מטוסים פחות מהתכנון המקורי ולחלוטין ללא כוחות מוטסים, שנועדו גם להפוך לבסיס תמיכה פוליטית מרכזי בו. הוא כתב, בתאריך ערב תשעה באב שנת 1941, את הפקודה לריינהארד היידריך להתחיל ב''פיתרון הסופי'', שבמסגרתו שונעו היהודים מרחבי אירופה היישר אל תאי הגאזים. בעלות הברית ניסו גם הן את כוחן, בעקבות הגרמנים, בהפעלת כוחות מוטסים בהיקף גדול, אך גם הן כשלו, מאותן הסיבות של בעיות שינוע וחשיפה מודיעינית. 


1.7.2021

שואה ותעופה - חלק ג', פרק 20 - הקירקס המעופף


עבור רבים, המושג ''אייס'' הוא הזכור ביותר ממלחמת העולם הראשונה. האייסים היו בכירי הטייסים בכל מדינה אשר הפילו לפחות 5 מטוסים בקרבות אויר. ממשלותיהם טיפחו אותם לצורך העלאת המורל, והאזרחים העריצו אותם בזכות אומץ ליבם, התמדתם וכישרונם. העיתונות הנציחה אותם כאבירי השחקים.

באף מדינה לא הייתה דמות האייס פופולארית יותר מאשר בגרמניה. בתחילת המלחמה הושקעו מרבית משאבי הצבא, תוך תמיכה נלהבת של הציבור, בפיתוח הצפלין. במהלך המלחמה, לאחר שהתבררו יתרונותיו של המטוס ככלי נשק, הצטרכה ממשלת גרמניה להסיט את תשומת הלב הציבורית מהצפלינים, והשתמשה באייסים לצורך כך. הם תוארו בתיקשורת כאבירים מודרנייים, שגילמו את אידיאל הלוחם הגרמני. העיטור הצבאי הגבוה ביותר, ''פור לה מריט'', הוענק לרבים מהם. במותם נערכה להם הלוויה מלכותית. הציבור העריץ אותם, בין היתר כיוון שרובם היו בני המעמד הבינוני. הם כיכבו ביומני הקולנוע ובעיתונות. חלקם אף זכו לספר ביוגרפי פופולרי.

האפשרות לקבל את התואר ''אייס'' הייתה תמריץ חזק לטייסים. לאחר שקיבלו את התואר הנכסף, המדליות והיוקרה הנוספים דחפו אותם להמשיך  בקריירת הטיס. הצד השלילי היה שרבים מהם מתו, במהלך קרב אויר או בתאונות טיסה שהיו שכיחות מאד באותם ימים. זאת כיוון שהמטוסים היו בלתי אמינים ובנוסף גם ניסיון הטיסה היה מועט. היה צורך להפוך אותם לדמויות מיתולוגיות לא בעיני הציבור בלבד, אלא גם בעיני עצמם, כדי שיוכלו להתמודד בשיגרה עם המוות שצפוי להם בקרוב.

''הקירקס המעופף'' היה להק מטוסי קרב שהקים הצבא הגרמני במטרה להתמודד מול העליונות האוויריות של בעלות הברית. זהו כנראה להק מטוסי הקרב המפורסם ביותר בהיסטוריה. מפקדו, מנפרד ריכטהופן ''הברון האדום'', הוא אחד הטייסים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. אין חובב תעופה בעולם שאינו מכיר לפרטים את עלילותיא, ובמשך השנים הולך ומתעצם זיכרו. הוא וחבריו הפכו לאייקון מרכזי בתולדות התעופה.

מעטים יודעים כי הקירקס המעופף היה החממה שבה צמחו מנהיגיו של המשטר הנאצי ותפישת העולם הנאצית. זה המקום בו התרחש המפץ הגדול שיצר את תגובת השרשרת שהובילה ישירות למלחמת העולם השנייה ולשואת יהודי אירופה. המשנה להיטלר, הרמן גרינג, היה יורשו של ריכטהופן בתפקיד מפקד הלהק. גרינג וחבריו לא קיבלו את הסכם הכניעה שחתמה ממשלתם בנובמבר 1918. הכניעה לא באה בחשבון, למי שהתעמולה טיפחה כסופרמנים. בנאום הפרידה שלו לחבריו הבטיח להם גרינג כי ''יומנו עוד ישוב''. הם ריסקו את מטוסי הקרב החדישים שלהם, למרות שההסכם חייב להעביר אותם לבעלות הברית.

סרטים אחדים, שהותאמו להנחיה להדריך את הצופים בנושאים מסוימים, הוזמנו על ידי המדינה הנאצית טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. החשוב ביותר בקטגוריה זאת היה סרט התעופה ''פור לה מריט'' (1938), שנוצר על ידי קרל ריטר, הקולנוען הבכיר של השלטון, אשר היה גם הוא טייס קרב מהולל במלחמת העולם הראשונה.  הסרט היה  אירוע תרבותי מכונן, כי במסגרתו שוכתבה, באופן רשמי למעשה, כל ההיסטוריה הגרמנית מאז שלהי מלחמת העולם הראשונה ועד עליית היטלר לשלטון, באופן שתואם את האידיאולוגיה הנאצית. הסרט עוסק בקבוצת טייסי קרב לשעבר, אשר על פי מאפיינים ביוגרפיים והיסטוריים בולטים הם מהקירקס המעופף. בראשם עומד מפקד הטייסת, שדמותו מעוצבת על פי הביוגרפיה של הרמן גרינג. בחצי הראשון של הסרט יש בעיקר קרבות אויר. בחצי השני, לאחר המלחמה, הוא מנהיג את אנשיו למרי נגד שלטון הכיבוש ודמוקרטית ויימאר, שהוא בז לה בפומבי, בעיקר עקב יחסה לחיילים המשוחררים. מתוך תלאות הקיום הטייסים מצטרפים למפלגה הנאצית הקטנה. מאבקם מצליח והיטלר עולה לשלטון. בסוף הסרט רואים את חיל האוויר הגרמני החדש, שהם הפכו למפקדיו. 

הסרט מתאר את הפוליטיקה האזרחית כהמשך של המלחמה בדרכים אחרות, וסצנות של הפרות חוק מוצגות בו כבלתי נמנעות, עקב שלטון השמאל המושחת. הסרט הוגדר כ''הסרט הנאצי הטהור ביותר''. בהקרנת הבכורה שלו בברלין, בדצמבר 1938, צפו בו היטלר, גרינג וגבלס, עם קרל ריטר לצידם. מחוץ לאולם הקולנוע עמד משמר כבוד של חיילים ותיקים. מלבד ההצלחה הפוליטית, הקופתית והאמנותית הגדולה, הסרט זכה גם להמלצת צפיה לנוער, וצפו בו מיליוני נערים במסגרת הקרנות החובה שנערכו ל''היטלר יונגד''. 

המפלגה הנאצית השולית קיבלה לשורותיה, עם הצטרפותו של הרמן גרינג, את דמות איש הצבא שהיה אולי הבכיר ביותר בגרמניה, למרות גילו הצעיר ודרגתו הזוטרה. הוא הביא עימו את חבריו ובראשם ארנסט אודט, והקים עימם את הלופטוואפה, שהיה עמוד התווך של הצבא הנאצי. רודולף הס, טייס בקירקס המעופף לקראת סוף המלחמה, הפך לסגנו השני של היטלר וניסה, באמצעות טיסה חשאית, להביא להסכם שלום בין אנגליה לגרמניה בלי ידיעת ההנהגה הנאצית. ארתור גרייזר, מפקד טייסת בצי הגרמני, שהצטרף כנראה לקירקס המעופף בימיו האחרונים, היה נאצי קנאי שחירחורי המלחמה שלו כראש עירית דאנציג בפולין גרמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. במלחמה הוא היה מושל חבל לודז' ויצר שם את המודלים למדיניות הכיבוש והנישול הנאצית ולהשמדת היהודים ברייך השלישי כולו. ריינהארד היידריך הצעיר יותר, מתכנן הפיתרון הסופי, שילב בין הקריירה שלו כסגן מפקד האס.אס לזאת של טייס קרב. לכולם מוקדשים פרקים בספר ''שואה ותעופה''. פרק נוסף בספר עוסק בהשפעתו הרבה של ספורט הדאייה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה על תחיית הלאומנות והתעוררות הנאציזם. בכירי הדואים והחברים במועדוני הדאייה היו טייסים ואנשי צוות ממלחמת העולם הראשונה. הם הפכו לעמוד השידרה של הלופטוואפה לאחר הקמתו.

המשטר הנאצי כולו התנהל על פי הדפוסים שהתעצבו בקירקס המעופף. אדולף היטלר התעצב כפטריוט צעיר ברוח התעמולה הצבאית שהיללה את אבירי השחקים. הוא בוודאי חיפש את קירבת הטייסים כשהתחיל בפעילות פוליטית. הוא הבין את הפוטנציאל והמשמעות הפוליטית שיש ביכולתם לספק. הוא הפך את המפלגה הנאצית למי שמזוהה בציבור עם התעופה. לא זאת בלבד שהוא הבטיח תקציבי ענק להקמתם המחודשת של התעשייה האוויריות וחיל האוויר הגרמנים, תוך קריאת תגר על הסכמי וורסאיי. דמות הטייס המחושל כסופרמן הניטשאי העממי הפכה למודל האדם הארי. טקטיקת הלוחמה הפשוטה והיעילה אך חסרת הרחמים של הקירקס המעופף הפכה לטקטיקת הפוליטיקה הנאצית ולשיטת מלחמת הבזק שבה השתמש הצבא הנאצי.   

הטיסה נתפסת באופן אוטומטי בתת התודעה באופן חיובי. לכן כל מי שטס נתפס באופן אוטומטי כאדם חיובי, אמיץ, קומוניקטיבי, בעל תפישת עולם רחבה, בעל מעוף. אדולף היטלר ניהל את מסע הבחירות שלו כקוסם מיתי, שמתווך בין המדיום האוירי לארצי, בין הטייסים המהוללים לעם הפשוט. הוא דילג מעיר לעיר במטוס. בכל נאום הוא הדגיש את תיאורית הקונספירציה לפיה גרמניה נכנעה לא בשדה הקרב, אלא באשמת הפוליטיקאים. המטוס שבו הוא טס הפך להיות בעל משמעות בפני עצמו. המדיום הפך למסר. כך ניצח היטלר בבחירות ועלה לשלטון באופן דמוקרטי. לני ריפנשטאל הנציחה את הפופולאריות העצומה שצברו טיסותיו של היטלר בסירטה ''ניצחון הרצון'', שנפתח בדקות ארוכות שבהן נראה צל מטוסו עובר בלי הפסקה על פני אדמת גרמניה. באמצעות ''הסדר האוירי'' הותוותה תרבות הניהול הנאצית, שהחליפה את עין האלוהים השמיימית בדיקטטורה עוצמת עין.  

הסמל המובהק של המודרניזם  הטוטליטרי המיתי בגרמניה הנאצית היה המטוס. בחזית התעמולה והתרבות הפופולרית נמצאו סרטי הקולנוע, שהיה המדיום האהוב על אדולף היטלר ויוזף גבלס שר התעמולה. הם פיקחו מקרוב על עשייתם. אופ''א, תאגיד אולפני הקולנוע המולאם, הרבה בהפקת סרטי תעופה בסגנון הנאצי, עם דרגה גבוהה של עיצוב מחדש של המציאות. המטוס השתלב, בזכות קווי המתאר ההרמוניים הבולטים,  כאייקון מיתי בקולנוע עוד מראשיתו. הוא הפך לסמל המרכזי בסרטיו של קרל ריטר. ריטר, שהיה גם מדריך טיסה, פיתח את נושא התעופה עוד ועוד, במעגלים מתרחבים. דגמי מטוסים שונים מככבים בסרטיו הראשונים, יחד עם צוותי האויר יחידי הסגולה שלהם. במעגל השני מופיעים בסרטיו צוותי הקרקע הגדולים, המקצועיים והמגוונים שפועלים בשדות התעופה. במעגל השלישי נמצאת חזית העורף הרחבה, אשר בה חיים יקיריהם של צוותי האויר יחד עם כלל האזרחים, מגויסים כולם למאמצי ההגנה האוירית. במעגל רחב עוד יותר נמצאים חזיתות הלחימה  בגבולותיה השונים של גרמניה. במעגל הרחב ביותר נמצא העולם כולו, שהוא מרחב המחיה הגרמני המלא, אשר מתגלה לציבור באמצעות סרטים אקזוטיים אודות טייסים שהם שילוב של חוקרים והרפתקנים. נמצאה, בדרך זאת, מתכונת מושלמת לבניית החברה הגרמנית החדשה.



30.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 19 - האנה רייטש הטייסת של היטלר


השימוש בפתגם ''חפשו את האישה'' בחקר ההיסטוריה רווח בביוגרפיות של מנהיגים שונים, בעיקר עריצים, כאשר החוקרים מצביעים על התפקידים שמילאו נשותיהם בעלייתן ונפילתן של מדינות שונות. החיפוש אחר האישה מאחורי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מוביל את החוקר אל אישה אחת, שיותר מכל אישה אחרת השפיעה על גורל משטר זה. האישה היא האנה רייטש, אשר דמותה והקריירה שלה כטייסת ניסוי שימשו כמקור השראה ונדבך חיוני עבור המשטר.

האנה רייטש [1912-1979] התחילה את פעילותה כטייסת דאונים מצטיינת. היא שברה כארבעים שיאי עולם בענף הדאייה, במהלך קריירה ממושכת מאד של כחמישים שנה בענף זה, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. במקביל לקריירת הדאייה היא הפכה לטייסת ניסוי של מטוסי קרב נאציים, לפני ובמהלך המלחמה, בין היתר של מטוסי הקרב המתקדמים והחשובים ביותר.

האוטוביוגרפיה שלה, ''הטיסה היא חיי'', שעליה מבוסס במלואו פרק זה בספר ''שואה ותעופה'', מלאה בתיאורי טיסה מרתקים וייחודיים, שמעידים על כישוריה כטייסת. רייטש מרחיבה בתיאור חוויותיה בעת הטיסות ולאהבת הטיסה מוקדש רוב הספר. אך במקביל לומדים על נאמנותה העיוורת להיטלר ולמשטר הנאצי, אשר סיפקו לה את האפשרות לממש את אהבת הטיסה. האנטישמיות הגזענית המופגנת בגרמניה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהווי החיים היומיומי שלה, אינה זוכה בספר להתייחסות כלשהיא, לכן אפשר להבין מכך שהיא תמכה בה.

רייטש הפכה בהדרגה לאחד מעמודי התווך של המשטר, כיוון שתעמולת הישגי התעופה הגרמניים הייתה חלק בלתי נפרד מהדיקטטורה האווירית הנאצית. כאישה טייסת היא הפכה לאחד מסמלי התעמולה הבולטים ביותר ונסעה לסיורים בינלאומיים רבים כטייסת מפגנים, על מנת לטפח קשרי חוץ.

האנה רייטש הייתה דמות נערית נמוכה ורזה, בעלת מראה פנים והופעה נאים אך שכיחים בתוויהם. היא היתה חשובה ומפורסמת הרבה יותר מאשר כל טייסת אחרת בעולם, כולל אמליה ארהרט האמריקנית שזכורה היטב מאותה תקופה. ארהרט הייתה כוכבת תיקשורת עולמית ולמעשה הכתיבה את סדר היום התיקשורתי העולמי בטיסותיה הנועזות. לאחר שארהרט נעלמה באוקיאנוס השקט, בעת טיסה בשנת 1937, נותר חלל ריק. רייטש הפכה עקב זאת לטייסת, אולי גם האישה, המפורסמת ביותר בעולם.

למרות שהשתייכה למפלגה הנאצית, שהיתה ימנית ושמרנית בדעותיה כלפי הנשים, היא הייתה בהתנהגותה דעתנית, שוברת מוסכמות, מעוררת השראה ויוצרת מחלוקת. היא הייתה דמות אישה גדולה מהחיים, אשר שאפה למימוש עצמי מלא ולפריצה מעבר למגבלות. במידה מסוימת היא נסחפה מתוך כך ברוב התלהבות במסלול מהיר מידי שהפך להרסני עבורה. היא נחרתה באופן זה בזיכרון ההיסטורי.

האנה רייטש השפיעה על דעת הקהל העולמית הליברלית, על הציבור הגרמני ועל הצמרת הנאצית הפנאטית גם יחד. היא אחזה במקל בשתי קצותיו. מצד אחד זכתה להכרה והוקרה בינלאומית כשגרירה להמונים של עולם התעופה. במקביל היא היתה בחוד החנית של פיתוח כלי הנשק הסודיים בצבא הנאצי. היה זה שילוב יוצא דופן שלא היה לו אח ורע בגרמניה הנאצית, אשר שהציב אותה בעמדת שליטה מצוינת של אפשרות לרשת את מקומו של היטלר, יחד עם בן זוגה מפקד הלופטוואפה ריטר וון-גריים, מחליפו של הרמן גרינג בשלהי המלחמה.

יותר מכל פרט ביוגראפי אחר, משמעותית היא העובדה שהקריירה האישית שלה שיקפה בדייקנות את כל קורות הרייך השלישי: בתחילת דרכה, בראשית שנות ה-1930, היא הייתה תלמידתם האישית וידידתם של אחדים מאבות ספורט הדאייה בגרמניה, ספורט שהיה החוליה המקשרת בין התעופה הצבאית של מלחמת העולם הראשונה לתעשייה האווירית הענקית וחיל האוויר שהקימו הנאציזם. בהמשך הקריירה, בסוף שנות ה-1930, היא הפכה לטייסת ניסוי מצטיינת של ארנסט אודט, ראש מחלקת הפיתוח של הלופטוואפה, בתקופה של הקמת והתעצמות הלופטוואפה. בתחילת שנות ה-1940, בשיא המלחמה, היא הייתה מעורבת בפרוייקטים תעופתיים שאפתנים אחדים שנועדו למוטט את בעלות הברית. לקראת סוף המלחמה, כשגרמניה הנאצית קרסה, היא הקימה את טייסת המתאבדים הנאצית, במטרה להשתמש בטייסים כדי להטיס פצצות מונחות. היא ערכה את הטיסה האחרונה אל הבונקר של היטלר בברלין בימים האחרונים של המלחמה והייתה לאחת העדות הבודדות לימיו האחרונים. לאחר המלחמה היא הפכה למושא הערצה של הניאו-נאצים, שהטיסה האחרונה שלה לברלין הייתה המפתח לתיאורית הקונספירציה שלהם, אודות הישרדותו של היטלר. למרות שנותרה אוהדת מוצהרת של הרייך השלישי לאחר המלחמה, פעילותה הבינלאומית בענף הדאייה יצרה עבורה קשרים עם מנהיגי תבל, דבר שתרם רבות לשיקום מעמדה הבינלאומי של גרמניה.

מכיוון שבמובנים רבים הייתה רייטש דמות מופת של אישה גדולה מהחיים, טייסת אמיצת לב שבזכות עוז רוחה נפתחו אפיקים חדשים בתעופה, מהווה האוטוביוגרפיה אתגר בפני הגישה הביקורתית כלפי הנאציזם. הפיתרון לחידת דמותה נמצא במכלול הסיבות החברתיות לעליית הנאציזם. היא לא הייתה פנאטית. כמו רוב אזרחי גרמניה היא התלבטה לגבי ההזדהות המלאה עם המשטר. לא ברור אם אירועים בולטים שהיו צריכים לשמש כתמרורי אזהרה אישיים כמו תורת הגזע וחוקי נירנברג, הפרת חוקי וורסאיי וכיבוש צ'כוסלובקיה, ליל הבדולח והפיתרון הסופי, היו חלק מתפישת עולמה האידיאולוגית, או שהיא ראתה בהם ''הכרח'' בלבד. היא הייתה שייכת ל''דור המדינה'' של המשטר הנאצי. התפתחותה האישית כאדם וכטייסת היתה כרוכה בהתפתחות המשטר הנאצי. אהבת הטיסה השתלבה אצלה עם פטריוטיות גרמנית, הערצה להיטלר מנהיג האומה, יחד עם טובות ההנאה האישיות הרבות שנבעו מרוח ההתנדבות שלה למשימות מסוכנות. כטייסת ניסוי היא הייתה לכודה בתהליך שבו נותרו בחיים המעטים והטובים ביותר בלבד.

האנה רייטש כתבה את ''הטיסה היא חיי'' על פי סדר כרונולוגי. כל פרק מתאר שלב נוסף בחייה. כתוצאה מכך רייטש מתארת את הצד הטכני של כל טיסה חשובה. בנוסף, היא מתארת את הנוף, את רגשותיה ואת דעות הסובבים אותה. הסך הכל הוא מאד אישי וקשה להפרדה למרכיביו. מסיבה זאת כנראה רייטש לא זכתה עד כה לתשומת לב ראויה מצד חוקרי המשטר הנאצי. 

אפשר ללמוד על עולמה של רייטש מתוך הפרק בסיפרה שעוסק בשיחות עם היינריך הימלר מפקד האס.ס. רייטש ניהלה עימו, במהלך המלחמה, שתי שיחות ארוכות ביחידות. הראשונה שבהן הייתה מיד לאחר שהחלימה מהפציעה הקשה שנגרמה לה בשנת 1942, במהלך טיסת ניסוי במטוס ה''קומט''. מטוס הקומט היה מטוס רקטי מהיר מאד, מסוכן לטיסה, שנועד להמריא לגובה רב במהירות רבה מאד ולאחר מכן, באמצעות תמרוני דאיה, לתקוף מגבוה ובמהירות את מטוסי בעלות הברית. רייטש היתה טייסת הניסוי הראשית של הפרויקט. בעקבות תאונת הטיסה היא אושפזה בבית חולים למשך חדשים אחדים. 

הימלר שלח לה מכתבי איחולי החלמה רבים והיא  נסעה אליו על מנת להודות לו. היא התארחה אצלו למשך שעות רבות והתרשמה לחיוב מאופיו הידידותי ומהתעניינותו בעיצוב. היא הייתה כנה עימו וגילתה את דעתה שכמו רבים בגרמניה, היא אינה מסכימה עם צעדיו בשני תחומים מרכזיים: היחס לדת והיחס לנשים. הימלר השיב לה באריכות בשני הנושאים. הוא תקף את הדת הנוצרית על צביעותה, אך לא הצליח להשיב עניינית על טענותיה בדבר זכותו של כל אדם לחופש דתי. לגבי אי השיוויון לנשים בגרמניה הנאצית, שהתבטא בתעמולה של תפקיד האישה להוליד ילדים אריים, הוא טען שמדובר באי הבנה וסילוף של עמדותיו וכי הוא עומד להקים חיל של נשים קרביות, שיוכיח כי הוא חותר לשיוויון בין המינים. נושא היחס ליהודים כלל לא עלה בשיחה.

באוקטובר 1944 האנה רייטש שוחחה ביחידות עם היינריך הימלר אודות ''הפיתרון הסופי''. נודע לרייטש על הנושא באמצעות ידיד, לאחר שבעלות הברית שלחו חוברת מיוחדת לשגרירויות גרמניה ברחבי תבל, בה תוארו הפנים המזוויעות של גרמניה הנאצית.  הידיד פגש ברייטש במועדון הטייס בברלין. הוא זרק את החוברת על השולחן והטיח בפניה: ''אם את רוצה לדעת מה שקורה בגרמניה תיראי את זה!'' רייטש הציצה בחוברת, שתיארה את תאי הגאזים ושאלה בזעם: ''ואתה מאמין בזה? במלחמת העולם הראשונה תעמולת האויב תיארה את החייל הגרמני בכל הברבריות שניתן להעלות על הדעת. עכשיו זה הגיע לתאי גאזים!''

הידיד אמר כי דעתו דומה לשלה, אך ביקש ממנה בכל זאת לברר את הדבר אצל הימלר. רייטש התקשרה להימלר והשיגה אישור לבקר אותו במטה שלו בחזית המזרחית. כשהגיעה לשם הניחה את החוברת בפניו, ושאלה: ''מה אתה אומר על כך רייכספיהרר?'' הימלר הרים את החוברת ועילעל בדפים ואז, בלי שינוי בטון הדיבור הוא הרים את מבט, בחן אותה בשקט, ושאל: ''ואת מאמינה בזה, פראוליין האנה?'' רייטש ענתה: ''לא, כמובן שלא, אבל אתה חיב לעשות משהו נגד זה. אתה לא יכול לתת להם לפרסם זאת על גרמניה''. הימלר הניח את החוברת על השולחן, הביט בה פעם נוספת ואמר: ''את צודקת''.

רייטש הסתפקה בתשובה זאת וחזרה מיד לטיסות הניסוי שלה. לגבי הימלר היה, כנראה, בחוברת זאת גם משום תמרור אזהרה. הוא הבין כי הפיתרון הסופי, שנוהל בחשאיות רבה ביותר, התגלה לבעלות הברית. במקרה של תבוסת גרמניה הנאצית הוא יהיה לפיכך הראשון שאת ראשו הם יבקשו. הוא התחיל להאט את הפעלת מתקני ההשמדה ושלח חלק מהיהודים למחנות כדוגמת ברגן-בלזן, שם הם שהו בתנאים מחרידים עד לסוף המלחמה. מעטים מהם שרדו את השואה.



29.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 18 - הרופאים הנאצים


מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בנובמבר 1918, בסיומו של גל מגיפת שפעת בקרב החיילים. יתכן שההנהגה הפוליטית והצבאית הגרמנית ראתה במגיפה, שהפחיתה את מספר החיילים הכשרים בצורה דראסטית, את הגורם המרכזי שבעטיו יש להכריז על כניעה. המגיפה התעצמה ברחבי תבל לאחר המלחמה, וגרמה אבידות וסבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. מצב של חולשה הוא אופייני לתקופה של אחרי כל מלחמה. במקרה זה הוא גרם סבל במימדים שהאפילו על המלחמה עצמה. ההשפעות הצבאיות והחברתיות של המגיפה היו בהיקף עולמי. הן הביאו לחולשה כללית במערכת הפוליטית הבינלאומית. הסתרת המידע מהציבור לגבי היקפה ומשמעותה הצבאית של המגיפה, ההשפעה החברתית הקשה שלה, וסכנת ההסתבכות הפסיכיאטרית, היוו בית גידול מוצלח לעלית הימין הקיצוני והנאצים בגרמניה.

התמיכה בנאצים הגיעה לשיאה בקרב רופאי גרמניה. שלושה רבעים מהרופאים הגרמנים היו לחברים במפלגה הנאצית. לא הייתה אף קבוצה חברתית בגרמניה שהצטרפה אליהם בהיקף כה גדול. חלק נכבד מהם הצטרפו לאס-אס. המפלגה הנאצית הבטיחה רפורמות בתחום הבריאות, והרופאים ראו צורך בשינוי מיידי של המערכת הרפואית הארצית, כך שכלים חדשים כמו צילום רנטגן, ורישומים סטטיסטיים של כלל האוכלוסייה, יעזרו במניעת התפשטות מגיפות.

הרנטגן היה טכנולוגיה חדישה, שאיפשרה לכל אחד לקחת חלק בניסוי החברתי החדש של הנאצים. בצילומי הרנטגן יש שקיפות דומה לזאת של יסוד האויר. כרטיסיות סטטיסטיקה היו מרכיב נוסף ברפורמה במערכת הבריאות. המוטו החדש של הרופאים היה לשמור על מסמכים ומספרים. החל המיחשוב הרפואי של האוכלוסייה הגרמנית כולה. תורת הגזע נתפשה כמשלימה את הרפורמה במערכת הבריאות הציבורית בגרמניה. תורת הגזע הבטיחה התייעלות המערכת, הן על ידי חיסולם של חולים חסרי תקנה, והן על ידי סילוקם בכל דרך של מיעוטם שאינם נורדים, היהודים ויתר כהי העור, שהימצאותם בגרמניה לא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הבריאותיות החדשות והחמורות. ''המתת החסד'' ו''המתת היהודים'' השלימו זה את זה, במסגרת הרפואה הנאצית. הם שיקפו היטב את הסכיזופרניה הפוליטית הנאצית. הם היו כרוכים יחד תחת ערך העל של האדם העליון.

על פי גסטון בשלאר, באויר האינסופי מימדים נמחקים ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת. לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, הנפש נישאת הלאה בחוסר שליטה. להוטים לנסות את מציאות האויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו. בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות. התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעות מוסרית.

ב-30 לינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון, ברוב מכריע של העם הגרמני. היטלר הבטיח ''גרמניה בריאה'', והרופאים שלחו מכתב ברכה לקאנצלר החדש: ''הרופאים הגרמנים מתייצבים בעונג רב לשירות הפטריוטיזם, ונשבעים למלא חובתם בנאמנות מירבית, כמשרתי בריאות האומה''. סיסמתם הפכה להיות: ''לעבוד למען הפיהרר''. בתאריך 2 ליוני 1935 נפתח, בכפר ציורי בצפון גרמניה, בית הספר הנאצי להנהגה למקצועות הרפואה. הוכשרו בו רופאים ליישום חוקי תורת הגזע: התורשה, הרבייה, הבחירה, הישרדות החזקים. המשתתפים בקורסים היו רופאים מתחומים שונים, וכן אחיות. הם התגוררו בקסרקטינים כמו של חיילים, ועברו משטר הדרכה דומה לזה של חיילים. שיאו של כול קורס היו ההשבעות הטיקסיות בסיומו, בהן הכריזו התלמידים: ''אנו נהיה הגונים, נאמנים, וחברים רק לאחינו לדם, ולא לאף אחד אחר''. בית הספר הכשיר את מנהיגי הרפואה הנאצית לביצוע יעיל של המתות חסד, וכמובן גם לתפקידיהם במתקני ההשמדה ובמחנות הריכוז.

שטף חוקים שלל  מרופאים יהודים את זכויותיהם. תחילה נשלל רישומם במערכת הבריאות הגרמנית, מה שהיה בפועל גזר דין כלכלי. לאחר מכן הם נדרשו לתלות מגן-דויד על שלט המשרד, ולהשתמש בשם האמצעי ''ישראל'' כדי להזדהות כיהודי. הותר להם לטפל רק במטופלים יהודים. על כ-9,000 רופאים יהודים נכפה הרס. רובם עזבו את גרמניה. מעטים מאד הצליחו להתבסס מחדש. האיסור לעסוק במקצועם דחף רבים מהם למעשי ייאוש של התאבדות. אחרים נרצחו במתקני ההשמדה. מרפאות מבוססות ורווחיות של רופאים יהודים נתפשו בידי לא יהודים, והפכו ל''אריות'', כפי שזה נקרא.

בקרב רופאים נאצים רבים היו כאלה שרבים ממוריהם, תלמידיהם, עמיתיהם, חבריהם ואף בני משפחתם, היו יהודים. הרופאים, יותר מכל סקטור אחר באוכלוסיה, יכלו וידעו להעריך את רמתם השכלית והאנושית של היהודים ואת חשיבותם לגרמניה. הם הפכו לפושעים לכל דבר, כיוון שהם זכו לרווח ישיר עצום כשתפשו את מקום הרופאים היהודים הרבים.

דוקטר אויגן פישר היה ממייסדי תורת הגזע ומקים המכון הגנטי בברלין בשנת 1927. פישר היה לנאצים בתחום מדעי החיים מה שהיה קרל האושופר בתחום מדעי החברה. פישר איפשר לנאצים את מראית העין של לגיטימיות מדעית. כתביו של פישר שולבו ב''מיין קאמפף'', והוא צוטט על ידי היטלר ברבים מנאומיו, כבר הסמכא העולמי בנושא.

דוקטור קרל בראנדט היה רופאו האישי של היטלר, שהתבקש על ידו להפעיל את תוכנית ''המתת החסד'' בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. מה שהתחיל כפתרונות למצוקת אזרחים ספורים, הפך לתעשייה, במסגרתה נרצחו מאות אלפי חולים על בסיס שיפוט שטחי. השיטות והצוותים שהופעלו במסגרת תוכנית זאת הועברו במלחמה למתקני השמדת היהודים.

דוקטור יוזף מנגלה, שערך ניסויים בבני אדם, עמד במשך כשנתיים, כמעט מידי יום, על הרמפה באושוויץ וסיווג את המגיעים ל''ימין ושמאל'', על פי כשירותם לעבודה. הוא התגלמות המפלצת באדם, שהיא ההתפתחות הבלתי נמנעת של תורת הגזע.

לאחר המלחמה, בכירי הרפואה הנאצית נשפטו במה שנודע כ''משפט הרופאים'' בנירנברג, שהתנהל לאחר ''משפטי נירנברג'' הידועים יותר של בכירי הנאצים, ובאותו האולם. סך הכול עמדו למשפט 23 רופאים, שישה מהם מחיל האוויר הנאצי. שר הבריאות של הרייך, קונטי, התאבד לפני המשפט בתאו בנירנברג. במהלך המשפט נחשף ההיקף המלא של תפקיד הרופאים בשואה. התעוב כלפיהם הוביל לחקיקת חוקי נירנברג לאתיקה רפואית.

זה מה שאמר התובע הראשי במשפט טלפורד טיילור על אחריות הנאשמים: ''רופאים היו חלוצים שסללו את הדרך לשואה. הם הגדירו את 'הגזע היהודי', והם כתבו את הדוחות הגזעיים ששלחו יהודים למחנות ההשמדה. רופאים עמדו על הרציף באושוויץ ובחרו תאומים, גמדים ואחרים, לניסויים רפואיים. הם קרעו משפחות. כולם נאלצו להופיע בפני רופא. ילדים מתחת לגיל 14, כל הנשים וקשישים, נשלחו מיד לתאי הגזים. הבדיקה ארכה 2-3 שניות, ואז הצביע הרופא באגודלו. רופאים ישמו את מדיניות הגזע הפאנאטית של הנאצים, בין אם כמוציאם לפועל או כמוציאים להורג. רופאים קבעו את מינון הגז הקטלני.רופאים פיקחו על תהליך ההרג. רופאים פקדו על הפשטת הגופות ועל החיפוש אחר סתימות זהב בשיניים. רופאים היו אדוני החיים והמוות, שותפים באחריות לרצח מיליונים. חלקם היו אולי סדיסטים שהרגו ועינו למען ההנאה. אבל לא כולם רוצחים. הם לא אנשים נבערים. רובם רופאים מיומנים וחלקם מדענים נכבדים. שומה עלינו לקבוע בבהירות את הרעיונות והמניעים שהניעו את הנאשמים לנהוג בבני אדם כבנחותים מחיות. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שגרמו לזוועות אלה לא גוועו. לא ניתן להרגן בכוח הנשק. המחשבות המעוותות והתפישות המסולפות שהובילו למשפט לא התפתחו בבארים שכונתיים, אלא במוסדות מדעיים ידועי שם''.

פסק הדין במשפט הרופאים הנאצים ניתן בתאריך 20/8/1947. ההוצאה של שישה מהם להורג ובראנדט בראשם, בוצעה ב-2/6/1948. לא נראה כי התביעה הצליחה למצות את נושא הבהרת המניעים של הרופאים הנאצים. על אף ההוכחה הברורה לפשעיהם, הרי שלנוכח הקביעה הנחרצת לגבי האיכות של אישיותם ושפיותם, נותרו מניעיהם כתעלומה עד כה. בדומה למה שאירע לדמותו של רודולף הס, הפכו הרופאים הנאצים לאחד הסמלים של גרמניה הניאו הנאצית. גם הם הפכו לחידה שלא פוצחה. הדימיון האנושי לא הצליח לאחד את אישיותם עם מעלליהם והם נותרו כ''חידה מרתקת''. ההסבר היחיד הוא שהם הגיעו בכוח האויר כה גבוה, עד שמוחם התנהל ללא שליטה.

במשטר הנאצי היו שתי מערכות של הוצאה לפועל, היו שני סוגים של פקודות והוראות: ההוראה הרשמית והמקובלת, וההוראה האידיאולוגית והחריגה. המערכת הרשמית התנהגה על פי הנורמות המקובלות על החברה התרבותית, שלטון החוק, חופש הפרט, וכדומה. המערכת הבלתי רשמית הייתה התנדבותית, ולא הכירה באף נורמות או חוקים. היא הייתה שרירותית ובלתי מבוקרת, בלתי מסודרת. שתי המערכות חפפו, ופעלו הדדית זאת על זאת. משמעות הדבר היא שבמערכת הרשמית הנורמות הפכו בהדרגה חסרות תוקף, ובאותו זמן, במערכת הבלתי רשמית נבנה קוד חוקים נורמאלי למראה. כל מי שהיה מעונין לשפר את מעמדו ומצבו החברתי-כלכלי התנדב למערכת הבלתי רשמית. 

יוזף מנגלה היה התגלמות הרוע השטני של השלטון הנאצי. מצפונו של מנגלה פעל בתור מדען. הוא היה מדען שהצדיק את מה שהוא עשה במחשבה כי המטרה מקדשת את האמצעים. אישיותו המפוצלת היא סופו הפרטני של התהליך שהתחיל עם הדואליזם האידיאולוגי הנאצי, ונמשך עם פיצול מערכות ההוצאה לפועל במישטר. היעדר צלם האנוש הפך אצלו לוודאות היחידה. אירוני הדבר הוא כי בשעה שחוקרי הגנטיקה בימינו מנסים למצוא את הגן הגורם לסכיזופרניה, הסכיזופרנים המובהקים ביותר בתולדות האנושות היו חוקרי גנטיקה בעלי היגיינה פנימית פגאנית.



28.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 17 - אלברט ספיר ואדריכלות הריחוק


אלברט ספיר היה האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה חוד החנית של היטלר. בניגוד ליתר חבורת המנהיגים הפאנאטיים היה ספיר רציונאלי וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי.

ספיר היה ארכיטקט שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1930, לאחר ששמע את היטלר נואם בעצרת המונים. לאחר שביצע בהצלחה מספר משימות מקצועיות במשרדיו של רודולף הס, התמנה לארכיטקט הראשי של המפלגה הנאצית בשנת 1934.

השליחות הפוליטית והתשוקה לארכיטקטורה היו בלתי נפרדות אצל היטלר. שילוב זה התבטא אצלו עוד בשנת 1925, כאשר עיצב, כצייר חובב, שני מבנים מגלומאניים: כיפת הניצחון ושער הניצחון  בברלין. היה זה בזמן שהקריירה הפוליטית שלו הייתה בשפל. 

בתחילת השילטון הנאצי הפך ספיר, כארכיטקט הרישמי, לידידו הקרוב של היטלר וגיבש עימו את תפישתם האסתטית של הנאצים. בהקבלה לרופאים הנאציים בתחום מדעי החיים ולקרל האושופר בתחום מדעי החברה, עיצב ספיר את הסיגנון העיצובי הייחודי שאיפשר לנאצים ניראות תרבותית. הסגנון החזותי מוכר לכל, במידה רבה, דרך סרטיה הדוקומנטריים של לני ריפנשטאל. זאת גירסה מודרנית, בקווים עזים, של ניאו קלאסיציזם.

ספיר היה מי שתיעל, באמצעות השכלתו וכישוריו כארכיטקט, את דימוייו הראשוניים של היטלר למודל הפעולה הנאצי, במציאות של החברה המודרנית. הוא יצר בהשראתם תפאורה מגלומאנית עבור ההמון. בראשית הקריירה הוא עיצב את מצעדי ההמונים ומפגני הראווה. בהמשך הוא תיכנן את הבניינים, השדרות והערים, שהיו במוקד התעניינותו של היטלר.

היטלר העריך קירבת אמנים יותר מכל. הוא ראה באלברט ספיר את ידידו הקרוב ביותר, שסיפק לרעיונותיו המופשטים ביטוי מעשי מושלם, עיצובי, תיכנוני ואירגוני כאחד. בלעדיו לא היה חזונו מתגשם. הוא הכיר לו תודה בכל הזדמנות. ספיר קיבל מעון פרטי במתחם אוברזלצברג בהרי האלפים. היה זה ביטוי הוקרה ואות קירבה שחוץ ממנו רק גרינג, הימלר ומרטין בורמן זכו לו.

על פי ספיר, לפני פרוץ המלחמה היטלר נסחף בקדחת בניה, אשר סחפה את כל ראשי המשטר הנאצי ועירערה את איזונם הנפשי. הוא מתאר כיצד כל ראשי המחוזות היו עסוקים בהקמת מבני ציבור מפוארים, לרוב בסגנון ניאו קלאסי גרנדיוזי, שהיה סימן ההיכר של הנאצים. הם הגיעו לברלין עם תוכניות מפורטות ומפרטי בניה שדרשו חומרי גלם יקרים, כמו שיש ופלדה. מזימות המלחמה נרקחו, לדעתו, לצורך מימון הבנייה הציבורית  בגרמניה. 

במהלך המלחמה התמנה ספיר לשר החימוש. כישרונותיו בתחום האירגון הביאו להארכת המלחמה בשנתיים. הם נגעו במישרין לכל תחומי החיים בגרמניה וכללו את השימוש בעובדי כפיה. ספיר הפך כך לשליטה למעשה של גרמניה.

בפברואר 1942 תכנן ספיר מחדש את מבנה תעשיית הנשק. הוא יצר סכימה ספיראלית, שלפיה כל רכיב ביצור  מקבל מקום נפרד במדרג העולה. בתעשייה הגרמנית המסורתית כל מוצר יוצר על מלוא מרכיביו בבית חרושת אחד, על ידי בעלי מקצוע מומחים בכל התחומים. המעבר היה לתעשייה שבה כל מפעל מתמחה באחד הרכיבים והתמונה הסופית של המוצר מתקבלת רק בשלב ההרכבה. היתה זאת ראשיתה של התעשיה המודרנית שמוכרת כיום. האירגון מחדש הצליח מאד והביא לתפוקה הולכת וגוברת של כלי נשק.

ספיר מפרט בהקשר זה את תעשית המיסבים. כשנכנס לתפקידו, כל מפעל נשק היה אחראי ליצור כל הרכיבים הדרושים לו והיה מייצר את המיסבים בעצמו. לדוגמא, מיסבים למכוניות יוצרו במפעלי המכוניות, מיסבים למטוסים יוצר במפעלי המטוסים וכך הלאה. ספיר איגד את יצור המיסבים במפעל בודד, שהיה ממוקם בעיר אחת, נירנברג. מפעל זה יצר את כל המיסבים שנדרשו בתעשיות השונות. דוגמאות נוספות ליצור המתמחה היו מפעלי מחוונים וצגים. כך נעשה לגבי כל אחד מהרכיבים הרבים שנדרשים לצורך יצור כלי נשק טכנולוגי מודרני. הרכיבים השונים הרבים הגיעו למפעל המקורי לצורך הרכבה של המוצר הסופי.  

חולשתה של השיטה היתה ששיתוק אחת מחוליות היצור החשובות היתה מסוגלת לגרום לשיתוק כל התעשיה הגרמנית. ספיר טוען שבמידה ובעלות הברית היו ממקדות את ההפצצות האויריות שלהן במפעל המיסבים בנירנברג, הן היו מסוגלות להביא לסיום המלחמה בתוך שבועות אחדים. אך בעלות הברית לא ידעו כי זאת חוליה חלשה. הן ביצעו אלפי גיחות הפצצה, עם מאות אלפי טונות של פצצות, לעבר מפעלים רבים מאד שהיו מוכרים להם כמייצרים מוצרים מוגמרים, במקום להתמקד בחוליה החלשה. ספיר מוסיף כי הם היו צריכים לחזור ולהפציץ באורח שיטתי את אותו המפעל מידי שבועות אחדים, בלי לתת את הדעת לתוצאות כל גיחה נפרדת, על מנת לא לאפשר לו להשתקם. 

כאשר חילות האוויר המשותפים של בעלות הברית בריטניה וארצות-הברית התחילו בהפצצות מהאוויר, השפיע הדבר רבות על היצור התעשייתי הנאצי. מעבר לפגיעה הישירה ביצור התעשייתי ובמורל, הן הכריחו את הנאצים להקצות משאבים עצומים להגנה האווירית ולשיקום הנזקים. הפצצות מסיביות אלה נמשכו עד תום המלחמה והכריחו את ספיר להקדיש עבורם את מיטב מירצו. חיל ההגנה האוירית התעצם מאד והצטייד באלפי תותחים נגד מטוסים גדולים ומשוכללים, שנפרשו ברחבי גרמניה וצרכו משאבי עתק. שיקום הנזקים למבנים התבצע במהירות רבה, ביעילות ובזול. ספיר אירגן מלאי של חומרי גלם לבניה, כמו פלדה, אבנים ומלט, ליד גשרים חיוניים ומבנים חשובים נוספים. בדרך זאת, לאחר כל הפצצה שפגעה במבנה, היה צמוד למקום כל המלאי הנדרש של חומרי גלם לצורך שיקום מהיר. 

אלברט ספיר נדון במשפטי נירנברג לעשר שנות מאסר. לאחר שחררו הקים, יחד עם בניו, משרד אדריכלים יוקרתי ומשגשג. הוא כתב, בשבתו בכלא, את מסמך הוידוי המקיף ביותר על הרייך השלישי, שנכתב על ידי אדם מהצמרת הנאצית. סיפרו, ''בתוככי הרייך השלישי'', פורסם בשלהי שנות השישים של המאה העשרים והוא אבן הפינה לתיעוד התקופה.

הספר בנוי סביב הפער בין פנימי לחיצוני. הפנים היה קירבתו האישית להיטלר ושיתוף הפעולה האמנותי ההדוק ביניהם, המתוארים בפרקים רבים. ספיר הזין את הנפש האמנותית של היטלר באש התמיד של הארכיטקטורה הקלאסית. יחסיהם האישיים ההדוקים מצאו את ביטויים בספר בתיאורים מפורטים ביותר של חיי היום יום של היטלר.

בהיקף סימטרי כמעט מתואר החוץ. זאת הייתה פעילותו של ספיר כשר החימוש, שהתמקדה באחריות על כל הנושאים הטכניים והארגוניים הכרוכים בהתחמשות גרמניה. גם זאת תוך קשר הדוק עם היטלר, שהיתווה ואישר כל מהלך. בין נושאים אלה היו: אירגון התשתית הגרמנית לכלכלת מלחמה, ניהול היצור התעשייתי-צבאי, אחריות על פיתוח אמצעי לחימה חדישים ובמרכזם הטילים הבליסטיים, ההתמודדות מול הפצצות האוויר של בעלות הברית ויעוץ לגבי מהלכים צבאיים אסטרטגיים.

העיסוק בשני תחומים שונים יצר פער פסיכולוגי דרמטי, שספיר לא הצליח לגשר עליו. הפער היווה עבורו לגיטימציה מתמדת לתפישת ריחוק והינתקות מאשמה. ספיר בכל תיאוריו הוא כמי שצופה מרחוק במתרחש, אדיש ואובייקטיבי, בלתי מעורב, קר רוח גם כשהדברים נוגעים לעיקר. פער פסיכולוגי כזה, שנפוץ בחברה טכנוקרטית, היה קיים  אצל רוב המקורבים להיטלר. 

ספיר טען כי לא ידע על השואה, כתוצאה מאמצעי התיקשורת המשוכללים שעמדו לרשות היטלר, אשר הביאו לפקודות ישירות מהפיקוד העליון עד לרמת הביצוע, בכל גופי השלטון. לדבריו, נוצר מידור קיצוני, בו רק ההנהגה המצומצמת ביותר ידעה את כל המתרחש ואילו כל הכפופים להם והוא ביניהם, ידעו את אשר צוו לעשות בלבד.

אך הנאצים מעולם לא הסתירו את החזון הגזעני שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מינהליים ומעשיים. אי אפשר היה שלא להבין מהי מטרתם הסופית.


 

27.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 16 - מזכיר חיל-האויר של היטלר


ניקולאס וון-בילו היה לצידו של היטלר, כמזכיר חיל האויר, החל משנת 1937 עד לימיו האחרונים בבונקר בברלין ב-1945. הוא היה עד לכל תהפוכות הגורל שעבר היטלר ואחד האחרונים שראה אותו חי. הוא התחיל את תפקידו כטייס בן עשרים ותשע, שהומלץ לתפקיד על ידי גרינג. הוא היה עם היטלר בכל שלב משלבי תיכנון והתרחשות מלחמת העולם השנייה. יומנו הוא מקור מידע ראשון במעלה. וון-בילו היה צמוד להיטלר יום ולילה, יחד עם שני שלישיו הצבאיים האחרים, מצבא היבשה והצי והסגל המשרדי המצומצם. יומנו מתאר את כל האירועים מנקודת המבט של היטלר. הוא קובע שהיטלר עמד בראש הירארכית פיקוד כה נוקשה, עד שהמדינה הנאצית הייתה היטלר והיטלר היה המדינה הנאצית.

ניתן להבין מהיומן, שפורסם כספר, כי לפיתוח התעופה הצבאית היה עדיפות מרכזית אצל היטלר. הוא פעל במהלך המלחמה מתוך הנחה כי חיל האויר הגרמני יהיה הכוח אשר ינצח אותה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות בכל החזיתות, שהתנהלו תמיד על פי התפישה כי מטוס נאצי חדש יטה את פני המערכה, בדומה למה שהתרחש במלחמת העולם הראשונה. כך, לדוגמא, הקרב על בריטניה התחיל מיד לאחר שהמפציץ הבינוני המהיר יונקרס-88, שפיתוחו הושלם ערב המלחמה, הגיע בהיקף מספרי מספיק לטייסות. בדומה לכך, ה''M-109'' וה''שטוקה'' היו מטוסים שהקנו לגרמניה תחושת עליונות אוירית והביאו להחלטה על פתיחת מלחמת העולם השניה. 

לפולין היו טייסים מצוינים וחיל אויר גדול מאד. אך המטוסים הגרמניים היו מדור מתקדם יותר והכריעו בקלות את חיל האויר הפולני. הטייסים הפולנים שנמלטו לבריטניה הקימו טייסות עם מטוסי ספיטפייר, שהיו איכותיים יותר משל הגרמנים. בזכות תעוזתם ומיומנתם הם הכריעו את הקרב על בריטניה. 

תחושת העליונות האוירית נוצרה אצל מקבלי ההחלטות ובציבור הרחב על ידי שיח נרחב במכלול המושגים הכרוכים בעולם התעופה המתרחב בהתמדה, אשר עירערו את סדר היום השליו. הם כללו בתוכם גם הצדקה לתוקפנות של כל מי שהוא נישא מאחרים, על פי פילוסופית ''האדם העליון'' של ניטשה. תחושת העליונות חילחלה לכל הדרגים. היא פגמה בייחודו של היטלר והעניקה לו עילה אישית לצאת למלחמה, בנוסף לאיום המתמשך מחילות האויר של אויבי גרמניה, שהתעצמו גם הם במידה מפתיעה.  

וון-בילו מעניק תיאור מעמיק של המניעים לפלישות לפולין, צרפת, רוסיה ויתר מדינות אירופה. הוא מתאר כיצד הגיב היטלר להצטרפות ארה''ב למלחמה נגדו ובפרט להפצצות מהאוויר. נקודת המבט שלו היא פרו-נאצית מובהקת בשלבי המלחמה הראשונים ובפרט לגבי הפלישה לפולין, אותה הוא מתאר כתוצאה של התנכלות הפולנים למיעוט הגרמני במובלעת דאנציג. התלהבותו נמשכת עם הפלישות לנורבגיה, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן וצפון אפריקה. הפלישות מתוארות על ידו בסיפוק כאיש צבא, כהצלחות צבאיות שעצם הצלחתן מצדיקה אותן. התלהבותו דועכת לקראת הפלישה לברית המועצות ומאותו קטע ביומן הוא הולך ונעשה סקפטי לגבי היטלר ומדוכדך יותר ויותר לגבי גורל המלחמה וגרמניה.

עדותו של וון-בילו היא בעלת חשיבות מכרעת לתיאור מניעיו של היטלר בשלב המלחמה השני, כאשר היה ברור לו כי סדר הכוחות ומהלכי המלחמה מבטיחים ניצחון מכריע של בנות הברית ותבוסה מוחצת של גרמניה. הוא מסביר ומתאר בפרוט כיצד היטלר שם את מבטחו בפיתוח מטוס הקרב הסילוני.

המשפט שרווח במעגל הפיקוד של היטלר בשנת 1944 היה: ''מילת המפתח היא מטוסים''. המושג ''מטוסים'' הפך למדיום שהוא גם מסר, בדומה למושגי המפתח האחרים של הנאצים, שדגלו בסמנטיקה מקוצרת. הנאצים רצו להדביק את הפיגור בנושא משנת 1940, בה קיבל היטלר את ההחלטות להעניק עדיפות במשאבים לכוחות הקרקע לקראת הפלישה לרוסיה.

בשנת 1944 הייתה גרמניה מופצצת בלא הרף מהאוויר על ידי להקי מפציצים והיטלר היה עסוק בעיקר בנושא ההגנה האווירית. היה צורך דחוף במטוס ירוט מהיר שיבלום את המפציצים. מקביל היטלר צפה את הפלישה הקרובה של בעלות הברית לגרמניה. לכן הוא הורה לפתח גם לצרכי תקיפת כוחות קרקע את מטוס היירוט הסילוני מסרשמידט M-262, מטוס מהפכני קל וזריז, שהיה מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם וגולת הכותרת של התעשייה האוירית הנאצית. הוראה זאת עיכבה באורח קריטי את יצור המטוס, כיוון שהיה צורך להכניס בתכנונו שינויים משמעותיים, על מנת שיוכל לשאת פצצות כבדות תחת כנפיו. בתאריך 6 ליוני 1944, כשהיטלר היה ממוקד בעיקר בבעיות הטכניות שצצו במטוס, שהתחיל להיכנס למערכה במספרים גדולים, פלשו כוחות בעלות הברית לנורמנדיה והתחילו להתקדם קילומטר אחר קילומטר לעבר גרמניה. המטוס לא היה יעיל בסיוע לכוחות הקרקע, והשינויים התכנונים שנערכו בו הפחיתו מאד את יכולותיו גם בקרבות אויר. 

היטלר חיבב מאד את וון בילו והעריכו והפכו לידידו הצעיר. אין ספק כי הידידות גרמה לו להשקיע יותר בתחום התעופה. וון-בילו היה קרוב יותר להיטלר מאשר כל אדם אחר במהלך המלחמה, למעט מרטין בורמן מזכירו האישי. הוא היה קרוב הרבה יותר מאלברט ספיר, שנפגש עם היטלר לעיתים רחוקות בלבד ומגרינג, שכמעט ולא התראה עם היטלר מאז פרוץ המלחמה.

וון-בילו כותב כי התרשם מאישיות היטלר, ומכוחו לקבל החלטות נכונות, לעיתים רבות בניגוד לדעת המומחים. הוא הצטייר כאדם נחוש, בעל דחפים נורמאליים ובריאים, שהתגבר על יצריו מתוך דבקות במטרה. היטלר הפך גם לידיד המשפחה שלו, דוד חביב לילדיו. באותה נשימה הוא מאשר שההחלטה להשמיד את היהודים הייתה במרכז תוכניותיו של היטלר. זאת לא הייתה החלטה ספונטאנית. היא הייתה קימת בו בגירסה כזאת או אחרת מתחילת שלטונו.

לכן אישיותו של היטלר היא ההסבר העיקרי לשואה. הוא התיימר להיות טיפוס ''האדם האידיאולוגי'', בעל תסביכי איקארוס ונפוליון, שבכוח הישענות על אידיאולוגיה, המציא מחדש של ה''אני'' שלו. הכפייתיות, הדומה לזאת של חברי ארגוני הטרור הפונדמנטליסטים, חילחלה אל פיקודיו בכול הדרגים. כל טרוריסט הוא אדם חביב באופן פרטי, אך מה שהופך אותו מסתמי לבעל משמעות הוא האידיאולוגיה הנוקשה.

אחת התוצאות של הנוקשות האידיאולוגית לעומת החביבות הפרטית הייתה שבמשטר הנאצי הייתה ההפכפכנות תכונת אופי עיקרית. היטלר הצטיין בה עוד בעת כותבו את ''מיין קאמפף'' כתערובת של שחור ולבן, נקי ומלוכלך, והיא הפכה ל''סמל מסחרי'' שלו. הפכפכנות זאת חילחלה לכול דרגי הפיקוד והחברה ואיפשרה מוסר אישי כפול. וון-בילו יכול היה להיות ''ראש קטן'' בתחום אחד, ו''ראש גדול'' בתחום אחר, מבלי שיודה בפני עצמו בסתירה הפנימית. הוא הזדהה עם ההצלחה והתרחק מהכישלון, כל אימת שהדבר שירת את מעמדו. היתה זאת מורכבות אישית הדומה לדמותו של אודין, האל הבכיר במיתולוגיה הנורדית, שחוכמה וטירוף שכנו בו יחד.

ניתן להשוות את התוכניות להשמדת היהודים לפיתוח הצבאי של המטוסים, שהוא תחום מובהק של סטארט-אפ. בתחילה  היו אלה פרויקטים על הנייר, שקיבלו תקציבים ניסיוניים וחלקם התקדמו בדרך זאת שלב אחד. בודדים מהם הגיעו, בסופו של דבר, לכדי שימוש במלחמה. אך במידה והם נכנסו למערכה והצליחו, צברו תאוצה ויצרו שינוי ביחסי הכוחות. הם הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה ויצרו מציאות אסטרטגית חדשה, שהעניקה להם משאבים רבים נוספים והשראה לפעילויות תומכות מצד מגזרים אחרים. מה שנדמה, במבט לאחור, כתיכנון לפרטי פרטים של מנגנון משוכלל, נוצר בפועל שלב אחר שלב, בתהליך שיטתי אך הפכפך של ניסוי וטעייה.

כשלונות מפוארים של חילות אויר, שגרמו לתבוסות מדיניות קשות, הן תופעה רווחת בהיסטוריה של המאה ה-20. העימותים האויריים המכריעים מתרחשים במשך שעות או ימים ספורים, אך נדרשים שנים רבות והון עתק על מנת לבנות חיל אויר רציני. זאת בשעה שאין מידע וודאי לגבי עוצמת האויב. הפער בין ניצחון לכישלון הוא לרוב תוצאה של יתרון טכנולוגי זעיר. חשיבות מודיעין האויר היא מכרעת לגבי קיומה של כל מדינה. 


 

26.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 15 - ריינהארד היידריך מתכנן הפיתרון הסופי


היידריך היה המתכנן הראשי של השואה, מפקדו הישיר של אייכמן ויושב ראש ועידת ואנזה. הוא התחיל את הקריירה שלו כקצין במשטרה החשאית הנאצית, אשר הצליח להתקבל בגיל מבוגר יחסית גם לחיל האוויר ולהפוך במקביל לטייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס להיותו תליינו המרושע ביותר של היטלר, שראה בו את יורשו האפשרי. בתחילת המלחמה היה נמצא באופן קבוע על הקו בין הטייסת שלו בחזית למשרדיו בברלין. בתפקידו כמישנה להימלר הוא שלט בכול גופי המשטרה החשאית הגרמנית, ובראשם הגסטאפו. בנוסף לכך התמנה, בשלהי שנת 1941, גם למושל האכזרי של צ'כוסלובקיה, משרה שהצליח לבצע באמצעות דילוגים בקביעות בין ברלין לפראג במטוס קל שעמד לרשותו והטיס בעצמו.

למרות מצויינותו היה היידריך באופיו דל נפש ומתוסבך, גמגמן ועצבני, מהיר תגובה, חסר כישורים חברתיים, שחש כזאב בעדת זאבים. הוא ראה בציות לפקודה ערך עליון, ושילב זאת עם שיכרון כוח ותאוות קידום. הוא היה רדוף תעסוקה והצטיינות, בין היתר בשל הרקע היהודי שלו אשר שאף להסתיר. היו לו עיטורי גבורה בקרב יחד עם מדליות על הישגים ספורטיביים. בנוסף, הוא היה נגן כינור אובססיבי ואיש עט מוכשר שכתב טור קבוע במגזין חשוב. יוהרתו הייתה בעוכריו והוא חוסל בפראג במכונית הפתוחה בה נהג לנסוע, באביב שנת 1942.

היידריך הנער היה חבר באחת המיליציות הרבות שפעלו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 התגייס לצי. בתחילת הקריירה הצבאית שלו היה קצין איתות באוניות. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1931. הימלר ביקש ממנו להיות ראש המשרד שלו לענייני מודיעין באס-אס. באותה תקופה היה זה מנגנון בלתי משמעותי עדיין, והימלר התכונן להפכו לארגון מרכזי. היידריך הפך לשותפו. הם הצליחו וכאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933, האס-אס השתלט בהדרגה על המשטרה הגרמנית. בשנת 1935 גנרל היידריך הצעיר פיקד על כל תחומי השירות החשאי המשטרתי הענק בגרמניה הנאצית. היידריך ומשרדו היו כפופים רשמית להימלר. אך בפועל, מראשית שיתוף הפעולה, ביניהם הוא היה הדומיננטי יותר.

הוא רצה להתפתח ולהתקדם בתחומים נוספים. באותה שנה, באמצעות גרינג, הוא הועבר לחיל המילואים בחיל האויר ובבוא הזמן קיבל דרגת רב סרן. הוא סידר לעצמו הצבה בטייסת קרב מחוץ לברלין. עד תחילת מלחמת העולם השנייה הוא נעשה, למרות גילו, אחד הטייסים המצוינים בחיל האוויר הגרמני. את כישוריו כטייס רכש על ידי יציאה מביתו בקיץ בשעה ארבע לפנות בוקר, נהיגה במהירות גבוהה במכוניתו הרשמית לטייסת הקרב שלו ואימון של שעה אחר שעה, בטרם התעוררו האחרים. לאחר מכן חזר למשרד הביטחון המרכזי.

באישיותם של גרינג והיידריך היו קווים משותפים רבים, שאיפשרו שיתוף פעולה ביניהם. הם היו ראשי המנגנונים היוקרתיים ביותר שיצרו את הנאציזם הקיצוני, הלופטוואפה והאס-אס. שניהם היו רבי עוצמה והשפעה, אך חששו כל העת לאובדן יוקרתם ומעמדם. הם חתרו להנהגה משותפת והבינו שלצורך כך עליהם להרחיב את בסיס התמיכה העממי שלהם במפלגה, על ידי הקצנת עמדות בנושא מדיניות תורת הגזע והאנטישמיות. הדינאמיקה של היחסים ביניהם מילאה חלק חשוב ביצירת השואה. הקורא בין שורותיה הקצרות של הפקודה הידועה לשמצה מגרינג להיידריך, רואה כי התבססה על הבנות קודמות בין שני אנשים שחשבו ופעלו באופן דומה.

היידריך מילא תפקיד רב תחומי במערכה הקצרה נגד פולין. הוא רקח את המזימות המודיעיניות שקדמו לה, פיקד על יחידות הסער של האס-אס שהשתלטו באכזריות על האוכלוסייה בקווי החזית, הטיס מטוסי קרב בגיחות מבצעיות רבות ואירגן את ההוצאה לפועל של מדיניות תורת הגזע.

עבור היידריך, השינוי משלום למלחמה היה משמעותי גם כמומחה מספר אחד למנגנון המשטרה החשאית. בתאריך 27 לספטמבר 1939 חתם היטלר על הצו שהגדיר את משימות ''המשרד המרכזי לביטחון הרייך'' שהיידריך כיהן בראשו. המשרד שילב את הגסטאפו, המשטרה החשאית, ומערכת המודיעין של המפלגה הנאצית. היידריך הופיע לראשונה בעין הציבור הגרמני כדמות מרכזית, בעל תפקיד שווה-ערך לזה של שר בממשלה.

בתאריך 30 לינואר 1940 כינס היידריך ישיבת צוות ב''משרד המרכזי לביטחון הרייך''. אייכמן היה בישיבה היועץ הטכני הראשי. היידריך נתן הוראות חדות, מהירות וברורות, שיש לגרש עוד ארבע מאות אלף יהודים ממערב פולין, במשך זמן קצר ככל האפשר. הגירושים, מצעדי המוות וההרג ההמוני בירי, נכנסו מיד להילוך גבוה.

בספטמבר 1941 שלח היידריך, מיד לאחר שהתמנה למושל צ'כוסלובקיה, 60,000 יהודים לעמיתו ארתור גרייזר, מושל דרום מערב פולין. למשלוח קדם מכתב לגרייזר מאת היינריך הימלר, מפקדם המשותף: ''הפיהרר רוצה כי השטחים שסופחו לרייך יהיו נקיים ומטוהרים מיהודים, מוקדם ככל האפשר. כצעד ראשון אשתדל לשלוח השנה ככל שאוכל, את כל היהודים מהרייך הישן וארצות חסותו קודם כל אל הטריטוריות במזרח אשר צורפו ב-1939. באביב הקרוב הם ישלחו משם הלאה מזרחה לרוסיה''.

גרייזר הורה לטפל ב''צפיפות היתר''. הוא קיבל את הסכמת הימלר להשמדת כל היהודים שאינם מסוגלים לעבודות כפייה. פיקודיו התחילו לטפל בבעיה באמצעות ניסוי בהשמדה המונית על ידי משאיות גאז, במתקן בעיר חלמנו ליד לודז', שהפך למתקן ההשמדה ההמוני הראשון במסגרת הפיתרון הסופי.

היידריך המשיך להיות טייס פעיל. כמושל צ'כוסלובקיה, הוא התחיל בטיסות יוממות בין ברלין לפראג כל ארבעים ושמונה שעות, באמצעות שני מטוסים קלים שהועמדו לרשותו. לתאריך 20 לינואר 1942 הוא זימן את כל נציגי המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר, כדי להתוות את תוכנית ''הפיתרון הסופי''. בבוקר הועידה הוא טס מפראג לברלין, מרחק בן 280 הקילומטרים, בשעתיים בערך.

ההתקפה האווירית על פרל הארבור שבועות אחדים קודם לכן, שנחשבת כאחת הגדולות והמוצלחות בהיסטוריה, הייתה עבורו למקור השראה בדיוק בזמן הנכון. הייתה זאת הזדמנות מצוינת עבורו כטייס להתפאר ולאכוף את אישיותו. מטרתו העיקרית של היידריך בוועידה הייתה להבטיח את מחויבות הרשויות השונות בגרמניה  לגבי תוכנית הפיתרון הסופי. הסיבה השנייה הייתה רצונו להפגין את יהירותו.

בתחילת הישיבה הוא הזכיר את הסמכות שגרינג האציל לו והמשיך כי יש, במסגרת הפיתרון הסופי, להעביר את היהודים, ללא מגבלות גיאוגרפיות ותחת ניהול מתאים, אל יחידות עבודה במזרח. אלה שיהיו מסוגלים לעבוד יובלו בטורי צעידה ארוכים לעבודה. כתוצאה מכך חלק גדול מהם יתחסל מסיבות טבעיות. אלה שבסופו של דבר יישארו בחיים, יומתו לאחר תקופת עבודת פרך קצרה. 

מרבית הנוכחים בחדר הישיבה הסכימו לתוכניתו בלי פקפוק ובאמירת ''הן'' בלבד. הגדיל לעשות הנציג של משרד המשפטים, שהעביר את סמכויות הענישה של היהודים ממשרדו לידי היידריך. בכך איבדו היהודים כל משמעות מבחינת החוק. הישיבה בנוכחות היידריך ארכה תשע-עשרה דקות בלבד. לאחר מכן הוא עזב את המקום. הנוכחים הנותרים המשיכו לשוחח ולעבד את הפרטים.

ההתנקשות בחיי ריינהארד היידריך בפראג בוצעה בתאריך 27 למאי 1941 על ידי חוליה של המחתרת הצ'כית. היה זה ימים אחדים לפני קרב מידוויי,  הקרב האוירי-ימי  באוקינוס השקט בין ארצות הברית ליפן, שהיה נקודת מפנה חשובה נוספת במלחמה. עיקר פעילותו כמתכנן ''הפיתרון הסופי'' התרחשה במהלך חצי השנה שבין המתקפה היפנית בפרל הארבור לקרב מידוויי. 

היטלר והימלר קיבלו את הידיעה על חיסולו בפראג כפגיעה ישירה בהם. הם יזמו פעולת תגובה חסרת תקדים בהיקפה, אשר נקראה על שמו ''מבצע ריינהארד''הקמת מתקני ההשמדה בטרבלינקה, בלזץ, מיידנק וסוביבור, שהתקדמה עד אז באיטיות, צברה תאוצה מידית. נרצחו בהם רוב יהודי פולין, בין אביב לסתיו שנת 1942. 


 

24.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 14 - ארתור גרייזר מושל מערב פולין


במלחמת-העולם הראשונה היה ארתור גרייזר טייס וקצין בחיל האויר הגרמני. הוא הגיע לדרגת מפקד טייסת מטוסים. גרייזר שירת בלהק של הרמן גרינג בשלבי המלחמה האחרונים, כאשר ''הקירקס המעופף'' ריכז את שרידי הטייסות שעדיין נותרו כשירות לפעולה, לצורך פעילות מרוכזת בחזית המערבית. הוא זכה לצלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה, עיטור הפצועים ואותות כבוד נוספים.

מ-1919 עד 1921 השתייך לאחת ממיליציות החיילים המשוחררים שממשלת וויימאר החזיקה ונלחם בארצות הבאלטיות נגד החדירה הסובייטית.

בתחילת שנות ה-1920 גר בעיר הנמל דאנציג, כאחד מראשי מיליציה קיצונית. דאנציג הייתה עיר בשלטון משותף פולני-גרמני, בתוך מערב פולין.

גרייזר הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1928. הוא זכה ליוקרה מפלגתית רבה כראש העיר חם המזג של דאנציג, בין השנים 1935-1939.

במישרה זאת היה האחראי באופן ישיר למתחים המסלימים עם הרפובליקה הפולנית, שהיו העילה המרכזית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

בתום כיבוש פולין, באוקטובר 1939, סופחה מערב פולין לגרמניה הנאצית וחולקה לשתי נפות. גרייזר מונה לראש מינהל המפלגה ולמושל מטעם הרייך בחבל הדרומי, שבירתו העיר לודז'.

כגזען קיצוני, הוא יישם בהתלהבות תוכנית ''טיהור אתני'' שנועדה לסלק מהנפה בה משל את כל הפולנים ולישב בו גרמנים. סך הכול הוא החליף כ-600,000 פולנים אותם גירש, בכ-600,000 גרמנים אתניים.

מדיניותו האנטי-פולנית יושמה בתחומים שונים, כגון בהחרמת רכוש, בהגבלות בתחום החינוך והתרבות, בגירמון יתומים פולנים ובמסע נגד הדת הקתולית וכמריה.

הוצאות המוניות להורג היו לנורמה.

גרייזר הפך את הנפה בה שלט לדוגמא לנאציפיקציה ליתר האזורים ברחבי אירופה שנכבשו על ידי הנאצים. הנאציפיקציה ובהמשך גטו לודז' והשמדת היהודים, היו ראשונים מסוגם בשטחי פולין הכבושה. הם הפכו למציאות ולמודל לדפוס הפעולה בכל רחבי הרייך. זה היה המודל שעל פיו בוצע הפיתרון הסופי.

בלודז' פעל הגטו הגדול ביותר בפולין. תושביו הצדיקו את קיומם בעיני השלטון הנאצי בזכות התעשייה הענפה שעבדו בה, שתרמה למאמץ המלחמתי הגרמני.

למרות זאת גרייזר סירב להיענות לפניות לשפר את מנות המזון של היהודים בגטו ועמדתו האנטי-יהודית הקיצונית הדריכה את הפקידים הכפופים לו ברוח זו.

גרייזר היה פעיל בתיכנון השואה. בתחום שלטונו הוקם מתקן ההשמדה הראשון בחלמנו. במתקן נערכו ניסיונות רבים עד שהפך ליעיל. מאוחר יותר יושמו הלקחים מתפעולו בכל מתקני ההשמדה. במהלך המלחמה נרצחו במתקן זה כ 320,000- נפש, 98 אחוז מתוכם יהודים.

היהודים הראשונים שנשלחו לחלמנו הגיעו מצ'כוסלובקיה, בהוראת ריינהרד היידריך, המושל של מדינה זאת. 

גרייזר שיבח את אנשי היחידה הנאצית שהפעילו את המתקן. במכתב להימלר, במהלך מבצע ההשמדה, הוא הציע לנקוט באותה שיטה גם לגבי פולנים הנגועים בשחפת והמסכנים את בריאותם של הגרמנים.

גרייזר ידע לקבל את תמיכתם של המושכים בחוטים בלשכת הקנצלר בברלין. הוא היה הבולט והמשפיע מבין כול העשרות הרבות של מושלי הנפות, שהיו ברובם דמויות פלבאיות ואף מגוחכות. הוא השתייך לאליטה הצבאית יחד עם גרינג, הס והיידריך. בשנת 1942 הועלה לדרגת גנרל באס-אס. יתכן שסומן גם כיורשו של היידריך לאחר שזה חוסל.

גרייזר היה בסוף המלחמה קורבן לאינטריגות בין ראשי המשטר בברלין וקיבל פקודות סותרות בנוגע להגנת החבל מהסובייטים המתקרבים. כתוצאה מכך הוא נשלח לבוואריה. בסוף המלחמה הוא נתפס בידי האמריקנים בהרי האלפים והוסגר לפולין. הוא נשפט על פשעי מלחמה. הוא טען כי ביצע פקודות, אך העדויות הרבות נגדו הבהירו את אופיו ומניעיו. הוא הורשע בהשמדת עם וסעיפים נוספים, נידון למוות וניתלה בפומבי.

גרייזר הוא דוגמא מובהקת לעבריין נאצי, לאומן מיליטנטי מאזור הגבול, אשר פעל ללא רחם ומתוך שינאה. מבט בתמונתו מראה דימיון מדהים לגרינג, שהוא תוצאה של טיפוח לא פחות מאשר דימיון טבעי. כמו גרינג, היו לשניהם עיני כריש בהירות, גדולות, עזות, מימיות וקרות, קלסר פנים שמנמן אך תקיף, ואהבה למדים צבאיים מהודרים. הם היו דומים גם בקווי האופי: שאפתנות, קור רוח, אכזריות, תככנות, ויצר הסתכנות. שניהם היו חמדנים ואהבו חיי מותרות. מה שהציל אחדים מיהודי גטו לודז' הייתה רדיפת הבצע שלו.



22.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 13 - רודולף הס טייס הסולו

 

רודולף הס נולד וגדל באלכסנדריה שבמצרים. הוא הבין מגיל צעיר את קשר הברזל בין המיליטריזם לאימפריאליזם. הוא חלם שגרמניה תחקה את מודל ההתפשטות של האימפריה הבריטית, המבוססת על שילוב בין קידמה תעשייתית, עוצמה צבאית והתפשטות קולוניאלית. 

הס הצטיין כלוחם בחיל הרגלים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצע מספר פעמים, זכה לאותות גבורה, והתקדם לדרגת קצין זוטר. בשכבו בבית חולים לאחר אחת מפציעותיו, התלהב מסיפורי קרבות האוויר של אלופי הטיסה הגרמניים וביקש להתקבל לקורס טיס. הס סיים את הקורס באוקטובר 1918. הוא הצטרף לטייסת ''הקירקס המעופף'' בחזית המערבית. היה ברור כבר שהקיסרות הגרמנית הפסידה, ומצב הרוח של הטייסים היה ירוד. בכל זאת הוא טס טיסות מבצעיות והשתתף בקרבות האוויר האחרונים במלחמה.

כניעת גרמניה, שהתרחשה בניגוד כה גמור למצב הרוח המרומם של 1914, התקבלה אצלו באופן אישי ויצרה משבר נפשי. היא הביאה לחיסול כל תוכניותיו לעתיד. הוא חש את ההשפלה במלואה. הצטברו בו מרירות, תסכול, שנאה ותחושת נקם. הם מצאו את ביטויים בדברי מפקד הטייסת שלו, הרמן גרינג, שנאם לפני חייליו לאחר קבלת פקודת הכניעה: ''יומנו עוד יגיע!''

את השקפתו הפוליטית גיבש הפרופסור לגיאוגרפיה קרל האושופר, מורו וידידו באוניברסיטת מינכן, בה התחיל ללמוד לאחר המלחמה. בניו של האושופר, אלברט והיינץ, הפכו לחבריו הטובים של הס. לאלברט היו תארים מתקדמים בגיאוגרפיה ומשרה אקדמית בכירה באוניברסיטת ברלין. הם סייעו להס רבות בברלין בימים הקריטיים שלפני עליית היטלר לשלטון ומאוחר יותר במהלך השלטון הנאצי.

שתי דמויות נוספות שהשפיעו על הס באותה תקופה היו דיטריך אקרט, שהיה מורהו הרוחני של היטלר וארנסט רוהם, מפקד פלוגות הסער. דרכם הכיר את היטלר. הוא הצטרף למפלגה הנאצית במאי 1920, לאחר ששמע את היטלר נואם והתלהב ממנו. הס הוקסם מהמטמורפוזה שחזה בה. תוכן הנאום, שנע משנאת היהודים, דרך עליונות הגזע הארי ועד לתקומת גרמניה מחדש כמעצמה, ערב מאד לאוזניו. אין ספק, בהתבסס על אישיותו, כי הס הושפע גם מכוחותיו הסוגסטיביים של היטלר.

הס, שהיה החבר מספר 16 במפלגה הנאצית, החל לסייע בפעילות, כולל עזרה אישית להיטלר. היטלר העריך מאד את הס ואהב להסתובב עימו. הם היו צמד חמד. הס היה גבוה, גברי, ונמרץ, בעל פנים סגפניות ועיניים פאנאטיות, מאופק מאד לעומת היטלר, שהתעקש להיות מוקד תשומת הלב החברתית בכל מקום.

הוא החליט ללא היסוס להיענות להצעת היטלר להיות מזכירו הפוליטי. הוא האמין ביכולתו לשלב בין כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, וחשב שיוכל להפעיל השפעה בכיוונים שונים. הוא התאים לשמש כגשר בין העם לחוגי המשכילים ובמקביל בין המפלגה למוסדות השלטון. הנושא הפך לתחום התמחותו.

הס קישר בין רעיונות היטלר לאלה של האושופר. הוא העריך ששניהם ימצאו שפה משותפת. הוא הזמין את האושופר לנאום של היטלר וכך התחיל ביניהם קשר הדוק.

לאחר הפוטש במינכן בשנת 1923 הס נכלא יחד עם היטלר. בין הקירות העבים כתב היטלר את ''מיין קמפף''. המיסטיקן/גנרל/פרופסור האושופר ביקר אותם פעמים אחדות בכלא וניסח לספר את התשתית הרוחנית והמדעית. לאור העובדה שהיטלר היה חסר ניסיון בכתיבת ספרים, נראה כי האושופר והס היו שותפים מלאים לכתיבה, ולכל הפחות היו המוח מאחוריו.

הס היה מטבעו אידיאליסט נלהב חסר כישורים חברתיים וראה בדמות היטלר את שליחו החברתי. היטלר, לאחר שמינה את הס למזכירו האישי, היה יכול להתמסר להופעות בציבור. הס היה נושא באופן קבוע את דברי הפתיחה לפני נאומי היטלר. מעבר לכך הוא ניהל את המפלגה הנאצית ביום יום. הס הפך לאחד המשפיעים העיקריים על דרכה של המפלגה הנאצית ולדמות ''האידיאליסט'' שלה.

להס היה קלף חזק בו השתמש כדי לחזק את מעמדו במפלגה ולבטל את הבוז שרחשו לו בשל התרפסותו הגלויה כלפי היטלר. הוא נותר טייס פעיל, מה שהעניק לו בציבור יוקרה רבה.

הס המשיך להיות אחד הטייסים הגרמנים הפעילים הבודדים בשנות השפל בגרמניה לאחר המלחמה. היו לו משימות אחדות כטייס במסגרת ארגון מיליציה. הוא השתתף כטייס בדיכוי המרד הספרטאקיסטי בעמק הרוהר.

זמן מה לאחר טיסתו ההיסטורית של צ'רלס לינדברג מניו-יורק לפאריס בשנת 1927, תכנן הס טיסה מקבילה בכיוון ההפוך. לו הייתה הטיסה יוצאת אל הפועל, היא הייתה משווה את ערכו הפוליטי לזה של היטלר.

לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929 גרמניה נערכה לסיבוב בחירות נוסף. משמעות הבחירה הייתה ידועה: הפתק שישים האזרח יקבע אם גרמניה תציית להסכמי ורסאיי ותעמוד בפירעון החובות, או שתפנה עורף למעצמות ותפתח מדיניות עצמאית, כפי שרצו הנאצים. השמאל הפוליטי ארגן הפגנת ענק במינכן של ותיקי מלחמה. הס המריא במטוס קל צבוע סיסמאות נאציות וחג בגובה נמוך במעגלים במשך כשלוש שעות מעל ההמון, משבש ומסיח את דעת הקהל באמצעות רעש המדחף והטיסה הנמוכה. הרעש היה כה חזק שקולם של הנואמים לא נשמע. בסופו של דבר התפזרה ההפגנה בתחושת כישלון למארגנים. בבחירות שנערכו חודש לאחר מכן זינקה המפלגה הנאצית למקום השני ברייכסטאג, עם חמישית ממספר הבוחרים.

הס המשיך לשכלל את כישורי הטיסה שלו. בשנת 1932 הוא הגיע שני במרוץ האווירי הגרמני ''סביב פסגת הר הצוגשפיצה''. בשנת 1934 ניצח במרוץ היוקרתי.

במרכז עיסוקיו הפוליטיים בתקופת צמיחת המפלגה הנאצית עמדה שאלת כיוונה הכלכלי של המפלגה, סוציאליסטי או קפיטליסטי. להס לא היה ספק. הוא בא מרקע מסחרי וקפיטליסטי. המפלגה נצמדה לאילי ההון הגדולים, בעלי מפעלי התעשייה עתירת כוח העבודה הזול, ששעבדו את העם הגרמני. 

גרינג התחיל באותה עת להיות הדמות הבולטת והאהודה ביותר בפוליטיקה הגרמנית. לקואליציה הס-גרינג וחבריהם מהצבא, האקדמיה והכלכלה, לא הייתה בעיה להשליט את רצונה. קואליציה זאת הפכה לגורם המוביל במפלגה, שעמדה באותה עת להתפרק לגורמים. הם קישרו בין היטלר לאילי ההון והשיגו את המימון הדרוש להנעת גלגלי המפלגה. הם העניקו למפלגה את תדמיתה החדשה, הריאקציונרית. הם הבינו שהיטלר שולט בבסיס הכוח העממי הרחב של המפלגה ובשלב זה לא חתרו תחתיו בגלוי.

הס גרף את כל הקופה מתוצאות הבחירות בהן עלתה המפלגה הנאצית לשלטון. הוא תמרן את אנשיו לעמדות השליטה המרכזיות. בראשם היה עוזרו הזוטר הימלר, מפקד האס-אס, שהיה עד אותם ימים המשמר האישי המצומצם של היטלר. להימלר והס היו צרכים פסיכולוגים דומים במנהיג חזק ועניין בו יוכלו להשקיע את עצמם. שניהם דבקו במצע המפלגה האנטישמי, אנטי קומוניסטי ואנטי קתולי, אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני ובשליחותו של הגזע הנורדי הנעלה. להבדיל מהס המופנם היה הימלר חיה פוליטית נחושה ולקח על עצמו כל מטלה שהתבקש לה. הוא צירף את הס לאס-אס, כגנרל בדרגת כבוד. בהשראת הס הפך הימלר למטפח האזוטריזם הנאצי הרישמי.

היטלר הפיהרר מינה את רודולף הס לסגנו השני, יחד עם גרינג. מעמדו של הס כסגן הפיהרר כלל את התפקיד אותו מילא מאז 1925, כמזכירו של היטלר וראש הארגון המפלגתי. תפקידיו הוגדרו כהשגחה על כך שהמפלגה תמלא את המשימות שהוצבו לה על ידי הפיהרר, הצגת עמדת המפלגה בפני גופי המדינה ובשטח עשיית החוק, ודאגה לכך שתביעות הנאצים יהפכו למציאות. בנוסף לכך הוא תפקד גם כנציב על לתלונות הציבור.

למטרות אלה בנה הס אירגון שהקביל למשרדים הממשלתיים בברלין, ובמקרים מסוימים ביצע את משימותיהם מבחוץ. לדוגמא, ''משרד ריבנטרופ'' שהחזיק בברלין היה צל של משרד החוץ הרישמי והתחרה בו. לימים יהיה ריבנטרופ, בן טיפוחיו, לשר החוץ.

הס גילה עניין מיוחד בקשרי חוץ גם בשל ההיבט המודיעיני, וגם בשל מוצאו כגרמני מחו''ל. הוא חש אישית כמיצג האינטרסים של גרמניה בחו''ל. הוא וקרל האושופר מונו כנשיאי ארגון חוץ מיוחד נוסף, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. הס הקים באמצעות אירגון זה מנגנונים מודיעיניים בלעדיים מחוץ לגרמניה. כחבר הקבינט תרם תרומה מכרעת באמצעותם לקבלת ההחלטות על הפלישות לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, ופולין.

לענייני פנים היו להס משרדים לחוק ציבורי, אמנות, תרבות, עיתונות, תעסוקה, כספים, טכנולוגיה וארגון. סך הכול היו לו כעשרים משרדים עד 1939. לאימפריה הרחבה שלו העמיד בראש המנגנון את מרטין בורמן, לימים מזכירו האישי של היטלר. פעילותו המגוונת הייתה היסוד למנגנונים רבים שצמחו במהירות וקרש קפיצה לבכירים רבים במפלגה הנאצית.

הנושא המרכזי בו עסק היה ניסוחו מחדש של החוק הגרמני. זה היה קונספט של ''צדק מהפכני'' שנבע מהמשרד לענייני חוק שלו ומחץ את החוק המסורתי של רשויות המדינה. כך התאפשר להימלר ליצור את מדינת הטרור הסודית שעוצבה כמשולש: משטרה פוליטית – מחנות ריכוז – אס-אס, תוך עקיפת כל התהליכים החוקיים. זאת הייתה המגמה לפיה הימלר ניהל את מחנות הריכוז. סמכותו של הימלר נשענה על רצונו של היטלר. אולם היו אלה קציני החוק של רודולף הס אשר פרשו את החוק, על מנת שהימלר יוכל ליצור את המערכת.

היה להס משרד חשוב ל''בריאות הציבור'' עם שני משרדי משנה, האחד ל ל''חקר קרבת הדם'' והשני ל''מדיניות הגזע''.

במשרד לחקר קרבת דם הס יצר את המנגנונים, גייס את התומכים הנלהבים, ובעיקר הסיר את העכבות הרפואית בכך שבהדרגה הועברה האחריות האתית הרפואית מהרופא למדינה. זאת הייתה תחילתה של רפואה טוטליטארית, וככזאת תחילת התהליך שהסתיים באושוויץ, טרבלינקה ומחנות המוות האחרים. פקידיו יסדו את ''בתי המשפט לבריאות תורשתית'', אשר פסקו בסתר מי החייבים בעיקור. הוא היה בסוד כל הויכוחים הרפואיים, השיטות והתהליכים שנועדו לבדיקת המוצא המשפחתי כדי לגלות ''דם יהודי''.

במקביל, במשרד למדיניות הגזע הותוו קווים מנחים לנושא השאלה הקולוניאלית ורעיון הגזע. נייר העבודה עסק בעיקר ב''מנהיגות הראויה לעמים השונים''. מטרתו החשובה ביותר של הגזע הלבן הוגדרה: ''לתפקד כגזע אדונים''. רודולף הס החליט לטוס לאנגליה לבדו, על מנת להידבר בנדון עם וינסטון צ'רצ'יל. את ''המדיניות האנגלית'', שאליה התייחסו כבר היטלר והס ב''מיין קמפף'' כזאת שתשחרר את גרמניה לחיפוש מרחב המחיה במזרח, הוביל ריבנטרופ, שהיה לשגריר באנגליה בטרם מונה לתפקיד שר החוץ. היא שאפשרה את הפתיחה החגיגית של אולימפיאדת 1936 בברלין. הס ציפה למצוא באנגליה אנשים דומים לו בחשיבתם, המגלמים את הנפש האוירית המתנשאת, אשר חושבים על האימפריה הבריטית, כמו שהנאצים חשבו על רוסיה. אך בקרב רוב הפוליטיקאים האנגלים הייתה תחושה כזאת מהם והלאה. 

הס השתכנע בנחיצות רעיון טיסת השלום המפורסמת שלו לאנגליה, כיוון שמחווה דרמטית כזאת התאימה לאופיו הרומנטי והבלתי יציב. היא הייתה עשויה להעמיד אותו מחדש בשורה אחת עם היטלר, בבחינת: ''היטלר כבש את צרפת ואני עשיתי שלום עם אנגליה''. הס פעל בעיקר מתוך תחושת שכנוע עצמי. הוא חש שהוא ממלא את רצון הפיהרר, מבלי שדיבר איתו. הוא יביא שלום עם בריטניה, ימנע מלחמה בין שתי חזיתות, ויזכה ביוקרה אישית ובקידום לאחר שיחזור. לכל אלה לא היה בסיס במציאות. לא קדמו להם התייעצויות מקיפות, שיקול דעת ושיתוף פעולה בקבלת החלטות.

תחושת השכנוע העצמי שהייתה מרכזית בתהליך קבלת ההחלטות של הס, מבטלת את הצורך בהתעמקות בשאלה אם היו לו שותפי פעולה. מומחי טיסה טוענים כי שום טייס מקצועי לא היה מעז לטוס באזור כה צפוף בהגנת ראדאר ואש נגד מטוסים כמו שהיו חופי אנגליה באותם ימים. הס לא היה היסס בכל מקרה. הוא האמין בהשגחה העליונה, וככל שמידת הסיכון הייתה גבוהה יותר, כך התגמול נחשב רב יותר מבחינתו.

הוא המריא לטיסתו ביום שבת 10/5/1941. היטלר היה כאחוז טרוף ומופתע לחלוטין כשנודע לו דבר הטיסה. ההודעה שמסר לפירסום ברדיו הגרמני הייתה כדלקמן: ''חבר המפלגה הס, שנאסר עליו בפרוש על ידי הפיהרר להשתמש במטוס בגלל מחלה שהחריפה בשנים האחרונות, הצליח בניגוד לפקודה זאת להניח ידיו על מטוס לאחרונה. המכתב שהותיר אחריו מראה, למרבה הצער, סימנים של התפרעות נפשיות, שמצדיקות את החשש כי היה קורבן להזיות.'' לנוכח תגובתו זאת של היטלר אף גורם ממשל בכיר אנגלי לא הסכים לשוחח עימו והס נשלח לכלא מבודד. 

באנגליה שרטטו מומחים פסיכולוגייים את פרופיל אישיותו של הס. הוא תואר כבעל אישיות חיוורת, אופי מוסרי  מפוקפק, שבסביבתו החברתית נדבק לו הכינוי ''הגברת הראשונה של המדינה'' וכינויים נשיים אחרים. הס תואר על ידיהם כשלוו למדי, אך מעט בלתי מאוזן. הוא הפך והפך במוחו ביוזמתו עד שהפכה אצלו שיגעון לדבר אחד. הס השתמש בטיסה כדי לחזק את קווי האופי החלושים שלו. הוא שכנע עצמו כי גרמניה תנצח במלחמה, אך במחיר כבד ולאחר זמן רב. הוא חשב שלו רק יצליח לשכנע את העם האנגלי שיש בסיס לשלום, יביא לסיום המלחמה וימנע סבל בלתי נחוץ.

להס היו תקופות של עליות וירידות במצבו הנפשי. היו תקופות שהיה נורמאלי ככל שאפשר לצפות מאסיר בבידוד. כאשר נודע לו על ההידרדרות במצבה של גרמניה, ועל כך שהוא עתיד להישפט כפושע מלחמה, תקפו אותו מצבי רוח קודרים. היו לו התקפי חימה בהם צעק על עצמו והתקפי שכחה חמורים בהם שכח מה קרה לפני חמש דקות. כאשר זכרונו חזר אליו, הוא היה נתקף מחדש בהתקפי זעם, הזיות פרנואידיות שבמרכזן עמדו ''מזימות יהודיות'', הזניח את הופעתו החיצונית וערך ניסיונות התאבדות כושלים.

הס נשלח למשפט בנירנברג בתאריך 8/10/1945 וחווה ירידה דרסטית בתנאי קיומו. כאשר ביקר אותו הפסיכיאטר, הוא שכח כל פרט מחייו הקודמים. דומה שעם התאבדות היטלר נמחקה גם רוב אישיותו. היה צריך לומר לו היכן נולד. הס גילה עניין וניסה לשתף פעולה, אך ללא הצלחה. גם כשהפגישו אותו עם גרינג הוא לא נזכר במאומה. הוא לא זכר את הפוטש במינכן ולא את הטיסה לאנגליה. הפגישו אותו עם האושופר ושורת הנאצים הבכירים האחרים בכלא, אך לא הצליחו לעורר את זכרונו.

הפסיכיאטרים היו מאוחדים בדעותיהם כי בסיס האמנזיה היו נטיותיו ההיסטריות, שמקורן היה אולי בטראומות שחווה במלחמת העולם הראשונה ואולי קודם לכן, בילדותו ונעוריו. הפסיכיאטר שלו קבע: 1.הס שפוי ואחראי. 2. הס הוא טיפוס נוירוטי והיסטרי ביסודו. האמנזיה שלו נובעת מתערובת של אוטוסוגסטיה והיתחלות מודעת של אישיות היסטרית.

הס, בעל האישיות המפוצלת, נעשה עוד בחייו לאחד הסמלים לפיצול הגיאוגרפי של גרמניה. השילוב בין הפיצול האישי לגיאוגרפי מנע מדעת הקהל העולמית מלהוקיע כראוי את פשעי הנאצים. הוא נפטר בשנת 1987 בגיל 93 בכלא שפנדאו, לאחר שנים רבות של בריאות מידרדרת. נסיבות מותו, ככל הנראה בסימן התאבדות שסוף סוף הצליחה, הפכו לאירוע פוליטי במדורת ההבלים של התקשורת. מותו עורר תסיסה כללית בגרמניה, אשר הביאה בסופו של דבר לנפילת חומת ברלין, שלוש שנים אחר כך.



18.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 12 - הרמן גרינג קיסר האויר


הרמן גרינג היה טייס קרב מהולל, ''אייס'' עם עשרים ושתייים הפלות מטוסי אויב במלחמת העולם הראשונה. הוא היה יורשו בפיקוד של מנפרד פון ריכטהופן ''הברון האדום'', אולי גדול הטייסים מאז ומעולם, שנפל בקרב לאחר שלזכותו נרשמו כשלוש מאות הפלות של מטוסי בעלות הברית. הטייסת של ריכטהופן נקראה ''הקרקס המעופף'' והייתה יחידת העילית של חיל האויר והצבא הגרמני.

הסעיף בהסכמי ורסאיי בו נדרשו הגרמנים למסור לבעלות הברית את כל מטוסי הפוקר די-7 המתקדמים שאיתם נלחם גרינג, היה גורם מרכזי למחאה הגרמנית נגד ההסכם. גרינג הורה לטייסיו לקחת את כול המטוסים של הטייסת ולהרוס אותם.

הוא פגש את היטלר בשנת 1922. היטלר הבחין מיד בערכו של גרינג כמפקד וטייס מפורסם. גרינג התרשם מכישוריו הפוליטיים של היטלר. התחיל שתוף פעולה פורה ביניהם, שנמשך עד תבוסת הנאצים. הייתה זאת שותפות לדרך וידידות אישית.

עבור גרינג השאפתן היווה היטלר הזדמנות פוליטית יוצאת דופן. כצעיר ובעל דרגה זוטרה יחסית לא יכול היה להשתלב בדרג גבוהה באף אחת מהמפלגות האחרות. רעיונות המפלגה הנאצית התאימו לדיעותיו. מה שנותר לו היה להטות את מסלול המפלגה, כך שיתאים לתוכניותיו לקידום תחום התעופה בו התמחה.

בשנת 1932 הפך גרינג נשיא הפרלמנט הגרמני. הוא שימש גם כשגרירם הפוליטי של הנאצים. מעורב ומיודע יותר מכולם, הוא הפך לנכס האלקטוראלי מספר אחד, הדמות הפופולארית ביותר בגרמניה. הוא קישר בין המפלגה הנאצית העממית לראשי המפלגות הותיקות, שלא רצו בשום קשר עם היטלר.

בשנת 1933, כאשר הוקמה הממשלה הראשונה בהשתתפות הנאצים, התמנה גרינג למחזיק בשלושה תיקים מיניסטריאליים: שר הפנים של פרוסיה – בתפקידו זה חלש על המשטרה החשאית, והביא לאיחודן של כל משטרות גרמניה הפדראליות לכוח אחד תחת פיקודו של הימלר. השר לענייני תעופה – תפקיד שנתפר במיוחד עבורו והצביע על חשיבותו ועל חשיבות הנושא. השר לאיכות הסביבה – גרינג היה השר הראשון לאיכות הסביבה בעולם. הוא היה חסיד נלהב של הנושא, שהיה אחד החשובים במצע המפלגה הנאצית הניאו-פגאנית.

בשנת 1934 גרינג השתלט למעשה על המפלגה הנאצית ב''ליל הסכינים הארוכות'', בו נרצחו ארנסט רוהם ואנשיו, אשר היו ידידיו עימם בנה את ''פלוגות הסער'' העממיות. המפלגה הנאצית הפכה סופית לדיקטטורה קנאית, בה שולט הצבע השחור של בגדי האס-אס. העולם הזדעזע, אך עבר על כך לסדר היום.

בשנת 1935 גרינג התחיל בהקמה מואצת של חיל האוויר החדש. תנאי חוזה ורסאיי היו שאם בעלות הברית מגלות שהגרמנים מפתחים מטוסי קרב, יש להן הזכות לתקוף. אך אישיותו הכריזמטית של גרינג מילאה תפקיד מרכזי בשכנוע העולם כולו שכל רע לא יקרה. הבריטים שתקו כאשר הכריז שהוא עומד לפתח חיל אויר גדול. חיל האויר הגרמני הפך במהירות למעצב המרכזי של הפוליטיקה הבינלאומית והביא בהמשך לנאצים ניצחונות ללא שפיכות דמים. במקביל, שימש החיל למטרת זיהוי התנועה הנאצית עם המודרני והמרהיב מבין זרועות הצבא.

בפרלמנט העביר גרינג באותה שנה את חוקי נירנברג. החוקים אסרו על נישואין או יחסים שמחוץ לנישואין בין יהודים לאזרחי הרייך ממוצא גרמני. ההחלטה עברה פה אחד. גרינג חתום על כל החוקים האלה כיו''ר הפרלמנט.

בשנת 1936 התבצע כיבוש חבל הריין, בעיקר באמצעות הפגנת כוח אוירית. גרינג התמנה גם לתפקיד החשוב של נציב התוכנית הכלכלית הארבע שנתית, שהוא למעשה ראש הכלכלה הגרמנית. הנאציזם התחיל כמאבק של המעמדות הנמוכים, אך הפך במהרה את גרמניה לנשלטת בידי קבוצה קטנה של תעשיינים בעלי מפעלי ענק. לגרינג הייתה תרומה מכרעת לכך. כוונתו המקורית הייתה שונה במקצת, להלאים את התעשייה.

גרינג ניצל את תפקידו זה להעברת תקציבים בלתי מוגבלים לתחום התעופה, לתוכנית הלאמה של מפעלים, בפרט בארצות הכבושות ולהקמת אימפריה כלכלית בשליטתו, שבמרכזה כל יצור הפלדה של הרייך. במפעליו התחילו בהעסקת עובדי כפייה. גרינג, בעל החשיבה הכלכלית, היה נגד בזבוז כלשהוא. לכן התנגד לחיסולו של כוח העבודה המיומן בארצות הכבושות, בהם פעלו אינספור מפעלים. הסמל המסחרי הכלכלי שלו היה שימוש מירבי במשאבים. פקודותיו לאנשי האס-אס היו תמיד משולבות באזהרה: ''אל תבזבזו מאומה ממה שהוא בר שימוש''.

בשנת 1938, לאחר ''ליל הבדולח'', יצר גרינג בהתלהבות את המערכת החוקית לגזילת הרכוש היהודי, במודל שאחר כך השתמש בו אייכמן בווינה, שהיה גם למסחטה כלכלית אדירה. גרינג הורה שכל המשאבים בארצות הכבושות יוחרמו והאוכלוסייה תיוותר רק עם המינימום הדרוש לקיום. הוא חשב על ביזה ולקיחת שלל כדרך הנורמאלית של ניהול מלחמה. גישה זאת עיצבה את הפתרון הסופי. המיון של היהודים לחיים ולמוות נעשה על סמך החישוב הכלכלי של תועלתם ומגופות הנרצחים נלקח כל מה שהיה בעל ערך.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, במלחמות בזק שהכריעו את פולין, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת. חיל האוויר הנאצי היה הגורם המכריע בניצחונות אלה. בעיקבות הניצחונות באוויר התקדמו במהירות הכוחות הקרקעיים הניידים, ו''פלוגות הסער'' של האס-אס בראשן, שרצחו את כל היהודים שניקרו בדרכן באופן שיטתי.

בשנת 1940 התחיל הקרב על בריטניה, וחיל האוויר הגרמני איבד כשליש מכוחו במתקפה עיקשת ומתמשכת על האי, שהיה מוגן ברדאר להגנה אווירית, שיטה שגרינג זלזל במידע אודותיה. החיל לא השתקם מנזק זה.

שבוע לאחר תחילת הפלישה לרוסיה, ב-29 ליוני 1941, מינה היטלר רשמית את גרינג ליורשו. אלה היו ימי השיא שלו ושל השלטון הנאצי בכלל. חודש לאחר מכן, ב-31 ליולי 1941, ערב תאריך החורבן תשעה באב,  גרינג חתם על פקודת ''הפיתרון הסופי''.

אנשים, רעיונות ואירועים רבים בגרמניה הנאצית דחפו באופן ישיר ועקיף לפיתרון הסופי. בסופו של דבר הייתה זאת החלטת יחיד יזומה ומחושבת של גרינג, האדם השני בעוצמתו ברייך. זאת בתוקף תפקידו כ''המפקח הכללי על עניני היהודים''. עוד במאי 1941 הוא הוציא פקודה שאסרה על הגירת יהודים מהרייך. 

גרינג איבד חלק גדול מיוקרתו ומעמדו, כתוצאה מכשלונות שונים ומצטברים, במהלך אביב שנת 1941: ב-10 למאי 1941 המריא רודולף הס לטיסת היחיד שלו לאנגליה, והתחיל בכך סאגה בלתי נגמרת של עריקה ובגידה. הטיסה הייתה מכה עצומה ליוקרתו של גרינג, גם כי התבצעה בשלהי הקרב על בריטניה, בו איבד שליש ממטוסיו. בסוף מאי 1941 התגלתה בעיה נוספת שהטילה צל כבד על כל תוכניותיו. ארנסט אודט, חברו הקרוב מ'הקירקס המעופף', מונה על ידו, למרות שהיה חסר כישורים מנהליים, לאחראי על כול יצור המטוסים. אודט וחבריו הפכו את תוכנית החימוש של חיל-האויר לתוהו ובוהו. אודט זייף דוחו''ת על יצור המטוסים, והציג מספרים שהיו גבוהים בהרבה מהמציאות. בסך הכול היו חסרים לפתע לגרינג כ- 3,000 מטוסים, לעומת התכנון המקורי שלו. זאת על פי החישוב הבא: כ-1500 כתוצאה מבדותות אודט, כ-1,200 שאיבד בקרב על בריטניה, וכ-300 שאיבד בקרב על כרתים שהסתיים באותם ימים. נותרו לו מעט יותר מ-2,000 מטוסים בלבד לקראת המערכה ברוסיה והמשך המלחמה. בנוסף הוא איבד, בעיקבות מחדלי אודט וחבריו, את השליטה על התעשייה האווירית שהועברה לידי אלברט ספיר שר החימוש.

את התסבוכת שלתוכה נקלע היה גרינג חייב לפתור מיד. הוא היה איש פעולה, בעל רצון ברזל. הוא חשב שהוא מתחיל לאבד שליטה. היה עליו לנקוט בפעולת נגד נחרצת. מדוע אם כך, הוא חשב, לא לפעול נגד היהודים. גרינג חשב שבדרך זאת הוא יצור דינאמיקה מחודשת, שבה סך הכול של המעלה ומטה יתאזן. הוא יפצה על אובדן המטוסים בהשמדת יהודים, ממש על פי הדיאלקטיקה האנכית נעדרת המוסריות של ניטשה. הוא חשב שכך הוא ימשיך לאחוז בכול מה שהיה לו.

בערב תשעה באב תש"א, 31 ליולי 1941, שלח גרינג מכתב לריינהרד היידריך בו הוא מורה לו להתחיל בהכנות לפתרון בעיית יהודי אירופה. הייתה זאת הפקודה הראשית להשמדת היהודים המלאה. היה זה רגע גורלי, שציין תפנית מכרעת בגורל העם היהודי, שחווה במהלך ההיסטוריה את שיאי הפורענות בתאריך גורלי זה. הפקודה התחילה תגובת שרשרת בהיררכיית השליטה הנאצית. בועידת ואנזה, חודשים ספורים לאחר מכן, תכנן היידריך על הצעדים המעשיים לביצועה.

הפקודה, שמסמלת את שיא השיפלות, לא סייעה לגרינג לבסס עצמו מחדש. בשנת 1942 מעמדו דעך סופית, לאחר שלא הצליח לממש את הבטחתו לאספקה מהאויר לארמיה השישית הנצורה בסטלינגרד. היטלר השתלט יותר ויותר על תחומי התעופה השונים, מפיתוח נשקי הפלא ועד ניהול ההגנה האווירית. גרינג מצא עצמו מחוץ למעגל אותו הקים. הוא איבד את השליטה על התמכרותו לסמים שנטל נגד כאבים, בילה זמן רב באחוזתו עם שמורת הטבע הפרטית. הוא הפך לידוע לשמצה בגלל הביזה של חפצי אמנות לאוספו הפרטי. מעמדו הרישמי נותר בעינו, כי היטלר המשיך לסמוך על ''קור הרוח'' של המשנה בעת משבר וראה בו את האדם שהיה רוצה לצידו בזמן כזה.

על מעמדו הבכיר במשטר הנאצי של גרינג אין עוררין. עם זאת נוטים לראות בו דמות משנית להיטלר. לא כך הוא. לאור חשיבות המיליטריזם בגרמניה, הכתיב בה למעשה גרינג, הקצין הבכיר ביותר במפלגה, אירועים רבים. הוא חתר, בסיוע קצינים צעירים נוספים שהשתייכו למעגל שלו, כדוגמת הס והיידריך, להפוך ליורשו של היטלר. את מעמדו הפוליטי ביצר באמצעות קשריו עם האצולה ובעלי ההון. את מעמדו הרעוע כתוצאה מכך בעיני הימין הקיצוני העממי במפלגה, חיזק בצעדים אנטישמיים קיצוניים, ששיאם היה פקודת הפיתרון הסופי.