המהפכה החזותית והסרט ''ממזרים חסרי כבוד''

 

ההיסטוריה האנושית רצופה נקודות מפנה ששינו את מהלך התרבות והחשיבה. אחת מהן, המצאת הדפוס, נחשבת לאבן דרך משמעותית בהפצת ידע ורעיונות. עם זאת, בעידן המודרני אנו עדים למהפכה תודעתית רחבה אף יותר – המעבר מחשיבה מילולית לחשיבה חזותית.

במשך אלפי שנים, התבססה התרבות האנושית על תקשורת מילולית, הן בכתב והן בעל פה. הדפוס, שהיווה המשך ישיר של כתב היד, רק העצים את השימוש במילים ככלי להעברת מידע. אולם, הטכנולוגיה המודרנית, עם התפתחותם של אמצעים חזותיים כמו צילום, קולנוע, טלוויזיה, דיגיטל וסמארטפון, הביאה לשינוי דרמטי באופן שבו אנו תופסים את העולם ומעבדים מידע.

החשיבה החזותית, בניגוד לחשיבה המילולית, מתבססת על תמונות, סרטונים וייצוגים גרפיים אחרים. היא דורשת מאיתנו לפתח מיומנויות חדשות, כמו ניתוח ויזואלי, פרשנות של דימויים וסינתזה של מידע רב בו זמנית. המעבר הזה מחייב אותנו להתמודד עם כמויות אדירות של נתונים חזותיים, ולפתח יכולת מיון וסינון יעילה.

בעולם החזותי, הסיפור מקבל משנה תוקף. תמונות וסרטונים מספרים סיפורים באופן מיידי ומרתק, ומעוררים רגשות ותגובות עזות. היכולת להבין, ליצור ולצרוך סיפורים חזותיים בצורה הנכונה, הופכת למיומנות חיונית בעידן המודרני, שכן היא מאפשרת לנו להעביר מסרים בצורה יעילה ומשפיעה. התוכן הוא המלך גם בעידן זה.

המעבר לחשיבה חזותית משפיע על כל תחומי החיים, החל מחינוך ותקשורת ועד אמנות ופוליטיקה. הוא משנה את האופן שבו אנו לומדים, מתקשרים וצורכים מידע, ודורש התאמה של מערכות חברתיות וחינוכיות למציאות החדשה. המהפכה החזותית אינה רק שינוי טכנולוגי, אלא שינוי תודעתי עמוק. היא מעצבת את האופן שבו אנו חושבים, מתקשרים ומתנהגים, ודורשת מאיתנו לפתח מיומנויות חדשות ודרכי חשיבה יצירתיות.

הסרט "ממזרים חסרי כבוד" (2009) של קוונטין טרנטינו הוא יצירת קולנוע המעניקה פרשנות ייחודית ומרתקת למלחמת העולם השנייה. מעבר לעלילת הנקמה הסוחפת ולסגנונו הוויזואלי המרהיב, הסרט מתבלט במיוחד בזכות האופן שבו הוא משלב את תרבות הקולנוע כחלק אינטגרלי מהנרטיב ההיסטורי. 

טרנטינו אינו מסתפק בשחזור מדויק של התפאורה התקופתית, אלא חודר לעומק התודעה של התקופה וחושף את מקומו המרכזי של הקולנוע בחיי היומיום. הקולנוע מוצג ככוח רב עוצמה, המסוגל לעצב תודעה, להשפיע על רגשות ואף להוביל לשינויים היסטוריים.

הסרט עוסק בחבורת חיילים אמריקאים ממוצא יהודי, הנשלחים להילחם בנאצים מעבר לקווי האויב, ועושים זאת בלי סנטימנטים, בדומה לשיטת הפעולה של הנאצים כנגד היהודים. בנאצים. הגיבור הרע של הסרט, שהוא הדמות הבולטת בו, הוא קצין נאצי המתמחה בחיפוש אחר יהודים מסתתרים, ועושה זאת תוך מקצוענות חסרת חמלה. 

העלילה מתפתחת כאשר חבורת הלוחמים נשלחת לפוצץ בית קולנוע פריזאי, בו עומדת להתבצע הקרנת בכורה של סרט גרמני, בנוכחות כל ראשי המשטר הנאצי.

הסרט מציג את האופן שבו הנאצים השתמשו בקולנוע ככלי תעמולה רב עוצמה, במטרה לשלוט על תודעת הציבור ולהפיץ את האידיאולוגיה שלהם. טרנטינו משתמש בסצנות קולנועיות מתוך סרטים נאציים כדי להמחיש את השפעתו המהפנטת של הקולנוע על הצופים.

אחד המקומות המרכזיים בסרט הוא חדר ההקרנה, המשמש כזירה להתכנסות של דמויות מפתח ולתכנון מהלכים דרמטיים. טרנטינו מדגיש את האווירה המיסטית והמסתורית של חדר ההקרנה, המהווה סמל לכוחו של הקולנוע ככלי להפצת רעיונות ולביצוע מניפולציות.

שיאו של הסרט מגיע במבצע נועז בו מנהלת האולם, שהיא צעירה יהודיה אשר משפחתה נרצחה, מציתה את בית הקולנוע באמצעות גלילי צלולויד של סרטים ישנים. בכך, טרנטינו ממחיש על כוחו של הקולנוע, ושל החשיבה החזותית בכלל, לשנות את המציאות.

להטמעה של חשיבה חזותית דומיננטית, ובפרט לצפייה בקולנוע, יש השלכות מנטליות מרחיקות לכת. הטיפוס של הצופה המודרני, הניצב בפני שטף בלתי פוסק של דימויים, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית, כפי שקורה גם במגורים בעיר. מאז ומעולם נחשבו אנשים בעלי אוריינטציה חזותית מפותחת וכאלה שפחות נחשפו לה, שונים זה מזה. מוחם של אנשים המורגלים בחשיבה חזותית מוגברת ובצפייה בקולנוע, לעומת כאלה שפחות, עובד אחרת. יש הבדל מהותי בפעילות של אזורים מסוימים במוחם של אנשים שחיים בעולם רווי דימויים חזותיים לבין מוחם של אנשים שגדלו בסביבה פחות ויזואלית או חיים בה. המוח החזותי דרוך יותר לגירויים ויזואליים, עשוי להיות לחוץ יותר עקב העומס, ויש בו פעילות מוגברת באזורים הקשורים לעיבוד מידע חזותי מהיר ולתגובה לשינויים. מצד שני, חשיפה מופחתת לגירויים חזותיים עשויה לפגוע במרכיב מהותי אחר של החשיבה החזותית והקולנוע, שהוא חדשנות ויצירתיות ויזואלית. המשימה הכי גדולה של יוצרי תוכן ויזואלי ושל מערכות החינוך היא טיפוח חשיבה חזותית שמגנה על המוח מפני השפעות שליליות של עומס ויזואלי, אבל גם מעודדת אותו ליצירתיות ולחדשנות בתחום החזותי.

אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את החשיבה החזותית המוגברת והצפייה בקולנוע יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים החזותיים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם המופשט והמרוחק, בדומה לאינטלקטואליזם האופייני לחיים בעיר הגדולה. מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של אנשים הצורכים כמויות גדולות של תוכן חזותי איש לרעהו כיחס של הסתייגות ואדישות. אילו היו המגעים התמידיים עם דימויים חזותיים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן הכפר הקטן, שבו האדם מכיר כמעט את כל מה שהוא רואה ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל גירוי, הוא היה מגיע למצב נפשי בל יתואר. היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה גם באמצעות טעם ייחודי בצריכת מדיה חזותית. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי והמוסרי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו התועלתי והאי־יכולת להחליפו בזולתו, כפי שמתבטא גם בחיפוש אחר ייחודיות בתוך המרחב העירוני. ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה.

מרכז ושוליים: דינמיקה חזותית ומרחבית בעידן המודרני

בעידן הנוכחי, החשיבה החזותית והמרחבית תופסת מקום מרכזי יותר ויותר על חשבון החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט-מודרניים מצביעים על כך שתמונת העולם שלנו כיום מעוצבת במידה רבה על ידי דימויים חזותיים, כפי שמשתקף בתרבות הקולנוע והתקשורת החזותית. ארנהיים אף טען כי אין הבדל מהותי בין חשיבה מילולית לחזותית, וכי הבנתנו את המציאות נשענת בעיקר על תפיסות חזותיות טהורות, בעוד שהשפה ממלאת תפקיד משני. מחקרים מדעיים אף תומכים בכך, באמצעות גילוי העדפות נושאיות ברשתית העין.

תפיסת העולם העכשווית היא במהותה סינמטית, כאשר המציאות הקולנועית נתפסת לעיתים כממשית יותר מהמציאות עצמה. זוהי הסבה מעולם של מבני דעת מילוליים לעולם דומיננטי של חשיבה חזותית. הגודש החזותי המתמיד הפך למאפיין מרכזי של החשיבה האנושית, בניגוד לעבר בו מבני דעת מושגיים היוו את הבסיס. בעבר, תמונה הייתה נדירה ומילים היו בשפע, כך שסביב תמונה אחת נבנה עולם שלם באמצעות מילים. כיום, המצב התהפך: אנו מוצפים בתמונות אך המילים הפכו יקרות יותר.

בתוך תמונת העולם החזותית, המימד האנכי ממלא תפקיד משמעותי. בעבר, פסגות הרים מרשימות נתפסו כחשובות, אך בעולם המודרני, התפתחות הטכנולוגיה והאדריכלות יצרה שפע של מבנים גבוהים. תהליך זה חיבר בין המימד האופקי הקדום של הקרקע לבין קנה המידה האנכי האינסופי, ויצר את עידן גורדי השחקים. שדה התעופה המודרני אף הוא מהווה ביטוי חזותי מרכזי של עיר העתיד, כהפשטה מוחשית של כיבוש האוויר. חווית ההגעה לשדה התעופה, ההמתנה והטיסה מעוצבות לא פעם כרצף מבוים של אירועים, המדגיש את הקשר לתפקוד הקולנועי של הנוף האווירי.

יחסי מרכז-שוליים הם מושג יסודי בחשיבה האנושית, ובמקורם הם ליניאריים ומילוליים, כפי שבא לידי ביטוי בחוקי המשילות השונים. אולם, חוקי החשיבה החזותית מלמדים כיצד עצמים חזותיים מתארגנים יחד למבני חשיבה, ובכך מסבירים גם יחסי מרכז-שוליים כ"שליטה באמצעות עיצוב". כל צורת הוויה מרחבית מכילה בתוכה יחסי מרכז-שוליים, המוכרים בפיזיקה כצמד הכוחות "צנטריפטלי-צנטריפוגלי". כאשר קיימת תנועה בשני הכיוונים, המרחב הופך למערכת דינמית עם תשומה, תפוקה והיזון חוזר.

התנועה הצנטריפטלית האנושית, מהמרחב פנימה, קדמה לתנועה הצנטריפוגלית. היא מתועדת עוד מהתקופה הניאוליתית, עם התאגדות האדם הקדמון בחבורות והקמת יישובים קבועים. בסביבות שנת 5000 לפני הספירה, עם עליית הערים והשפה הכתובה, החלה להתפתח התנועה הצנטריפוגלית, שהגיעה לשיאה ביוון העתיקה. נוצר דפוס קינטי חדש של תנועה מהמרכז לפריפריה, אשר שילב בתוכו את התנועות הצנטריפטליות הקדומות. התקופה הקלאסית העתיקה מסמנת את הזמן בו המשטר הצנטריפוגלי הפך לדומיננטי יותר.

דימוי משולב זה של תנועה צנטריפטלית וצנטריפוגלית הפך לתנאי ראשוני להתמצאות במרחב. ה"מרחביות" היא תהליך צנטריפטלי של איסוף ו"קיפול" זרימות למקומות מסוימים. מבחינה קינטית והיסטורית, אנו מתחילים בפריפריה, עם מרחבים שונים המתגלים בצורות ביתיות ואנטומיות. כאשר המרחב של הצטברות צנטריפטלית מושלם, נוצרת צומת מרכזית וריכוזית, אשר מגיבה החוצה ומקרינה תנועה לכל הכיוונים.

לשני כוחות אלה השפעה רבה על הגדרת תהליכים חברתיים רבים תחת המושג הרחב של יחסי מרכז-שוליים. הם מאפיינים משטרים פוליטיים, ובמיוחד את הדמוקרטיה. הגלובליזציה היא דוגמא בולטת לכך, כתוצאה של כוחות היסטוריים עמוקים ביחסים בינלאומיים. תהליכים מקומיים יותר מתרחשים באזורים שונים בעולם, המעידים על מתח מתמיד בין כוחות מרכזיים ושוליים.

תחומים ספציפיים בהם בולטת הדינמיקה הזו כוללים את מערכת החינוך, עם העימות בין שאיפות המורה הצנטריפטליות להנחלת ידע לשאיפות התלמידים להתבטאות עצמית צנטריפוגלית, ואת האינטרנט, בו פועלים כוחות צנטריפטליים של חברות ענק מול כוחות צנטריפוגליים של יחידים וקבוצות קטנות.

ה"אנכיות" היא ביטוי חזותי חשוב של יחסי מרכז-שוליים, היוצרת דיאלקטיקה בין ה"נשגב" והשאיפה למעלה לבין המציאות הקרקעית. כל מה שגבוה יותר נתפס כחשוב ומרכזי יותר, כפי שמשתקף בתופעת "מרכז העיר" עם ערך הקרקע הגבוה והבניינים היקרים.

יחסי מרכז-שוליים, אם כן, הם מרכיב יסודי בחברה האנושית, המתקיימים הן כביטוי מילולי והן כביטוי חזותי, ולעיתים משולבים במימד אנכי. הדינמיות בין המרכז לשוליים יוצרת מבנה ספירלי מפותל, כפי שמודגם במהפכה הצרפתית. הוגים כמו לוי-שטראוס וממשיכיו ניתחו את חשיבות הסמלים בחברה המודרנית על בסיס יחסים אלה, תוך שימוש במושגים כמו "פאן-אופטיקון". לבסוף, כפי שטען בשלאר, האדם מוגדר במרחב, וההבדל בין "פה" ל"שם" משקף את הדיאלקטיקה הבסיסית של יחסי מרכז ושוליים בעיצוב תפיסת העולם שלנו.

ניצולי השואה כגיבורי על: פרספקטיבה חדשה על גבורה והישרדות

השואה, תקופה אפלה ובלתי נתפסת בהיסטוריה האנושית, הותירה צלקות עמוקות בנפש העם היהודי. סיפוריהם של הניצולים, אלו ששרדו את התופת, מהווים עדות חיה לרוע, לסבל ולאובדן, אך גם לגבורה אנושית יוצאת דופן. לעיתים קרובות, הדימוי הרווח של ניצול השואה בתרבות הפופולרית נוטה להציג דמות שבורה, קורבנית, או אפילו משתפת פעולה,דימוי שהוטמע, בין השאר, דרך סיפורי הקאפו. אולם, קיימת פרספקטיבה נוספת, חשובה ומעוררת השראה, הרואה בניצולי השואה גיבורי על – אנשים ונשים שגילו תושייה, אומץ לב, כוח פיזי ונפשי בלתי רגילים, וסירבו להיכנע מול מכונת ההשמדה הנאצית.

ניצולי השואה גילו גבורה במציאות בלתי אפשרית. בין היתר, סיפורה של גולדה זנדמן, המופיע בספר ''גולדה גיבורת השואה'', מציג דוגמה חיה לניצולת שואה כגיבורת על. "אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל. אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה" – מילים אלו, המלוות את גולדה, מסכמות את גמישות הנפש והיכולת האדפטיבית הנדרשת להישרדות בתנאים קיצוניים. גולדה, נערה יהודייה מלאת חיים, נשאבת מביתה החם אל מציאות אכזרית של מחנות עבודה וריכוז. אך היא מסרבת להיות קורבן פסיבי. היא מפגינה תושייה כסוחרת ממולחת ומבריחה נועזת, מתחכמת לרשויות, רוקמת קשרים מורכבים וניצבת מול המוות בעיניים פקוחות. סיפורה אינו רק תיעוד של אובדן וחורבן, אלא סיפור על נחישות, על מאבק הישרדות יומיומי, ועל ניצחון הרוח האנושית. גבורתה אינה טמונה בכוחות על-טבעיים, אלא בכוחה הפנימי, באומץ ליבה, ובסירובה לאבד צלם אנוש גם מול הזוועה.

ניתן למצוא הקבלות מעניינות בין סיפורי ניצולי השואה לבין הנרטיבים של גיבורי העל המוכרים מעולם הקומיקס והקולנוע. גיבורי על רבים, כמו ספיידרמן, בטמן או מגנטו (שבעצמו ניצול שואה), מתמודדים עם טראומות, אובדן וסביבה עוינת, ומפתחים יכולות יוצאות דופן, פיזיות ונפשיות, כדי לשרוד ולהגן על אחרים. הם פועלים במרחבים אורבניים מורכבים, מפגינים תעוזה ויכולת הסתגלות.

סיפורה של גולדה מצביע על חשיבות חוש המישוש והחוויה הפיזית האינטנסיבית בעולמם של גיבורי העל – הם חשים את העולם סביבם בצורה מועצמת, דרך מגע ישיר עם הסביבה, עם המכות והפיצוצים. ניתן לראות אנלוגיה מסוימת לחוויית הניצולים, שגופם ונפשם חוו את המציאות הפיזית הקשה של המחנות – הרעב, הקור, עבודות הפרך, האלימות – באופן בלתי אמצעי וקיצוני. ההישרדות הפיזית והנפשית במחנות דרשה חידוד חושים, ערנות מתמדת, ותגובה מהירה לסכנות, בדומה ל"חוש העכביש" של ספיידרמן או ליכולותיו של דרדוויל.

לאורך ההיסטוריה, דמויות של גיבורים ומיתוסים סיפקו מסגרות להתמודדות עם משברים ושינויים. דמויות כמו שמשון הגיבור, אבירי ימי הביניים, טייסי קרב או חלוצי החלל, שימשו מוקד להערצה ולחיקוי. גיבורי העל המודרניים, בין אם בקומיקס או בקולנוע ("מלחמת הכוכבים", היקום של מארוול), ממלאים צורך אנושי בסיסי זה. הם מציעים נרטיבים של התגברות על מכשולים, מאבק בין טוב לרע, והגנה על ערכים.

בהקשר של השואה, הדימוי של הניצול כגיבור על מאפשר לנו להתחבר לסיפורי ההישרדות לא רק מתוך הזדהות עם הסבל, אלא גם מתוך הערכה עמוקה לכוחות הנפש והגוף שנדרשו כדי לשרוד. זהו נרטיב המאפשר לקום מתוך האפר, למלא את החלל שהותירה השואה, ולהדליק "נר זיכרון" המורכב מסיפורי גבורה אישיים וקולקטיביים. במקום להתמקד רק בתדמית הקורבנית או בשאלות מורכבות של שיתוף פעולה, ראיית הניצולים כגיבורי על מאירה באור חדש את גבולות האנושיות, הנשיות והגבורה, ומציעה מודל מעורר השראה של תקווה וחוסן.

סיפורי ניצולי השואה הם הרבה יותר מתיעוד היסטורי של זוועות. הם טומנים בחובם סיפורי גבורה יוצאי דופן, של אנשים רגילים שהפכו לגיבורים בעל כורחם. בדומה לגיבורי העל מעולם הפנטזיה, הם התמודדו עם רוע בלתי נתפס, גילו תושייה וכוחות נפש אדירים, ונאבקו על חייהם ועל צלםהאנוש שלהם. אימוץ הפרספקטיבה הרואה בניצולים גיבורי על אינה באה להמעיט מחומרת הסבל והאובדן, אלא להעצים את רוח האדם, להדגיש את כוח ההישרדות, ולהציב מודל של גבורה ותקומה לנו ולדורות הבאים. סיפורים כמו זה של גולדה זנדמן מזכירים לנו את הפוטנציאל האנושי הטמון בנו, גם ברגעים האפלים ביותר, ואת חשיבות הזיכרון ככוח מעצב ומחזק.

ארבעת הבנים בהגדה של פסח כמודל לקבלת החלטות בצבא

בהגדה של פסח מופיעים ארבעה בנים:

חכם

רשע

תם 

שאינו יודע לשאול

ניתן להקביל את המספר 4 גם לארבעת רוחות השמיים: צפון, דרום, מזרח, מערב. זאת גם בשילוב הקבלה לארבעת חדרי הלב. האדם מצוי תמיד בצומת דרכים. הבחירה בכיוון הנכון היא משימה קשה, אך הוא חייב לקבל את ההחלטה לגבי הדרך בכוחות עצמו.

4 הוא גם מספר היסודות הבסיסיים האלכימיים: אויר, אש, אדמה, מים.

בעולם המודרני המיספר 4 מתקשר לשרטוט הרשת, הגריד, שבאמצעותו אנו ממפים את העולם ונותנים לכל מקום ציון במספרים של אורך ורוחב. במקביל זאת גם צורת השתי וערב שבה אנו בונים את העולם ההנדסי שבו אנו חיים על פי קווים ישרים ומצטלבים, מחפצים וכלים עד לבניינים ודרכים. מכאן גם שהמספר 4 מתקשר אל חוש המישוש, שהוא הבסיסי מבין חמשת החושים של האדם. חוש המישוש מתפתח באדם בשלבי גדילתו הראשונים, כאשר הוא מזדהה עם העולם יותר מאשר עם עצמו. 

ניתן לראות את ארבעת הבנים כמודל לקבלת החלטות בצבא, המבוסס על ארבעה עמודי תווך: מודיעין, קבלת החלטות, פיקוד ושליטה וביצוע.

• החכם: מייצג את איסוף המודיעין. בדומה לחכם השואל ומעמיק, המודיעין אוסף ומנתח מידע קריטי לקבלת החלטות.

• הרשע: מייצג את קבלת ההחלטות, לרוב על ידי דרג מדיני או פיקודי בכיר. בדומה לרשע המערער, החלטות אלו יכולות להיות נועזות ואף שנויות במחלוקת.

• התם: מייצג את פיקוד השליטה, האחראי על העברת הפקודות מהמטה לשטח. בדומה לתם הפועל בפשטות, תפקידם הוא להבטיח שההוראות יבוצעו כנדרש.

• זה שאינו יודע לשאול: מייצג את הלוחמים בשטח, המבצעים את הפקודות. בדומה למי שאינו שואל, תפקידם הוא לבצע את המשימה ללא עוררין. יש לכך שתי סיבות:

  • במסגרת תפקידם, עליהם לבצע ללא שאלות.
  • בפועל, הם המבצעים ולכן, הם יודעים הכל בשטח, ואין להם צורך אמיתי בשאילת שאלות.

באמצעות מודל זה, ניתן להבין טוב יותר את תהליך קבלת ההחלטות הצבאי ואת תפקידו של כל גורם בו.

פרדיקס - סיפורו של אחיין איקארוס

פרדיקס. היה שמו של אחיינו של איקארוס ותלמידו של דדאלוס. למילה "פרדיקס" יש משמעות ביוונית, והיא השפיעה על מילים בשפות שונות, כולל בשפה הבינלאומית. ביוונית, המילה "פרדיקס" (Περδίκκας) מורכבת משתי מילים: "פרדי" (περί) שמשמעותה "סביב" או "בנוגע ל", ו-"דיקאס" (δίκη) שמשמעותה "צדק" או "משפט". לפיכך, פירוש השם "פרדיקס" הוא "מי שדואג לצדק" או "מי שמקיף את הצדק". השם "פרדיקס" היה נפוץ ביוון העתיקה.

מהמילה היוונית "פרדיקס" נגזרו מילים בשפות שונות, כמו Perdrix בצרפתית ובאנגלית, שבהן היא השם של עוף החוגלה, הרץ על הקרקע אך אינו מסוגל לעוף. 

בשפות אלה נגזרת מהמילה ''פרידקס'' גם המילה ''פרדיקציה'' (Prediction), שמשמעותה ניבוי או חיזוי. 

בפילוסופיה וספרות, המילה "פרדיקציה" משמשת לתיאור תהליך של ניבוי או חיזוי אירועים עתידיים על סמך ידע קיים. המילה מסמלת גם את החיפוש אחר צדק ואמת, את הרצון להבין את העולם ולפעול בצורה מוסרית.

פרדיקס היה בן אחותו של דדאלוס, שלמד אצל דודו את אומנות הבנייה וההנדסה. הוא היה נער מוכשר מאוד, תלמיד מבריק, ואף המציא כלים חדשניים כמו המסור והמחוגה. לרוע המזל, סיפורו נגמר בטרגדיה: דדאלוס, שחש קנאה בכישרונו של אחיינו, וחשש שיתפוס את מקומו של איקארוס בנו הטבעי האהוב אך האיטי יותר, דחף את פרדיקס מגג מקדש אתנה. אלת החוכמה ריחמה על פרדיקס והפכה אותו לציפור הקרויה על שמו - חוגלה. לאחר מכן ברחו דדאלוס ואיקארוס לכרתים. כעונש על הרצח, נגזר על דדאלוס, בסופו של דבר, לחזות במותו של איקארוס נופל מהשמיים עם הכנפיים שבנה עבורו. 

לפעמים הורים רוצים שילדיהם יגשימו בכל מחיר את החלומות שהם לא הצליחו להגשים. האבא רוצה שבנו ימשיך את מרוץ המרתון שהוא התחיל, אך לא הצליח לסיים. עכשיו תורו של הבן להמשיך מאותה נקודה ולנצח. יש הבדל משמעותי בין הרצון שהבן יממש את חלומותיו של האב בכל מחיר, לבין הרצון שהבן יתפוס את מקומו באופן שמרני. המשך הדרך בכל מחיר משקף ציפייה שהבן יגשים את חלומות ותשוקות האב הכמוסים, והיא זאת שדדאלוס שאף כי בנו הטבעי איקארוס ימלא. תפיסת העולם המשקפת ציפייה שהבן ימלא באורח שמרני את התפקיד שהאב מילא, ויירש את מקצועו ומעמדו, דומה לתפקיד שפרדיקס מילא. שתי הגישות, במידה ואינן מאוזנות, עלולות להביא לסוף טראגי. סיפורם של דדאלוס, פרדיקס ואיקארוס עשוי לשמש תמרור אזהרה, ולהאיר את המורכבות של העברת מורשת וציפיות בין דורות. 

דמותו של פרדיקס, בהקשר של המצאת המסור, מלמדת על העדפת השיטתיות והמיידיות על פני השאיפה להגשמת חלומות. דדאלוס היה בנו של מלך אתונה, ויתכן שתשוקותו האמיתית היתה להיות יורש כס המלכות. פרדיקס, לעומת זאת, ייצג גישה מעשית ורציונלית יותר, המכוונת להשגת שליטה וסדר בעולם. ניתן לפרש את דמותו כמי שמייצג את הצד הפרקטי והרציונלי של הטבע האנושי. בניגוד לדדאלוס, הוא אינו נמשך לחלומות גדולים, או לתכניות ארוכות טווח. הוא מעדיף את המיידי, את הברור, את מה שניתן להשיג כאן ועכשיו. המסור, ככלי עבודה, מסמל פירוק וחיתוך. איקארוס לעומת זאת, בהמשך לתשוקת אביו, מייצג את התשוקה לחופש ולשבירת גבולות. הוא מעדיף את החוויה הדרמטית, גם במחיר הסיכון וההרס העצמי.

ארגונים מתמודדים כל הזמן עם הצורך לקבל החלטות, קטנות כגדולות. לעיתים קרובות, ההחלטות הללו כרוכות בדילמה בין שמירה על הקיים לבין חדשנות ולקיחת סיכונים. דמויותיהן של פרדיקס ואיקארוס מתאימות לשמש כמטאפורות שונות לדרכים שבהן ארגונים ניגשים לתהליך קבלת ההחלטות: 

פרדיקס מייצג את הגישה האנליטית, את הניסיון לחזות את העתיד. ארגונים שפועלים כמו פרדיקס משקיעים משאבים רבים באיסוף נתונים ובניתוח שלהם, במטרה לקבל החלטות מושכלות ורציונליות. גישה זו יכולה להוביל לצמיחה וחדשנות, אך גם לשיתוק ולקבלת החלטות איטית. ארגונים אלה מעדיפים להישאר באזור הנוחות שלהם ולקבל החלטות על סמך ידע קודם וניסיון. גישה זו יכולה להיות יעילה בטווח הקצר, אך היא עלולה להוביל לקיפאון וחוסר התפתחות בטווח הארוך. 

איקארוס, לעומת זאת, מייצג את הגישה החדשנית, את הרצון להגשים חלומות ולפרוץ גבולות. ארגונים שפועלים כמו איקארוס מעודדים יצירתיות, יוזמה ולקיחת סיכונים. גישה זו יכולה להוביל לפריצות דרך וליצירת ערך משמעותי, אך גם לכשלונות ולנפילות כואבות. כמו איקארוס, ארגונים אלה שואפים לחדשנות ואינם חוששים לקחת סיכונים. גישה זו יכולה להוביל להצלחה מסחררת, אך היא גם טומנת בחובה את הסיכון לכישלון.

למרות תרומתם המהפכנית, אפשר לראות בהמצאות כמו מטוס הסילון וקלטת הוידאו גם דוגמאות להעדפת המיידיות. בדומה למסור, שמאפשר חיתוך ופירוק מהיר, קלטת הוידאו ומטוס הסילון מציעים פתרונות מהירים ויעילים לצרכים אנושיים. המצאות אלו מאפשרות לאדם לשלוט בזמן ובמרחב, לייעל תהליכים, ולעצב את המציאות לפי רצונו. שתי ההמצאות תרמו לעליית תרבות הצריכה, שבה סיפוק מיידי של רצונות הופך לערך מרכזי.

קודם להמצאת קלטת הוידאו, צפייה בסרטים הייתה מוגבלת לזמני הקרנה בבתי קולנוע או לשידורים בטלוויזיה. קלטת הוידאו אפשרה לצפות בסרטים בכל זמן ובכל מקום, באופן מיידי, ללא תלות בלוח זמנים חיצוני. היא נתנה לצופה שליטה מלאה על התוכן, עם אפשרות לעצור, להריץ אחורה, ולקפוץ בין קטעים שונים. 

מטוס הסילון קיצר באופן דרמטי את זמני הטיסה, ואפשר להגיע ליעדים רחוקים במהירות ובקלות. הוא אפשר לאדם להתגבר על מגבלות הזמן והמרחב, ולחוות את העולם בצורה מיידית ועכשווית, ותרם משמעותית לתהליכי הגלובליזציה, המאופיינים בין היתר בקצב מהיר של חילופי מידע וסחורות.

דדאלוס דוחף את פרדיקס מהגג אל מותו,

והאלה הופכת אותו לחוגלה תוך כדי נפילתו.

אור ומעוף

 

למילה "אור" (light) ישנה דואליות מרתקת, כשהיא טומנת בחובה הן את משמעות ה"הארה" והן את משמעות ה"קלילות". רובד נוסף הקיים באנגלית, "מעוף" (flight), מוסיף מימד שובה לב של בריחה, התרוממות ונסיקה, בדומה לפעולת התעופה. הקשר הזה בין אור, קלילות ומעוף חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה ביצירות רבות, וניתן למצוא אותו גם בעבודתם של הוגים דגולים.

לדוגמה, אלברט איינשטיין שילב את ה"אור" במשוואתו המפורסמת, E=MC², ובכך קישר בין האנרגיה העצומה הטמונה בחומר לבין מהירות האור. תורת היחסות שלו מראה כיצד תנועה במהירויות גבוהות, הקרובות למהירות האור, משפיעה על תפיסת הזמן והמרחב, ויוצרת תחושה של התרחבות והתעלות, מעין "מעוף" אל מחוזות חדשים של הבנה קוסמית.

בדומה לאיינשטיין, המשורר היווני אודיסאוס אליטיס חיבר בין האור החיצוני, אור השמש הבוהק של יוון, לבין קלילות הנפש והשתחררותה מהמסה הכבדה של העבר המעיק. יצירתו משולה למסע, "מעוף" פואטי, שבו האדם מתרומם מעל צללי העבר, מנער מעליו את כובד המשקעים, ומתעלה אל עבר האור והחופש. שיריו מלאים בדימויים של אור, ים, שמיים וציפורים, המסמלים את השאיפה להתעלות רוחנית, לברוח ("מעוף") מהמציאות הכובלת אל מרחבי הדמיון והיצירה.

הקשר בין אור, קלילות ו"מעוף" בא לידי ביטוי באופן מובהק גם באמנות הקולנוע. הקולנוע, כאמנות המבוססת על אור וצל, משתמש בתאורה כדי ליצור אווירה, להדגיש רגשות ולספר סיפור. יתרה מזאת, תנועת המצלמה, המדמה לעתים תנועה של מעוף או ריחוף, תורמת לתחושת ה"מעוף", של התנתקות מהקרקע ומהמציאות היומיומית. סרטים רבים משתמשים בדימויים חזותיים של תעופה, בין אם באופן מפורש, כמו בסצנות של טיסה במטוס או חללית, ובין אם באופן מרומז, דרך זוויות צילום גבוהות, תנועות מצלמה זורמות ושימוש באפקטים מיוחדים היוצרים אשליה של ריחוף. בסרטים רבים, המעוף הפיזי או המטאפורי משמש כאמצעי להבעת שאיפה לחופש, התעלות רוחנית וחציית גבולות.

החיבור בין "אור" (light) במשמעויותיו השונות – הארה, קלילות ו"מעוף" (בריחה, תעופה) – מדגיש את הקשר בין העולם הפיזי, עולם החומר והאנרגיה, לבין עולם הרוח, עולם הרגש והדמיון. אור השמש, כמו גם האור הקולנועי, כסמל לידע, אמת וחופש, מאפשר את ה"מעוף", את ההתרוממות הרוחנית וההשתחררות מכל מה שכובל אותנו, בין אם זה כובד פיזי או רגשי.

בחורות יפות בבגד ים שעליו מופיע הכיתוב שארם א-שייח

 

מבנה הדעת הספירלי

 

ההוויה העיגולית

החשיבה החזותית נעזרת רבות בצורות גיאומטריות, והמעגל הוא אחת מהנפוצות שבהן. המעגל הוא צורה גיאומטרית בעלת השפעה עצומה על חיינו. המעגל, צורה עיגולית מושלמת, נמצא בכל מקום סביבנו, הן בטבע והן בעולם המעשה. 

גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. 

הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

הספירלה:

צורתו הפשוטה אך המושלמת של המעגל מאפשרת יצירת מגוון רחב של צורות גיאומטריות מורכבות יותר, המבוססות על עיגול בעל מרכז. הוריקנים, גלגלים, מדחפים, עיניות מצלמה וגלילי סרטי קולנוע - אלו רק חלק קטן מהדוגמאות הרבות להופעותיו השונות של המעגל בעל המרכז בחיי היומיום. 

הספירלה היא אחת מהצורות הגיאומטריות החשובות ביותר בתרבות האנושית. היא נבנית ממעגל שמתחיל בנקודת אמצע ומתפתח בקו רציף של מעגלים הולכים וגדלים עד לשוליים החיצוניים. צורתה הייחודית של הספירלה מייצגת מבנה דעת ייחודי, והיא נמצאת בשימוש נרחב בתחומים רבים, כמו אמנות, אדריכלות ובמדע. 

מטוסי הבוכנה בעלי המדחף הם דוגמה להשתלבות בין טכנולוגיה למבנה דעת ספירלי. המדחף בראש המטוס מסמל את התנועה הסיבובית המאפיינת את צורת הספירלה. בימינו נפוצים המנועים הסילוניים, שמדחפיהם אינם נראים לעין, וחבויים בתוך מעטפת. המסוק, לעומת זאת, באמצעות המדחף העילי הענק שלו, ממשיך לייצג את התנועה הסיבובית המתפתחת.

הקולנוע הקדם-דיגיטלי התאפיין בסלילי  צילום מצלולויד, גדולים וכבדים, שהותקנו במכשירי הצילום וההקרנה. סלילים אלה הם ייצוג של מבנה הדעת הספירלי, כיוון שטמון בהם תוכן הולך ומתפתח, מתחילת הסליל בקצהו החיצון ועד סופו במרכזו.

דוגמאות נוספות לצורת הספירלה:

האוזן

בגוף האדם, האוזן היא בעלת צורה ספירלה. האוזן מזכירה מאד בצורתה את תנוחת העובר בבטן אימו. 

תרמיקת הציפורים

הציפורים הן, עוד מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונות הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים, המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. 

התרמיקות, כתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה, בשנות ה-1920 המאוחרות, לטייסי הדאונים בהרי הרון. התגלית הפכה את ספורט הדאייה לחשוב הרבה יותר. טייסי הדאונים דאו במשך שעות רבות, למרחקים של מאות קילומטרים, וחצו גבולות מדינות. 

בתעופה הממונעת קיימים ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, בהם חגים מטוסים סביב המסלול, עד שברגע המתאים הם מתקרבים ויורדים לעברו. 

בתרבות

מבוכים ספירליים היו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים ספירליים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך הספירלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב, וכשיטת אימון  המוח בפתרון בעיות. 

אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. 

סמלי לאום שונים, אזרחיים וצבאיים, מזכירים את צורת הספירלה. צורת השושנה, של שלושה עיגולים בצבעים שונים זה בתוך זה, המופיעה כסמל על גוף מטוסי בריטניה וצרפת, מדמה את צורת הספירלה. צלב הקרס הוא דימוי נוסף. 

יחסי מרכז-שוליים

יחסי מרכז-שוליים הם מרכיב מרכזי בחברה האנושית. יחסים אלה מוכרים גם כצמד הכוחות ''צנטריפטלי-צנטריפוגלי''. התנועה אפשרית בשני הכיוונים, מהחוץ פנימה ולהפך. יחסים אלה קיימים כביטוי מילולי ו/או חזותי, ומשולבים לעיתים במימד אנכי מובהק, כמו בתנועה החברתית-מרחבית ההיסטורית ''מן הכפר אל העיר'', ובתוך העיר מהפרברים אל המרכז. הדינמיות והאנרגיות המקופלות בתנועות בין המרכז לשוליים גורמות לכך שהחיבור בין שני הקצוות אינו בקו ישר אלא מפותל, ולפיכך הוא יוצר מבנה ספירלי. המהפכה הצרפתית, שהתרחשה בעקבות המצאת הכדור הפורח, היא דוגמא למערבולת ספירלית חברתית-מרחבית.

הספירלה והפרספקטיבה

הספירלה והפרספקטיבה, לכאורה שתי צורות גיאומטריות שונות בתכלית, חולקות קשר סמוי אך משמעותי. הספירלה, בצורתה המתפתלת והמתרחבת ללא הרף, מסמלת תנועה, התפתחות ושינוי מתמיד. הפרספקטיבה, לעומתה, יוצרת אשליה של עומק וממד על משטח דו-ממדי, ומייצגת את הניסיון האנושי לתפוס ולהבין את העולם התלת-ממדי הסובב אותנו. הקשר ביניהן טמון בתפיסה של התנועה והשינוי במרחב. כאשר אנו מתבוננים בפרספקטיבה, העין שלנו נעה לאורך קווי הפרספקטיבה המתכנסים, וחווה תחושה של תנועה ועומק. באופן דומה, הספירלה, בתנועתה המתמדת פנימה או החוצה, יוצרת תחושה של התקדמות ונסיגה במרחב. שתי הצורות, אם כן, משקפות את האופן שבו אנו תופסים ומפרשים את העולם סביבנו, את התנועה, השינוי והמרחב, ומעניקות לנו כלים חזותיים לייצג אותם.

הלבירינט באגדה על דדאלוס ואיקארוס

בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה, והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדאלוס לבנות עבורו מבוך ספירלי, הלבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו שם קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים לקירבו. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. דדאלוס, מחשש לחייו, ברח מהאי יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. למרות שלכאורה אין קשר ישיר בין שני הארועים באגדה, הם מאוחדים באמצעות צורת הספירלה, המבטאת יציאה לחופשי. 

באמנות

הספירלה באמנות עשויה להיות חיובית או שלילית, חזותית או מילולית, פונה החוצה או פנימה, ועוד. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך לרוב הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה בהן נתפסת ככלי עזר אמנותי. 

הקפות דתיות וריקודים במעגל

סוג נוסף של מבנה דעת ספירלי בא לידי ביטוי בהקפות דתיות וריקודים במעגל. דוגמה בולטת לכך היא ההקפות סביב הכעבה במכה, שבהן המוני מאמינים מקיפים את האבן הקדושה ומנסים בהדרגה להתקרב אליה תוך כדי הליכה בסיבוב במעגלים ולגעת בה, ולאחר מכן חוזרים בהדרגה החוצה אל מחוץ למעגל. גם ביהדות, בהקפות שמחת תורה, במרכז מעגל הרוקדים נמצא המחזיק בספר התורה, וסביבו מעגלי הרוקדים, וכל אחד מהם בתורו מנסה להתקרב אל המרכז ולנשק את הספר.

ריקודי מעגל הקפות אחרים הם חילוניים יותר אך נפוצים מאוד, וביניהם הקפות של חוגגים את הזוג המתחתן, כשהקרובים יותר אליהם נמצאים במעגל הפנימי לסירוגין, או הקפות בריקודים במעגל בחגיגות אלטרנטיביות שונות ובאירועים של שמחה, שבהם בעל השמחה נמצא במרכז ומתחלף לאחר פרק זמן.

''גלגל רפאים'' הקדמוני ברמת הגולן	מבוך מעוצב כספירלה בגן באנגליה
ספירלה רוחנית בקתדרלת שארטר, צרפת	מבנה דעת ספירלי בחינוך המודרני

מבנה הדעת הספירלי בחינוך:

מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד, לגישה מילולית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת הממלכתית. 

למבני הידע החינוכיים יש צורת ספירלה חזותית עולה כלפי מעלה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. 

ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוגי הדעות  של אסכולה זאת, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

מבנה הדעת הספירלי נפוץ מאד בתחום הפדגוגיה, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל הספירלי המעשי מיושם בעיקר בלמודי גיאוגרפיה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי. המודל מיושם גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. 

הורטיגו - ספירלת השתיקה:

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו הפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת, אך כתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין מילים לתיאורה. 

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית בה מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. 

תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס, ונופל אל מותו, לתדהמת הצופים בו. 

ספירלת הורטיגו באמנות ובקולנוע:

הספירלה באמנות עשויה להיות חיובית או שלילית, חזותית או מילולית, פונה החוצה או פנימה, ועוד. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך לרוב הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה בהן נתפסת ככלי עזר אמנותי.  

יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים ספרים בודדים בלבד בנושא. 

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו.

דוגמאות לסרטים המציגים בהבלטה מבנה דעת ספירלי:

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית והמרחבית, בפונדק העיירה. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עימה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של חייל עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות משטרה קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש דו קרב גורלי.  

''עין בשמיים'' [2015] הוא החשוב מבין כל הסרטים שנוצרו אודות דרונים. הסרט מתאר מבצע צבאי המתנהל מרחוק, באמצעות דרונים והסייברספייס. קולונלית אנגלית מבקשת לשגר טיל מדרון לעבר בית בניירובי בו נמצאים טרוריסטים, אך קיימת סכנת פגיעה בילדה קטנה. בסרט בולט מבנה הדעת הספירלי. יחסי מרכז-שוליים מוצגים בעלילה כניגודים. הסצנות מהמרכז לשוליים ולהיפך בונות את מהלך העלילה. במקביל לנרטיב, גם הצילומים בסצנות רבות הם ספירליים, והמצלמה יוצאת וחוזרת בין נקודת מוקד למרחבים פתוחים.

סדרת סרטי ''ג'יימס בונד'' מתחילה בקדימון קבוע שבו נראה הגיבור דרך קנה אקדח בעל חירוץ ספירלי. 

המבנה של תסריט סרט המותחן הקלאסי, המתחיל בהצגה רחבת יריעה של נושא העלילה, באופן מילולי וחזותי, ונמשך בתהליך חיפוש וחקירה מתעלומה לפתרונה, מחייב שימוש נרחב במבנה הדעת הספירלי. מבנה הדעת הספירלי בהם, המתפתח בין המוחשי למופשט, מפצה על חוסרים חזותיים בלתי נמנעים.

מבוך ספירלי

מבנה הדעת הספירלי

 

בימינו, החשיבה המרחבית-חזותית גוברת על החשיבה המילולית. הוגי דעות מודרניים ופוסט מודרניים, בעידן הקולנוע והתקשורת החזותית,  מתארים את תמונת העולם לפיה אנו חיים כיום, כמבוססת על חשיבה חזותית סינמטית, שבה תמונת העולם הקולנועית מציאותית יותר מאשר המציאות הממשית. 

ההוויה העיגולית:

גסטון בשלאר, בספרו ''המרחב הפואטי'', כותב כי ההוויה היא עגולה. העגילות נבנית ומתפתחת בהכרה, והופכת לצורה קבועה ומבוססת שלה, לא כעובדה פשוטה אלא כחשיבה פנומנולוגית, המאפשרת לנו לאשר את קיומנו מתוך הפנים. הדוגמא הפואטית המרכזית  שהוא מביא היא של הציפור, שהיא עגילות מלאה, היא החיים העגולים. הציפור היא כמעט כל כולה כדורית. היא מודל של קיום. למרות שהציפור נתפסת במעופה כחץ שלוח באויר, הרי שבמצבה הקוסמי, כריכוז של חיים המוגנים מכל עבר, היא הווית החיים העגולים. 

המעגל הוא צורה גיאומטרית בעלת השפעה עצומה על חיינו. המעגל, אותה צורה עיגולית מושלמת, נמצא בכל מקום סביבנו, הן בטבע והן בעולם המעשה. גלגלים, מדחפים, הוריקנים, עיני מצלמה וגלילי סרט קולנוע - אלו רק חלק קטן מהדוגמאות הרבות להופעותיו השונות של המעגל בחיי היומיום. החשיבה החזותית נעזרת רבות בצורות גיאומטריות, והמעגל הוא אחת מהנפוצות שבהן. צורתו הפשוטה אך המושלמת מאפשרת יצירת מגוון רחב של צורות גיאומטריות מורכבות יותר, המבוססות על עיגול בעל תוכן. צורות אלו משמשות, בין היתר, ליצירת ספירלות. 

הספירלה:

הספירלה היא אחת מהצורות הגיאומטריות החשובות ביותר בתרבות האנושית. היא נבנית ממעגל שמתחיל בנקודת אמצע ומתפתח בקו רציף של מעגלים הולכים וגדלים עד לשוליים החיצוניים. צורתה הייחודית של הספירלה מייצגת מבנה דעת ייחודי, והיא נמצאת בשימוש נרחב בתחומים רבים, כמו אמנות, אדריכלות ואף מדע. מטוסי הבוכנה בעלי המדחף, ששלטו בשמיים במחצית הראשונה של המאה ה-20, היו דוגמה מצוינת להשתלבות בין טכנולוגיה למבנה דעת ספירלי. המדחף בראש המטוס סימל את התנועה הסיבובית וההתקדמות, והיה קשור באופן הדוק לצורת הספירלה. עם התפתחות מטוסי הסילון, סממן זה כמעט ונעלם. המנועים הסילוניים חזקים ויעילים יותר, אך הם אינם נראים לעין וחבויים בתוך מעטפת צינורית. כתוצאה מכך, הקשר בין מטוסים לבין מבנה דעת ספירלי נחלש משמעותית. המסוק, לעומת זאת, נותר נאמן למבנה הדעת הספירלי. המדחף הענק שלו, המסתובב במהירות רבה, ממשיך לייצג את התנועה הסיבובית המתפתחת, וקשור באופן הדוק לצורת הספירלה.

הלבירינט באגדה על דדאלוס ואיקארוס:

דדאלוס ואיקארוס הם צמד ארכיטיפי של ניגודים משלימים, שהוא אחד מהחשובים ורבי הפנים ביותר בעולם המיתוסים. בכל דור הם מקבלים צורה חדשה, ועונים על צרכים אחרים. האגדה המיתולוגית על דדלוס ואיקרוס היא אחת החשובות בתרבות המערב, ובימינו היא בעלת השפעה עמוקה על עידן התעופה. האגדה היא מטאפורה לניסיונות האדם להרקיע לשחקים, ושמשה את חוקרי התעופה כמשל לאבחנה בין הצורך בהתקדמות זהירה, לבין הניסיון היהיר לכבוש את השחקים במהירות רבה מידי. בסיפור האגדה יש מרכיב אחד, הלבירינט, שהתנתק מהאגדה עצמה, והפך למודל חשוב בפני עצמו. סיפור הלבירינט של כרתים מתחיל באכזבתו של מינוס המלך מכך שאשתו ילדה לו בן מפלצתי, המינוטאור. הוא הורה לדדלוס לבנות עבורו מבוך לבירינט, ומעת לעת היה מקריב לו קורבנות אדם מצעירי אתונה, אשר היו נשלחים ללבירינט. אחד מהם, תזאוס, הצליח להתגבר על המבוך בכך שקשר חוט לפתחו, הגיע למינוטאור, הרג אותו וחזר בשלום. מינוס זעם על דדאלוס, אשר בתגובה ברח יחד עם בנו איקארוס באמצעות כנפיים שבנה. למרות שלכאורה אין קשר בין השניים, סיפור המעוף של האב ובנו הוא המשך ישיר של סיפור הלבירינט, והם מאוחדים בדומה לציפורים המעופפות בתרמיקות ספירליות כלפי מעלה, כביטוי של שחרור מכבלי כוח המשיכה. 

תרמיקת הציפורים:

תרמיקת הציפורים היא מבנה ספירלי.  הציפורים הכבדות, כגון חסידות ונשרים, צריכות זרם אויר חם עולה לצורך התקדמות בנדודיהן. זרם אויר חם זה נוצר בשעות הבוקר המאוחרות, כאשר האדמה מתחממת. בעונות הנדידה אפשר לחזות בלהקות ענק של ציפורים, המצטברות בכיוון אנכי ובסיבוב מעגלי הולך וגדל, עד לגובה בו מפסיק משב האויר החם. מנקודה זאת הן פותחות בדאיה לכיוון הרצוי. הציפורים היו, מימי קדם, מושא נלהב של מחקר ומקור ידע. התרמיקות, שכתופעה מטאורולוגית התגלו בגרמניה בשנות ה-1920 המאוחרות לטייסי הדאונים, היו ידועות כבר לקדמונים. הספירלות האדריכליות הקדמוניות, וביניהן הלבירינט, תואמות תופעת טבע זאת. בתעופה המודרנית, מפותח נושא זה, בחלקו, כ''מעגלי המתנה'' לקראת הנחיתה, שבהם חגים מטוסים סביב המסלול, עד שברגע המתאים הם יורדים לעברו. 

המבוך הספירלי:

לבירינט-מבוך כרתים, הוא מבחינה היסטורית, אחד ממבוכים ספירליים אחדים שהיו ידועים בעת העתיקה. בימי הביניים נבנו מבוכים ספירליים בכנסיות, והם שימשו כאמצעי למסע סמלי אל מרכז הנפש. מתקופת הרנסנס האירופי ואילך, המבוך הספירלי נבנה בגנים מפוארים, המורכבים משבילים מורכבים המופרדים על ידי משוכות גבוהות. ניווט במבוך מורכב הפך לצורת בילוי פופולרית עד ימינו. מבוכים הם חלק בלתי נפרד מעולם משחקי המחשב. בימינו נפוצות שיטת אימון  המוח בפתרון בעיות, המבוססות על מבוכים מופשטים מסוגים שונים. אך למרות שהמבוך הספירלי נחשב לחלק בלתי נפרד מהתרבות, נכתבו ספרים בודדים בלבד אודותיו. הוגים פוסט מודרניים מזכירים רבות את הספירלה, אך הם כמעט ואינם דנים בה מעבר להצגה הבסיסית שלה בתופעות שונות. בעולם האמנות המודרנית קיימות יצירות רבות מבוססות ספירלות, אך הן בלתי מנומקות, ונתפסת כביטוי אישי. הספירלה נתפסת לרוב כאשליה אופטית, או כלי עזר אמנותי.  

מבנה הדעת הספירלי בחינוך:

הספירלות הופיעו מחדש במאה העשרים במסגרת החינוך המודרני, כמתארות את תהליך ההתפתחות והלמידה אצל ילדים. אך מבנה ספירלת הדעת בחינוך הוא מבנה גג בלבד, לגישה מילולית במהותה. החשיבה החזותית הבסיסית הכרוכה בו נעלמה. זאת כי מבנה הדעת הספירלי מייצג חשיבת על, הגובלת בדמיון, ואינו מתאים לפיכך להקנייה לתלמידים במסגרת הממלכתית. אמצעי החשיבה הארגוני הנפוץ ביותר בימינו במערכת החינוך הוא הקיברנטיקה, המבוססת על היזון חוזר שלילי. התלמיד בימינו חש עצמו במנגנון שליטה, שבו כל המערכות הם רכיבים של יחסי כוחות. 

למבני הידע הראויים יש צורת ספירלה עולה. התלמיד מתחיל את לימודיו במעגלים קטנים ונמוכים של ידע. מעגלים חדשים ונרחבים יותר נוספים מעליהם, כאשר כל אחד הוא המשכו ברצף של זה מתחתיו. ארגון הדעת האנושית על פי מבנה ספירלי מתפתח הוא חלק מתורת הקונסטרוקטיביזם הקוגניטיבי בחינוך. הוגי הדעות  של אסכולה זאת, ג'ון דיואי וז'אן פיאז'ה, השכילו לראות באינטליגנציה מושג המתפתח בהתאם לגיל, באמצעות אינטראקציה הולכת וגוברת עם הסביבה. יש לתאוריה גם ערך מוסרי, כיוון שהיא מזהה הפנמות מעמיקות של ידע מתפתח, מעורבות רגשית, וצורך בחיברות. 

מבנה הדעת הספירלי נפוץ מאד בתחום הפדגוגיה, אך בשל התפתחותו לכיוון בלתי מוגדר, של התרחבות ידע אינסופית, זה מושג על עמום, של חשיבה מסדר גבוה. המודל מיושם בעיקר בלמידה בתנאי שדה. למידה כזאת מתחילה בשלב מוחשי של סיור בשטח, ומסתיימת בסיכום מופשט בכיתה. היא נעשית כולה באמצעות דיאלוג רב תחומי משולב בעשיה. המודל מיושם גם בלימודי הרפואה, כיוון שהוא מציע בשלבים עולים למידה פורמלית, הכרת המחלות, והתמחות מעשית. 

הורטיגו:

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית, המוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''ורטיגו'', היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. כתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין מילים לתיאורה. 

ספירלת השתיקה:

ספירלת השתיקה, שהיא הפחד מבדידות רעיונית, חשובה בחקר תקשורת ההמונים, שהיא חזותית, אסוציאטיבית וחסרת הבהרות מילוליות. הנפילה הדימיונית בה מופיעה לרוב בצורת מערבולת, או ספירלה מתכנסת. 

תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות, הם תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. 

ספירלת הורטיגו בקולנוע:

פול ויריליו כתב כי מטרת הקולנוע היא לעורר אפקט של ורטיגו אצל הצופים. הוא תיאר את אפקט הורטיגו כמקביל לאפקט שיוצר טיל הנורה בשיא המהירות לעבר מטרה חזותית, ומסחרר את ראשי כל הצופים בו. יוצרי סרטים רבים משתמשים במבנה הדעת הספירלי ביצירותיהם. למרות זאת, קיימים ספרים בודדים בלבד בנושא. הספירלה בקולנוע עשויה להיות חזותית או נרטיבית, או שילוב בין שתיהן. 

סרטים המציגים מבנה דעת ספירלי:

''הבהלה לזהב'' [1925] הוא סרט אילם קומי אמריקאי משנת 1925 בבימוי, הפקה, כתיבה ומשחק של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מספר את סיפורו של הנווד, המגיע לאלסקה במהלך הבהלה לזהב, ומנסה למצוא את מזלו, תוך מפגש עם גלריה של דמויות בעיר ובהר. העלילה מתפתחת במבנה ספירלי ההולך ומתרחב, תוך שהיא חוזרת פעמים אחדות לנקודת המוצא הנרטיבית והמרחבית, בפונדק העיירה. הסרט נחשב לאחד הטובים ביותר בכל הזמנים.

''ורטיגו'' [1958] הוא סרט מותחן פסיכולוגי אמריקאי בבימויו של אלפרד היצ'קוק, המספר את סיפורו של בלש משטרה בדימוס, הסובל מוורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, ומתחיל לפתח רומן עימה. הסרט עוסק במאבק בין מציאות לאשליה. גם סרט זה נחשב לאחד הטובים בכל הזמנים.

"קולד מאונטיין" [2003] הוא סרט רחב יריעה המספר את סיפורו של חייל עריק מצבא הקונפדרציה, בתקופה של סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, השב אל אהובתו, בתקופה בה הדרום נשלט על ידי מיליציות משטרה קיצוניות. המבנה הספירלי של הסרט נוצר בהדרגה, משוחות החיילים בחזית, דרך החיים בעורף, ועד ראש ההר, בו מתרחש דו קרב גורלי בין החייל למנהיג מיליציה אכזר.  

''גלגל רפאים'' הקדמוני ברמת הגולן	מבוך מעוצב כספירלה בגן באנגליה
ספירלה רוחנית בקתדרלת שארטר, צרפת	מבנה דעת ספירלי בחינוך המודרני