31.12.2011

פרשת וישב - הבור של יוסף והנפילה האינסופית

בסיפור מכירת יוסף מתוארת קינאת החינם ההולכת ומתרקמת בין יוסף ובין יתר האחים. נימוקי האחים הם העדפתו של יעקב את יוסף וכתונת הפסים שנתן לו, הוצאת דיבת האחים רעה על ידי יוסף, והשיא - חלומותיו של יוסף, הממחישים את שאיפותיו לבכורה ועליונות על פני יתר אחיו. הקינאה הופכת לשנאה שמובילה לכך שכאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם בשליחותו של אביהם, הם זוממים להורגו. לאחר שראובן מונע מהם להרוג אותו, הם משאירים את יוסף בבור סמוך ונפנים לאכול לחם.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִם

חז''ל מפרשים שהבור היה בלי מים, אבל נחשים ועקרבים היו בו.

אך יתכן כי הבור מסמל גם דבר שונה במקצת, והוא את הריקנות המוחלטת, את הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום, את פחד הנפילה - הוורטיגו.

נפילה אל התהום, כמו השלכת יוסף אל הבור הריק, מתרחשת בדימיון החלומות בשעות של מצוקת ההוויה הארצית, בשעות הייאוש והאכזבה הקשים ביותר. חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון, אך הנפילה הדמיונית אינה מובילה אותנו למטאפורות. הנפילה הארוכה, הנפילה לפירים השחורים, הנפילה לתהומות, והנפילה מגן העדן אל השאול הן נפילות דמיוניות שבסוף החלום אותן מתעוררים וזוכרים שלא היה במהלכן כלום, אלא ריקנות שחורה משחור. 

הבור בו שמו האחים את יוסף היה בבחינת ירידה לצורך עליה. אך הירידה - נפילה היא, על אף משמעותה הרבה, ריקה כמעט ממחשבות וחסרת מילים ודימויים, ואילו העליה היא עשירה מאד בדימויים ומליצות.

באין מילים מתאימות, ירידות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות כמעט באופן מילולי. לעומת זאת, לנסיקה כלפי מעלה יש אינספור מטאפורות. לכן דימיון הנפילה השירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.

יש בסיפור יוסף טעמים נוספים לכך שנפילתו לבור היתה בבחינת נפילה אינסופית:

יעקב אבינו לא חשב שיוסף מת כי לא נגלה לו כך בחלום. הוא סבר כי יוסף איבד את דעתו בעקבות נשיכת חיה רעה, וזאת משמעות הביטוי 'טרוף טורף'.

בסיפור זה ובסיפורים אחרים בספר בראשית מתואר תמיד המסע לארץ מצרים בלשון 'ירידה', ואילו המסע ממצרים לארץ ישראל בלשון 'עליה'.

לאחר שיוסף מגיע למצרים הוא נכלא בבור האסורים, בעיקבות פרשת אשת פוטיפר. 

כמו שנפילת יוסף היא אינסופית כך גם הגאולה לה הוא זוכה, ובעיקבותיו כל עם ישראל עם היא אינסופית.

חג החנוכה מתרחש בזמן בו קוראים בתורה את סיפורי יוסף בפרשת השבוע. נס פך השמן הוא בבחינת האור האינסופי שבוקע מתוך המצולה האינסופית.

ספורט הדאיה בגרמניה כגורם לעליית הנאצים לשלטון

הדאיה היא דברים רבים לאנשים רבים ושונים. לאחדים היא תחביב ודרך להכיר אנשים. לאחרים היא דרך זולה להמריא לאויר. לרבים היא גם ספורט אתגרי בדומה למירוצי מכוניות או אווירובטיקה. לכולם, על כל פנים, זאת דרך שקטה ונעימה לטוס בלי מנוע.
טיסה בדאון היא עבור האדם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. הדאונים מונעים על ידי זרמי האויר וכוח המשיכה בלבד, ומרחפים בשקט בשחקים, לעיתים למשך שעות אחדות בכל פעם.
מכיוון שאין להם מנועים הדאונים הם כלי טיס טהורים, אשר נשארים מרחפים בשליטה באויר בזכות האיזון בין כוח המשיכה המושך אותם לאדמה לכוח העילוי הנושא אותם למרומים.

הר הוואסרקופה
הר הוואסרקופה אינו מפורסם בהיסטוריה הגרמנית. למרות זאת בין שתי מלחמות העולם הוא התחרה בביירוט על הלהט הפטריוטי שיצר. בכל קיץ אלפי מטיילים נסעו ברכבות מיוחדות לתחנת העיירה גרספלד הסמוכה לעיר פולדה, ומשם המשיכו באוטובוסים או ברגל עד לפסגת ההר סחוף הרוחות, והתאספו בראשו הרחב כדי לחזות בטייסי הדאונים הצעירים ממריאים ומרחפים אל ספרי השיאים. מפגני הדאיה האלה עקפו את מגבלות חוזה וורסאיי ושיקמו את תחושת העוצמה האוירית הגרמנית.
האירועים סיפקו תצוגה מרהיבה ותחרותית של כישרון וגאווה לאומית. הדאיה הפכה בשנים אלה לביטוי המרכזי של הלאומיות הגרמנית. הפטריוטים הכריזו: 'אם איננו מסוגלים לטוס באמצעות מנועים נטוס בלעדיהם'.
הדאיה הפכה במהרה לפופולארית מאד בגרמניה בזכות ההקשר הפטריוטי, ובזכות ההישגים הספורטיביים והטכניים שלה. במהלך שנות ה-1920 וה-1930 שלטו הגרמנים בתחרויות הבינלאומיות, ונתנו לספורט זה את כיוונו.
טייסי הדאונים הצליחו, כיוון שהיו מרוחקים מהעימותים הפוליטיים בגרמניה, לשמר את מורשת התעופה הגרמנית בשנים הקשות, ולהפגין אידיאליזם והסתמכות עצמית בפני הדור כפוי הטובה והחומרני של אחרי מלחמת העולם הראשונה.
הדאייה שימשה טרם עלית הנאציונל-סוציאליסטים כזרז לתחיית הלאומנות.

איש הדאון
איש הדאון הוא אמיץ ונחוש, בעל כוח פיזי רב וקואורדינציה מעולה, טכני, דייקן, ממושמע, בעל רוח צוות, ובאותה עת מתחבר לאיתני הטבע. מצד שני הדאון נגרר אחרי האוירון, ורגישותו למשבי הרוח הופכת אותו לפסיבי, רגיש וסתגלני יותר. הדאון האנושי חי כל העת כדבר והיפוכו, ולפיכך הוא שם את הדגש על חשיבה אנליטית וטכנית שתפצה אותו על מגבלות הדאיה. הוא חי את החירות האוירית, אך רואה בה אמצעי להגשמה בתחומים אחרים. לחווית הנפילה הפסיכולוגית יש עבורו משמעות דיאלקטית רבה.

הנפילה הדימיונית האוירית
חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי האוירי. אך ככלל, הנפילה הדמיונית מובילה אותנו למטאפורות שהן יסודיות רק בדמיון הארצי, כמו נפילה ארוכה, נפילה לפירים השחורים, ונפילה לתהומות. נפילות דמיוניות אלה הן בעלות קירבה במיוחד לדמיון האדמה השחורה, רווית המסתורין והסבל. כדי להגדיר את המקרים האפשריים בהן הן מתרחשות, עלינו לקחת בחשבון את מצוקת ההוויה הארצית, את הייאוש והאכזבה שעל סף התאבדות. נפילות כאלה אינן יכולות להיות מתוארות מנקודת המבט של הדמיון השירי האוירי, באין מילים מתאימות.
לכן דימיון הנפילה האוירי הוא נסיקה הפוכה. הנפילה הפסיכולוגית בצורתה הפשוטה והדינאמית היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, האומץ לחיות בניגוד למשקל - לחיות 'אנכית' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה, ונשיאת ראש בגאון.

גל האויר
במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לחווית הגלישה בגלשן גלים. לכן הם מושכים את אותו סוג אוכלוסיה, של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים ובלתי ממוסדים. העובדה הזאת מסבירה כיצד הצליח היטלר לזכות לפופולריות כה רבה. הוא היה טיפוס דומה: צעיר, רווק, חסר אמצעים, בוהמיין, אנטי מימסדי, נילהב, שאפתן, טעון באידיאולוגיות אזוטריות וסיסמאות שטחיות.
מושג גל האויר, שעליו נישאים הדואים כלפי מעלה, הוא בבחינת מסר של קלילות, אך גם של שטחיות לשמה. פעילות על פני השטח ומציאות ריקה מתוכן. חווית הדאיה מסתמכת על הקירבה לאיתני הטבע - עוצמת הרוח, מתוך התנסות חוזרת ונשנית, כאשר אין באף הזדמנות לדאות משום הבטחה להצלחה, בגלל חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר.
בתחילה היתה הדאיה ספורט חופשי, אינטואיטבי ורגוע ככל האפשר. בהמשך, תת תרבות החובבים הפכה לתעשייה עניפה, שגלשה לתחומי חיים נוספים. כמו שגלישת הגלים התרחבה לתת תרבות עניפה, ולגלישה במדרכות הרחבות ובמורדות ההרים המושלגים באמצעות לוחות גלישה מסוגים אחרים.
המימד התחרותי העניק לספורט הדאיה מימדים של יעילות, תכנון והספק. הסגנון החופשי הפך לקטגוריות מדויקות. ההתמקצעות, התחרותיות והמסחור השתלטו על הענף.
תחושת החוויה החופשית ונטולת הדאגות אבדה, אך מימד הסיכון נותר והתגבר ככל שהענף השתכלל. סכנת החיים הפכה למוחשית יותר ויותר ככל שגדל מספר המשתתפים, והשתפרו שיאי הדאונים. לכן היטלר יכול עלה לעלות על 'גל אויר' פוליטי לשיכוך אכזבות ו'לדאות' בו, עד שתת התרבות הזאת הפכה לזרם התרבותי העיקרי שהוסדר על ידי השלטון הנאצי.
במידה מסוימת מזכירה עלייתו לשלטון, על רקע זה, את עלילת הסרט 'הנוער לשילטון', שבו חבורת צעירים מסוממים מצליחה לזכות בבחירות באמצעות הכריזמה של מנהיגה, שהוא גם מנהיג להקת רוק פופולארית, שלאחר מכן משליך את כל המבוגרים למחנות ריכוז.

אורי אבנרי על עלית הנאציזם לשלטון
העיתונאי והפוליטיקאי אורי אבנרי היה ילד בן 10 בגרמניה כשעלו הנאצים לשלטון. הוא סיפר על חוויותיו ומחשבותיו בכתבה ב'הארץ', בהשראת צפיה במחזמר 'קברט'. את כל מה שאבנרי מספר אפשר לקחת ולהתאים לדברים שנכתבו כאן לגבי ספורט הדאיה כגורם לעליית הנאצים לשלטון, וזאת מבלי לגרוע מחשיבות דבריו, אלא כדי להשלים את החסר.
'בכל הסיפור הארוך והנורא של הרייך השלישי, השאלה שהטרידה אותי כל חיי היתה: איך הם הגיעו בכלל לשלטון? איך זה יכול היה לקרות? איך אחד העמים התרבותיים ביותר בעולם, שקרא לעצמו "עם המשוררים והפילוסופים", בחר באופן דמוקרטי במשטר מפלצתי שכזה? איך נפלה הרפובליקה המפוארת?
יש הרבה תיאוריות, ואני מכיר את כולן: ההיסטוריה הגרמנית, האופי הגרמני, המשבר הכלכלי הנורא, מיליוני המובטלים, העלבון על מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הזעם על חוזה השלום המשפיל שנכפה על גרמניה אחרי המלחמה. רוב התיאוריות האלה נכונות, ובכל זאת - אין בהן תשובה שלמה, סופית.
בראשית שנות ה-30, כאשר גבר האיום הנאצי, האמינו רבים שזה יקרה גם הפעם. האגודות המקצועיות היו עדיין בשיא כוחן ואם הן רק יכריזו על שביתה כללית, או אז היטלר ייעלם. אבל בשעת המבחן, שום שביתה לא הוכרזה, ומנהיגי האגודות היו אחוזי שיתוק. הם פחדו, ורבים מחברי האגודות כבר נהפכו בעצמם לנאצים.
זאת ועוד: בריוני פלוגות הסער בחולצות החומות לא היו לובשי המדים היחידים. לכל מפלגה גרמנית גדולה - הסוציאל-דמוקרטים, הקומוניסטים, השמרנים - היה צבא פרטי, שלבש מדים והיה בעל מחסני נשק נסתרים. אך בבוא היום, אף אחד מהם לא נקף אצבע כדי להציל את הדמוקרטיה.
והיה גם הצבא. צבא מיוחד במינו, ממושמע ומאומן להפליא. חוזה השלום קבע שמותר לגרמניה להחזיק רק בצבא קטנטן של 100 אלף חיילים. כל אחד מחייליו היה מסוגל להיות קצין. אך כאשר ראשי הצבא חשבו על האפשרות לעצור את הנאצים ברגע האחרון, התברר שרבים מהחיילים והקצינים הזוטרים כבר היו לנאצים מושבעים.
ביום הדין, לא היה במדינה כמעט איש שהיה מוכן לקום ולהגן על הדמוקרטיה. כמעט אף אחד לא אהב אותה. כמעט אף אחד לא כיבד אותה. כמעט אף אחד לא הבין שהדמוקרטיה שומרת ומגינה עליו. כעבור כמה שנים, כאשר כבר נהרגו מיליוני גרמנים במדבריות השלג של רוסיה או מתחת להריסות הערים הגרמניות הבוערות, היה מאוחר לחשוב על כך.
ייתכן שהמחזמר 'קברט' מסביר הרבה. המסר החשוב ביותר של 'קברט' הוא שבשנים המכריעות היה רוב הציבור הגרמני אדיש. הלכו למועדונים, נהנו, עסקו בעניינים האישיים.
נשמע במקרה בבית קפה: צעיר נאצי יושב עם חברתו; הם דנים בעתיד המפלגה. הנאצי שיכור. "בסדר, אני יודע שננצח", הוא קורא בקוצר רוח, "אבל זה לא מספיק!" הוא הולם באגרופו בשולחן: "צריך להישפך דם!" הבחורה מלטפת את זרועו בתנועה מפייסת. היא מנסה לשכנע אותו ללכת הביתה. "ברור, חמוד, ברור שיישפך", היא הומה בקולה המרגיע, "המנהיג הבטיח את זה במצע שלנו".'

13.12.2011

ניטשה ומותו של האלוהים - ספר מאת פיטר פריטשה


הפילוסוף הגרמני והניהילסט המוצהר פרידריך וילהלם ניטשה התבלט כהוגה דעות זועם ומתפרץ, אשר קרע לגזרים בהתמדה את הוודאויות של המאה ה-19, ואשר יצירותיו מושכות, מפתיעות, ומערערות את נפשם של קוראים רבים עד לימינו אלה. הספר ניטשה ומותו של האלוהים, מאת פיטר פריטשה, מביא מבחר מכתביו של ניטשה, שכולם תורגמו מחדש על ידי המחבר, ומקל על הבנתו והדיון במישנה הפילוסופית שלו, סיגנונו והשפעתו.

בהקדמה מרתקת וקלה להבנה מקנה פריטשה לציבור הקוראים היכרות עם חשיבתו של ניטשה והשפעתו האינטלקטואלית והפוליטית יוצאת הדופן: שלילתו את המאה ה-19 כמנוונת ובלתי יצירתית, דחייתו את הנצרות, הדמוקרטיה, והסוציאליזם, אמונתו כי כל התרבויות מיוסדות על שקרים ואשליות והשתכנעותו כי על האינדיבידואל להתגבר על המוסכמות וערכי המוסר, במטרה ליצור את עצמו כסופרמן.

רודריק סטאקלברג פירסם מאמר ביקורת מקיף אודות הספר:
ניטשה של פריטשה הוא בעיקר נביא הספקנות הפוסט מודרנית אודות האפשרות לרכוש אמת מטאפיסית, והמבשר של 'העיוות הלשוני', שלפיו השפה בה אנו מדברים אינה בהכרח מציינת את המציאות האמיתית.
ניטשה של פריטשה הוא מי שהמימסד הדתי שונא בגין המוסריות היחסית שלו וחוסר האחריות הקוגנטיבי. פריטשה כותב כי ניטשה אינו מעוניין להגיע לחקר האמת, אלא לחשוף כארכיאולוג את מקורותיהן של אמיתות רבות אשר בני האדם נוצרים כיקרות לליבם.
פריטשה ממחיש זאת בקטע מתוך 'המדע העליז', שבו האיש המטורף טוען לראשונה כי 'אלוהים מת'. המטורף אינו מבקש מאנשי השוק, שזה מכבר איבדו את אמונתם, אישור לכך שהאלוהים מת. בדומה להודאתו של נחקר בעינויים, הוא לוחץ עליהם להודות בכך שהם אלה שרצחו אותו.
ניטשה מעוניין שאנשי השוק/הקוראים יראו את עצמם כמרצחים, כותב פריטשה מכיוון שהכרה כזאת מאפשרת להם לראות את עצמם כמי שבוראים ומחריבים את דמות האלוהים, ולפיכך הם אנשים חזקים ויצירתיים, מכיוון שהם מסוגלים לקחת שליטה על כל היבט של חייהם.
הניסוח המחודש של 'אלוהים מת' כ'אנחנו הרגנו אותו' משמעו שהשאלה אינה אם יש או אין אלוהים בעולם, אלא כיצד אנו רואים את עצמנו בנדון.
לפיכך אין בניטשה של פריטשה אבחנה מפורשת ומחייבת לגבי מהות העולם, אלא המלצה לריבוי דעות והשקפות, כחלק מהתאוריה שהידע הוא לעולם חלקי ומוגבל מבחינת תפישתו של היחיד. פריטשה כותב כי אין בנמצא 'עולם אחד ויחיד', אלא יש ריבוי תרבויות, שפות, ופרשנויות.
פריטשה מתעלם ממשפטו המפורסם של ניטשה בסיפרו 'מעבר לטוב ולרע', כי 'העולם כפי שהוא נראה מבפנים, העולם כמו שהוא מוגדר ונקבע על ידי כל אדם אינטליגנטי, אינו אלא הרצון לעוצמה בלבד'. משפט המפתח של ניטשה על פי פריטשה נלקח מיצירה מוקדמת ובלתי ידועה שלו והוא 'מה היא, אם כן, האמת? היא ערב רב של מטאפורות, מילים נרדפות, והאנשות - בקצרה, סכום היחסים והקשרים בין בני אדם, אשר הועתקו, עוטרו, הועצמו ושוכפלו בשירה, בפרוזה וברטוריקה..'.
פריטשה מעריץ את ביקורתו של ניטשה על המודרניזם, ובפרט את הביקורת על מושגי הפוליטיקה המודרנית שנוצרו בעידן ההארה, והקידמה החברתית והתרבותית שנוצרו בזכותם. ניטשה פשוט אינו מקבל את יהירות המודרניזם, לפיה החיים והתרבות בהווה הם מתקדמים וחכמים יותר מאשר בעבר. ניטשה פשוט אלרגי למושג 'מנצח'. הוא דוחה בקביעות את שביעות הרצון העצמית של 'המנצחים' שבהווה, ולועג למושגי הקודש של התרבות המערבית כ'רדידות מחשבתית'.
ניתן לחוש בהסכמה שבשתיקה מצד פריטשה לתיעובו של ניטשה את הפוליטיקה, ובפרט הפוליטיקה של מדינת הרווחה. הוא מגן על שיוויון הנפש הידוע לשימצה של ניטשה לנושאי מדיניות רווחה חברתית. ניטשה רואה מדיניות זאת כבעלת השפעה מנוונת ומשתקת. הוא אינו מעוניין באנרגיה המושקעת ברווחת הציבור החלש, כי בני האדם חייבים להיות במבחן ומאותגרים כל העת. פריטשה אינו שואל מדוע בעלי ההון והיכולת אינם צריכים להיות מאותגרים גם הם.
לפיכך טוען פריטשה טענה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה הנאציזם הוא תנועה מהפכנית עממית, שקרובה ברוחה יותר לשמאל המהפכני מאשר לימין הפאשיסטי. הנאציזם על פי פריטשה הוא למעשה מהפכה דמוקרטית, שבה תפש העם הגרמני את השילטון מידי המוסדות המלוכניים של העבר. הוא קובע בזאת את עמדתו במחלוקת האם שורשיו של הנאציזם מעוגנים במהפכה הצרפתית או במיליטריזם הפרוסי.
למרות שפריטשה שותף להעדפתו של ניטשה את הביקורת התרבותית על פני הביקורת הפוליטית, חברתית וכלכלית, הוא אינו מכחיש את נגישותה הרבה של הגותו של ניטשה לפרשנות פאשיסטית. הוא כותב כי 'אכן יש מימד ברור של חוסר רחמים, ואפילו גזענות בהגותו... קריאתו לחברה להמציא מיתוסים חדשים, יהיה תוכנם אשר יהיה, איפשרה את הנאציזם'.
פריטשה מחזק בכך את הביקורת נגד ניטשה, אך הוא אינו מפרט מהם המיתוסים החדשים שהחברה מסוגלת להמציא. תוכנם של מיתוסים אלה הוא שחשוב יותר מכל, וחובה היא לפרט ולפרש אותם באופן מעשי, כדי למנוע אי הבנות. כי דווקא דחייתו של ניטשה את הפוליטיקה, המעורבות החברתית והניתוח הכלכלי, לטובת תפישת עולם אסתטית, היא שהפכה אותו לפילוסוף הרישמי של הנאצים.
אימוץ ההתמקדות של ניטשה בביקורת התרבות, מתוך תפישת עולם פוסט מודרניסטית אזוטרית, הוא שהביא לסחף של גרמניה לעבר הימין הנאצי בשליש הראשון של המאה ה-20. ניטשה ציפה שהתקפתו את הנצרות תגרום לו לבעיות עם החוק הגרמני, והיה מוכן לצאת בתוצאות. אך אף אחד מספריו לא הוחרם. העדרו של תוכן מפוליטי מובהק בהם הפך אותם ל'בטוחים ובלתי מסוגלים להשפיע פוליטית' בעיני הרשויות. לא התוכן הפוליטי, אלא דווקא היעדרו של תוכן כזה הוא שיצר את הדחף החברתי העז שנבע מספריו של ניטשה, דחף שהפך לכלי מסוכן בידיים פאשיסטיות.

סיפרו של פריטשה אינו נוגע במה שהיה מוחשי וברור כל כך לגסטון בשלארד, והוא המימד האוירי ביצירתו של ניטשה, שכה הלם את תקופת חייו בראשית עידן התעופה. למרות זאת פריטשה מחזק בעקיפין את התזה לפיה התעופה היתה גורם מפתח לשואה. זאת כיוון שהוא מתאר היטב, בפרשנותו לשאלת 'מות האלוהים', את דו המשמעות התרבותית שפתוחה לכל פרשנות פוליטית, שאליה חותר ניטשה. גסטון באשלרד תיאר דו משמעות זאת בפשטות 'כסחרחורת הגבהים שבה כל דימוי משתכפל עד אינסוף מעצמו ובדרך זאת נוצרים פרחי הרוע'.

מקריאה מעמיקה של תאורי 'מות האל' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו. התעופה היא המעשה הגדול מכל.
כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. ניטשה לא היה יוצא מהכלל במובן זה. בתקופה בה פעל, חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר הראשונות נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו.
בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות, שהיא עיקרון של סדר מוסרי. מושג האל מזוהה עם מערכת דימויים וערכים על ציר האנכיות, שהם אקסיומתיים. מאומה אינו מסביר אותם והם מסבירים הכל.

המהפכה הצרפתית, בסוף המאה ה-18, התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. הרושם הראשון שעשה הכדור הענק המצויר שהופרח באוויר היה עז ביותר. כל אדם יכול היה להתרומם לשחקים ולצפות בעולם מלמעלה כבני אלים. הנשגב והעליון לא נחשב יותר לנחלת האריסטוקרטיה. העם מרד בשלטון המלוכני המושחת, ותוהו ובוהו חברתי השתלטו, בדמות המהפכה הצרפתית העקובה מדם.

מלחמות נפוליון גרמו לשפיכות דמים רבה ביותר, ולריאקציה פוליטית ברחבי אירופה. הקיסרויות האירופאיות הותיקות רצו לשמור על הסדר הישן, אך העמים תחת מרותן תססו. הן שאפו, והדבר קיבל ביטוי ב'אביב העמים' שהתחולל באמצע המאה ה-19, לחירות ושוויון. התסיסה של הלאומים השונים, שניטשה חי ופעל בתקופתה, נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, ולמעשה לא הסתיימה עד היום. תקופתנו מתאפיינת בהגדרה הולכת ומתרחבת של הפרט, חלומותיו, זכויותיו ויכולותיו.

ניטשה חש, בסוף המאה ה-19, בסכנה כי התהליך של התפתחות התעופה עלול להביא להיסחפות אל הלא כלום. מסקנתו היתה יצירה מחדש של האדם בדמות האדם העליון. זאת מסקנה שהיתה בבחינת פיתרון זמני לבעיה הדוחקת של התערערות הסדר הקיים. ניטשה היה מודע לאילתור ודו המשמעות בשיטתו, אך הוא ראה בה הזדמנות לבחינה מחדש של כל היבטיהם השיריים והפילוסופיים של השחקים. הוא קיווה שתיאוריו יהפכו אותם לחוויה מעשית לכל דיכפין, לחלק מפנימיות האדם, שיוכל לנצח כך את חולשותיו.

ניטשה ומסע הצלב לעבר השמיים

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלרד [1884- 1962], בספרו 'אוויר וחלומות', מצא לנכון לשלב פרק אודות ניטשה. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את פילוסופית הגבהים.
בשלרד היה אחד הבולטים בפילוסופים הצרפתיים במאה העשרים. אוטודידאקט שהפך לאחד המכובדים באקדמיה הצרפתית. המוניטין שלו נובע ממחקריו אודות חשיבות כוח הדימיון האנושי בהתפתחות המדע והאמנות.
הקורא בספריו לומד על מבנה הדימיון ופעולתו, ומקבל תובנות רבות לחלום, הירהור וחשיבה טובים יותר. בשלרד עושה זאת כפילוסוף של המדע ומבקר אמנות כאחד. סגנון כתיבתו, הפשוט והפיוטי כאחד, משמש מקור השראה בפני עצמו.
כלי חקר הדמיון אותם פיתח בשלרד, ובעיקר מושג 'הדמיון הדינאמי', הם מושגים רבי ערך להבנת מקורות היצירתיות.
מקום מרכזי ביצירותיו תופשים ארבעת היסודות: האדמה, המים, האוויר והאש, שאותם הוא רואה כחומרי היסוד של הנפש. הוא כתב ספר מקיף על כל אחד מיסודות אלה, תוך הבאת ציטוטים נרחבים ממיטב הקלאסיקות של השירה, הספרות וההגות האירופאית.
בספרו 'אויר וחלומות' המוקדש ליסוד האוויר, שיצא לאור בשנת 1942, מתאר בשלרד את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף.
הספר מתאר את ההיבטים הפסיכולוגיים של אובייקטים אויריים שונים, כמו: חלום המעוף, שירת הכנפיים, הנפילה הדמיונית, השמיים הכחולים, מערכות הכוכבים, העננים, העץ האווירי, והרוח.
בשלרד טוען כי חקירה מלאה וזהירה של הציר האנכי בנפשנו עשויה לעזור לקבוע את התפתחות המין האנושי, את ציר הרוח האנושית.

כצעד הגיוני במחקרו, בשלרד חשב לנכון להביא הוגה דעות ומשורר ידוע. נראה היה לו כי פרידריך ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. הוא אסף את כל הדימויים שהתקבצו בטבעיות סביב נושא דינאמיקת הנסיקה ביצירותיו, ותיארם בפרק: 'ניטשה והנפש הנוסקת'.

בשלרד שקל את חשיבותם היחסית של דימויים אלה לעומת כלל הדימויים. לאחר מכן הוא ניתח והשווה אותם ביחס למשוררים אחרים שגם הם המריאו לשחקים בשירתם. כך הצליח להראות את התפתחות הדימיון האווירי אצל ניטשה ולתאר אותו בשיטתיות. מסקנתו היא שכל מה שנע באויר צפוי לקבל את חותמו של ניטשה. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה.

הוא הצליח להוכיח באמצעות מחקר שירתו של ניטשה, ובפרט 'כה אמר זרתוסתרה' הפיוטי, כי המשורר מסביר את הוגה הדעות, וכי ניטשה הוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות.
מתקיים אצלו המעבר מעושר המעמקים לעושר הפסגות. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאוירי.
בולטים ביצירתו הנושאים הבאים: האויר כחירות, הנפילה הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים, האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה, והערך המבריא של ההזדקפות, הצמיחה לגובה ונשיאת הראש.

המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: 'העליון הוא שמנצח'. ניטשה מסייע לנו לנצח את חולשותינו כיוון שהוא מתאר את הדימיון הדינאמי של הגבהים בדייקנות נפלאה. אך התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעיות, שבשלרד אינו מהסס לחשוף. דו משמעות מוסרית זאת היתה הקרקע הפוריה למוסר הכפול של הרופאים הנאציים, שדגלו בהצטיינות מדעית. הם היו מוכשרים לקבל החלטה מוסרית ומשפטית, אך היו אחראים לרצח סיטוני ולעינויים אכזריים להדהים.


ניטשה מגלה ביצירותיו בהדרגה , ובתהליך מרתק, את תכונות האוויר:
מקור השראה, עולם סטרילי נטול ריח, קור, שקט, אנרגיה, הבטחה, מרפא, צמיחה, יכולת שקילה, שינוי צורה.

ניטשה מתחזק בדרך לחירותו האוירית בדימויי אנכיות דינאמיים ידועים:
העמק התלול והתהום העמוקה, העץ הגבוה והזקוף, המשעול ההררי הצר והפתלתל, הספינה המעופפת, הנשר הטורף, הברק, השמש.

שלילת המוסר היא מסקנתו העיקרית של ניטשה כתוצאה מהתבוננותו ביקום האווירי.
לרצות ולעוף הם היינו הך. לכן אין מקום לחמלה. מי שרוצה לעוף מוזמן להצטרף למסע, ומי שמפחד יישאר הרחק מאחור.
בדרך זאת נוצרים: עוצמה, תוקפנות, האדם העליון, דיאלקטיקה בין עליונים לתחתונים, חברת אדונים ועבדים, קריאה לפעולה - מסע צלב לעבר השמיים.

ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו תוך מתן דמות שירית ומטאפורית במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. מליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות מתוך שלילת הקיים, מצאו הד בליבם של הנאצים ובליבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, האדם העליון, קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות ורידוד של רעיונותיו, ריקונם מתוכן, והשלכת עיקרים כגון המאבק הפנימי והשליטה העצמית, אשר לא תאמו את אופי תורתם. חיבוריו על הנפש האווירית העניקו ציביון רומנטי לתפישת עולמם, ובמקביל התאים הדבר מאד לדבקותם בפיתוח התעופה.

מדוע לא התפתח המעוף הרוחני של ניטשה לגישה הומאנית, כדוגמת זאת של ריצ'ארד באך, מחבר 'יונתן ליוינגסטון השחף'? מדוע אין די באדם כמו שהוא כביטוי מושלם של האהבה, כמו שבאך מנסח?
מקריאה בספרי באך אפשר להבין את ההבדל. באך הטייס מכיר את חווית הטיסה ומשליך ממנה לחווית המעוף הרוחני. ניטשה מבקש אחר חווית המעוף הפיזי, והוא חולם כי הטיסה תעשיר אותו בחוויה הרוחנית.
חמישים שנות התפתחות התעופה עושים את ההבדל בין פרידריך ניטשה לריצ'רד באך. לגבי באך כל התשובות נמצאות, בתנאי שיש די שפלות רוח ופתיחות בליבנו. אין בעיה שאינה מכילה בתוכה מתנה. הבעיות קימות למען המתנות שבהן. אתה רואה בעיה כיוון שאתה זקוק למתנה שבה. תפישה העולם הטראגית אינה קיימת כי לכל שאלה יש לחפש את התשובה הפחות צפויה מכל.

11.12.2011

פיטר פריטשה, מחבר הספר: גרמניה - אומה של טייסים

פיטר פריטשה [1955- ] הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת אילינויס בארה''ב, שמתמחה בהיסטוריה של גרמניה במאה ה-20 בכלל, ובתקופת הרייך השלישי בפרט. הוא כתב ספרים אחדים בנושאים אלה, שמתמקדים בעיקר בניתוח הכוחות החברתיים שפעלו בגרמניה.
בנוסף כתב פריטשה ספר אודות הפילוסוף פרידריך ניטשה, וספרים נוספים שעוסקים בתהליכים חברתיים בהיסטוריה המודרנית.

הראשון מבין הספרים אודות גרמניה עוסק בתהליכים החברתיים ברפובליקת וויימאר שתרמו לתופעת הנאציזם. השני, שהוא בעל חשיבות מרכזית לנושא של 'שואה ותעופה', נקרא: 'גרמניה - אומה של טייסים'.
ספר זה מתאר את העיסוק האובססיבי של הגרמנים בתעופה, החל מתחילת המאה ה-20 עם הצפלינים, וכלה בתחילת הדיקטטורה הנאצית, שהיתה דיקטטורת תעופה שבה הפכה התעופה לכלי מרכזי בגיוס ההמונים לצרכי המשטר.

מתוך הספר 'גרמניה - אומה של טייסים' לקוחים חלקים אחדים לספר 'שואה ותעופה':
הפרק אודות טייסי הקרב הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.
הפרק אודות תנועת הדאייה הגרמנית שפרחה אחרי מלחמה זאת.
חלק מרכזי מהפרק שעוסק במודעות ובתודעה התעופתית הנאצית.

תרומתו של פריטשה ל'שואה ותעופה' היא לפיכך רבה מאד. אך נשאלת השאלה החשובה מדוע הוא לא המשיך בקו המחשבה של 'גרמניה - אומה של טייסים' כדי לתאר את השתלשלות קורות המשטר הנאצי בכלל עד לתבוסתו הסופית, ואת התהליכים שקדמו לשואה בפרט.

כאשר מתארים מצד אחד בספר מוקדם את חשיבותה העצומה של התעופה בגרמניה, אך לא ממשיכים עם קו המחשבה הזה בספרים מאוחרים יותר ומוותרים עליו, הרי שמנציחים בכך גם סתירה אישית וגם סתירה היסטורית. עבודתו המוקדמת של פריטשה כאילו ויורדת לטימיון ובמקביל, תיאור המשטר הנאצי נעשה תלוש. מכאן גם מתקצר מאד המרחק להכחשת השואה, למרות שזאת בפירוש לא היתה כוונתו של פריטשה.

הספר מסתיים מבחינה כרונולוגית בערב מלחמת העולם השנייה, שנים לא מעטות לאחר שהנאצים עלו לשילטון. אך הוא אינו עוסק כלל, למרות הקשר העובדתי המפורש, ופריטשה אינו מנמק מדוע, בגרינג, ברודולף הס, בריינהארד היידריך, וביתר האישים, התהליכים והפקודות שפעלו באותה עת, ושיזמו בתחילה את עליית הנאציזם, בהמשך את התפתחות התעופה בגרמניה, ובסופו של דבר את הפיתרון הסופי.

נראה כי פריטשה נקלע לבעיה מכמה סיבות. האחת היא היצמדותו למתודות מוכרות במדעי החברה לצורך המחקר ההיסטורי. ההשערה כי התעופה היא גורם מכריע בהתפתחות ההיסטורה המודרנית היא חדשנית, נועזת, ומהפכנית, ודורשת ביסוס מדעי מוקדם. לעומת זאת התיאוריה כי תהליכים חברתיים רחבים וכלליים ביותר שניתן לאפיינם באמצעות דעת הקהל הממוצעת של התקופה, כמו שהתבטאה בתיקשורת ובכתביהם של אנשים שונים, הם הגורמים לשינויים היסטוריים, היא הרבה יותר שמרנית ומבוססת.

גם העיסוק של פריטשה בתעופה הוא לוקה בחסר. מן הראוי היה שיפתח את הספר 'אומה של טייסים' בסקירה אודות תעופת הכדור הפורח שאפיינה את מרבית המאה ה-19, ויסיים אותו בתעופת הטילים הבליסטיים שהיתה מרכיב מרכזי בשלהי המשטר הנאצי ואפיינה גם את המחצית השנייה של המאה ה-20 כולה.
פריטשה אינו עושה זאת, אך ניתן לסלוח לו על כך בשל תובענותו ומורכבותו הטכנית של הנושא, אשר הוא שקע בו בכל מאודו בעת תיאורו המעמיק את תעופת הצפלינים, מטוסי הקרב הראשונים, והדאונים.

פריטשה עוסק במקביל ביצירותיו בפילוסופיה גבוהה וביומנים אוטוביוגרפיים. הוא כותב על ניטשה ועל המלנכוליה של הזמן, אך גם חוקר יומנים אישיים של דמויות אנונימיות, שמייצגות בעיניו את התקופה בה חיו. הוא עובר מהתמודדות עם תהליכים חברתיים באמצעות דיסציפלינות אקדמאיות לעמידה חתרנית בנעליהם של אנשים פרטיים, מבלי ליצור את הקשר בין השניים. הוא מודה בכך בכישלון הפסיכולוגיה החברתית ובכישלון הפסיכולוגיה של האישיות להבין את ההתנהגות האנושית כפי שהיא מתבטאת באירועים היסטוריים, ובכישלון מדע ההיסטוריה בכלל.

פריטשה הרחיב בהתמדה שיטתית את טווח הזמן והרדיוס הגיאוגרפי שבהם הוא עוסק במהלך הקריירה האקדמית שלו. בראשית הקריירה הוא עסק ברפובליקת וויימאר. הוא התרחב בהמשך לתקופות שלפניה ואחריה בגרמניה. לאחרונה הוא עוסק גם במהפכה הצרפתית וגם בעידן הפוסט מודרני הגלובאלי.

התרחבות זאת לא סייעה לו לגלות תובנות חדשות. הוא חוקר את רוח האדם הממוצע וחושב שהיא ההסבר העיקרי, כאשר למעשה עליו לחקור בנוסף את הטכנולוגיה ואת המנהיגים שהשכילו להשתמש בה. במקרים רבים היו אלה בעיקר אנשים בודדים או קבוצות אליטה קטנות שעיצבו את ההיסטוריה, והם עשו זאת כיוון שהיו ברשותם אמצעים טכנולוגיים מהפכניים לעשות זאת, כמו המטוס.

פריטשה רואה לפיכך בתעופה תופעה חשובה מאד, אך משנית ביחס למכלול הגורמים שעיצבו את ההיסטוריה במאה ה-20. הראייה לכך היא שהוא אינו מזכיר כלל את הנושא בספריו האחרים והמאוחרים יותר.
יתכן גם כי ספרו 'גרמניה - אומה של טייסים' היה מבחינתו ניסיון אינטלקטואלי נועז מידי, והוא זנח אותו ככל שהתקדם בקריירה האקדמית.

בספר 'שואה ותעופה' מוקדש פרק מיוחד לתיאור השפעת התפתחויות חשובות בטכנולוגית התעופה על ההיסטוריה המודרנית, ובראשן המהפכה הצרפתית. אך בתקופות קדומות יותר היו אלה טכנולוגיות פורצות דרך אחרות אשר הביאו לשינויים חברתיים והיסטוריים מפליגים.
דוגמאות אחדות הן:
בזכות טכניקת פרשים חדשנית שיישם ג'ינגס חאן הוא כבש חלקים נרחבים מאירואסיה במאה ה-13.
השליטה בימים באמצעות ספינות משוכללות הביאה להקמת האימפריה הבריטית במאה ה-19.
המצאת הדפוס במאה ה-16 תרמה לעליית הפרוטסטנטיות.
המצאת האינטרנט משנה סידרי עולם במאה ה-21.

מתוך קריאה פשוטה של הביוגרפיות של מקבלי ההחלטות העיקריים ברייך השלישי, שאליהם אפשר להוסיף את קרל האושופר, אלברט ספיר, ארתור גרייזר, ויתר הדמויות המופיעות בחלק ב' של הספר 'שואה ותעופה', מגיעים בקלות ובאופן בלתי נמנע למסקנה לגבי חשיבות התפתחות התעופה בגרמניה כגורם מרכזי לשואת יהודי אירופה.

אך יתכן כי אם פריטשה היה נוקט בדרך זאת היה מוטל עליו גם להעמיד את עצמו בנעליהם של הקורבנות, יהודי אירופה שהלכו למשרפות, ולכך לא היה מסוגל כנראה.
להיות בנעליהם של המנהיגים והקורבנות בו זמנית הוא משימה קשה מאד, בפרט למי שנוטה, על פי הבחירה שעשה בספריו, להתיחס אל האדם הממוצע, וזאת מתוך נקודת מבט חברתית.

היה עליו לתאר את התפתחות התעופה כשילוב בין טכנולוגיה לרוח האדם. עליו להיות רוחני כיוון שזאת משמעות העיסוק בחווית המעוף, שעומדת ביסוד התעופה.
גסטון בשלרד, בסיפרו 'אויר וחלומות', תיאר את פרידריך ניטשה, פילוסוף החצר של הנאצים, כאב הטיפוס של משוררי הפסגות שכפועל יוצא מכך יצר את דמות 'האדם העל'. בסיפרו של פריטשה אודות ניטשה אין כל התיחסות לבשלרד.

פריטשה מסכם את סיפרו משנת 2009 'חיים ומוות ברייך השלישי', בקביעה כי 'יצר שליטה' ו'תחושת סכנה' חברו יחד באורח שטני בקרב העם הגרמני במהלך תריסר השנים של הרייך השלישי. הם הביאו לניגוד העצום שבין חייו הטובים של העם הגרמני להרס העצום שהמיט על אויביו.

השאלה היא מה גרם לכך לאותה דיכטומיה במחשבה, שמתוארת אצלו כטבעית אך למעשה היא בדיוק ההפך מכך. הדעת האנושית אינה נוטה לראות את המציאות בצבעי שחור ולבן בלבד, אלא במגוון צבעי אפור. כל בר דעת בתבל מתחנך לכך מיום היוולדו.

תיאוריו של פריטשה אודות תהליכים חברתיים רחבים, עמוקים וממושכים, שהביאו למרות זאת לדיכוטומיה וקלות דעת חברתית-פוליטית מביאים בכל זאת למסקנה, לאור חשיבות הטכנולוגיה כגורם מכריע בהיסטוריה, כי השפעת התעופה הסמויה היתה רבת משקל הרבה יותר מאשר דעת הקהל הגלויה.

רוח האדם תופשת מקום חשוב בקביעת סדר היום הטכנולוגי. לכל מוצר על המדף קודמות שנים רבות של תכנון, פיתוח, יצור, ושיווק. הטכנולוגיה, הכלכלה וכמובן הפוליטיקה, מונעים לפיכך על ידי מערך ציפיות, שההתנהגות החברתית מושפעת ממנו ומשפיעה עליו. המרוץ הטכנולוגי הבלתי פוסק יוצר מנצחים ומפסידים כחדשות לבקרים. כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות. בסופו של דבר כלי הטיס המשוכלל אינו התכלית אלא האמצעי. הוא אינו התוכן אלא הקנקן.

בראשית עידן התעופה, למרות שהמוצר המוגמר היו מטוסים משוכללים, הרי שקדמו להם עשרות רבות של שנים של תכנונים ודגמים מוקדמים, שכולם ביחד יצרו מערך ציפיות, שהתלוותה אליו התנהגות אנושית, חברתית ופוליטית תואמת.
התעופה, בתהליך של ניסוי וטעיה, הצלחה וכישלון, השפיעה באפן הרבה יותר עמוק וממושך מאשר התוצר הסופי שלה.
הדמיון והפסיכולוגיה האנושיים פעלו בהתאם לניצני ההתפתחות השונים שלה הרבה לפני שאלה התממשו בפועל.
לדוגמא, חשיבותו של הצפלין לא היתה רק בכושר טיסתו, אלא גם בכך שהיה מופת לכושר העבודה הגרמני ואיכות היצור שלה. כתוצאה מכך הצפלין חיזק מאד את כושר התחרות של גרמניה בשווקי העולם.

הנאצים ישמו את התובנה הזאת לגיוס ההמונים לצרכיהם בתחילת דרכם באמצעות שיקום התעופה בגרמניה, ובסופה באמצעות ההבטחות 'לכלי נשק אויריים סודיים ופלאיים'. היה זה מהלך של ניסוי וטעיה טכנולוגי וחברתי בו זמנית, שבמסגרתו גם התממשה במקביל ובאותו אופן תוכניתם להשמדת היהודים.

עוד קודם לכן, היותה של התעופה הציר הטכנולוגי המרכזי של מלחמת העולם הראשונה העצימה את תחושת התיסכול הגרמנית שגרמה לעלית הנאציזם ולשואה. הגרמנים התאכזבו מכישלונם במלחמה, אך לא היה זה עוד כישלון טכנולוגי. זה היה כישלון של כלי תעופה שעימו היתה מזוהה גרמניה, ספינת האויר, שגרם למפח הנפש המיוחד. כלי תעופה זה היה גורם מרכזי בכניסת גרמניה למלחמה. הגראף צפלין מבוואריה התחרה בפופולאריות שלו מול המונארכיה, שמזוהה באופן מסורתי עם המרומם והנישגב, וזאת חיפשה דרך לרתום אותו לשירותיה.

מושגי התעופה, המעוף והגבהים הם אבות המזון של רוח האדם. מאומה אינו מסביר אותם, והם מסבירים הכל באורח אכסיומטי. אך בהתגשמותם הם עלולים ליצור את היוהרה וקלות הדעת.

אל אדון על כל המעשים - אהוד בנאי




10.12.2011

טרור הפרות הבניה והתכנון האזורי הלקוי


מפת דמות האדם של ארץ הקודש נוצרה, בין היתר, מתוך רצון להעניק מראה אידילי לארץ ישראל החבולה מבחינה סביבתית.

את הארץ השוממה ובעלת המראה הטבעי שאליה הגיעו חלוצי הציונות כיסינו בחלקה הגדול בשכבת בטון ואספלט, בין היתר מתוך הרצון להגיע להישגים טריטוריאלים.

בני דודינו, אלה המתגוררים במדינת ישראל וברשות הפלשתינאית, החרו החזיקו אחרינו וכבשו גם הם את הארץ באותה מתכונת של ישובים הפולשים עד בלי די אל שטחים טבעיים.

התוצאה היא התנגשות בין שתי מסות שהגיעו זה מכבר לרמתן הקריטית.

את השלום לארץ לא יביאו הפוליטיקאים, וגם לא השקעה בנושאי שיתוף פעולה למיניהם.

את השלום יכולים להביא הגיאוגרפים ומתכנני העיר והאזור בלבד, אשר ישבו וישרטטו ויתוו את מפת ישובי הארץ ושטחיה הטבעיים על פי הרצוי והראוי ביותר.

לא על פי המצוי, שלפיו מכשירים בדיעבד כל ישוב ערבי שקם בלי היתר, וברוני האספלט בונים עוד ועוד כבישים זוללי קרקע, וכדומה.

על פי הראוי, שלפיו הארץ כולה מהירדן ועד הים היא מיקשה גיאוגרפית אחת, ויש לתכנן ולבנות אותה בהתאם.

התובנה הזאת נעלמת משום מה מעיני הפוליטיקאים.

מה יועיל הסכם שלום עם הפלשתינאים אם במדינה שהם יקימו יתפשטו הישובים שלהם בתוך שנים ספורות ויכסו את כל גבעות השומרון בצורה בלתי מבוקרת.

הסכם שלום שאינו מגבש תמונת שטח מאוחדת, מתוכננת ומעוצבת לפרטים, יזרז באופן פרדוקסלי את קיצנו המשותף.

יש שתי תאוריות של התמוטטות אזורית כוללת עקב משבר חריף באיכות הסביבה:
האחת מתארת קריסה הדרגתית ואיטית.
השניה מתארת קריסה מידית, אחרי שנים רבות של יציבות למראית עין.

התוצאה הידועה ביותר של הקיצוניות היא הטרור החבלני. תוצאה מפורסמת פחות, אך בולטת לעין מאד, היא טרור הפרות הבניה שפוגע בערכים האקולוגיים והדתיים.


העמקים סביב הר הבית, אשר היו בעבר שטחים ירוקים שהבליטו אותו, הפכו במשך העשורים האחרונים לשיכון עירוני צפוף ובלתי מתוכנן.
מנגד, כיסתה ממשלת ישראל את כל הגבעות הירוקות סביב ירושליים בשכונות מגורים.
בית שנבנה במקום מעורר מחלוקת עתיד להישאר על מקומו משך מאות שנים. גם אם יהרס, יעבור זמן רב מאד עד שהטבע יכסה על חורבותיו.

העובדות החמורות האלה בשטח הן סוג של טרור שעושה את הסכסוך בלתי פתיר.

המחדל הפעוט לכאורה של הרשויות המקומיות, שאינן מקפידות די הצורך על חוקי הבניה, הכוללים תכנון זהיר ופיקוח הדוק, הוא המקור האמיתי של הסכסוך כיום.

מי שעוקב בזירה הבינלאומית יותר מכל אחרי התמודדות מדינת ישראל בתחום סוגית התכנון האיזורי האיכותי הוא המעצמות הנוצריות.
עבורן מדינת ישראל היא חלק מארץ הקודש, ארץ התנ''ך והברית החדשה האידילית, שהיא מושא כיסופים מאז ולתמיד.
אולי בסתר מדינות המערב מעדיפות שיתרחש כאן אסון אקולוגי, שיבוא כתוצאה מכך שהפרות הבנייה יהפכו את הארץ לשטח הפקר, בו כל דאלים גבר.
אסון כזה מתאים לתפישה הנוצרית-משיחית את ירושליים כעיר השמיימית, וארץ ישראל כמקום של כיסופים בלבד.
נושא איכות הסביבה חשוב מאד לגרמניה בפרט. איחוד גרמניה התבצעי במידה רבה הודות למפלגת הירוקים הגרמנית החזקה.

במידה ונשכיל להבין את החשיבות הקריטית של התכנון האזורי ונקים רשויות מתאימות שיאכפו אותו כהלכה, נוכל למנף זאת עד לרמה שהסכם שלום עם הפלשתינאים יהיה מיותר.

השלום יתממש מאליו בארץ ששוקדת על שמירת ופיתוח נופה הטבעי כמו שבן אדם אשר תוכו כברו זוכה להכרה וכבוד מהסובבים אותו.

האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

הכאוס הזה גלש באורח טבעי גם לסביבה העירונית המתוכננת.

להלן דוגמאות אחדות של הכאוס התיכנוני בו אנו חיים:

במטרופולין חיפה המצב מבחינת איכות הסביבה הולך ונעשה גרוע יותר לעומת המצב בעבר מכל הבחינות, ומבחינת התכנון האזורי בפרט.
לדוגמא, הקריות הן מקבץ ישובים עירוניים צמודים וצפופים שהיה צורך זה מכבר לאחד אותן לעיר אחת. הדבר לא נעשה והתוצאה היא כיאוס תחבורתי רב שנים. את הכיאוס הזה מנסים לפתור כיום בדרכים עקיפות תרתי משמע, דהיינו בניית כבישים ומחלפים זוללי קרקע שמקיפים את האזור, אך לא יתנו פיתרון לתחבורה שבתוכו.

המצב של התחבורה הציבורית במטרופולין תל אביב הוא מזעזע, על פי סדרת מאמרים.

הנזק שגורמת תחבורה ציבורית לקויה למשק המדינה הוא אדיר. הזמן שהולך לאיבוד לכל אזרח מצטבר למיליארדי שקלים רבים כל שנה. אך דומה שאיש מבין הפוליטיקאים אינו מרים את הכפפה, ואנחנו מתבשרים על שנת שיא במכירת מכוניות פרטיות, שגודשות את הכבישים בפקק אינסופי.

אנו זקוקים ל'תוכנית סינגפור'. בסינגפור יש משאבי קרקע מצומצמים ופרנסי העיר-מדינה הזאת השכילו להבין שאין ביכולתם להתיר בנייה בלתי מבוקרת, כי הדבר ימנע מהם לפתח כראוי את משאבי האנוש. לכן הם אכפו חוקים נוקשים בתחום השמירה על איכות הסביבה. סינגפור היא כיום סמל ומודל לחיקוי בינלאומי, אך אין מפלגה בישראל שמאמצת את הסמל הזה לחיקה.

לא מספיקה כאן רשות ממשלתית כדוגמת מנהל מקרקעי ישראל, שעובר בימים אלה רפורמה רב משמעית פרדוקסלית שבמסגרת מופרטות קרקעות המדינה באגף אחד, ומוקם אגף שני לשמירה על משאבי הקרקע.

נדרשים אנשים בעלי שיעור קומה מהמגזר הצבאי, רמטכ''לים ואלופים במילואים, שינהלו את המערכה הזאת.
צריך להתמודד עם נושא אכיפת חוקי התכנון והבניה כמו במבצע צבאי לכל דבר.
יש להקים מפקדות, לאסוף מודיעין, להניע כוחות, להקים מערך דוברות, וכדומה.
לו אהוד ברק היה מקדיש את מירצו לתכנון הסביבתי ואכיפתו, ייתכן והיינו מצליחים להתמודד עם הבעייה.

הארץ היא משאב שאין לו תחליף.


קישורים:





9.12.2011

פרשת וישלח - פעמיים ישראל


בפרשה זאת יש 6 סיפורים:
מאבק יעקב במלאך במעבר יבוק שעל הירדן.
פגישתם המרגשת יעקב ועשיו בעת חזרתו מחרן.
סיפור דינה בת יעקב שנאנסה על ידי בן מלך שכם ועונש ההשמדה הקולקטיבי מיד בני יעקב.
יעקב בונה מזבח ואלוהים חוזר על ההבטחה לו.
רחל אשת יעקב יולדת את יוסף ובנימין, מתה בעת לידת האחרון ונקברת בבית לחם.
ספר השושלות של עשיו וצאצאיו.

נשאלת השאלה מה ביקשה התורה ללמד מחיבור סיפורים אלה לפרשה אחת.

התשובה היא שבפרשה חוזר פעמיים שינוי שמו של יעקב לישראל:
בפעם הראשונה אומר לו זאת המלאך לאחר המאבק עימו.
בפעם השניה אומר לו זאת אלוהים לאחר שהוא בונה את המזבח בבית אל - הר המוריה.

מדוע חוזר שינוי שם יעקב לישראל פעמיים באותה פרשה?

לאחר שיעקב נאבק עם המלאך הוא עדיין לא משנה את שמו של אלא רק מברך אותו ומאחל לו ששמו בעתיד יהיה 'ישראל':
"ויאמר [המלאך] 'שלחני כי עלה השחר!"
ויאמר: "לא אשלחך כי אם בירכתני!".
ויאמר אליו: "מה שמך?'
ויאמר: 'יעקב".
ויאמר: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל ; כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל".
'יעקב' הוא שם שמציין חולשה ונחיתות - אדם שהולך בעקבות אחרים ("וידו אוחזת ב עקב אחיו"). 'ישראל' הוא שם שמציין גדולה ועוצמה - מלשון שר - "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
באותו לילה הפגין יעקב עוצמה ועצמאות בלתי רגילה כשנאבק, והמלאך בירך אותו ששמו ישתנה בהתאם.

אלוהים שמברך אותו אומר לו: "שמך יעקב. לא ייקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך! ויקרא את שמו ישראל".
'יעקב' הוא שם שמציין רמאות, כמו 'עקום', 'עקיף', 'עקלקל'. ("הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". "כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך... לימדו לשונם דבר שקר..." - ירמיהו ט3).
'ישראל' הוא שם שמציין יושר. יעקב אבינו זוכה סופית לשם 'ישראל' לאחר שציווה על בני ביתו שיזרקו את כל האלילים שלהם ויפסיקו "לפסוח על שתי הסעיפים".

'ישראל' הוא, אם כן, שם שמציין עוצמה ובמקביל הוא שם שמציין יושר.
יעקב עובר תהליך של התיישרות בגוף ובנפש.
הוא זוכה בדרך הקשה להיות הבן הנבחר של הקב''ה.
השם 'ישראל' הפך לשם נרדף לאמונה בקב''ה.
דבר אינו מסביר אותו והוא מסביר הכול, כמו אכסיומה.
אם האדם רוצה לחיות ולהרגיש ולהשוות, הוא מבין שיש לאכסיומה זאת איכות ראשונית טבעית יותר מכל האחרות.

מידות הספירות בגוף האדם הולכות ונעשות קטנות יותר בהדרגה, וביחס הפוך לחשיבותן, מהגפיים לעבר הראש.
במפת דמות האדם של ארץ הקודש כל ספירה, על פי מפת צירי האנרגיה שבימין הבלוג, היא באותו גודל וערך.
שוני זה בין המידות בגוף למידות המפה נותן לכל אחד מהשניים מאפיינים ותכונות ייחודיים ומעניינים, ויוצר השפעה הדדית.

2.12.2011

תפילת שירת העשבים




חיים חפר אמר פעם ששיריה של נעמי שמר יהיו התפילות של הדורות הבאים.

השיר נכתב בעיקבות סיפור ששמעה בתכנית לט"ו בשבט ששודרה ב"קול ישראל". שלמה ניצן סיפר שם על הרבי נחמן מברסלב, שהיה אדמו"ר באוקראינה ובתורתו מקום חשוב ביותר לניגון.

הרבי כתב: "דע לך, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו. גם אם אינו רועה תמיד במקום אחד, ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון, כי כל עשב ועשב יש לו שירה. ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".

נעמי שמר התקשרה לשלמה ניצן אחרי השידור ואמרה לו שבתוך הסיפור שהוא סיפר כבר נמצאת המנגינה שתתאים לו.

היא שינתה קצת את המילים כדי שיתאימו ללחן שהתנגן בראשה והשיר בוצע לראשונה ב-1976 בהצגה "מסעות בנימין השלישי".

נעמי שמר הקליטה אותו מאוחר יותר לאלבומה "על הדבש ועל העוקץ" שיצא ב-1981.

בניגוד לסיפור הפשוט של ר' נחמן, יש בשיר של נעמי שמר היגיון פילוסופי עמוק.

השיר הוא השתלשלות לוגית שבה כל מסקנה מובילה למסקנה נשגבת יותר:

יש הרבה מיני עשבים.
כל עשב מיוחד לרועה.
הרועה מחבר עליו ניגון.
ניגון שכזה ממלא את הלב.
ניגון שכזה הוא בהכרח יפה.
ניגון מיוחד יוצר את התפילה.
תפילה יוצרת את עבודת השם.
כל זה גורם תשוקה לארץ הקודש.
מהעשבים הפשוטים נעשה ניגון עליון.