הסבר ורקע
המאמר להלן מציג ניתוח עומק היסטורי, פסיכולוגי ואסטרטגי, הבוחן את קווי הדמיון המובנים בין שני משברי המודיעין הגדולים של מדינת ישראל: מחדל מלחמת יום הכיפורים (1973) ומחדל שמחת תורה (השביעי באוקטובר 2023). הניתוח חורג מההסברים המקובלים של כשל טכנולוגי מקומי או יוהרה נקודתית, ומגדיר את הכשלים הללו כחלק מ"מחלה קבועה של אימפריות" החוזרת על עצמה בדיוק כמעט מתמטי.
לפי תזה זו, המערכת הריבונית נופלת שוב ושוב למלכודת של ביטחון עצמי מופרז בשל טכנולוגיות עתידיות הנמצאות בפיתוח, בעוד האויב מזהה חלון הזדמנויות מצטמצם ומחליט להכות ב"ברזל של היום" דווקא מתוך פחד מטכנולוגיית המחר. הדינמיקה הזו מנותחת דרך מושגי מפתח כגון "צי בהתהוות" , "מלכודת חוסר המידע של המעריך" , ומנגנון "ההדחקה מתוך כבוד".
חלק א': שורשי המושג האסטרטגי – משל ונציה ומרוץ החימוש החשאי (1973)
כדי להבין את הדינמיקה העמוקה של כשלי המודיעין, יש לחזור אל המושג האסטרטגי "צי בהתהוות" (Emerging Fleet). המושג נשען היסטורית על המודל של הרפובליקה של ונציה במאה ה-16. ונציה לא החזיקה צי ענק שירקב במים, אלא ניהלה את "הארסנל" – מערך מספנות, חבלים וקרשים מתוחכם שאפשר לה לבנות ספינת מלחמה מאפס בתוך שבוע ימים. כדי להרתיע את אויביה, ונציה פשוט הזמינה שגרירים זרים לסיור בארסנל כדי להציג את פוטנציאל המהירות וצבירת הכוח שלה. מאות שנים אחר כך, בריטניה הגדולה שלטה בימים באמצעות אותה שכלתנות בדיוק. המונח המודיעיני "צי בהתהוות" מתאר אפשרות להתפתחות עתידית, פוטנציאל צבירת כוח הדרגתי שנתפס בעיני המעריך כדבר בלתי ודאי שייקח לו זמן רב להבשיל.
ב-1973, השכלתנות הונציאנית הזו הניעה את שני הצדדים במרוץ נגד השעון. נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, ידע שזמנו קצוב. הוא ראה את מטוסי המיראז' 5 זורמים בחשאי מצרפת ללוב (בניהולו של אשרף מרואן) והבין כי זהו חלון הזדמנויות זמני לצבירת כוח לפני שישראל תתעורר. המושג "צי בהתהוות" הניע אותו לתקוף מהר, לפני שהיתרון שלו יתפוגג.
מנגד, ראש הממשלה גולדה מאיר נשענה על אותה שכלתנות: היא ידעה שבחשאי, במספנות הטכנולוגיות של התעשייה האווירית, ישראל מייצרת הנדסה לאחור ובונה את ה"צי בהתהוות" שלה – מטוסי הנשר והכפיר העתידיים. ביטחונה של גולדה נבע מהידיעה שתוך זמן קצר המפעלים המקומיים יוכלו להוציא ארסנל שלם של מטוסי מיראז' כחול-לבן, מה שהעניק לה שקט מדומה שהזמן פועל לטובתנו.
חלק ב': מנגנון "ההדחקה מתוך כבוד" ומלכודת חוסר המידע של המעריך
האירוניה הכואבת של מחדל 1973 מתגלה בדמותו של אל"ם רפי הר-לב, ראש מחלקת מודיעין חיל האוויר במלחמה, ומי שהיה בעברו מפקד טייסת מיראז'. הר-לב היה "המומחה מספר אחת" למטוס המיראז', שהיווה את סמל הגאווה הלאומית והעליונות האווירית של מלחמת ששת הימים (ה"שחק"). כאשר הגיעו דיווחים מודיעיניים אמינים על כך שמטוסי מיראז' חונים על אדמת מצרים עם טייסים לוביים או מצריים, תחושת "הכבוד המקצועי והעצמי" שלו הפכה למנגנון מעוור.
הכבוד המקצועי לוחש למומחה שהאויב מחזיק בברזלים אך אינו מסוגל להגיע לרמה המבצעית, הלוגיסטיקה ושעות האימון המורכבות שנדרשות כדי להטיס את ה"יהלום" בשמיים. תחושת הכבוד הפכה את נשק האויב למחמאה עצמית ("הם מחקים אותנו מתוך ייאוש") והפעילה מנגנון של "הדחקה מתוך כבוד". הודאה בכך שהמצרים השיגו את מטוס הדגל של צה"ל הייתה מכה קשה מדי לכבוד הצבאי, ולכן המידע פורסם או קוטלג תחת המונח המנחם "צפי התהוות" – אפשרות רחוקה ובלתי ודאית.
במקביל, המעריך בשטח פעל תחת מלכודת חוסר המידע. בזמן שהר-לב ניסה לפענח את כוונות המצרים בתוך ערפל כמותי (לא היה ידוע כמה מטוסי מיראז' באמת עברו את הגבול) ותוך הסתמכות על אשרף מרואן (שפעל ככל הנראה כסוכן כפול שנועד לבלבל את המעריך ולשמור על שקט מדומה), הוא עצמו היה ממודר לחלוטין מסודות הייצור החשאיים של המדינה שלו בתעשייה האווירית. המפקד בחשיכה, שחווה מצב מסובך ומתוח ממילא במטה, בחר שלא "לזרוק פצצה מודיעינית" ולזעזע את המערכת כדי להגן על היציבות הקיימת, כשהוא בוטח בעליונות המוכחת של חיל האוויר. העיוורון הזה הוביל לכאוס מוחלט בזיהוי במהלך המלחמה, עד שחילוץ המצב דרש סימון משולשים צהובים ענקיים על כנפי המטוסי הישראליים למניעת הפלה עצמית.
חלק ג': השכפול המתמטי בשביעי באוקטובר 2023
המנגנון הפסיכולוגי והאסטרטגי הזה שוכפל בדיוק מתמטי חמישים שנה מאוחר יותר, ערב השביעי באוקטובר 2023, כאשר הברזל הפך לאור והמיראז' הפך ללייזר.
הצד של חמאס (סינוואר): כאשר בכירים בירושלים הכריזו בפומבי כי "תוך זמן קצר לישראל תהיה מערכת לייזר ליירוט רקטות" (מערכת "מגן אור"), ההצהרות הללו הדהדו בעזה בדיוק כמו הסיורים של שגרירי המעצמות בארסנל של ונציה. סינוואר זיהה שלישראל יש "צי בהתהוות" טכנולוגי שישנה לחלוטין את חוקי המשחק וינטרל את מערך הרקטות שלו. הוא הבין שאם לא יפעל במהר – לפני שהלייזר יהפוך למבצעי בשטח – כל הארסנל שלו יהפוך לחסר ערך. הפחד מפני טכנולוגיית המחר של ישראל יצר חלון הזדמנויות מצטמצם והיה המניע הקריטי והמכריע לפרוץ את הגדר ולנצל את הברזל הישן של היום.
הצד של הדרג המדיני: הדרג המדיני בישראל ידע על פריצות הדרך החשאיות במעבדות (מערכת הלייזר והמכשול התת-קרקעי). מתוך ידיעה זו, המנהיגים חשו ביטחון מוחלט (בדומה לגולדה מאיר ב-73') ונרדמו על "הכרית הנוחה של העתיד". הביטחון בטכנולוגיית המחר סימא את עיניהם, והם פירשו את בניית הכוח, האמצעים והאימונים של חמאס על הגדר כ"צי בהתהוות" בלבד – תרגילים ואיומים בלתי ודאיים שלא יעיזו להתממש מול העוצמה הישראלית.
חלק ד': מלכודת השטח והשקט המדומה בלילה שלפני
בדומה ל-1973, הדרג המדיני הותיר את המעריכים והמפקדים בשטח בחשיכה ובחוסר מידע לגבי הכוונות האמיתיות, כשהם ממודרים מתמונת המצב המלאה שבידי הדרגים העליונים. המעריך בשטח נאלץ להישאר "פשוט" מול תצלומי המצב הנתון, מבלי להבין את עומק הסכנה שמתחת לפני השטח.
בלילה שלפני האסון בשמיני עצרת 2023, המעריכים ראו סימנים מחשידים, אך המצב ממילא היה מורכב, מסובך ומתוח פוליטית וביטחונית. מתוך חוסר המידע המלא שלהם, ובשל הקונספציה המרגיעה של הדרג המדיני, המפקדים לא רצו לזרוק פצצה מודיעינית שתרעיד את המערכת, תסבך את המטה בפאניקה או תוביל לגיוס כוחות שווא. הם הסתכלו על הטנדרים והרחפנים של חמאס והניחו שמדובר באימונים בלבד במסגרת ה"צי בהתהוות", מתוך אמונה שהמערכות הקיימות יחזיקו מעמד. הם בחרו לשמור על השקט ועל יציבות המערכת, מבלי לדעת שהארסנל הטכנולוגי העתידי של ישראל הוא-הוא הסיבה המדויקת שבגללה האויב החליט לבוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה