מטוס המיראז' - המטוס שהיתה לו מדינה

 

מטוס המיראז' 3 שלט בשמיים בשנות ה-1960, וישראל רכשה ממנו כמות נכבדה, כבר בראשית עשור זה. מטוס זה יצר במדינת ישראל תחושת ביטחון בדור שלם של צעירים, שחשו שקיומם ועתידם מובטחים בזכותו. נוצר גם סרט פופולרי לילדים, עם נופך רומנטי, ''שמונה בעקבות אחד'' [1964], אודות מרגל המחפש אחר סודות המטוס בבסיס צבאי, וילדי הקיבוץ הסמוך לוכדים אותו. המטוס, בעל כנפי הדלתא, היה מטוס הירוט הטוב ביותר בתקופתו, בשמי המזרח התיכון, והעניק לישראל עליונות אוירית. מטוסים אלה היו חוד החנית של חיל האויר הישראלי במלחמת ששת הימים בשנת 1967, ותרמו תרומה מרכזית לניצחון המזהיר במלחמה זאת. המילה ''מיראז''', שמשמעותה ''חזיון תעתועים מדברי'' או ''נס'', הפכה לזהה כמעט עם הניצחון. 

מדינת ישראל השקיעה בפיתוח עצמי של מטוסים עוד מראשית ימיה, למרות שהנושא נחשב לסטארט אפ יקר מאד והפכפך. נמל התעופה בן גוריון בלוד הפך למשכן המרכזי של התעשיה האוירית הישראלית, שהיא כיום אחת המפותחות בעולם. מטוס המיראז'-5 תוכנן בתעשיה האוירית, טרם מלחמת ששת הימים. ישראל פיתחה אותו יחד עם צרפת, עוד בשנת 1966, כדגם משופר של המיראז' 3, המיועד לתקיפות אויר-קרקע. מטוסי המיראז'-5 היו מהפכניים לעומת מטוסי המיראז' 3, שיועדו לירוט בעיקר. המיראז' 5 יכל לשאת 4 טון פצצות לעומת טון אחד בלבד שנשא המיראז' 3, והוא היה זול ופשוט הרבה יותר. 

ערב מלחמת ששת הימים הטילה צרפת, שהיתה ספקית המטוסים היחידה של ישראל באותה תקופה, אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון, ומנעה את אספקת המיראז' 5, שישראל הזמינה 50 מהם. לאחר המלחמה, מדינת ישראל הצליחה להשיג, בדרכי עקיפין, את כל תוכניות המטוס, ויצרה אותו בראשית שנות ה-1970, תחת השם ''נשר''. זאת למרות הדילמה המוסרית המורכבת שהיתה כרוכה ביצור ללא קבלת הפטנטים וזכויות היצור. בשלב שני, ישראל פיתחה דגם חצי-מקורי של המטוס, עם מנוע אמריקאי,  בשם ה''כפיר'', יצרה ממנו כמות נכבדה, על פי צרכיה הבטחוניים, ואף יצאה אותו למדינות אחדות, אשר בחלקן הוא משרת עד היום. ההשקעה ב''כפיר'' היתה עצומה, וחייבה ארגון מחדש של התעשיה האוירית. היא יצרה את הביטוי כי ''ישראל היא מטוס שיש לו מדינה''. 

הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' טמן בחובו משמעות עמוקה יותר עבור ישראל. השאיפה לייצר צי מטוסי "נשר" ו"כפיר" גדול וחזק, שיספק למדינה ביטחון לאורך זמן, התמזגה עם תפיסה פוליטית רחבה, אשר דחתה את ההתמודדות עם המציאות המורכבת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. צורת המשולש של חצי האי סיני נדמתה כמשקפת את כנפי המיראז', והפכה למעין "חזיון תעתועים מדברי". דימוי זה שימש כבסיס למדיניות רשמית, תוך התעלמות מהצעות השלום שהוגשו על ידי מצרים וארה"ב. ללא תוכנית מעשית לגבי עתיד השטחים, ישראל הסתמכה על כוחה הצבאי, ובמיוחד על מטוסי המיראז' 5 המקומיים שיצרה, בעלי יכולת התקיפה לטווח ארוך, כמרתיעים מפני כל התקפה אפשרית.

קבוצה קטנה של קצינים בכירים במודיעין יצרה "קונספציה" שתמכה בגישה זו. טענתם היתה כי כל עוד גם מצרים לא תצטייד במטוסי תקיפה ארוכי טווח משלה, היא לא תעיז לתקוף את ישראל. תפיסה זו, שהתבססה על אשליה של עליונות צבאית וטריטוריאלית, גובתה על ידי ההנהגה המדינית, והובילה לכך שערב מלחמת יום הכיפורים, הממד המופשט דחק הצידה את השיקולים המעשיים בתפיסת הביטחון הלאומי. ערב המלחמה, שפרצה ב-6 באוקטובר  1973, היאו הובילה את ישראל למצב של חוסר מוכנות מפתיע.

עוד בשנת 1970 נערכה עיסקה בין צרפת ללוב, שהיתה אויבת של ישראל ובת ברית של מצרים, לאספקת 110 מטוסי מיראז' 5,  אשר היו העתק משופר של המטוסים שישראל תכננה. לאור תקדים גניבת תוכניות המטוס על ידי הישראלים, הצרפתים עשו זאת כנראה ללא נקיפות מצפון. זאת למרות שמטוסים אלה היו מיועדים כולם מלכתחילה עבור מצרים, האויבת הגדולה של ישראל. האמברגו הצרפתי ערב מלחמת ששת הימים כלל גם את מצרים. אך למרות זאת, המטוסים נמסרו לה במתנה על ידי לוב, החל משנת 1972.

המצרים התבססו עד אותם ימים על מטוסים סובייטים. הם רצו לפתוח במלחמה נגד ישראל,  אך ברה''מ עיכבה את אספקתם של מטוסי תקיפה חדישים לטווח ארוך, מתוצרת ''מיג'' ו''סוחוי'', כיוון שרצתה להבטיח את תלות המצרים בה לטווח ממושך. המצרים לא חפצו לפתוח במלחמה עד שיהיו ברשותם מטוסים כאלה, ומטוסי המיראז' 5 שהיא קיבלה מלוב הפכו לתחליף ראוי. ממשלת ישראל, והקצינים יוצרי הקונספציה, התעלמו מכך שלמצרים זרמו מצרפת מטוסי תקיפה משובחים, בכמות ואיכות גבוהים יותר מאשר הסוביייטים תכננו למסור להם.

המצרים התבססו עד אותם ימים על מטוסים סובייטים. הם רצו לפתוח במלחמה נגד ישראל,  אך ברה''מ עיכבה את אספקתם של מטוסי תקיפה חדישים לטווח ארוך, מתוצרת ''מיג'' ו''סוחוי'', כיוון שרצתה להבטיח את תלות המצרים בה לטווח ממושך. המצרים לא חפצו לפתוח במלחמה עד שיהיו ברשותם מטוסים כאלה, ומטוסי המיראז' 5 שהיא קיבלה מלוב הפכו לתחליף ראוי למטוסים הסובייטים. הם הפכו לכלי נשק מרכזי בארסנל שלה במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ובמלחמה הם תקפו באמצעותם בחצי האי סיני. על מנת שלא לטעות באויר בזיהוי המיראז'ים המצרים, חיל האויר הישראלי נאלץ לצבוע את כנפי המיראז'ים שלו במשולשים צהובים, שהזכירו את טלאי המגן דויד שדרשו הנאצים מהיהודים לתפור על דש בגדם. 

במלחמה זאת מדינת ישראל מצאה עצמה, להפתעתה,  במצב שבו מטוס משוכלל ורב עוצמה שפיתחה בעצמה, והיה קריטי לבטחונה,  נמסר במתנה, בכמות בלתי מוגבלת למעשה, לידי האויב שבעטיו המטוס פותח. יתר על כן, איש העסקים שעמד מאחורי העיסקה הסיבובית הזאת, ותכנן עסקה דומה גם עם סעודיה, היה מצרי, שהיה גם המרגל הבכיר ביותר שהיה לישראל. הוא היה מקורב לנשיא מצרים סאדאת, וסיפק לישראל את ההתראה החפוזה, ברגע האחרון, על כוונת המצרים לפתוח במלחמה. בכל זאת ישראל הופתעה, ולא נערכה כראוי למתקפת הפתע המצרית. מחדל המודיעיני זה הצטרף למחדל היחסים בין ישראל לצרפת. הנושא כולו הפך, לפיכך, ברוח השם ''מיראז''', לחיזיון תעתועים מר עבור ההנהגה הישראלית, והשפיע רבות על מהלכיה המודיעיניים, הצבאיים, והמדיניים, עד ימינו. לדחיקת הנושא מהזיכרון ההיסטורי תרם, במידה רבה, הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו החזירה ישראל את כל חצי האי סיני שכבשה במלחמת ששת הימים, עד גרגר החול האחרון.

עוד בתחילת האמברגו הצרפתי, ראש הממשלה גולדה מאיר נסעה מירושלים לוושינגטון, על מנת לבקש תחליף מידי למיראז' 5. המקור המרכזי לאספקת מטוסי קרב לישראל הפך להיות ארצות הברית, אשר סיפקה לה מטוסי ''פנטום'' ו''סקייהוק'', שהיו גם איכותיים יותר. ניכסון היתנה את האספקה בשלילת אזרחותו, על פי חוק השבות, של מאיר לנסקי קיסר הקזינו האמריקני-היהודי, אשר סייע לישראל, דרך גולדה, בשעותיה הקשות במלחמת השחרור. 

הביטוי הביטוי ''מטוס שיש לו מדינה'' נכון עוד יותר לגבי המטוס הישראלי שנועד, בשנות ה-1980, להחליף את ה''כפיר'' - ה''לביא'', שהיה תכנון מקורי ישראלי מא' עד ת'. ארצות הברית היתה שותפה בפיתוחו ומימונו. בשלב מתקדם של הפיתוח, לאחר שהאב טיפוס ביצע טיסות בכורה, החליטו האמריקאים להפסיק את מימון הפרויקט. ביטול הפרויקט היסב אלפי מהנדסים לתעשית ההייטק, ויצר את הבסיס ל''אומת הסטארט אפ'' הישראלית. כיום אין מפתחים או מייצרים בתעשיה האוירית מטוסי קרב. הלביא והמיראז' 5 זכורים יותר כחזיון תעתועים.

כיום, מדינת ישראל נשענת על ארצות הברית, ותלויה בה לחלוטין, בנושא אספקת מטוסי קרב. ארצות הברית מספקת לה מטוסי קרב מתקדמים, שעולים הון עתק, ועלותם מרכיבה את רובו של המענק הצבאי השנתי הקבוע לישראל, שגובהו הוא למעלה משלושה מיליארד דולר. הסכום אשר הצטבר מאז התחיל המענק, לפני כיובל שנים, מגיע למאות מיליארדי דולרים. אין לדעת אם ומתי יתהפך הגלגל, והממשל בארצות הברית יחליט לצמצם או לבטל אותו לחלוטין . ממשלת ישראל ואזרחיה התרגלו לקבל כמובן מאליו מענק זה. במידה והוא יבוטל, קיצה של המדינה, כמו שהיא קיימת, יהיה מהיר. 

מטוס ה''כפיר''

האישה במשטר הנאצי

 

היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך. אליזבט הארווי בוחנת בסיפרה, ''נשים והמזרח הנאצי: סוכנות ועדות לגרמניזציה'' את פעילות הנשים הגרמניות מחוץ לארץ האם, ובפרט בפולין הכבושה. נשים אלה ריכזו את מאמציהן בעיקר בחבלי מערב פולין שסופחו לגרמניה, אך הן היו פעילות גם בשטח במרכז שנותר תחת שילטון עצמי פולני. האחריות ל''גרמניזציה'' הוטלה על נשות הרייך השלישי. כיוון שנמנע מהן השיוויון עם עמיתיהם הגברים במולדת , הנשים הנאציות מצאו דבר מה חשוב נוסף במזרח, והוא את תחום השליטה הציבורי שלהן. אמנם משימתן היתה בעיקר בתחום הפרטי, אך תפקידן הועצם גם מתוקף העובדה שבעוד הן היו כפופות לעמיתיהן הגברים הגרמנים, הרי שכלפי האוכלוסיה המקומית הן יכלו בהחלט לפעול מתוך תחושת עליונות, ובאמצעות הטלת מרות תקיפה. 

כבר בשנת 1933 הפכו הנאצים את תפקיד המפתח של הנשים בגרמניזציה של המזרח לדוקטרינה רישמית. מכונת התעמולה הדגישה שהמאבק להחדרת ה''גרמניות'' לאזור הספר מתחיל בבית, בכיתות בתי הספר שבהן אימהות מורות מלמדות בריאות, טוהר גזע, שפה ואמונה. תעמולה זאת נועדה להכין את הנשים הגרמניות לתפקידן במזרח. הנצחונות הנאציים בראשית מלחמת העולם השנייה השפיעו על נשים אלה בעוצמה רבה לכל  חייהן. נשים רבות התנדבו למשימה של הבאת תרבות המולדת למזרח אירופה תחת התחושה של העליונות הגרמנית. הן האמינו שבמזרח חיים אנשים הלוקים בסדר, היגיינה ויעילות, תכונות הכרחיות שהגרמנים מוקירים. כמובן שרמת ואיכות החיים הנמוכים יותר במזרח אירופה חיזקו את דעתן. הנשים שעברו למזרח הוצגו כאידיאל של תושבות-ספר אמיצות, ועקרות בית מסורתיות כאחד, יועצות התיישבות, מורות, עובדות רווחה וכדומה. 

הנשים הנאציות היו נציגות משטר ברוטאלי וגזעני, והשתתפו בפעילות שנועדה לקדם את מטרות המשטר. הן סייעו בתהליך הסינון הגזעני ובחירת הגרמנים מתוך כלל האוכלוסיה, יישובם מחדש, ובהחרמתו והפצתו מחדש של רכוש פולני ויהודי. הנשים הנאציות שהשתתפו באינדוקטרינציה במזרח, באופן אקטיבי או פסיבי, ידעו כולן על מהלך הפיתרון הסופי, שסופו במתקני ההשמדה. זה היה בגדר סוד ידוע לכול. ברצח ישיר עסקו לעיתים רחוקות, אך הן תרמו את חלקן ככל יכולתן לביזת רכוש חסרת תקדים בהיקפה, של עשרות מיליוני אנשים. 

הנאצים לא הסתפקו בהשמדת יהדות מזרח אירופה וביזה של כל רכושה. הם מחקו גם זכר לקיום היהודים לדורותיו. בבתי הקברות היהודים נעקרו כל המצבות. בתי הכנסת ויתר בניני הקהילות הפכו לרכוש נאצי. כל הרשומות בארכיוני הקהילות היהודיות, שכללו שושלות משפחתיות של עשרות דורות, הושמדו. הושמדו גם כל רישומיהם האזרחיים של יהודים בארכיוני הרשויות הממלכתיות, כמו משרדי הפנים והעיריות.  כיום מקובל על ישראלים רבים להוציא דרכון שני, של האיחוד האירופי, על סמך ארץ מוצאם. בארצות מזרח אירופה שהיו תחת הכיבוש הנאצי הדבר אינו אפשרי. בני ניצולי שואה מפולין, אשר חלק גדול ממשפחתם נספה בשואה, אינם יכולים להוכיח כי הוריהם הם ילידי מדינה זאת, ונדחים על הסף על ידי הרשויות הנוגעות בדבר. 

האומה הגרמנית כולה שאבה את ההשראה לחמדנות האישית, בין היתר, מתוך צפיה בסרטי התקופה:

''האישה על הירח'' [1929] הוא סרט גרמני הנחשב לאחד מסרטי המדע הבידיוני הרציניים הראשונים. הוא נכתב ובוים על ידי פריץ לאנג. היועץ המדעי לסרט היה הרמן אובראט, שהיה מורו של ורנר פון בראון. אובראט אף תכנן לבנות טיל אמיתי קטן שישוגר וישמש לצילומים אותנטיים, אך הדבר לא יצא אל הפועל. הסרט היה מכונן, והדיו הגיעו עד ימינו, כי יש בו הצגה מוקדמת של טכנולוגיות חשובות אודות השיגור לחלל. עלילתו עוסקת במהנדס צעיר, המעוניין לשגר טיל לירח על מנת למצוא שם זהב. על התוכנית משתלט נוכל חלקלק, המצטרף לטיסה. הדרמה האנושית משתלבת בטכנולוגית ובאסטרונומיה, המשמשים תפאורה חדשה לרגשות עתיקים. הגיבורה הנשית מתלבטת בין שני גברים בחלל החיצון,  בתפאורה של סמלים מיניים מובהקים, שהם הטיל כסמל גברי והירח כסמל נשי.

סרט המחזמר ''קברט'' [1972] עוסק בחיי נערה אמריקנית בברלין טרם עלית הנאצים לשלטון. ''הכסף מניע את גלגלי העולם'' הוא משפט מפתח במחמזר. הסרט מבוסס על הסיפור ''פרידה מברלין'' [1939] מאת כריסטופר איישרווד, המתאר את ברלין של אותה תקופת מעבר דרך בתי הקפה והדרכים הציוריות, חיי הלילה המגוחכים בקיצוניותם, עוצמת ההמון והמיליונרים. הסיפור עובד למחזה "אני מצלמה" עוד בשנת 1951.

הנאציזם כשלטון המבוסס על הטבות

 

החיכוך בין כל מרכיבי הנרטיב הוא מרכיב מרכזי בכל עלילה. השואה היתה שחזור של מבנה הדעת הספירלי הנאצי,  תוך הטמעת ערכים אידיאולוגיים הרסניים. באמצעות גישת הנרטיב הספרותי, המאפשר גישה מערכתית, אפשר לראות את השואה כתהליך של ניסוי וטעיה, שמומן באמצעות ביזה.

עלי גוץ, בספר מלא תרשימים, חישובים, וציטוטים, מוכיח כי ביזת השטחים הכבושים ושוד הרכוש היהודי שימשו את המשטר הנאצי למימון המאמץ המלחמתי, ולהעלאת רמת חייהם של הגרמנים. מאחורי הסבר מרכזי זה מסתתר גם הטיעון כי הגרמנים לא היו אשמים בעיקר באנטישמיות, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה. הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה. גוץ טוען שהגרמנים לא שנאו את היהודים יותר מאשר אירופים אחרים. מעולם לא התקיימה דרך מיוחדת של גרמניה בהיסטוריה. גרמניה היתה ארץ ככל הארצות, והגרמנים עם ככל העמים. התשובה לשאלה מדוע השואה ארעה דווקא בגרמניה היא פשוטה להחריד: גרמניה הנאצית היתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקרטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן. גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הטבות שהיו גדולות יותר מאשר בכל מדינה גרמנית שקדמה לה: היא הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים אתניים חיו טוב יותר מאשר אי פעם. הגרמנים הרגילים תמכו במשטר הנאצי כיוון שהוא העניק להם את רמת החיים הטובה ביותר שזכו לה מעודם. רמת החיים של גרמנים לא-אתניים היתה גרועה יותר כמובן, בלשון המעטה. היתה זאת תוצאה מתבקשת מהגיונה של מדינת הרווחה האתנוקרטית. מדינות הרווחה האירופיות התבססו מאז ומעולם על סולידאריות אתנית. סולידאריות זאת, התחושה של היות חלק מ''אנחנו'', היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה הדואגת באמת ובתמים לביטחונו של הפרט, של מדינה שאזרחיה מוכנים לוותר על כספי המסים שלהם בתמורה לכך שהממשלה תדאג לכל צורכיהם. צידה השני של הסולידאריות האתנית, למרבה הצער, הוא העדר סולידאריות עם כל מי שמחוץ לקבוצה האתנית. לא מדובר בהכרח בשנאה, אלא פשוט באדישות, בחוסר אכפתיות לגורלם של מי שאינם חלק מאותו האתוס. כאשר דינאמיקה זו מועצמת, כאשר המדינה מספקת הרבה יותר טובות הנאה בתמורה לסולידאריות נלהבת יותר, ההפרדה בין מי שבתוך מעגל הקסמים לבין מי שמחוצה לו הולכת ומעמיקה. 

על גבו של טיעון זה הוסיף גוץ נדבך נוסף. לטענתו, התקיים קשר ישיר בין העלייה ברמת החיים של הגרמנים לבין הנישול והרצח של היהודים, משום שהמשטר הנאצי התבסס רובו ככולו על ביזה. הוא שדד את רכושם של היהודים וחילק אותו לגרמנים. באמצעות תרשימים וחישובים הוא מתעד ומוכיח את מה שהיה החלוקה-מחדש של הון בהיקף אדיר, שהיתה לה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המשטר הנאצי. גוץ טוען שהעברת הון זאת היא ההסבר העיקרי להסכמת הגרמנים לקיומה של השואה: הם שוחדו. גוץ קובע כי הבסיס לכך שמצב הגרמנים תחת המשטר הנאצי היה אכן טוב במידה ניכרת מאשר תחת כל שלטון קודם, כיוון שביזת היהודים והשטחים הכבושים היתה גדולה יותר, שיטתית יותר, ובעלת חשיבות גדולה יותר מאשר שיערו בעבר, וכי פירות השלל חולקו באופן נרחב ביותר. הגרמנים הרוויחו מהגזענות הרצחנית כמעט ללא יוצא מהכלל. סחורה גנובה חולקה בשיטתיות במחירי חיסול. אפילו אם הגרמני לא היה נאצי בהשקפתו, הוא לא התנגד למשטר כדי לא לסכן את התרנגולת המטילה ביצי זהב. גוץ מעביר את הדגש מרווחיהם של בעלי ההון הגדולים אל רווחיהם של ההמונים. האינטרסים הנאצים לא עוצבו על ידי בעלי ההון, אלא דווקא על ידי המוני הצרכנים, שכל אחד ואחד מהם הרוויח באופן אישי מהפאשיזם. ספרו הוא הבניה מחודשת של האסכולה הרואה בהשמדת היהודים בשואה מימוש של תוכנית עבודה מתוכננת מראש, בדגש מטריאליסטי. 

במתקני ההשמדה, הרייך הגרמני הרוויח מהגופות. שיני זהב נעקרו מלסתות הקורבנות, טבעות נתלשו, ושיער הנשים הארוך נגזז. שיני הזהב הותכו ללבני זהב, ונמסרו לבנקים. השיער נארג לחוטים ושימש ליצור לבד וחבלים, ולמילוי מזרונים. הגופות הועברו למשרפות. האפר כדשן בשדות, וכחומר בידוד ובנייה. כיוון שאנשי האס.אס. צברו כמויות נכבדות של כסף וחפצי ערך של הקורבנות, לאף אחד מהם לא היה איכפת מעונש המוות הצפוי להם על פי משפט האומות. החפצים שהתאימו לשימוש מיידי הועברו למרכזי חלוקה. היו אל מחסנים גדולים בלב מרכזי האוכלוסיה. פקידים ממונים היו אחראים עליהם. אזרחוים נאצים ברחבי הרייך, שנזקקו לחפצים שונים בתקופת המלחמה, שבה לא התנהלה פעילות מסחרית רגילה, פנו אליהם כמו שפונים למוכר בחנות כלבו. הפקידים העריכו את אמינות הבקשות, וסיפקו בהתאם את המוצרים, חינם אין כסף. 

הנדל''ן, בתים, דירות ומגרשים, היה הרכוש העיקרי אותו גזלו הנאצים. מיד לאחר שכבשו עיר, הם ערכו רשימה של הבתים בהם מתגוררים היהודים. בשלב שני גורשו היהודים לגטו מלאכותי. רשימת הנדל''ן נמסרה למשרד מיוחד. משרד זה חילק אותו לגרמנים ולאזרחים מקומיים שהיו נאמנים למשטר הנאצי. היו אלה מאות אלפי בתים ברחבי פולין בלבד. לאחר המלחמה, העדר בעלי רכוש שניספו, חילופי האוכלוסין בין מדינות, והמשטרים הקומוניסטים החדשים, טשטשו את הבעלויות המקוריות במקומות רבים. גורמים אלה סייעו ללגיטימציה של ההמון שהשתלט על הנדל''ן היהודי, שהיה ברובו דירות מגורים של יהודים שניספו בשואה. לפני המלחמה, התושבים המקומיים הפרו-נאציים חילקו בינם לבין עצמם את הבתים היהודים. ליהודים הם היו אומרים: ''הרחובות שלכם! הבתים שלנו!''. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה בארצות הכבושות, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסיה. היה גם שוק שחור, בו מכרו היהודים את כל היקר להם תמורת פרוטות. שוק זה התנהל במקביל לגזל הרישמי של הרכוש על ידי הגרמנים. 

''הכסף'' [1928] הוא סרט בהפקה צרפתית-גרמנית מרשימה, המציג את האוירה הקוסמופוליטית וההרפתקנות הפיננסית בתקופת רפובליקת ווימאר, על רקע תור הזהב של התעופה. העלילה עוסקת בטייס היוצא, במימון בורסאי,  לחפש אחר חומרי גלם באזורים חדשים.

''רשימת שינדלר'' [1993] הוא סרט של סטיבן שפילברג, הנוגע ברובד העליון של החמדנות הנאצית, שהיה עבודות הכפיה. 

''אזור הענין'' [2014] הוא סרט המציג את חייו המרווחים של מפקד מחנה אושוויץ ומשפחתו.

המשטר הנאצי כמותג שיווקי

הנאציזם תפקדו כמותג, וזה היה המפתח להצלחתו היוצאת מהכלל של היטלר בעיצוב דעת הקהל הגרמנית. הנאצים הבינו את עוצמת המותג, והשתמשו בה לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים. השכבה החיצונית של מותג זה היו: היטלר עצמו ותדמיתו, הלחץ לסולידריות, ההכרזה על אוטופיה מודרנית עם נופך עתיק, ויצירת איום קיומי לדרך החיים הגרמנית. אך מתחת לכל אלה פעלו מושכלי שיווק קלאסיים, כמו מיקוד ופילוח, ותובנה מקיפה של רעיון העיצוב והאריזה. מעבר לכך, המשטר היה מעוגן בסוג של בנאליות של הנורמליות, והוא היה נראה, ברמות רבות, כמו חברה מערבית רגילה. אלמנט זה הפך אמין יותר על ידי קידום תרבות צריכה נמרצת. 

במובנים רבים, הנאצים הקדימו את זמנם, ושלטו באמנויות שיווק פוליטיות כמו ספינים והכחשות מהירות. הכל, מכונות, מסמכים, ספרים, בנינים, ואמנות, נבחן תחת שאלה אחת: מה כושר השכנוע של הדבר? מה שמפתיע הוא מידת הבנתם הרבה של הנאצים בתעמולה. תפישת התעמולה הנאצית כללה את הכל. היא היתה למעשה יסוד המשטר, בשילוב של מתודה ואידיאולוגיה. בנוסף לשימוש בלופטוואפה לצרכי ספקטקל תעמולתי, גם האסטרטגיה הצבאית  היתה תרגיל בתעמולה, כמו ההחלטה לאחוז בקווים בכל מחיר במערכה בסטלינגרד, בגלל הערך הסימבולי של הדבר. התעמולה הכתיבה את האסטרטגיה הפוליטית והצבאית, במקום להיפך. הנאצים יצרו דרמות פוליטיות עוד לפני המלחמה, באמצעות הונאה. הדרמות בתחום מדיניות החוץ הביאה להם נצחונות פוליטיים מהירים, באמצעות מפגני כוח אוירי מדומה. טיסות חוזרות במפגנים של אותם מטוסים, ומאוחר יותר איום בשימוש בהם, הפחידו את העולם אך עינגו את הקהל הגרמני. הן היו מעוגנות במסגרות תעמולה וביטאו ערכים תעמולתיים. 

ההקשר התעמולתי חבק כל, החל ממדים וטכנולוגיה, דרך מפגני חיילים ושוטרים, וכלה בפסטיבלים עממיים, עד לרמת רוויה. היו לנאצים יחידות לכתיבת גראפיטי, יחידות להפצת שמועות והונאות, ולא היה גבול לרעיון. לדוגמא, לצרחה של מטוס השטוקה בעת צלילה, באמצעות משרוקיות שהוצמדו לכנפיו, לא היה ערך מבצעי, והיא נועדה להפחיד את האויב. החינוך בבתי הספר היה ענף של התעמולה, שהיה חיוני ליצירת המיליטריזם הטוטאלי. שולבו בו הוראת תורת הגזע יחד עם הוראת יסודות התעופה. הקמפוס הגרמני עבר דה-אינטלקטואליזציה יסודית. ההסתמכות על תעמולה היתה יותר מאשר ביטוי לאמונה, היא היתה התמכרות רעבתנית. גם תעמולה נגד האויב, כמו ''הפניה האחרונה לקול התבונה'' של היטלר לעם האנגלי בשנת 1940,  בעלונים מן האויר, לעיתים באמצעות טילי V-1, בוצעה כי המשטר האמין בשיטה זאת.

אחת ממטרות התועמלנים היתה שתמונת היטלר תהיה בכל מקום, בפוסטרים, במגזינים, בסרטוני חדשות, ובסרטי עלילה, בין היתר באמצעות דמויות ''קודמיו'' מנהיגי גרמניה בעבר. פונדקאים קולנועיים אלה היו מפתח מרכזי להצגת היטלר.  ''הזדמנויות צילום'' מילאו גם הן תפקיד חשוב, לנוכח ריבוי המגזינים והעיתונים המצולמים בגרמניה. הזדמנות הצילום היתה משהו שהנאצים טיפחו לכדי שלמות, זמן רב לפני מדינות אחרות. היטלר נראה בתצלומים בכל מקום, בכל תפקיד ומצב, ועם כל דמות אפשרית. היטלר צף בחופשיות בים המדיה כסמל של הגדולה הלאומית והתודעה הלאומית, ולמעשה מנותק ממציאות הקיום במשטרו. ''עיקרון הפיהרר'' שהתגלם בו קבע כי הוא אינו מסוגל לטעות. היתרון של דימוי זה היה גמישותו, והיכולת להתאים אותו למציאות משתנה.

הנאצים פיתחו לקסיקון משלהם, מעין שפה חדשה ששבתה את מוח העם. תרבות חדשה צצה מבין שורות הדפוס. בתרבות זאת לא הוטל שום ספק. היא התקבלה לא כרעיונות סוטים, אלא כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. הנאצים פיתחו לכסיקון דיבור מיוחד, שכלל שימוש מופרך במושגים נדושים. לנאצים היה כישרון מיוחד להציג כל דבר באורח בנאלי ומוסכם על הכל, גם אם הוא היה רדיקלי ומפלצתי. הערכים החדשים אומצו מכיוון שהם הוצגו באורח סמכותי, או שהוסוו ברטוריקה או במוצר מדיה תעמולתי. הדיאלקט הנאצי התאפיין בעיקרו בשפת פקודות צבאית של משפטים קצרים ונמרצים, מושגי מפתח, ראשי תיבות, אוצר מילים, ביטויים, וססמאות ייחודיים. הדגש בדיאלקט היה על קריאה לפעולה, והוא הושג באמצעות מילים שקשורות לעוצמה.  הסיסמא היומית היתה חלק בלתי נפרד מאורח החיים האזרחי, ושידרה משמעות באופן קליט.  מושגים שונים, כמו ''מולדת'' ו''פאנאטיות'', קיבלו משמעות ניאו-מיסטית של שבח. מושגים אחרים, כמו ''הרואי'' ו''שמשי'', שימשו כקריאות הידד. היו גם מושגי המפתח מהלכסיקון האידיאולוגי, כמו ''אומה'', ''רוח העם'', ''מרחב מחיה'', ''תת-אדם'', ''השקפת עולם'', וכדומה,  אשר שולבו ברטוריקה כמו סיסמאות פרסום של מותג סדרתי. סיסמת הלוגו היתה: ''רייך אחד, עם אחד, מנהיג אחד''. היתה זאת אמת אלטרנטיבית, תלושה מהמציאות, אך היא אפשרה לנאצים לנסח את מטרותיהם ביעילות. לדוגמא, גבלס כינה את הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה ''מתקפות טרור'', תוך התעלמות מההפצצות המקבילות של הגרמנים. 

האמנות הפלסטית היתה אמצעי תעמולה נוסף שבו השתמשו הנאצים באורח מובהק. אמנות זאת היתה עבורם ציבורית, וברורה מבחינה אידיאולוגית. ציורים לא נועדו לאוספים פרטיים, ולא נוצרו על ידי ציירים מתייסרים. הם נועדו לגלריות ובנינים ציבוריים, ולשכפול כתצלומים. המודל של האסתטיקה הנאצית היו האמנים הקלאסיים, ובמיוחד מהתקופה הרומנטית. הציורים המופשטים נאסרו כאמנות מנוונת. הציור היה פשוט צורה אחרת של תעמולה. נושאי הציורים היו נופים ודמויות אידיליים, וכמובן חיילים בקרב. הסגנון של רומא העתיקה היה צורת ביטוי נפוצה. המצעדים, האדריכלות, הפסלים וכדומה, היו כולם בסגנון זה. הסגנון המוזיקלי המועדף היה של מרשים צבאיים קלסיים. התעמולה הארכיטקטונית היתה בלתי נפסקת, כיוון שלציבור הוצגו כל העת תוכניות בניה חדשות לבניני ציבור. 

התעמולה הנאצית

הנאצים התבססו על רגש הפחד במדיניות הפנים והחוץ. תחושות הפחד, החרדה, והאימה, שחשו בני האדם כולם חיילים ואזרחים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו נקודת המוצא לתעמולה של היטלר בימי השלום של אחרי המלחמה. לאחר שהוא ביסס את הפחד כרגש קיומי בסיסי, הוא המיר אותו, באמצעות עיקרון "הילחם, ברח או קפא", לתעמולה של הרתעה והפחדה, במדיניות הפנים והחוץ.

תעמולת ההרתעה היתה בשימוש אינטגרלי, ותנאי הכרחי לפעילות המשטר. הנאצים הפנימו את העיקרון בשיטתיות ובהתמדה, במטרה להכין את העם הגרמני לעימות כולל. לכן ההפחדה לא היתה אמצעי תעמולה נאצי ישיר, בניגוד לדעה המקובלת. הם העדיפו שכנוע פסיכולוגי, באמצעות רעיונות מרומזים, במטרה לפנות לרוב הא-פוליטי באוכלוסיה. סרטי הבידור היו כלי תעמולה מרכזי למשיכת תשומת הלב מטרדות היומיום, אך המשאבים העיקריים לתמיכה במתח הנפשי הלאומי הושגו באמצעות תמונת עולם מוגבלת, שראתה ביהודים אויב בלתי נגמר. התודעה הטבטונית התעוררה לחיים באמצעות למידה במעורבות נמוכה, מתחת לסף התודעה, באמצעות חזרה על סיסמאות קליטות. היטלר עצמו ראה בתעמולה סוג של גסות רוח. הפניה שלו היתה ישירות לרגש הנקמה, לתחושת חוסר השיוויון, ולהבדל בין טוב לרע. לכן הפרודיה העצמית לא הרתיעה אותו. באמצעות חידוד הניגודים התעמולה מאפשרת בחירה נטולת ספקות, גם אם היא מופרכת. כל גרמני נירשם לפעילות פוליטית כלשהיא, והגרמנים נלחמו למען היטלר עד הסוף המר. כחלק מתהליך ההעצמה שעבר העם הגרמני, עלתה גם רמת הציפיות שלו מהמשטר, והוא היה מוכן לשתף פעולה במניפולציות. המותג הנאצי התבסס על עוצמה. כה חזקה היתה תחושת העוצמה הצבאית שהקנתה התעמולה, בעיקר באמצעות האמונה בנשקי הפלא, עד שחזית העורף לא התמוטטה עד הרגע האחרון. זאת בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שבה העורף היה הנקודה החלשה. שיקולי הרווח וההפסד זוהמו באמונה עיוורת בהיטלר.

באמצעות האהבה לקולנוע של הנוער הגרמני כבשו הנאצים את רגשותיו ויצרו את כוחם האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה. המתקפה התעמולתית התחילה בשנת 1934, באמצעות שעת חובה קולנועית אחת לשבוע בבתי הספר, שבה הוצגו, בהוראת גבלס, סרטים בעלי ערך פוליטי. התפישה החינוכית היתה שעל בתי הספר להיות פתוחים לשכנוע אידיאולוגי, וכי אין אמצעי טוב יותר לכך מאשר הסרטים. שעת הקולנוע התרחבה למערכי שיעור, באמצעות ''המשרד לסרטים חינוכיים'', שהיו לו סניפים בכל רחבי גרמניה, ותוך כשנתיים צייד יותר מ-70,000 בתי ספר ואוניברסיטאות בכל הדרוש. הרוב המוחלט של הסרטונים היו למעשה תעמולה שנועדה להכשיר את הנוער למלחמה. היה זה חינוך צבאי, בשיתוף הצבא. התרומה הישירה של גבלס היתה תוספת הקרנת חובה של סרטי תעמולה ארבע פעמים בשנה. אחרי יום הלימודים התחילה מתקפת התעמולה החשובה ביותר, ''שעת הקולנוע לצעירים'', שארגנה תנועת ''צעירי היטלר'' עבור חבריה אחת לשבוע, עם חובת נוכחות. הצפיה בסרטים אלה היתה חשובה מאד עבור גבלס. החל משנת 1937 ארגנה המפלגה הנאצית כנס שנתי בנושא קולנוע לנוער. דרישה מרכזית של אנשי חינוך היתה ליותר סרטי תעמולה מלחמתיים עם גיבורים. חברות סרטים הזדרזו לענות על הדרישה, ויצרו סרטים מתאימים.

הצעירים בגרמניה צפו בשפע של סרטים דוקומנטריים טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. הסרטים החשובים ביותר היו  אלה של קרל ריטר, אשר זכה למעמד נכבד מאד בהיררכיה של UFA ובממסד התרבותי הנאצי. מכונת התעמולה של גבלס הפיקה סרטים דוקומנטריים בקטגוריה נוספת, של ''חינוך פוליטי''. הם היו בעיקר אנטי-בריטיים או אנטי-רוסיים. הם הוקרנו בעיקר בארועי תעמולה, או במפגשי צעירי היטלר. סרטים אלה ציירו את ''גרמניה הנציונל-סוציליסטית החדשה והחזקה'', שנלחמת ''באויב הישן והמושחת, היהודים והבולשביקים''. שולבו בהם הימנונים נאציים. אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים ביותר היה ''אירופה התעוררי'' [1937], אשר הציג את הסדר החדש מבית מדרשם של היטלר ומוסוליני, תקף את הסדר הפוליטי הבינלאומי של מדיניות הביטחון המשותפת, והכפיש את חבר הלאומים. 

בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית היתה רבה מאד, ותהליך הדה-נציפיקציה בגרמניה היה בלתי אפשרי למעשה.  עד כדי כך גדול היה כוחה של התעמולה בסרטים. באמתחתו של היטלר היה ארסנל גדול של כלי תעמולה, ועבור הצעירים הסרטים היו הכלי היעיל ביותר. הנאציזם נשען על אהבת הנוער לקולנוע, ויצר רשת מאורגנת שלכדה אותו. התהליך התחיל עוד בימי רפובליקת וויימאר, כיוון שהצעירים בתקופה זאת נעדרו הכוונה, ועתידם נראה לוט בערפל. לחלל הזה, שהיו לו משמעויות פוליטיות, נכנסו אנשי המכירות הנאצים ובראשם היטלר כמנהל השיווק הממולח. באמצעות הפניה לתאוות ההרפתקאות של הנוער כבשו הנאצים את רגשותיו וכוחו האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה.

מחקר שנעשה מגלה כי בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית על תלמידי בתי הספר בבלגיה היתה רבה מאד. במהלך הכיבוש הנאצי שררה בה תוכנית הלימודים הנאצית. התוכנית היתה מחוזקת בכ-300 סרטונים, באורך כ-10 דקות כל אחד, בכל תחומי החינוך. כולם היו ערוכים באופן מושך עין, במטרה לשבות את לב התלמידים. הם הוצגו בשילוב הרצאה מוקדמת, ולאחרי ההקרנה נערכה לתלמידים בחינה. לאחר חמש שנות כיבוש היתה השפעת סרטוני החינוך התעמולתיים כה רבה, שרבים מהתלמידים אימצו רעיונות נאציים. אם זאת היתה השפעת החינוך הנאצי על תלמידים במדינת כיבוש, נקל לשער, לפיכך, מה רבה היתה השפעת הנאציזם על הנוער הגרמני. כה גדול היה כוחה של התעמולה, עד שמהלך הדה-נציפיקציה החינוכי בגרמניה, עקירת העקרונות הנאציים מהתודעה, היה בלתי אפשרי.

התעמולה הנאצית לא נקברה בהריסות ברלין. היא ממשיכה להתקיים בתרבות הפופולרית בצורות שונות גם בימינו. מזכרות נאציות הן מוצר צריכה נפוץ בשווקי האינטרנט הגלובליים. הטוטאליות של מערכת הסמלים הזאת מסווה את המפלצת שעמדה מאחוריהם. הנאצים, לפיכך, הורישו לזיכרון ההיסטורי את תדמיתם באופן שבו חפצו. אנו רואים אותם באותו האופן שהם ראו את עצמם. כיום הם חלק מתעשית התרבות הפופולרית. הקולנוע בימינו הטמיע את הנאצים כחלק אינטגרלי. בסדרות סרטים נפוצות כמו ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס, מלחמת הכוכבים, וסדרות פעולה נוספות רבות, מופיעה דמות משנה נאצית, בעלת מאפיינים מובהקים. היא מייצגת את הרע,  אך עושה זאת בדרך פארודית, באמצעות קווי דמות מוגזמים, באופן שמעורר כלפיה תחושת ביטול. הסרטים אמנם מציגים את הנאציזם במלוא אכזריותם, יותר אף מאשר נעשה במחקרים אקדמיים, אך הם משייכים אותם לעולם הדמדומים של הפנטזיה. הם מתקיימים כמיתוס הכרחי בדמיון הקולקטיבי, כמו הרומאים. מיתוס השואה והתקומה מחוויר לעומתו, כמו שחורבן בית שני מחוויר לעומת התיפארת הרומית. ברלין של ימי וויימאר השתדלה למחוק את זוועות מלחמת העולם הראשונה באמצעות החיים הבוהמיים. היא לא היתה ביטוי של קריסת מערכות, אלא מיתוג הגיוני מחדש של גרמניה. היה זה ניסיון להעביר את מרכז הכובד מהכלל אל הפרט. אך הדמוקרטיה לא שרדה מול מפלגה שפיתחה אידיאולוגיה של הישרדות. יש כאן גם לקח עבור מי שמנסים בימינו ליצור ''הנדסת שביעות רצון'' באמצעות תעמולה ופירסום. ההתנסות והתחכום מגיעים בעיסקת חבילה, ויחד הם יוצרים את החברה היצירתית המכובדת. 

התעופה ותורת היחסות

 

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען ואדם טוב לב. היטלר הפך לדיקטאטור נורא מכל אלה שקמו לפניו ואחריו. 

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם החיפוש הישיר אחר האש, בא במקומה האלקטרו-מגנטיזם. לחשמל, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. מבנה האור הפך להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה. החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון. למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב. היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה. חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שנוסע ברכבת, או טס במטוס, חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת בחוץ, שהיא משתנה ויחסית עבורו. המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות. בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר. 

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים. 

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה. פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט. למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל ''פיזיקה יהודית''. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי V-2 הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי. 

התעופה ותורת היחסות

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען ואדם טוב לב. היטלר הפך לדיקטאטור נורא מכל אלה שקמו לפניו ואחריו. 

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם החיפוש הישיר אחר האש, בא במקומה האלקטרו-מגנטיזם. לחשמל, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. מבנה האור הפך להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה. החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון. למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב. היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה. חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שנוסע ברכבת, או טס במטוס, חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת בחוץ, שהיא משתנה ויחסית עבורו. המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות. בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר. 

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים. 

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה. פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט. למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל ''פיזיקה יהודית''. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי V-2 הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי. 

הקולנוע והמטוס כמדיום שהוא מסר

''האנשה'', בשמה הלועזי ''אנתרופומורפיזם'' - ''צורת-אדם'', היא הענקת תכונות אנושיות לחפצים דוממים, חיות, כוחות טבע וכדומה. גם בחיי היומיום המודרניים, ככל שהטכנולוגיה הופכת מורכבת יותר, נפוצה מאד החשיבה אודות עצמים שימושיים כבעלי תכונות כמו-אנושיות. האינטליגנציה המלאכותית מחזקת גישה זאת, באמצעות יכולת פניה מילולית ויצירת דיאלוג עם מכשירים משוכללים, כגון המכונית והמחשב, שלעיתים קרובות מתייחסים אליהם כמואנשים. ההאנשה מתחזקת עוד יותר כאשר עצמים אלה דומים בצורתם לצורת האדם, ובפרט הפנים. במקרים רבים מאד אנשים מפרשים תמונות אקראיות, או דפוסי אור וצל, כמו פנים וגף אנושיים. במוח מופעלים תהליכים קוגניטיביים על ידי כל אובייקט שהוא ''דמוי פנים'', והם מתריעים הן על המצב הרגשי והן על הזהות של הנושא, עוד לפני שהמודע מתחיל לעבד או אפילו לקבל את המידע. היכולת החזקה והמתוחכמת הזאת של עיבוד המידע היא בליבת המוח, ולכן תת הכרתית. המידע הופך לידע עוד לפני שהוא מועבר אל שאר המוח לעיבוד מפורט. 

בהיבט החזותי, ההאנשה נקראת בפסיכולוגיה בשם ''פאראדוליה''. על פיה המוח מגיב לגירוי חזותי על ידי תפיסת דפוס מוכר שאינו קיים בפועל. העננים הם דוגמא נפוצה ביותר של פאראדוליה.  אינסוף תמונות של בעלי חיים, פנים או חפצים נידמים בתצורותיהם. לפיכך, העננים הם סולם מרכזי שעליו מטפס הדמיון האנושי והנפש בכלל. העננים הם דימויים ''חסרי אחריות'', המשתנים בלי הרף. הם קריאה מתמדת לשינויים. הם כרוכים במטאורולוגיה, שהיא אחד היסודות המרכזיים של הטיסה. מרחב הפעולה העיקרי של המטוס הוא בין העננים. לכן כל מה שקשור בתעופה זוכה, באופן לא מודע, גם להאנשה מיידית. סיבה נוספת להאנשת המטוס היא שהוא צורה הדומה מאד לגוף האדם הפורש את ידיו, כמו ישו על הצלב. האנשת המטוס נפוצה בכל ארצות המערב. במדינות הדיקטטוריות, האנשה זאת התבטאה בחברה כולה. ייחסו בהן למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית, ואמצעי מרכזי בגיוס ההמונים. במדינות הדמוקרטיות ראו במטוס אייקון המבליט את ייחודו של האינדיבידואל בלבד.

"המדיום הוא המסר" הוא ביטוי שטבע הפילוסוף והסוציולוג הקנדי מרשל מקלוהן ב־1964. הביטוי מתייחס לכך שלא תוכן התקשורת, כלומר "המסר", הוא המכריע בהתקבלותה ובהשפעתה, אלא אופיו וסוגו של אמצעי הקישור, "המדיום". על פי מקלוהן, אמצעי המדיה שבו נעשה שימוש לצורך העברת מסר משולב בתוך המסר עצמו, ושילוב זה הוא בעל השפעה בלתי נפרדת על מהותו ותפיסתו של המסר בקרב הקהל שאליו הוא מופנה. 

''המדיום הוא המסר'' משום שהמדיום מעצב ושולט בקנה המידה ובצורת האסוציאציה והפעולה האנושית. מקלוהן טוען כי הפוליטיקאים במערב לא הקשיבו לאזהרות אודות היטלר, כיוון שלא התיחסו אליו כ''מדיום'', אלא התיחסו לתכנים הטקסטואליים הרבים שהעביר להם. זאת בהתאם למסורת הטקסטואלית של תקופתם, שראתה בפרשנות המילולית של הטקסט, על כל ניסוחיו המפותלים בפרטנות יתר, את המסר העיקרי. אך תוכן דברי היטלר נועד כדי להסיח את דעת הנפש. המלחמה פרצה כתוצאה מטעות אינטלקטואלית זאת.

נפוליאון בונפרטה היה אייקון, מדיום שהוא מסר, שעוצב באמצעות השפעת הכדור הפורח והדפוס על החברה הצרפתית והאירופאית. גם אדולף היטלר היה אייקון, שעוצב על ידי המצאות המטוס והקולנוע.  הכדור הפורח, המטוס, הדפוס והקולנוע, היו מדיומים שהפכו כל אחד למסר בפני עצמו. בשלב שני הם הואנשו באייקונים בשר ודם. 

הכוח המעצב בתקשורת הוא התקשורת עצמה. מדיה טכנולוגית היא יסוד או משאב טבע, בדיוק כמו פחם, כותנה ושמן. כמו שבמדינה שכלכלתה תלויה במוצר עיקרי אחד או שניים, כמו כותנה, או דגן, עצים, דגים או בקר, יהיו כתוצאה מכך דפוסי ארגון ברורים אחדים, חברה המבוססת על הסתמכות על אמצעי תקשורת אחדים מקבלת אותם כקשר חברתי. עיתונות, רדיו, ומטוס, הופכים ל"הוראות קבע" לכל חיי הנפש של הקהילה. עובדה רווחת זו יוצרת את הטעם התרבותי הייחודי של כל חברה. החברה משלמת דרך כל חושיה עבור כל מצרך המעצב את חייה. אמצעי התקשורת הם מגברים קבועים של האנרגיות האישיות. התקשורת היא שלוחה של החושים האנושיים. אמצעי תקשורת מגדירים גם את המודעות והחוויות של כל אדם. דוגמא אחת לכךהיא החברה הרומאית: כל רומאי היה מוקף בעבדים. העבד והפסיכולוגיה שלו הציפו את איטליה העתיקה, וכל רומאי הפך בפנימיותו, כמובן מבלי משים, לעבד. מכיוון שחי ללא הרף באווירה של עבדים, הוא נדבק דרך הלא מודע בפסיכולוגיה שלהם. איש אינו יכול להגן על עצמו מפני השפעה כזו.

קיים דפוס של הוויה החושף צורות חדשות כהפוכות, בדיוק כאשר הצורות המוקדמות יותר מגיעות לשיא הביצועים שלהן. המיכון מעולם לא היה מקוטע ורציף באחת כמו בלידת הקולנוע. הסרט, מעצם האצת המכני, נשא אותנו מעולם הרצף והחיבורים אל עולם התצורה והמבנה היצירתיים. המסר של מדיום הסרט הוא של מעבר מחיבורים קוויים לתצורות. במעבר מקינוסקופ לראינוע, המהירות החשמלית השתלטה על רצף התצלומים הבודדים המכניים. קווי הכוח במבנים ובמדיה הפכו לחדים וברורים. היתה זאת חזרה לצורה המכלילה של האייקון.

ברגע זה של התפתחות הקולנוע הופיע גם הציור בסגנון ה''קוביזם''. היה זה ניסיון רדיקלי להדוף את העמימות ולאכוף קריאה אחת של התמונה. הקוביזם מחליף את כל ההיבטים המתחלפים של אובייקט במציאות, המאופיינים בפרספקטיבה תלת מימדית,  במשחק גומלין של מישורים סותרים, או קונפליקט דרמטי של דפוסים, אורות, מרקמים וצבעים דו מימדיים, היוצרים את המסר על ידי מעורבות. הקוביזם מנפץ את תחושת הפרספקטיבה לטובת מודעות חושית מיידית למכלול. 

אחד השימושים המתקדמים והמסובכים של הגלגל מתרחש במצלמת ובמקרן הסרט. צריך היה להמציא מערכת גלגלים עדינה ומורכבת ביותר כדי להראות שכל ארבעת הרגליים של סוס רץ מנותקים לפעמים מהקרקע בו זמנית. הדבר נעשה בשנת 1889. סדרת מצלמות הוצבו זו לצד זו, כל אחת כדי לצלם הרף עין של סוס דוהר. מצלמת הקולנוע והמקרן התפתחו מהרעיון של שחזור מכאני של תנועה זאת. הגלגל, שהתחיל כתמונות צעדים קפואים, עשה צעד אבולוציוני גדול לאולם הקולנוע על ידי צילום במהירות עצומה של קטעי תמונות. מצלמת הקולנוע מגלגלת את העולם האמיתי על גבי סליל, כדי להפרידו לתמונות בודדות, שמועתקות מחדש לרצף על המסך. העובדה שהסרט יוצר מחדש תהליך ותנועה אורגניים על ידי דחיפת העיקרון המכני עד לנקודת היפוך, היא דפוס שמופיע בכל ההרחבות האנושיות, לא משנה מהן, כשהן מגיעות לשיא הביצועים. המכונית גומאת את המרחק ככל שהיה מהירה יותר, והנוסעים חשים בה כמו בסרט. בהמראה, המטוס מגלגל את המסלול לתוך עצמו. הנוף הסמוך נעלם לתוכו והוא הופך לטיל, מערכת תחבורה עצמאית. בשלב זה הגלגל המקורי נספג מחדש בנפש, כדימוי דינאמי של ציפור או דג, שהמטוס הופך להיות כשהוא עולה לאוויר. צנחנים חופשיים אינם זקוקים לשביל או לדרך, וטוענים שתנועתם דומה לזו של מעוף ציפורים. רגליהם מפסיקות להתקיים כתנועה מתקדמת, רציפה, שהיא מקור הפעולה הסיבובית של הגלגל. 

בניגוד לכנף הציפור, או סנפיר הדג, הגלגל הוא קווי ודורש דרך להשלמתו. היישור בטנדם של הגלגלים הוא שיצר את המנוע, ולאחר מכן את האופניים, שכן עם האצת הגלגל על ידי הצמדה לעקרון הוויזואלי של קו ניידות, הגלגל רכש דרגת עוצמה חדשה. האופניים הרימו את הגלגל למישור האיזון האווירודינמי, ויצרו בעקיפין את המטוס. אין זה מקרי שהאחים רייט היו מכונאי אופניים, או שמטוסים מוקדמים נראו במובנים מסוימים כמו אופניים. לטרנספורמציות של הטכנולוגיה יש אופי של אבולוציה אורגנית מכיוון שכל הטכנולוגיות הן שלוחות של ההוויה הפיזית שלנו. התהליך האבולוציוני הואץ בצורה פנטסטית על ידי העברה למצב המכונה. למכונות ניתנו כוחות רבייה שילוחיים על ידי השפעתן, לאחר מכן, על אותם גופים שהביאו אותן לקיום בהרחבה. התגובה לעוצמה ולמהירות המוגברות של גופנו המורחב היא כזו שמחוללת הרחבות חדשות. כל טכנולוגיה יוצרת מתחים וצרכים חדשים אצל בני האדם שהולידו אותה. הצורך החדש והמענה הטכנולוגי החדש נולדים מהחיבוק שלנו עם הטכנולוגיה שכבר קיימת, בתהליך בלתי פוסק.

הטיל ויסוד האש

 

לפי פרויד האדם הפשוט מונע, מחמת הכאבים בעמוד השידרה, לעבר ברוטאליות. המכאניזם הבסיסי של השכל הוא חוסר רציונאליות, חייתיות. ההמון אינו מונע על ידי השכל, אלא על ידי אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל המודרני נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, הוא רפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם המשחרר מפחד זה. 

באמצעות הטיל מתחברת התעופה אל היסוד האינטנסיבי ביותר מבין ארבעת היסודות, יסוד האש. הטיל הוא כלי טיס, אך תכונות הקליע שלו גורמות לכך שמטיבעו הוא מתקשר אל יסוד האש יותר מאשר אל יסוד האוויר. הלהבה האדירה הנפלטת היא הרושם העז שנוצר ממנו. בטיל הממריא, הלהבה גדולה פי כמה וכמה מאשר הטיל עצמו. הלהבה ממשיכה להיראות למשך זמן רב, עד שהיא הופכת להיות זעירה ככוכב. הטיל תלוי לחלוטין לצורך מעופו באיתנות הלהבה. 

הטיל הוא מושכל יחידני.  גם הנשק הגרעיני הוא מושכל יחידני. כמוהם גם יסוד האש. שלושתם יחד חוברים ליצירת  מושכל על יחידני ביקום האנושי, של ''גיבור על'' כמו אל השמש הליוס, הדוהר במרכבה בת ארבעה סוסים במיתולוגיה היוונית.

גסטון בשלאר יצר, בספרו ''הפסיכואנליזה של האש'', ניתוח של סימליות האש. האש היא אינטימית והיא אוניברסלית. היא חיה בלב, היא חיה בשמים, היא עולה מהמעמקים, ומציעה עצמה בחום. אך היא יכולה לחזור אל החומר ולהתחבא בו סמויה ועצורה, כמו שנאה ונקמה. היא מקושרת אל השמש, ולכוחות ההשתנות וההיטהרות. תנועתה העיקרית היא כלפי מעלה. האש היא לעולם בתנועה ומאכלת. האש היא תופעה הנמצאת מעל המרחב, והיא מוחצנת ומחצינה. האש מיוצגת על ידי המדבריות, שהם גם, באופן מסורתי, מקומות ההיטהרות. עונת הקיץ ושעות הצהריים נחשבים למייצגי האש. תופעה טבעית נוספת היא הברק. תופעת האש שיצאה מכלל שליטה היא השריפה הגדולה. מאז שגן העדן אבד הוא מוקף באש, בשומרים האוחזים בחרבות אש. הטיל משתלב בין דימויי האש החזקים הקלאסיים: השמש, מקורות האנרגיה הטבעיים והחלופיים, המדורה והשריפה, האדמה הפורחת, המאור, והבשר והאלכוהול. הטיל הוא הקליע והמלחמה, הזיקוק והאש לראווה. 

בשלאר מציין כי האש מספקת תמיד הזדמנות לזיכרונות בלתי נשכחים, וכי יש מצב היפנוטי מעט, שהוא אחיד אצל כל הצופים באש. מצב היפנוטי זה קשור לתודעה המהרהרת. האש היא בבירור העצם הראשוני, התופעה הראשונית, שאליה נתפשת תשומת הלב האנושית. האש היא היסוד העיקרי של השרעף. השרעף בפני האש שכיח גם בקרב אלה האוחזים בדעתם או ממציאים תירוצים. אקט האהבה הוא יכולת האש לשכפל את עצמה. אש וחום משמשים כסמלים של רגשות האדם, ובפרט רגשות הכרוכים בתשוקה המינית. האש מקושרת לתהליך ההישתנות. השינוי המהיר מוסבר על ידי תהליך האש. האש מאפשרת את התשוקה לשינוי, את זירוז עיתות הזמן, את הבאת החיים לשיאם ולאחריתם. קיימת באש ניגודיות מפתיעה: מכל התופעות, היא האחת והיחידה שניתן בהחלטיות לשייך אותה בבת אחת אל הטוב והרע כאחד. היא זורחת בגן העדן. היא שורפת בגיהינום. היא התבשיל והיא השואה. הפירומאניה היא הדחף להצית אש במטרה להשתחרר ממתחים פסיכולוגיים. הפירומאניה דומה מאד לתסביך הניקיון הכפייתי. גם היא מיועדת ליצר תחושת טוהר מלאכותית. טיפוס האישיות הפירומאני מזכיר את החולה בתסביך הניקיון. מסיבה זאת האש נוחה למניפולציות פוליטיות,  באמצעות מפגני ראווה. 

הסגידה לאש ידועה בדתות שונות. היא מהווה חלק מביטויי התגלות האל. יהודים רבים מאמינים כי אותיות האלף בית הן אותיות אש, וכי התורה, דבר האלוהים, נכתבה באש. בדת הזורואסתרית הקדומה התקיים פולחן האש, עם ''בית האש'' כסמל הטוהר. העלאה למוקד היתה נפוצה, כעונש על עברות חמורות, עד שלהי ימי הביניים. בעת מלחמה במיוחד, הקרבת אדם נתפשה כמקרבת את הניצחון. הנאצים ערכו מצעדי לפידים, שרפו ספרים, שרפו בתי כנסת, שרפו ערים שלמות באמצעות הפצצות מהאויר, שרפו קהילות אוכלוסייה אזרחית בתוך מבנים, ושרפו גופות במשרפות ענק משוכללות במתקני השמדת אדם המוניים. השואה היתה, מזווית זאת, שיא של פולחן דתי. המילה HOLOCAUST נוצרה באמצעות חיבור שתי המילים היווניות HOLO-CAUSTUS, שמשמעותן ''שריפה מלאה''. היא במקורה ''הקרבה דתית של בעלי חיים בדרך של שריפתם עד תום''. 

מדיניות ''האדמה החרוכה'' היתה נר לרגלי היטלר, שפקד להרוס כל דבר שיכול היה להיות להם לעזר לבעלות הברית. לדוגמא מכתב מהימלר למפקד הכללי של האס-אס באוקראינה, מספטמבר 1943: ''המטרה שיש להשיג לאחר שתפונה אוקראינה היא שאף בן אנוש, ראש בקר, שק חיטה, ותחנת רכבת, לא יישארו מאחור. שלא יישאר אף בנין עומד על תילו, אף מכרה שמיש למשך שנים רבות, אף באר שלא תורעל. האויב חייב למצוא ארץ חרוכה והרוסה לחלוטין''. 

הטיל הוא אש אינסופית, המחוברת ממספר מרכיבים שונים, שכל אחד מהם הוא מושכל יחידני. כמו חבורת גיבורי העל, מרכיבים אלה התעצמו יחד לכדי מושכל יחידני החזק פי כמה מכל מרכיביו בנפרד. שלהבתו באה לידי ביטוי בכל אחד משלבי מעופו: הוא מלא דלק ההופך לבעירה הנראית לעין במרחק רב, ובראשו מוצבים ראש נפץ, לווין, או חללית מאוישת. החללית המאוישת מכילה את כל המערכות הדרושות לחיים בחלל הריק. החיכוך באטמוספירה לקראת החזרה לכדור הארץ עוטף אותה בלהבות, אך היא מצליחה לנחות בשלום. לפיכך, השפעת הטיל, על כל רבדיו, היא עמוקה ומותירה רושם מקיף ומורכב, והטיל הוא גם נר זיכרון. ניצולי השואה וצאצאיהם חפצים למלא את החלל שנוצר בעקבות השואה, ולקום מתוך האפר. אך האש מכלה את העבר. הוא אינו קיים עבורה. היא מנציחה את ההווה. היא הסחת הדעת של הטלוויזיה, המשמשת תחליף קל לכל. הטיל, כנר זיכרון, מאיר את נתיב החיפוש אחר מורשת העולם שאבד.

חג ראש השנה, הסרט "ספרות זולה" ומלחמת יום הכיפורים.

 

ראש השנה נחשב ליום בו נולד העולם, ובו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם.

סרט הקאלט המכונן של טרנטינו,"ספרות זולה" (1994), מתרחש לאורך יממה, ומחולק מבחינת התוכן לארבעה חלקים מרכזיים שונים, בעלי רצף כרונולוגי. בכל אחד מהם צמד גיבורי עלילה ססגוניים, המגולמים על ידי שחקנים מצוינים.

אלא שבהחלטה שרירותית של יוצר הסרט, חלקיו אינם מופיעים בסדר הכרונולוגי. החלק הראשון מופיע בסוף, והחלק האחרון מופיע לפניו, באמצע הסרט. התחלת הסרט היא אוסף אפיזודות קצרות, שנועדו להכין את הצופה לבאות. ההתחלה היא בסוף, והסוף הוא באמצע, כי החיים הם ניסיונות וטעויות.

דבר דומה קרה גם למכונת המודיעין ערב  מלחמת יום הכיפורים בתשל'"ג, החל משבוע לפני ראש השנה. לכן יש לראות את כל התקופה מערב ראש השנה ועד לאחר הפסקת האש כמקשה אחת הדוקה.

ערב ראש השנה הוא שיא המוכנות הנפשית לקראת הבאות, שיא של מתח פנימי שאין שני לו, ומגיע לתהומות חסרי חקר. לכן קיימת חזרה לשגרה הדרגתית מיד לאחר מכן, בבחינת "במופלא ממך אל תחקור".

לאחר ראש השנה, יום השיא, מכונת המודיעין חזרה לשגרה הדרגתית בעשרת ימי התשובה. מסיבה זאת נתפסו מקבלי ההחלטות עם שורה תחתונה שגויה, על פי  משל "זאב זאב", המחובר לכפרת עוונות מוסללת מראש וחתומה כדין, כגרסה שגויה של ספרות זולה.

גם תהפוכות קבלת ההחלטות של בני פלד ניתנות להבנה על רקע זה. הוא שינה את התוכניות של הפעלת חיל האוויר בימים הראשונים כמו על פי אפיזודות בסרט.

מהלך המלחמה היה בהתאם לכך. באמצעיתה כבר נקבע סופה, על פי התסריט של עשרת ימי תשובה. תמונת הנצחון היתה ברורה עוד לפני שלב חציית התעלה. 

מי שנכנסו בעובי הקורה של חקר המחדל, הפכו את יום כיפור לציר שסביבו העלילה, למרות שראש השנה היה היום המכריע מבחינה פסיכולוגית. החוקרים קבעו שהימים המכריעים היו ערב יום הכיפורים, כאשר בפועל מה שהתרחש נקבע, למעשה, כבר בראש השנה.

ראש השנה היה היום המכונן, שניצח על כל מתווה המלחמה. הוא יצר תחושת בטן גורפת שהניעה את כל השיקולים. זאת כמו קטעי סרטים בעלי עוצמה דומה, שהודבקו ברצף לא הגיוני. אין פחדן ואין גיבור במלחמה - יש אינסטינקטים, והאינסטינקט נולד בראש השנה.

שואה ותעופה - חלק ג', פרק 21 - ספורט הדאיה

הדאייה היא שער הכניסה לעולם התעופה. על מנת להטיס מטוס צריך לדעת קודם להטיס דאון, שהוא זול וקל להטסה הרבה יותר. טיסה בדאון היא, עבור האדם הממוצע, גם הצורה הקרובה ביותר למעוף הציפור. חווית הדאייה מסתמכת על עוצמת הרוח. לכן היא דורשת התנסות חוזרת ונשנית, בלי הבטחה להצלחה, עקב חוסר הוודאות של תנאי מזג האוויר. במידה רבה דומה חווית הגלישה בדאון לגלישה בים בגלשן גלים. שתיהן מושכים את אותו סוג אוכלוסיה של צעירים אמיצים, אך במידה מסוימת גם חסרי אמצעים, בלתי ממוסדים. הנהירה הציבורית הרבה בגרמניה אל הענף, בתקופת רפובליקת וויימאר, הוסיפה לו מימד תחרותי, מקצועי ולאומני.  היטלר דמה לצעירים שוחרי הדאיה. הוא יכול היה לעלות על ''גל אויר'' פוליטי ו''לדאות'' בו בקלילות ובשטחיות. 

הנפילה הדימיונית - תחושת האימה, השיתוק, אבדן השליטה, חוסר ההתמצאות ואיבוד הקשר עם המציאות היא תופעה מוכרת בקרב חניכי טיסה ודאיה. בשחקים מוצא לעיתים החניך את עצמו בפאניקה פתאומית מחמת אימת הנפילה. הוא מתקבע, בגופו ובמוחו, בנתיב טיסה עיוור אחד, בלי יכולת לסטות ממנו כמלוא הנימה. כתוצאה מכך, הוא מאבד במהירות רבה שליטה על כלי הטיס ומתרסק אל מותו. כל זאת לתדהמת מדריך הטיסה והצופים בו מהקרקע. הם אינם מבינים מדוע הוא לא נקט בתמרון בסיסי של האצה, הגבהה ופניה, שהיה מציל את חייו. 

על פי גסטון בשלאר, חווית הנפילה הדמיונית היא אמיתה ראשונית של הדמיון הדינאמי. אך היא אינה קיימת בדימיון האוירי כהזמנה למסע. ברובה היא מסע אל הריק, בור הריקנות המוחלטת, הנפילה האינסופית, הצלילה כאבן אל התהום שאין בה כלום. היא מוכרת בפסיכולוגיה בכינוי ''וורטיגו''. זה פחד פרימיטיבי. הוא נמצא כמרכיב קבוע בפחדים מסוגים שונים, כמו בפחד מפני החשיכה. זה הפחד להיות בלתי מוגן לגמרי, חשוף לחלוטין. אנו חוששים מהתקרבותו של פחד זה ומשתדלים להתרחק ממנו ככל שניתן. אך אפשר להגדיר את היחס לפחד הנפילה כיחס של שנאה-אהבה. התת-מודע נמשך אל חווית חיים בסיסית זאת. אלא שכתוצאה מהיעדר כוח נפשי, אין די מילים מתאימות לתיאורה. לכן האדם אינו מסוגל להשתמש בפחד הנפילה כשלעצמו, אלא כמקור השראה לדימויי נסיקה בלבד. כתוצאה מהדלות של דימויי הנפילה, הדימיון והביטוי האנושיים והשיריים שלה הם של נסיקה מוקצנת. הדימיון מדמיין בשפע גבהים אך לא מעמקים. הנפילה הפסיכולוגית, בצורתה הפשוטה והדינאמית, היא המשחק הדיאלקטי של נפילה וניצחון. היא האומץ הקשור לעמידה ולזקיפות-קומה, הרצון לחיות בניגוד למשקל, לחיות ''אנכיות'' במשמעות של הזדקפות בריאה, צמיחה לגובה ונשיאת ראש בגאון. לעיתים, כדי להחיות עוד יותר את דימויי הנסיקה, יש מי שמעשירים אותם באמצעות דימויי נפילה מזדמנים. בגרמניה, טרם עלית הנאצים לשלטון הוזכרו טייסי הקרב שנפלו במלחמת העולם הראשונה יחד עם טייסי הדאונים שנפלו במסגרת העיסוק הספורטיבי. היטלר הוסיף לכך את האנטישמיות. 

אוטו ליליינטאל - הטיסה בדאונים היא אחת החוויות הראשוניות המתועדות בתרבות האנושית. משחר התרבות ניסה האדם לחקות את מעוף הציפורים, באמצעות בניית כנפיים מעשי ידיו. האגדה במיתולוגיה היוונית על דדאלוס ואיקארוס היא עדות אחת מיני רבות. כמעט בכל אחת מתרבויות תבל יש אגדה דומה. לכן החשיבות העצומה למפעלו של אוטו ליליינטאל, היהודי הגרמני אשר, בסוף המאה ה-19, היה לאדם הראשון שהצליח לחקות חלקית את מעוף הציפור באמצעות דאייה. הוא בנה דאונים עם כנפיים קשיחות, בעלות צורת כנפי ציפור, רתם את עצמו אליהם וקפץ מגבעה בגובה עשרות מטרים, שאותה הקים בעצמו. הוא ביצע מאות ניסיונות, אותם תיעד בצילומים. הצילומים, בתקופת ראשית הצילום, זכו לתפוצה רבה בעיתונותץ הם הפכו אותו לאחד האנשים המפורסמים ביותר בעולם. הוא הצליח לשפר בהדרגה את תוצאות הדאיה. הדאונים שבנה  ריחפו למרחק מאות מטרים בלבד, בקו ישר ובמשך שניות ספורות. למרות זאת היה זה הישג חסר תקדים. האחים רייט השתמשו במחקריו כדי לבנות את המטוס הממונע הראשון בעולם. ליליינטאל נפל אל מותו בעת טיסה בדאונו, בשנת 1896. הוא ידוע במספר אימרות שחיבר. האחת היא: ''לתכנן מטוס זה מאומה, לבנות אותו זה משהו, אך להטיס אותו זה הכל''. אימרה שניה היא אודות הסיכונים בטיסה: ''נדרשת הקרבה''. הגרמנים הלאומנים השתמשו באימרותיו על מנת לקדם את הישגי התעופה בארצם. 

אוסקר אורסינוס - אוסקר אורסינוס [1877-1952] מוכר בגרמניה כ''אבי הדאייה''. בעקבות התעניינותו הרבה בטכנולוגיה החדישה דאז של הטיסה הממנועת הוא התחיל, בשנת 1908, לפרסם מאמרים בנושאי תעופה. בשנת 1909 הוא ארגן קבוצת חובבים למען קידום הטיסה ללא מנוע. לאחר שבנתה דאון פרי תכנון עצמי, יצאה הקבוצה לניסויי טיסה. בשנת 1912 הם קבעו שיא שהיה באויר של קרוב לשתי דקות ושיא מרחק של קרוב לקילומטר אחד. חובבים ומכונים טכנולוגיים ארגנו מועדוני דאייה נוספים ברחבי גרמניה. ככל שהשתפרו הדגמים ועימם גם השיאים, הענין הציבורי בנושא התרחב. פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא להקפאת חקר הדאיה. גרמניה התמקדה בבניית מטוסי קרב. אורסינוס התגייס לצבא, לתכנון מטוסים צבאיים. שבוע לאחר הצבתו במפעל, הוא הציג תוכנית למפציץ כבד, הגדול והחדשני מסוגו. אב הטיפוס נבחן מבצעית בחזית הרוסית, בתחילת שנת 1915. לאחר שהוכיח את יעילותו בשדה הקרב הוזמנו מטוסים נוספים, בעלי מנועים חזקים יותר. בסך הכול נבנו מאות אחדות, תוך פיתוח תמידי של דגמים מתקדמים יותר. המפציץ שימש במגוון משימות מבצעיות. הוא הטיל אימה בכל החזיתות, כולל בהפצצות אסטרטגיות מוצלחות בבריטניה. היה זה המטוס הראשון בעולם ששימש למטרה זאת. על פי תנאי חוזה וורסאיי, כל המפציצים הושמדו בסיום המלחמה. אך אורסינוס לא נטל חלק במרי נגד המהלך, כיוון שחשב שהמטוסים הגרמנים היו גרועים. הוא טען כי מטוסי המלחמה היו כבדים ורבי עוצמה מכדי לחקור ביעילות את האוירודינאמיקה של הטיסה. הסירבול שלהם יצר בעיה מרכזית של מוטיבציה לצוותות האויר. חוסר מעוף הוא שגרם לתבוסה הצבאית של גרמניה. התעופה בעידן שלפני המלחמה, כיוון שהתעמקה באווירודינמיקה לשמה, יכלה לדרוש אידיאליזם והקרבה עצמית, ברוח דימויי הנסיקה שתיאר גסטון בשלאר. לעומת זאת, השירות בחיל האויר בעת המלחמה, במטוסים כבדים חסרי כושר דאיה ונוטים ליפול בקלות, תבע בעיקר ציות לסמכות. הוא ראה בנסיבות החדשות הזדמנות לחזר לתחום הדאייה. הוא האמין כי על מנת לעצב מטוסים טובים יותר, שיביאו לכך שהצעירים יימשכו לתחום, כיוון שיהפכו לטייסים טובים יותר השולטים בכלים בעלי אוירודינמיקה מתקדמת, מהנדסי התעופה חייבים לחזור לדאייה. הוא שאף שהגרמנים יעסקו בפיתוח דאונים, שעליהם לא הוטלו מגבלות בחוזה וורסאיי.  אורסינוס ארגן תחרות דאייה ראשונה בשנת 1920. עשר שנים מאוחר יותר הפכה תחרות זאת לארוע בינלאומי. גרמניה הפכה למרכז העולמי של יצור דאונים וענף הדאייה היה לגורם מרכזי בהתפתחות התעופה בגרמניה. תרומתו של אורסינוס לעלית הנאצים היתה רבה. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בשנת 1933. הוא הסכים בשמחה לפיקוח נאצי ולהלאמה של ספורט הדאייה, כיוון שהיו מלווים בתמיכה כספית מסיבית של המשטר. תלמידיו הרבים היו בקרב השורות הראשונות של מקימי הלופטוואפה והתעשיה האווירית הנאצית. הוא המשיך במחקריו עד לתום מלחמת העולם השנייה. מסיום המלחמה ועד למותו הוא צפה בתחיה הדרגתית של ספורט הדאייה בגרמניה, תוך שהוא זוכה לכבוד רב על פועלו.

ענף הדאייה בגרמניה בשנים 1918-1933 - הר וואסרקופה בעל הפסגה השטוחה, בהרי הרון במרכז גרמניה, הוא האתר בו בחר אוסקר אוריסינוס לבצע את טיסות הדאיה הראשונות שלו. אורסינוס ארגן את מחנה הדאייה הראשון בהר וואסרקופה בשנת 1920. המתכונת היתה דומה לפסטיבל אלטרנטיבי בחיק הטבע, שנמשך שבועות אחדים, במהלך הקיץ. חבורות דואים אחדות, ממועדוני דאייה ברחבי גרמניה, התקבצו במחנה, כדי להטיס דאונים שבנו. כך התחיל להתגלגל כדור שלג שצבר מימדים ותאוצה חסרי גבול. ארבעה דאונים בלבד נמצאו כשרים לטיסה בקיץ 1920. הטיסות הארוכות ביותר נמשכו פחות מדקה. סיום מוצלח של האירוע, באמצעות דאון חדיש שהגיע ושבר שיא עולמי, הביא לאירוע שני בקיץ 1921. יותר ממספר כפול של משתתפים נרשמו ושיאים חדשים נשברו. באוגוסט 1922 טס אחד הדאונים בוואסרקופה משך יותר משעתיים. רוב הדאונים נבנו על ידי תלמידי מכונים טכנולוגיים מרחבי גרמניה. למרות גילם הצעיר, הם היו ברובם טייסים ותיקים ממלחמת העולם הראשונה. קהילת התעופה הבינלאומית התחילה לשים לב למתרחש. הממשל הגרמני התחיל, אף הוא, לתמוך בפעילות. העיתונות הגרמנית התלהבה. היא כינתה את הטייסים ''אנשי הציפורים''. עיתונאים רבים עלו לפסגת הוואסרקופה. בחזרתם טענו כי אירוע הדאייה החזיר את אמונתם בגרמניה. היו בין שורות הדואים צעירים ששברו שיאי עולם, למרות ש''הגיעו מכלום ועם כלום''. לאחר 4 שנות ריפיון, הגרמנים שוב פעלו וניצחו. הדאייה הפכה, מסיבה זאת, ללא פחות מאשר  ''חובה לאומית''. הגאווה הלאומית סחפה עקב כך גם את אלפי המשתתפים בוואסרקופה, שהגיעו בתחילה למטרות מדע וספורט. לאחר שעוצב, בדרך זאת, הקשר בין הדאייה ללאומנות הגרמנית, נכתבה ההיסטוריה מחדש. מה שאורסינוס תיאר כחזרה למחקר באוירודינאמיקה, הפך במהרה למורשת של מפעל בעל חזון לאומני. זאת בפרט לאחר שצרפת פלשה לחבל הרוהר במערב גרמניה וכבשה אותו, בינואר 1923. לארוע השלישי, בקיץ 1923, נרשמו 53 דאונים. פסגת ההר הפכה ממחנה אוהלים לעיר קטנה. הדאונים המגושמים של השנים הראשונות הפכו לדגמים בעיצוב מתקדם, מפס יצור. נקבע שיא שהיה באויר למשך יותר מ-3 שעות. אירוע השיא של העונה היה חנוכת אתר הנצחה, שהקימה אגודת ותיקי הטייסים הגרמנים, לכבוד העמיתים שנפלו במלחמה. יותר מ-30,000 מבקרים הגיעו וביניהם רבים מהאליטה הגרמנית. פקידי הממשל הכריזו כי מידי שנה ייערך במקום טכס אזכרה. הם קבעו שהאומה הגרמנית חייבת לכבוש את השחקים ''למען האנושות כולה''. בעונת קיץ 1926 התרחשה בוואסרקופה פריצת דרך משמעותית, עם גילוי התרמיקות, שהן זרמי אויר חמים עולים אנכית, המאפשרים לציפורים, החגות במעגלים עולים, להמריא לגבהים בלי להשקיע אנרגיה רבה. התגלית התרחשה במקרה, כאשר טייס דאון נקלע לפתע לתרמיקה. הוא מצא עצמו, לפתע, מרחף בגבהים ולמרחקים שטרם נודעו עד אז. התגלית הפכה את ספורט הדאייה לחשוב הרבה יותר. טייסי הדאונים דאו במשך שעות רבות מעל ענני הסערות, למרחקים של מאות קילומטרים, מגובים במטאורולוגיה מתקדמת. הם חלפו מעל מטרופולינים וחצו גבולות מדינות. היעדים החדשים שאליהם הגיעו היו צ'כוסלובקיה, צרפת ופולין.  באותה התקופה המטוסים הממונעים היו בעלי ביצועים מוגבלים. הדאונים עלו עליהם מבחינת הטווח, הגובה ומשך הטיסה. היה להם גם כושר נשיאה רב, כיוון שנבנו מחומרים קלים. לכן הדאייה נתפשה, באותה תקופה, כצלע השלישית במשולש שכלל גם מטוסים וספינות-אויר. טייסים, מהנדסים ורוב הדמויות המשפיעות בעולם התעופה הגרמני, ביקרו דרך קבע בוואסרקופה. הם עשו זאת לצורך התרשמות, מפגשים וטיסות בדגמים חדישים שהביאו. התפתחה מסורת שעל ברכיה צמחו דורות חדשים. ימי הזוהר של ''הקירקס המעופף'' שימשו מקור השראה. טייסים וצופים התחככו אלה באלה מתוך התחושה: ''אנו נמצאים כאן כדי להרגיז את בעלות הברית''. 

ענף הדאיה בתקופה שבין רפובליקת וויימאר למשטר הנאצי - ביום אופייני אחד באוגוסט 1931, היו על פסגת הר וואסרקופה כ-20,000 מבקרים. באותה שנה היו קרוב ל-40 בתי ספר לדאייה ברחבי גרמניה. ענף הדאייה הפך לשומר הסף של התעופה הגרמנית ולמוציא לפועל הזמני של שאיפותיה. מספר הדאונים שניבנו כל שנה גדל מעשרות למאות אחדות. באגודות הדאייה היו עשרות אלפי חברים, רובם צעירים בגילאים 18-26. הם השתתפו במחנות קיץ של ספורט הדאייה, שבהם התפתח פולקלור מיוחד. האפשרות לעסוק בספורט חצי-צבאי ריתקה את הצעירים הרבים. מכאן התפתח גם מרי גלוי כלפי בעלות הברית, מלווה ברגשות פטריוטיים חזקים. הדאייה הפכה ליותר מאשר ספורט. היא שירתה מטרה לאומית. חברי מועדוני הדאייה התחילו ללבוש מדים. הם השתתפו בגלוי במפגנים לאומניים ופרו נאציים. הם היו שותפים, יחד עם צעירים רבים אחרים ברופובליקת ווימאר, לתיעוב מאורח החיים הדקדנטי של התקופה. הם לא ראו בטכנולוגיה אויב. הם שילבו בין טכנולוגיה לפטריוטיזם. התנועה הלאומנית אימצה אותם לחיקה. רוח הצוות והחבורה במחנות הדאייה היו מדגם מייצג של האוכלוסיה, שגישר בין המעמדות השונים. הדאון הפך ממדיום למסר: המראה האווירודינאמי של הדאונים ביטא חישוב מתמטי מדויק של משקל ויציבות, אך זכה גם להערכה רבה על האלגנטיות שלו ושל תנועתו באויר, שהפכו אותו מודל לסגנון עיצוב וביטוי. השמאל הסוציאליסטי אהד אותם בתחילת הדרך. הדואים היו בעיניו זן חדש של אנשי עמל. מתנגדי רפובליקת וויימאר, מהשמאל והימין, ראו עצמם כמשרתיה של גרמניה אחרת בעתיד. הדאייה סיכמה, עבור רבים, את משמעות העולם שבו הם חיו, שבו נשקפה לגרמניה תהילה וסכנה כאחד. המאמץ היה ליצירת אדם חדש, ''אדם על'' קוסמופוליטי. טייסי הדאונים היו חיילי הקו הראשון. הדאייה הכינה אותם לאתגרי הטכנולוגיה: הם למדו לעבוד עם עץ, מתכת וחומרים אחרים. הם רכשו ידע במטאורולוגיה, אוירודינמיקה, הנדסה ועוד. רבים מהם התחילו, לאחר מכן, בקריירה בכל מגזרי התעופה האזרחית והצבאית. אך הדואים ראו בנאציזם, לא בקומוניזם, את האידיאולוגיה שבזכותה תקום החברה הטכנולוגית-תעופתית. הם יישמו את ניסיונם במטוסי הקרב המתקדמים שניבנו לקראת מלחמת העולם השנייה. לאחר עליית הנאצים לשלטון הפך הר הוואסרקרופה למוקד של לאומנות צבאית גרמנית. 

ענף הדאייה בשנים 1933-1939 - בבחירות של יולי 1932, יותר מ-50% מהמצביעים בקלפי בוואסרקופה שמו את פתק המפלגה הנאצית בקלפי. הרבה יותר מאשר הממוצע הארצי שעמד על 37%. הנאצים נקטו בצעדים הראשונים לעיצוב תודעה אוירית אזרחית מיד לאחר עליתם לשלטון, במהלך תקופת ''התיאום האידיאולוגי'' באביב 1933. התעופה נועדה לשרת את ייעודה של גרמניה. כמסקנה מכך, המדינה הנאצית בלבד היא שפיקחה על כל הפעילות בתחום זה. הוקם מיניסטריון תעופה. בראשו עמד הרמן גרינג. הוא הכריז: ''אנחנו נהפוך לאומה של טייסים''. הוא ארגן מחדש את גופי התעופה השונים במסגרת אחת, שנקראה ''התאחדות התעופה הספורטיבית הגרמנית''.  מסגרת נוספת, גדולה הרבה יותר, היתה ''מערך ההגנה האוירית של הרייך''. אוגדו בה כל ארגוני מתנדבי ההגנה האוירית. הנאצים איישו את הנהלות מפעלי ייצור המטוסים וחברות התעופה האזרחית. בבתי הספר היתה חובה של לימודי תעופה, תוך שילובם במקצועות לימוד רבים ככל האפשר. רחובות רבים בגרמניה נקראו על שם טייסי קרב שנפלו במלחמה. הנאציפיקציה של מועדוני הדאייה התבצעה כמו מעצמה. לא היתה התנגדות כל שהיא.  היטלר וגרינג תיקצבו בשפע את ענף הדאייה, במטרה להכשיר דור חדש של גרמנים. החל משנת 1934 לבשו המשתתפים במחנות הדאיה בוואסרקרופה מדים ופעלו על פי סדר יום צבאי נאצי. בשנת 1935 נשלל מהתחרויות הצביון הספורטיבי. הן הוגדרו מחדש, כ''מפגן צבאי''. גרינג התבטא כי הדואים הגרמנים בעמק הרון הם ''פועלים וסטודנטים, בעלי מלאכה ופרופסורים, אשר מושכים יחד שוב ושוב את הדאונים בחבל במעלה ההר, ודבר זה הוא תמצית הנאציונל-סוציאליזם... האומה כולה נאבקת כאיש אחד למען מטרה אחת: גדולתה של גרמניה''. לסופר-סטארים של הדאייה מימי רפובליקת וויימאר לא היה יותר מקום. התאחדות התעופה החדשה התחילה להעניק מדליות לקבוצות בלבד. הרשויות הנאציות עמלו לשכתב את הישגי היחידים בכל ענפי התעופה לכאלה שתובעים את המשמעת הקבוצתית. עד שנת 1937 הנאצים השלימו את שליטתם הפוליטית בתעופה, תחת הסיסמא: ''קודם נאצי ואחר כך טייס''. הר וואסרקופה הפך לבסיס אימונים רישמי של הלופטוואפה. על ההר נבנו בניינים גדולים, כדי לעמוד בדרישות הגוברות של הרייך השלישי. למרבה האירוניה, במרכז הבניינים נמצא ''היכל התהילה'', מאוזוליאום מפואר לזכרו של אוטו ליליינטאל, עבור כל הטייסים אשר איבדו את חייהם בטיסה. המבנה נחנך  כחודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. 

ענף הדאיה הצבאית במהלך מלחמת העולם השניה, השנים 1939-1945 - הטסת לוחמים על ציודם באמצעות דאוני תובלה פותחה על ידי הגרמנים בשנות ה-1930 המאוחרות. נבנו דאונים גדולים שהיו מסוגלים לשאת עשרות לוחמים וכלי רכב ותותחים קלים. במקביל הוקם חיל הכוחות המוטסים, שהכשיר חטיבות לוחמי חי''ר לפעול בהיקף נרחב בשדה הקרב, מיד לאחר שהם נוחתים בדאונים, או צונחים אליו ממטוסים. בתחילת מלחמת העולם השניה, הוורמאכט ביצע צניחות מבצעיות מוצלחות בהיקפים קטנים, עם חיילי קומנדו מובחרים, בנורווגיה, הולנד וצרפת. ההצלחה עודדה את הגרמנים לבצע את כיבוש האי כרתים, במאי 1941, באמצעות פלישה מסיבית של כוחות מוטסים, עם דאונים עמוסי חיילים שנחתו וצנחנים שצנחו ממטוסים במרכז האי. היתה זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שבוצעה מערכה צבאית גדולה בדרך זאת. חוסר הניסיון בשינוע הכוחות היה בעוכרי הגרמנים. מנגד, היו בידי בעלות הברית פקודות בצופן האניגמה הגרמני, שקלטו והצליחו לפענח לראשונה. הגרמנים הפולשים נתקלו בהתנגדות רבה של כוחות מעטים, שכללו כוחות גרילה מקומיים. בעלות הברית נכנעו לאחר כעשרה ימי לחימה, תוך שהסבו אבדות כבדות לגרמנים. הייתה לכך השפעה משמעותית על מהלך המאורעות של מלחמת העולם השנייה, כי הגרמנים בחנו מחדש את דוקטרינת הכוחות המוטסים. לאור האבדות הכבדות, שלל היטלר מבצעים גדולים נוספים כאלה. הוא ביטל את השימוש המסיבי שייעד לחיל המוטס, במערכה הקרובה בברית המועצות. עבור המשנה שלו, הרמן גרינג, האבדות הכבדות בכרתים התווספו לחדשות מרות נוספות, אשר ערערו את מעמדו הפוליטי. ערב הפלישה לברית המועצות, ביוני 1941, הוא נותר עם אלפי מטוסים פחות מהתכנון המקורי ולחלוטין ללא כוחות מוטסים, שנועדו גם להפוך לבסיס תמיכה פוליטית מרכזי בו. הוא כתב, בתאריך ערב תשעה באב שנת 1941, את הפקודה לריינהארד היידריך להתחיל ב''פיתרון הסופי'', שבמסגרתו שונעו היהודים מרחבי אירופה היישר אל תאי הגאזים. בעלות הברית ניסו גם הן את כוחן, בעקבות הגרמנים, בהפעלת כוחות מוטסים בהיקף גדול, אך גם הן כשלו, מאותן הסיבות של בעיות שינוע וחשיפה מודיעינית.