המשטר הנאצי, שהתקיים בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, נבנה על סמך אידיאולוגיה של גזענות לאומית. משטר זה היה ניהל מערכת שיווק יעילה מאוד. הוא השתמש בסמלים, דגלים, ופרסומות, משולבים בסרטי קולנוע, כדי ליצור תדמית של כוח, סמכות, ואחדות, תחת כיפת ''התודעה האוירית'', שבה התעופה היתה סמל לעליונות האומה. אחד הסמלים המזוהים ביותר עם המשטר הנאצי הוא צלב הקרס, שהיה הסמל הרשמי של המפלגה הנאצית ודיגלה. הסמל מזכיר מבנה דעת ספירלי, הנוצר באמצעות מדחף מטוס. הוא ייצג, לפיכך, גם התפשטות לכל עבר על פי תאורית ''מרחב המחיה'', מהמרכז כלפי חוץ בכל הכיוונים. הדגלים הנאציים היו נפוצים מאוד, ונתלו בכל מקום ציבורי אפשרי בגרמניה ובארצות שכבשה.
השיווק הוא סוג של יצירה אמנותית בעלת קיום עצמאי. כל אדם או חפץ פשוט עשוי להיות בעל משמעות סמלית. במקביל, נערכה הצפה אל פני השטח של הדחפים הסמויים באדם באמצעות מוצרי צריכה. נוצר קשר בין רעיון הלאום, העסקים הגדולים וההמון. המשטר הנאצי השתמש בפרסום מטעה כדי להפיץ את האידיאולוגיה שלו. הפרסומות הנאציות הציגו את גרמניה כמדינה חזקה ומשגשגת, והפכו את הנאציזם לאטרקטיבי עבור רבים. אפילו חלק מיהודי וורשה קיבלו את הצבא הגרמני בברכה כאשר פלש לעיר, כיוון שחשבו שהגרמנים ישליטו, סוף סוף, סדר בפולין.
הנאצים הבינו את עוצמת המותג. הם השתמשו בה לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים, במידה רבה באמצעות תעשית הקולנוע המולאמת. האופטיקה הפכה לגורם מכריע במלחמת דימויים, שמכריעה את המלחמה בדעת הקהל. חברת UFA התחרתה בשיאה באולפני הוליווד, ותעשיית הסרטים הגרמנית היתה השניה בגודלה בעולם. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, בשנת 1933, הם הפכו אותה לכלי התעמולה המרכזי שלהם, באמצעות יצירת סרטים בעלי תוכן מפוקח, ובאמצעות ''שיטת הכוכבים'' בגרסה גרמנית, שהיתה מקבילה לגרסה ההוליוודית, והכתיבה גם סגנון חיים וצריכה.
בקולנוע ובתעופה כאחד, המסר החזותי ממלא תפקיד מרכזי. כתוצאה מכך, המשותף בין השניים הוא יכולתם ליצור פרספקטיבה המוסבת למישור דו-מימדי, שהיא הדרך התמציתית ביותר לארגון המציאות. פרספקטיבה המודגשת בקווי מתאר עזים מעצימה את האינדיבידואל, אך אינה מאפשרת לו לפקפק במציאות המוצגת לפניו. הנאצים התחילו לנצל זאת לצרכי תעמולה, באמצעות הנהגת עולם חזותי במהותו, המבוסס על סמלים.
הנאציזם תפקדו כמותג, וזה היה המפתח להצלחתו היוצאת מהכלל של היטלר בעיצוב דעת הקהל הגרמנית. הנאצים הבינו את עוצמת המותג, והשתמשו בה לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים. השכבה החיצונית של מותג זה היו: היטלר עצמו ותדמיתו, הלחץ לסולידריות, ההכרזה על אוטופיה מודרנית עם נופך עתיק, ויצירת איום קיומי לדרך החיים הגרמנית. אך מתחת לכל אלה פעלו מושכלי שיווק קלאסיים, כמו מיקוד ופילוח, ותובנה מקיפה של רעיון העיצוב והאריזה. מעבר לכך, המשטר היה מעוגן בסוג של בנאליות של הנורמליות, והוא היה נראה, ברמות רבות, כמו חברה מערבית רגילה. אלמנט זה הפך אמין יותר על ידי קידום תרבות צריכה נמרצת.
במובנים רבים, הנאצים הקדימו את זמנם, ושלטו באמנויות שיווק פוליטיות כמו ספינים והכחשות מהירות. הכל, מכונות, מסמכים, ספרים, בנינים, ואמנות, נבחן תחת שאלה אחת: מה כושר השכנוע של הדבר? מה שמפתיע הוא מידת הבנתם הרבה של הנאצים בתעמולה. תפישת התעמולה הנאצית כללה את הכל. היא היתה למעשה יסוד המשטר, בשילוב של מתודה ואידיאולוגיה. בנוסף לשימוש המגוון בלופטוואפה לצרכי ספקטקל תעמולתי, גם האסטרטגיה הצבאית היתה תרגיל בתעמולה, כמו ההחלטה לאחוז בקווים בכל מחיר במערכה בסטלינגרד, בגלל הערך הסימבולי של הדבר. התעמולה הכתיבה את האסטרטגיה הפוליטית והצבאית, במקום להיפך. הנאצים יצרו דרמות פוליטיות עוד לפני המלחמה, באמצעות הונאה. הדרמות בתחום מדיניות החוץ הביאה להם נצחונות פוליטיים מהירים, באמצעות מפגני כוח אוירי מדומה. טיסות חוזרות במפגנים של אותם מטוסים, ומאוחר יותר איום בשימוש בהם, הפחידו את העולם אך עינגו את הקהל הגרמני. הן היו מעוגנות במסגרות תעמולה וביטאו ערכים תעמולתיים.
ההקשר התעמולתי חבק כל, החל ממדים וטכנולוגיה, דרך מפגני חיילים ושוטרים, וכלה בפסטיבלים עממיים, עד לרמת רוויה. היו לנאצים יחידות לכתיבת גראפיטי, יחידות להפצת שמועות והונאות, ולא היה גבול לרעיון. לדוגמא, לצרחה של מטוס השטוקה בעת צלילה, באמצעות משרוקיות שהוצמדו לכנפיו, לא היה ערך מבצעי, והיא נועדה להפחיד את האויב. החינוך בבתי הספר היה ענף של התעמולה, שהיה חיוני ליצירת המיליטריזם הטוטאלי. שולבו בו הוראת תורת הגזע יחד עם הוראת יסודות התעופה. הקמפוס הגרמני עבר דה-אינטלקטואליזציה יסודית. ההסתמכות על תעמולה היתה יותר מאשר ביטוי לאמונה, היא היתה התמכרות רעבתנית. גם תעמולה נגד האויב, כמו ''הפניה האחרונה לקול התבונה'' של היטלר לעם האנגלי בשנת 1940, בעלונים מן האויר, לעיתים באמצעות טילי V-1, בוצעה כי המשטר האמין בשיטה זאת.
לתעמולה הנאצית היה מנהל על, דוקטור יוזף גבלס, וכוכב על, אדולף היטלר בעצמו. אך יחסי העבודה בין השניים היו לעיתים תכופות חסרי גבולות מוגדרים, כיוון שלהיטלר היתה שליטה וביקורת על החומרים שהפיק גבלס. גבלס היה המנהל בפועל, המיסיונר הקנאי של רעיון תקשורת ההמונים, ועוסק נלהב בניהול רושם חיצוני. שלוחות התעמולה היו במידה רבה בנות טיפוחיו. הוא ניהל מאבקים נגד ראשי הצבא, אשר לא הבינו את משמעות התעמולה, ויומניו מלאים בטענות נגדם. היו לו גם חילוקי דעות עם המפלגה הנאצית, בנוגע לדרך הנכונה לרגש את הציבור, והוא היה בעימות אישי מול המדיה הבריטית. הוא עקב אחריה מקרוב, ושיגר תשובות למתקפותיה, במה שהפך להיות פינג-פונג תגובות מוזר. גם אבחנותיו לגבי העיתונות הבריטית מתועדות בפרוטרוט ביומניו. במהלך המלחמה הפך גבלס לכוכב תעמולה בעצמו, והיה נראה בכל מקום בקרב קורבנות ההפצצות, נואם את נאום ''המלחמה הטוטאלית'' שלו, ומאיץ ללא הרף בעמו לגלות רמות גבוהות יותר של הקרבה.
היטלר היה תאורטיקן ממולח של תעמולה, והמשתמש האולטימטיבי בה. פרקים מפורסמים ב''מיין קאמפף'' עוסקים בכך, במיוחד דרך תיאור חשיבות הרגש, חוסר ההגיון, ועוצמת החזרה על ססמאות. הרעיונות היו זיקוק של מה שהיטלר חשב שלמד מהתעמולה הבריטית במלחמת העולם הראשונה, וצמחו מתוך היוהרה שלו לגבי גדולת המיליטריזם הפרוסי. הוא לא האמין כי בעלות הברית ניצחו באמצעים צבאיים בלבד. הוא חשב שהיה שם תכסיס, ושם התכסיס היה תעמולה. היטלר היה צייר, שנכשל בבחינות הכניסה לאקדמיה לציור. הוא היה רעיונאי ומעצב פרסומות בוינה של טרום מלחמת העולם הראשונה, והאמין בתכנים פרסומיים אשלייתיים.
מטרה מרכזית של התעמולה הנאצית היתה הצגת דמותו המעוצבת למופת של היטלר, כחוליה המרכזית. הוא כינה את עצמו ''השחקן האדיר ביותר בגרמניה'', והוא אכן היה. התעמולה הציגה את היטלר בתפקידים שונים. היה אדולף ''הסגפן''', הרווק הצנוע עם גרמניה כ''כלתו''. אך היו תפקידים נוספים: קיסר העם, מגלה העתידות המיסטי של רצון העם, המלך-כוהן-פילוסוף, יורשם של ביסמארק ופרידריך הגדול, מרשל צבאי וחייל פשוט, וחובב הטבע וההרים הגבוהים, שכולם התגלמו במושכל של ה''פיהרר''. לפיהרר היו אינספור מעריצים, בהיררכיה של נושאי דימויים וסמלים, מראשי המפלגה ועד לפשוטי העם.
אחת ממטרות התועמלנים היתה שתמונת היטלר תהיה בכל מקום, בפוסטרים, במגזינים, בסרטוני חדשות, ובסרטי עלילה, בין היתר באמצעות דמויות ''קודמיו'' מנהיגי גרמניה בעבר. פונדקאים קולנועיים אלה היו מפתח מרכזי להצגת היטלר. ''הזדמנויות צילום'' מילאו גם הן תפקיד חשוב, לנוכח ריבוי המגזינים והעיתונים המצולמים בגרמניה. הזדמנות הצילום היתה משהו שהנאצים טיפחו לכדי שלמות, זמן רב לפני מדינות אחרות. היטלר נראה בתצלומים בכל מקום, בכל תפקיד ומצב, ועם כל דמות אפשרית. היטלר צף בחופשיות בים המדיה כסמל של הגדולה הלאומית והתודעה הלאומית, ולמעשה מנותק ממציאות הקיום במשטרו. ''עיקרון הפיהרר'' שהתגלם בו קבע כי הוא אינו מסוגל לטעות. היתרון של דימוי זה היה גמישותו, והיכולת להתאים אותו למציאות משתנה.
העיקר במכונת התעמולה של היטלר היה המופעים הרטוריים שלו, שבהם העלה טרוניות על כל נושא אפשרי, מוצדק או לא, והפך אותו בקלות לנושא לאומי, באמצעות תחושת חוסר הצדק, אשר התוותה גם מסלול ללידה מחדש. המופע של היטלר התרחש, בשנים הראשונות, עד חמש פעמים ביום, לקהלים שונים. הנאום של היטלר נחשב לבידור מעולה בתחילת שנות ה-1930. הוא היה תהליך פיתוי, שלווה בחזון מיסטי, והתפתח באיטיות לשיא, מלווה בסרקזם והכחשה ברוטאלית של כל מה שלא מתאים. לרטוריקה התלווה גם מופע דרמטי, שטף דיבור חסר רחמים מלווה בסימפוניה של תנועות, ומבע עיניים רחב אישונים ובלתי נרתע, על רקע תפאורה של דגלים נאצים, שומרי ראש, ותאורה מתאימה. היטלר היה שחקן מקצועי על במת התעמולה, עם מלאי בלתי נגמר של רעיונות, מילים ומחוות, שמקורם בשימוש פוגעני.
''עיקרון הפיהרר'' היה אבן יסוד במשטר הנאצי, שהיה צורך לשכפל אותו בכל רמה. האזרח המודרני חסר השורשים לא היה לבדו יותר, והפך חלק מקהילה תומכת בעלת מכנים משותפים רבים. בסרטים רבים הוצגה התלות ההדדית, כהסתמכות על חברים, חיילים ושכנים, שתמכו בו ללא ציפיה לתמורה. השאיפה ביסוד התעמולה הנאצית היתה לאוטופיה גרמנית, ובעיקר לטוהר הגזע. באוטופיה זאת דאגו לאזרחים כל עוד הם צייתו למשטר. הסדר והארגון היו חייבים להיות מושלמים. כל אלה היו חלק מתודעת היגיינה, שפורסמה במדיה כמו מוצרי צריכה. טוהר הגוף וטוהר הדם היו היינו הך. הדימויים הסטריליים של משק הבית הגרמני סיפקו כלי חשוב לעיצוב מחדש של הדרך בה הגרמנים, בפרט הנשים, הגדירו את יחסיהם לאומה. המדינה הנאצית הייתה אמורה להיות מדינה היגיינית. הנאציזם היה אמור להיות ''ביולוגיה יישומית''.
הנאצים פיתחו לקסיקון משלהם, מעין שפה חדשה ששבתה את מוח העם. תרבות חדשה צצה מבין שורות הדפוס. בתרבות זאת לא הוטל שום ספק. היא התקבלה לא כרעיונות סוטים, אלא כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הנאצים פיתחו לכסיקון דיבור מיוחד, שכלל שימוש מופרך במושגים נדושים. לנאצים היה כישרון מיוחד להציג כל דבר באורח בנאלי ומוסכם על הכל, גם אם הוא היה רדיקלי ומפלצתי. הערכים החדשים אומצו מכיוון שהם הוצגו באורח סמכותי, או שהוסוו ברטוריקה או במוצר מדיה תעמולתי. הדיאלקט הנאצי התאפיין בעיקרו בשפת פקודות צבאית של משפטים קצרים ונמרצים, מושגי מפתח, ראשי תיבות, אוצר מילים, ביטויים, וססמאות ייחודיים. הדגש בדיאלקט היה על קריאה לפעולה, והוא הושג באמצעות מילים קשורות לעוצמה. הסיסמא היומית היתה חלק בלתי נפרד מאורח החיים האזרחי, ושידרה משמעות באופן קליט. מושגים שונים, כמו ''מולדת'' ו''פאנאטיות'', קיבלו משמעות ניאו-מיסטית של שבח. מושגים אחרים, כמו ''הרואי'' ו''שמשי'', שימשו כקריאות הידד. היו גם מושגי המפתח מהלכסיקון האידיאולוגי, כמו ''אומה'', ''רוח העם'', ''מרחב מחיה'', ''תת-אדם'', ''השקפת עולם'', וכדומה, אשר שולבו ברטוריקה כמו סיסמאות פרסום של מותג סדרתי. סיסמת הלוגו היתה: ''רייך אחד, עם אחד, מנהיג אחד''. היתה זאת אמת אלטרנטיבית, תלושה מהמציאות, אך היא אפשרה לנאצים לנסח את מטרותיהם ביעילות. לדוגמא, גבלס כינה את הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה ''מתקפות טרור'', תוך התעלמות מההפצצות המקבילות של הגרמנים.
הנאציזם היה תנועה שדגלה במודרניות ובעתידנות. גרמניה היתה חייבת, לדידם, להיות המדינה המודרנית ביותר בעולם, ועתיד המין האנושי ענין אותם מאד. הם השקיעו בנוער, שבו ראו את נושא החזון. הם השתמשו בטכנולוגיה מתקדמת בתעמולה בכל מקום אפשרי. המטרה היתה ליצור ריגוש באמצעות ''המילה האחרונה בטכנולוגיה''. המודרניות שלהם התבטאה בפרט בתעופה, עם חידושים והמצאות רבים שהקדימו את זמנם, כמו מטוס הסילון והטיל. החדשנות שלהם בלטה בתחומים נוספים, כמו ברשת הכבישים המהירים, המכונית העממית, שידורי הטלוויזיה הראשונים, הצילום הצבעוני, ועוד. התעמולה השתמשה באמצעי המדיה החדישים על מנת להתמקד ב''נשקי פלא'', שהעניקו תחושה של חסינות פיזית וניצחון מהיר. העריכה התעמולתית של הסרטים הדוקומנטריים הקנתה לנאצים מראה מושלם.
נוטים לשכוח את אשליית ''החברה הרגילה'' שהדיקטטורה הנאצית יצרה. היא נראתה עד פרוץ מלחמת העולם השניה כמו יתר העולם המודרני. עולם עם מודעות ענק לסרטים, דוכני עיתונים, ושידורי רדיו מחו''ל. עד המלחמה כ-20 אחוז מהסרטים שהוצגו בגרמניה היו מהוליווד, והם היו פופולריים מאד. גרמניה הנאצית לא היתה ממלכה סגורה. אופנות וסיגנונות בהשפעת גומלין בינלאומית שגשגו בה, ולעיתים אומצו על ידי המשטר, כולל חיקוי של סרטים הוליוודיים. ''החברה הרגילה'' הונצחה, בתקשורת על כל ענפיה, באמצעות אתוס של קלילות ופתיחות. התיקשורת התמחתה בנושאים יומיומיים האופיניים לקהילה התמימה, ומומחיות זאת חוזקה באמצעות פניה קבועה לסולידריות חברתית. הנאצים יצרו נרטיב משלהם, באמצעות הסבר של תפישת עולמם, שבה הכל היה ברור מאליו. דוגמא טובה היא הסרט ''אני מאשים'' [1941], שעוסק בנושא צדקת מדיניות המתת החסד. הסרט הופק על ידי הנאצים בעקבות התנגדות הממסד הקתולי הנאצי למדיניות זאת. הסרט מציג את הנושא בצורה מתוחכמת. יש לאורך הסרט דיון מאוזן, אך המסקנה הסופית היא שהמשך חיי היומיום מחייב המתות חסד.
