17.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 11 - אדולף היטלר וההרים הגבוהים


היטלר היה ילד רגיל, שהתפתח לגבר שהיה חייב לחוות שיאים רוחניים בלי הפסקה. תחושות ההידרדרות וחוסר המוצא שלו התחילו בנעוריו כאמן חסר מזל, והמשיכו עד לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כדי לשנות כיוון כלפי מעלה הוא חיפש שיאים חדשים בלי הרף.

היטלר היה חייל מתבודד, אמיץ ובר מזל. הוא יצא בלא פגע. במקרים רבים, לאחר שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז. בקרב אחד בין היחידה שלו לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. תעוזתו מעידה על הצורך המתמיד באדרנלין ובשיאים נפשיים, המשמשים לא לצורך קידום אלא להיטהרות פנימית.

במקביל ניסה היטלר באמצעות האמנות להרגיע את רוחו. אך בהתעמתות מול דחפיו התוצאה הייתה תיסכול ומעבר לערכים קיצוניים.

באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית, סבל היטלר מעיוורון זמני ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי. מצבו הנפשי הידרדר עוד יותר. עיוורון זמני הוא הצורה הבולטת ביותר של וורטיגו. היטלר נכנס למצב של טרור עיצבי טהור, שיצר עיוות ברור בנפש שהייתה טבועה בה מכבר חרדת הנפילה הדמיונית.

היטלר בחר, בשילוב של כורח והזדמנות, ברף השיאים של התגשמות הנפש האווירית. המודל שלו היה אידיאל האדם העליון של ניטשה. התממשות המודל הייתה בכל תחומי החיים. כשהגיע לשיא מסוים, הוא לא יכול היה להסתפק בו. הוא חשש ליפול ממנו. חרדת הנפילה הניעה אותו להמשיך כמטורף. היטלר הפך לאב הטיפוס המובהק של אדם החי באופן מתמיד בחרדת הנפילה. האנטישמיות היוותה מגן פסיכולוגי נגד חרדת הנפילה מהגבהים אליהם ניסה לטפס. היהודים התעצבו בתודעתו של היטלר כמושג סטריאוטיפי. הוא לא ידע עליהם הרבה ולא רצה לדעת. מה שידע הומצא ברובו דרך הפרוטוקולים של זקני ציון. דמותם הקדמונית התאימה להיות קורבן אימת הנפילה שלו.

תחושת השנאה אל מי שנתפשו האחראים לתבוסה לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה, בה אימצו רבים את הדיעה כי לא גרמניה היא שהפסידה. הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים והיהודים, היו כולם ''פושעי נובמבר'' שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאיי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את ה''בוגדים''.

כמו שאפשר לדבר על הנפילה, אפשר לדבר על אנרגיית הנסיקה. כל חיפוש אחר הכוח, כמו החיפוש שעשה היטלר, מוצא את מסקנותיו ההגיוניות במאבק האנושי נגד כוח המשיכה. היטלר נמשך לרעיונות של המפלגה הלאומית הקטנה, הפרו-מיליטריסטית והאנטישמית, שקדמה למפלגה הנאצית. מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. לאחר שגילה את כישרונו הגדול לנאום, הפך היטלר, בזכות אישיותו הבימתית הכריזמטית, למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה.

היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים ואחר כך משחררים אותו בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. האדם מועד בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלו, ואין לו כוח להבין את סודותיו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאו משגרת יומו ולהטיסו למחוזות חדשים, אויריים.

תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית של היטלר לבשה צורה של הגעה לנקודת ה''אל חזור''. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות.

היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח ''עיקרון הפיהרר''. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. ''המדינה היא אני'' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. לכן כול תקופת שלטונו היא השתקפות של המחלות, התרופות והטיפולים שקיבל. המעוף הפסיכולוגי שהיטלר אימץ לעצמו היה זה של מכור לסמים. הוא היה באופוריה מתמדת ויכול היה להזות את עצמו כסופרמן של ניטשה. אופטימיות מופרזת ששימשה בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבל. את התהליך קבלת ההחלטות הלקוי שלו תיארו מקורביו, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחוריהן, כי לא ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.

היטלר כדימוי השליט, לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעמולה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי האלפיני, רועה צאן מרעיתו המשקיף על הכול מראש ההר. מלכתחילה הייתה זאת דמות מרוחקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאת רעיונות נישאים. הוא הוצג כקוסם מיתולוגי, שגישר בין הטייסים הגיבורים והנאמנים שלו ממלחמת העולם הראשונה לבין פשוטי העם.

היטלר שהה במעונו הרישמי ''ברגהוף'' בהרי האלפים יותר מבכל מקום אחר במהלך כול תקופת שלטונו. לו ראש ממשלה אחר בתקופתו היה מקים את מעונו ומפקדתו המרכזיים בהרים רחוקים, הוא היה מוצג כתימהוני. איזכורו התכוף של המקום מוכיח שהוא השתלט על תודעתם של הנאצים. כולם הוקסמו מהמקום, למרות שהרעיון הוא כה מופרך, עד שהוא נדמה כלקוח מספר האגדות. המקום הזה יצר את התודעה הנאצית. הוא התגלמות השלטון הנאצי ואחד מסמליו המובהקים.

בברגהוף כינס היטלר גם את ישיבותיו הצבאיות המכריעות וקיבל את החלטותיו הגורליות. ביניהן היתה גם בוודאי ההחלטה על ''הפתרון הסופי''. גרמניה נראית נקייה וציורית מאד ממרומי ההר. הנוף הוא כאידיאל שיש לישמו ללא עוררין בכל מקום אחר. מהגבהים כל בני האדם נדמים כננסים. זאת פעולתה של היהירות האנכית. מי שמהרהר על העולם מהגבהים עלול לחשוב שהוא ''נשר'', גיבור בודד הנושם ''אוויר טהור'', וכל מי שנמצאים למטה הם כחרקים.

כשותפים ל''חווית מרומי ברגהוף'', קל היה לאזרחי גרמניה לקבל כנכונה את השמועה שהופצה כי ''היהודים נסעו למזרח למחנות עבודה'' ולא להתעמק בנושא, גם אם היו עובדות רבות שלא התאימו.

הצבא הנאצי שהקים היטלר התפתח בעקבות קו מחשבה זה. מקצועות מלחמה רבים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים. זה תחום ביניים עצום שהתפשט לכל עבר: צבא היבשה הנאצי נשען על מבצעי צניחה לפני מתקפות הבזק, חיל ההגנה האוירית הפך לגדול ומשוכלל וכדומה.

במהלך המלחמה השתלט היטלר על גם חיל האויר והתעשייה האוירית הגרמנית. סך הכול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו בטנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת זאת שבתחום התעופה.

אחדים מכלי הנשק האויריים המהפכניים ביותר של המאה העשרים, שנחשבים לחדשניים גם כיום, הומצאו בגרמניה הנאצית. בין המפורסמים שבהם נמנים: הטיל הבליסטי, מטוס הקרב הסילוני, הפצצה המעופפת, המסוק וטיל הקרקע-אויר.

בנסיבות שהיו התפתחו בהיטלר, ובכול  גרמניה הנאצית, הסימפטומים הפסיכולוגיים של תסביך נפוליון. לתסביך נפוליון יש מימד אנכי מובהק. הוא מתפתח באנשים החשים זעירים וחסרי אונים מול העולם הענק המאיים עליהם וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת. הנשלט על ידי תסביך נפוליון חסר את תחושת הכוליות. אחת מתכונותיו היא הזיכרון הכמו צילומי והעובדות בלבד הן שמענגות את נפשו. החברה האנושית נתפשת אצל בעלי תסביך נפוליון כמכונה הנבנית בדיוק הגיוני מושלם. בחברה כזאת אין תחושה של טבעיות או השתייכות ויש בתוכה מספר עצום של נפשות מתחרות.

הפסיכואנליטיקאי הידוע הנרי מאריי ניתח, בשנת 1943, את אישיותו של היטלר עבור המודיעין האמריקני. מאריי  טבע את המונח "תסביך איקרוס" כדי לתאר אדם בעל בעל אישיות מסוג אלפא, שאינו מכיר במגבלותיו כתוצאה מתסביכים נפשיים, אשר גורמים לחוסר איזון בין רצונו להצליח, לבין היכולת להשיג יעדים שהציב. אדם כזה שואף לסוג של פיצוי יתר. בגלל רגשי נחיתות, הוא מנסח שאיפות גרנדיוזיות להישג עתידי. הוא מפגין לעתים קרובות אליטיזם, שמונע על ידי היבריס וניתוק מהמציאות החברתית. האגו המסיבי של ידוענים מסוימים הוא סוג של עיוות כזה, שניתן לכנותו אגו ממאיר. הם מופיעים כמו כוכב סופרנובה, אשר מתפוצץ לאחר שזרח בעוצמה רבה במשך זמן קצר. פוליטיקאים עשויים להדגים את אותן התכונות, ובמקרים קיצוניים הם אף הגיעו למעמדם  בזכותן. אדולף היטלר הוא דוגמא היסטוריות, אשר אבחון זה תקף לגביה תרתי משמע.

 


16.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 10 - קרל האושופר ודוקטרינת מרחב המחיה

  

האינטלקטואל בעל ההשפעה הרבה ויחד עם זאת החשאי ביותר בקרב מדינות הציר היה פרופסור קרל האושופר. הוא לימד את היטלר להיות מדינאי, עיצב את הבריתות שלו והכתיב את מדיניות החוץ. הוא היה האדם בחשיכה שאחז בחוטים רבים, שנמשכו לגיאופוליטיקה ולמיסטיקה. השפעתו של האושופר הייתה כה גדולה עד שהוא כונה לעיתים ''מרלין של היטלר''. רב מכשפים ואסטרטג על, הוא בנה את גרמניה הנאצית כבבל הגדולה והיהירה, לפני שהשליט המטורף ריסק אותה.

האושופר היה חייל מקצועי בחיל התותחנים. כישרונותיו זוהו במהרה על ידי המטכ''ל הגרמני והוא מונה בשנת 1908 לנספח צבאי בטוקיו, שעקב אחר ההתארגנות מחדש של הצבא היפני. היה זה מסע גורלי, כיוון שהוא הושפע שם מאד מהתורות הפילוסופיות האזוטריות היפניות שטיפחו את תרבות הסמוראי.

האושופר נלחם בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה והתקדם לדרגת גנרל בכיר. תשוקתו האישית ל''רוח הסמוראי'' לא הספיקה להביא לניצחון גרמניה במלחמה. היא גרמה לו לחוש מרירות ותחושת בגידה בעקבות התבוסה. הוא פרש מהצבא, מאשים את הקומוניסטים והיהודים במפלה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נודע האושופר כאדם בעל כוחות נסתרים, שיכול היה לראות אל העתיד ולדעת מבעוד מועד מה עומד להתרחש. הוא השתמש בראיית הניסתר כדי לגלות היכן כוחות האויב יתקיפו, והיה מסוגל להצביע על איזה אזורים תונחת האש הארטילרית. לאחר המלחמה, בשנת 1919 הוא יסד בברלין את ''אחוות הווריל'', שקדמה לאחווה המיסטית בה התחנך היטלר. היללו אותו כ''מכשף הגדול ביותר בגרמניה''.

האושופר קיבל משרה באוניברסיטת מינכן, בה מסעותיו למזרח הרחוק הפכו אותו מורה מושלם לגיאוגרפיה. הדוקטורט שלו היה על תפישה חדשה ביחסים הבינלאומיים, אותה קרא ''גיאופוליטיקה''. הבסיס של הדוקטרינה היה מונח שמקורו בהרצאה הראשונה שנשא באוניברסיטת מינכן: ''מרחב המחיה''.

דר' קרל האושופר פיתח והפיץ את התיאוריה. הוא טען כי למדינה יש את הזכות להתרחבות פיזית במטרה לכלכל את אוכלוסייתה על חשבון מדינות פחות מפותחות. הייתה זאת תורה שכבר זכתה ליישום נרחב על ידי מעצמות המערב, אנגליה, צרפת וארצות הברית, במסגרת הקולוניאליזם והאימפריאליזם. החדשנות של האושופר הייתה ביומרה לפיתוחו של מודל מדעי אובייקטיבי, שהתבסס על שליטתו המתנשאת בעובדות וניתוחן. התיאוריות של האושופר הפכו מאד פופולאריות בגרמניה ובעולם. גם מלומדים אמריקנים הושפעו ממנו מאד.

המדינה, כפי שלימד האושופר, אינה מושג מדעי אובייקטיבי, אלא נושא מתחום תורת הניסתר. בלב תורתו נמצא הרעיון כי המדינה דומה לאורגאניזם טבעי, עץ קוסמי בעל הזכות המעשית לגדול ולהתפשט. סדר הדברים הטבעי הוא שהחזק ינצל את החלש. האבסולוטיזם חיוני למדינה המתפתחת. הרעיון מפחית את מעמדו של האזרח לחלקיק מהמדינה ומעניק לגיטימציה לשלילת זכויות וחירויות הפרט.

אין ספק שהאושופר היה מודע לתעופה כגורם חשוב בפיתוח מרחב המחיה. האימפריאליזם הבריטי התפתח בעיקבות המצאת ספינת הקיטור והאושופר בודאי חשב על התפתחות ספינת האויר והמטוס בהקשר דומה עבור גרמניה. התיאוריה של הפרופסור לגיאוגרפיה לא היה אלא תמריץ לאסטרטגיה פוליטית חדשה: התחבורה הימית איבדה את בכורתה, כי אפשר היה להתגבר על מרחקים ומכשולים יבשתיים וימיים באמצעות הרכבת, ספינת האויר והמטוס, שהיו טכנולוגיה חדישה ומבטיחה שעמד לרשות מדינות מפותחות כמו גרמניה, שהקולוניות שלה מעבר לים היו עד אז מעטות ובלתי משגשגות. האושופר הגה ברית בין גרמניה, רוסיה, סין, הודו ויפן נגד העוצמה הקולוניאלית הימית של אנגליה, צרפת וארצות-הברית.

האושופר ערג לחזרת עוצמתה של גרמניה, וטען לסמכות להביא לכך באמצעות תורתו. הוא הצדיק את ההתפשטות על חשבון מדינות שכנות בזכות עליונות תרבותית. לכן רצה לאחד את כל בעל הדם הגרמני במדינות אלה תחת דגל אחד.  

אחד הסטודנטים שלו היה רודולף הס, לימים סגנו של היטלר. האושופר התעניין בטייס הצעיר, שהזמין אותו מידי פעם לטיסות חוויה מעל שמי גרמניה. האושופר הציע להס להיות עוזרו האקדמי. באותה עת בדיוק גם אדולף היטלר הציע להס להיות מזכירו. הס לא היסס ובחר במשרה השנייה, אך הוא יזם קשר בין האושופר להיטלר. לאחר שהיטלר והס נכלאו יחד בעיקבות ''הפוטש במרתף הבירה'', ביקר אותם האושופר פעמים אחדות, וסייע בכתיבת ''מיין קאמפף''.

בראשית עלית הנאצים לשלטון התמנו רודולף הס וקרל האושופר כנשיאי ארגון חוץ, שתחת כיסוי כארגון תרבותי קבע את הבסיס הנאצי בקרב המיעוטים הגרמנים במדינות שכנות. התפישה כי יש לאחד את כל בעלי הדם הגרמני במדינות השכנות תחת דגל הנאציזם נשאה פרי בעת סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה, בעת המלחמה ביתר ארצות הכיבוש.

בתואנות ותחבולות שונות כיפף האושופר את חוזה ורסאיי, בנה את עוצמת גרמניה הנאצית והתחיל לארגן את התמיכה בה. הברית שעיצב האושופר לימים בין גרמניה-רוסיה-יפן, כנגד מעצמות המערב, שכונתה ''הבלוק'', הפכה בבת עינו. האושופר היה אחראי להסכם במסגרתו נשלחו חיילים גרמנים לאימונים סודיים ברוסיה, ומתכנני מטוסים גרמנים נשלחו ליפן. חוזה מדינות הציר, המסמך שכרך יחד את גרמניה, איטליה ויפן, נכתב בידו.

לאחר פלישת גרמניה לרוסיה התמוטט חזון הברית האירופאית-אסיאתית של האושופר. כמו רבים אחרים בשלטון הנאצי הוא חיפש פתרון למצב. לאחר התבוסה בסטאלינגרד היה ברור שהרייך מתמוטט. האושופר הפך פעיל בארגון שקשר קשר להתנקשות בהיטלר ובנו אלברט הצטרף אליו. הקושרים רצו במות היטלר ובהקמת ממשלה אזרחית. הם היו פעילים בניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר בתאריך 20 ליולי 1944, בבונקר המבצעים שלו בחזית הרוסית. הם נחשדו בשיתוף פעולה ונכלאו עד תום המלחמה. בשנת 1946, בגיל 75, סיים האושופר את חייו בהתאבדות ברוח מנהגי הסמוראים.

 

14.6.2021

שואה ותעופה - חלק ב', פרק 9 - אוסוולד ספנגלר וסיפרו ''שקיעת המערב''

  

אוסוולד ספנגלר [1880-1936] היה פרופסור גרמני לשפות קלאסיות, היסטוריה, ומדעי המדינה. ספרו רב ההיקף והמפורסם הוא ''שקיעת המערב'', שהתפרסם בשנים 1918-1921. הוא מפתח בספר את הרעיון כי כל תרבות עצמאית עוברת מחזוריות של צמיחה ושקיעה, הדומים למחזור חיי האדם. זאת בניגוד לאמונה הרווחת, על פיה מתרחשת התפתחות חיובית מתמדת של הציביליזציות, על בסיס תפישת הנצח המוסרי.

ניתוח החברה המערבית תופש מקום מרכזי בספר. זאת החברה בה חי ספנגלר וכל הספר ממוקד למעשה בה. החברה המערבית נולדה ביערות של מרכז אירופה לפני כאלף שנה. היא הגיע לשיאה בין המאות ה-15 ל-18, בין עידן הרנסאנס לעידן ההשכלה. כעת, בתחילת המאה העשרים, היא התנוונה ובשלבי דעיכה אחרונים, ממתינה ללידה מחדש.

הסימן המובהק ביותר של החברה המערבית הוא האנרגיות, הדינאמיות והפעלתנות הרבה של האנשים, שהביאו לפריחתה הטכנולוגית והתרבותית יוצאי הדופן. זאת תרבות החותרת מבחינה פיזית ורוחנית כאחת, בדבקות, החוצה ומעלה. סימן פיזי ותרבותי מוקדם של שאיפה זאת זאת הוא הקתדרלות הרבות שהוקמו בראשית ''התקופה''.

האדם המערב אירופאי יצר דת חדשה, בה מריה אם ישו היא מלכת השמיים, היא נעלה יותר מאשר ישו בנה. האמונה במריה היא התפתחות חשובה מאד, כיוון שישו מייצג את הקשר למוסריות היהודית החמורה הקדומה, ואילו מריה סלחנית הרבה יותר. במקביל, התפתחה כך אמונה חזקה בנוכחותו הסמוכה של השטן.

שני רעיונות אלה אומצו על ידי המאמינים הנוצרים ברצינות כה רבה, עד שאין אפשרות להגזים בתאורה. כתוצאה מכך האדם נתפש כמתהלך באופן קבוע על פי תהום. מריה השחורה, מריה של הנפילה משמיים, היא חלק בלתי נפרד מאמונה זאת. בשל אמונה זאת הביע ספנגלר את ''התקווה'' כי ''התפישה הטראגית'' של החיים לא נעלמה עדיין.

''שקיעת המערב'' נכתב בסגנון ספרותי יחודי. המוטיב המרכזי שספנגלר חוזר עליו, כמלחין של סימפוניה מוסיקלית, הוא מחזוריות החיים של כל תרבות מוכרת: לידה, בגרות, שקיעה. הם מקבילים להמראה, מעוף, נחיתה. הוא מתאר את הדיאלקטיקה בין המעמד העליון לתחתון, כפי שהתרחשה בהיסטוריה. כך יש לספר עוצמה אינטלקטואלית היפנוטית, המעממת את הביקורת כלפיו.

הספר הפך לפופולארי ורב השפעה. זה היה רב המכר העיקרי בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בפרט בגרמניה. כיום הוא עדיין נחשב למחקר חשוב, ותרומה משמעותית לחקר התאוריות החברתיות בימינו.

ספנגלר הושפע עמוקות מניטשה. יצירתו נועדה לשמש ככלי להתאמת רעיונותיו האוויריים האידיאליים של ניטשה לשימוש החברה המודרנית, הטכנולוגית והצינית. הוא הקצין את רעיונות ניטשה אודות ''הרצון לעוצמה'' עד לשיא: הוא חשב כי בהיסטוריה הכוח הוא אשר מנצח ולא המוסר והאמת. האדם הוא חית טרף, והדיקטטורה היא צורת השלטון הטובה ביותר. הדמוקרטיה אינה אלא תחנה בדרך.

ספנגלר כתב: ''הכוחות שישפיעו על העתיד לא יהיו שונים מהכוחות בעבר. אלה הם: רצון החזקים, האינסטינקטים הבריאים, הגזע, הרצון ברכוש ועוצמה. לעומתם, הצדק, האושר והשלום אינם אלא חלומות, ויוותרו כאלה, מרחפים בחוסר אפקטיביות''.

ספנגלר היה המתנגד האינטלקטואלי המרכזי לרפובליקת וויימאר. הוא היה מעורב באינטנסיביות בפוליטיקה, במטרה להחליף את הדמוקטיה בגרמניה בדיקטטורה של גנרלים ותעשיינים.

הוא השפיע ישירות על הנאצים. גבלס העתיק את רעיונותיו האנטי יהודיים הקיצוניים מהאפילוג של ''שקיעת המערב'', בן תואר המאבק המכריע בין עוצמת הממון לעוצמת הדם.

אזרחי גרמניה תמכו בעקביות בהיטלר והמפלגה הנאצית, כיוון שהם יצגו רעיונות שהיו קרובים לאלה של ספנגלר, שנחשב נביא העידן המודרני, שהילל את יופין של ארובות המפעלים המזדקרות לשמיים.

ספנגלר חתר בהתמדה לעבר מלחמת העולם השניה. הוא כתב בשנות השלושים של המאה העשרים: ''עידן זה הוא אדיר, אך האנשים בו הם חלשים מאד. הם אינם יכולים יותר לשאת בטרגדיות, על הבמה או בחיים עצמם. אך הגורל שהביא אותם לתקופה זאת יאחז בהם כעת בצווארוניהם, ויעשה בהם את שראוי להיעשות, אם ירצו בכך או לא...תפישת העולם הטראגית לא מתה עדיין. היא תפרח מחדש בעתיד כמו שהיא פרחה במלחמת העולם הראשונה''.



12.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 8 - התודעה האוירית הנאצית


מכל ההמצאות המרשימות של המאה ה-20, אף אחת לא השפיעה השפעה כל כך חזקה ומתמשכת על הדמיון האנושי כמו המטוס. המטוס העניק השראה להתבוננות היצירתית של אמנים ואינטלקטואלים רבים. הוא משך תשומת לב ציבורית רבה באמצעות הצגת תדמית אותנטית פופולארית של האומה ובאותה עת איתגר אותה להסתגל לעולם המודרני. 

המטוסים חלפו מעל פסגות ההרים וחצו את היבשות ובדרך זאת שינו את התפישות המסורתיות של הזמן והמרחב.  יחד עם השינויים הפיזיים יצרה התעופה סמלים ודימויים חדשים שהיללו את חוויות המהירות והתנועה, יצרו ושידרו משמעויות חדשות של עוצמה, איכות, סמכות ושייכות והעשירו לנצח את טווח הביטוי האנושי. 

המטוס סייע יותר מכל להתפכחותן ולהתפתחותן של אומות. הוא יצר את הרגישות המודרנית, את ליבת החיים המודרניים. זאת גם מכיוון שהתעצמות צבאית בתחום התעופה היא תהליך רב שנים ומורכב מאד, שעלול לעמוד למבחן מול האויב בתוך תקופה קצרה מאד של עימות מולו. מסיבה זאת חילות אויר כושלים לעיתים תכופות. תחושת הכישלון הכללית הפכה, עקב כך, לאחד המאפיינים הבולטים של החברה הפוסט מודרנית. 


כמובן שהמטוס אינו הסמל התרבותי היחיד של התקופה. הוא חבר לטכנולוגיות נוספות כמו המכונית, הרדיו והקולנוע. אך הוא שימש כמייצג השליטה האנושית בכוחות הטבע ואפיין את הקידמה במידה רבה לאין שיעור לעומת סמלי התרבות והטכנולוגיה האחרים ששילבו בין המדיום למסר. ''המדיום הוא המסר'' הוא ביטוי שטבע מרשל מקלוהן ומשמעותו היא כי אמצעי פיזי מטביע את עצמו בתודעה גם כבעל תוכן משמעותי באמצעות מאפייניו, תוך יצירת יחסים ערכיים עם האדם שלא באמצעות המטרות שלמענן נוצר בלבד.

הסכנה היא שאמצעי שהפך למדיום יסיח את הדעת. למטוס אין תוכן כמו שיש למאמר, אך יש לו השפעה חברתית כיוון שהוא מגדיר מחדש את המרחב. כתוצאה מכך התוכן עצמו מקבל חשיבות משנית. פשע שהתבצע באמצעות מטוס מקבל תשומת לב פחותה לעומת המטוס. אנשים נוטים להתמקד בתוכן, אך במהלך העברת המידע אליהם חלק גדול מהתוכן אובד בגלל האמצעים הפיזיים המורכבים שבהם הוא היה מעורב.

לאחר שערכי החברה ודרכי העשייה שלה משתנים עקב הטכנולוגיה, אנו מבינים את משמעותו החברתית של המדיום. שינויים אלה עשויים להיות לכאורה עקיפים כנגזרת משנית של המולת חיי היומיום שאיננו מודעים לה, אך בדיעבד הם לעיתים ישירים ונוגעים בעיקרי התרבות, הדת והתקדימים ההיסטוריים.


במרכזה של הנפש עומדת חווית המעוף. התעופה בראשיתה נתפשה כסמל מהפכני של התחדשות אישית בסגנון המהפכה הצרפתית. בהמשך אימצו אותה המדינות המודרניות כבעלת כושר מינוף טכנולוגי וכלכלי שאין כדוגמתו. לבסוף היא הפכה לאמצעי ביטוי לגבורה לאומנית באמצעות טייסי מטוסי הקרב. אין זה מפתיע שאודות המטוס יש יצירה עניפה שחוקרת ומתארת את הדימוי מכל זוית אפשרית.

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את המטוס כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים ''מודעות אוירית'' ו''תודעה אוירית''. המושג ''מודעות אוירית'' נוצר על ידי חוקרים אמריקנים כדי להסביר את ההתלהבות הראשונית של האומה האמריקנית מהמכונה המעופפת. בעיקבות זאת התחילו היסטוריונים להשתמש במושג כדי לתאר את התעניינותה של אומה, קבוצה או יחיד, בכל קשור לתעופה. המונח מתייחס במקור להתלהבות מהטיסה במכונות מעופפות, אך השימוש בו מתייחס גם לכל המסורות והסמלים שמרכיבים את הגישה לנושא, וגם את העיסוק המעשי המגוון בו. המושג ''תודעה אוירית'' משמעותו שימוש מושכל במודעות האוירית ליצירת תפישת עולם מלאה. במילים פשוטות זאת תרבות ייחודית שמיוסדת על מושגי התעופה.


מחקר מקיף אודות תרבות התעופה נערך לגבי רוסיה. מחקרים רבים אודות התעופה הרוסית והסובייטית מצביעים על חשיבותה הכלכלית והטכנולוגית הרבה. אך ברוסיה היה למטוס תפקיד הרבה יותר חשוב, במסגרת התפישה הרחבה ביותר של ההתפתחות הלאומית. ההתייחסות האישית והציבורית למטוס באומה זאת הייתה כאל תרבות שלמה. דורות של מנהיגים רוסים וסובייטים הבינו את המטוס כך. הם קידמו דימויים וסמלים ומימשו בדרך זאת את חזונם המדיני.

רוסיה היא אבן בוחן בנושא זה, שנחקר לעומק בספר ''הדיקטטורה של התעופה''. אודות רוסיה יש מחקרים רבים שעוסקים בתעופה כמוצר לאומי כלכלי, טכנולוגי, וצבאי. הם מתארים בכך מודעות אוירית עניפה, שהייתה פעילות מעשית שנובעת מצרכי השעה. אך מתוכם ניתן לזהות גם תנאים תרבותיים ופוליטיים רחבים ומקיפים יותר, שתרמו ליצירת התודעה האוירי הרוסית.

בני תרבות המערב במאה העשרים, האמריקאים והאירופאים כאחד, שילבו מלכתחילה בין המעשי לסימבולי בהתייחסותם לעולם התעופה. חוקרי התעופה ביטאו את דעותיהם מתוך שילוב בין הטכנולוגי למיתולוגי. האגדה על איקארוס ודדאלוס שימשה כחוט מקשר בהקשר זה. התפתחות המטוס סימלה את המאבק הניצחי והסיזיפי בכוח המשיכה.

כך קרה שהרוסים ניסו לשכתב את ההיסטוריה כאילו הם היו הראשונים בתבל שביצעו ניסיונות מוכחים בתעופה. ניסיונות אלה מתועדים בפולקלור הרוסי, אך היקפם ומשמעותם הם סובייקטיביים. כל אומה אחרת, בין אם אלה הצרפתים או האנגלים, הספרדים או האיטלקים, האמריקאים או הסינים, מתפארת בפולקלור דומה.

ניסיונות אלה ברוסיה לנצל מאמצים חובבניים וחד פעמיים של איכרים ונזירים נועדו להעניק לרוסיה את מעמד הבכורה בדברי ימי התעופה. הם חושפים את המוטיבציה המרכזית בתרבות התעופה הרוסית, שהיא הטענה לבידול ולפיכך ליכולת התחרות במערב. שאיפה לבידול ולהתבלטות זאת השתלבה בשאיפות הרחבות של הרוסים להתפשטות אימפריאלית, בתיאוריות הסלאבו-פיליות ובאידיאולוגיה הקומוניסטית.

מדינאי ואזרחי רוסיה מדדו עצמם על פי סטנדרטים אירופאים מתקדמים, אך הם שאפו לגשר אותם עם הזהות הלאומית הרוסית. דו המשמעות הזאת קידמה חזון ייחודי של האומה והעתיד שלה. כמאפיין המרכזי של המאה ה-20, המטוס הבהיר יותר מכל דבר אחר את הקשר בין שאיפות לאומיות לקידמה טכנולוגית. כיוון שהבטיח יתרון צבאי יחד עם שליטה על כוחות הטבע, הפך המטוס לאמת המידה הברורה, הטובה והיעילה מכול להצלחה אישית, חברתית ולאומית. כתוצאה מכך הפך המטוס ברוסיה ובדיקטטורות התעופה האחרות של המאה ה-20, גרמניה, איטליה ויפן, ליותר מאשר סתם מכונה מעופפת. לעומת מדינאי מעצמות המערב אשר ראו במטוס מרכיב טכנולוגי מרכזי ומדד לקידמה בלבד, ייחסו הרוסים למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית.

ברוסיה הפך המטוס כמעט לאייקון דתי מהדת הרוסית-אורתודוכסית. הוא ייצג את האלוהים ואת ישועת האדם כמו ישו. המטוס נועד לשחרר את האומה הרוסית מכבלי העבר, שבו היו מרבית הרוסים עבדים וצמיתים של הקיסר והאצולה. החברה הנחשלת ציפתה באמצעותו למעבר מהיר למדרגת האומה המתקדמת והחזקה ביותר בעולם.

הרוסים אכן הצליחו מאד בהישגיהם בתחום התעופה, אך אלה התאפיינו גם בחוסר היעילות וחוסר הצדק של השלטון האוטוריטארי הסובייטי. באופן אירוני, במהלך התיעוש המוחץ של שנות ה-1930 אשר הביא למרבית הישגיה הטכנולוגיים של ברית המועצות, התמסדה שם גם תרבות מיושנת, שמבוססת על עוינות ומאבק בין הפרט לשילטון שבו כל האמצעים כשרים. האזרח הקטן שלא קיבל די צרכו לא בחל בשום דרך להשיג את צרכיו ואילו המדינה נקטה באמצעי ענישה חסרי תקדים כדי להשיג סדר חברתי. התוצאה הייתה המשך התלות הרוסית במערב הדינאמי, היצירתי והיצרני יותר, בנושאי טכנולוגיה מתקדמת. הדיקטטורה של התעופה שביקשו המנהיגים הסובייטים ליצור התמוטטה והפכה לטרגדיה אנושית מונומנטאלית.


פיטר פריטשה [1955- ] הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית, שמתמחה בהיסטוריה של גרמניה במאה ה-20 בכלל, ובתקופת הרייך השלישי בפרט. הוא כתב ספרים אחדים בנושאים אלה, שמתמקדים בעיקר בניתוח הכוחות החברתיים שפעלו בגרמניה. בנוסף כתב פריטשה ספר אודות הפילוסוף פרידריך ניטשה, וספרים נוספים שעוסקים בתהליכים חברתיים בהיסטוריה המודרנית.

הראשון מבין הספרים שלו אודות גרמניה עוסק בתהליכים החברתיים ברפובליקת וויימאר שתרמו לתופעת הנאציזם. השני נקרא: ''גרמניה - אומה של טייסים''. ספר זה מתאר את העיסוק האובססיבי של הגרמנים בתעופה, החל מתחילת המאה ה-20 עם הצפלינים וכלה בתחילת הדיקטטורה הנאצית, שהיתה דיקטטורת תעופה שבה הפכה התעופה לכלי מרכזי בגיוס ההמונים לצרכי המשטר. פריטשה לא המשיך במחקרו אל השנים שלאחר עלית הנאצים לשלטון. הספר ''שואה ותעופה'' נוצר על מנת למלא את החסר. 


 

11.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 7 - המיסטיקה הנאצית


התפשטות רעיונות הרומנטיקה תרמה לראיית עולם פוליטית חדשה בקרב הגרמנים, שחיו עד תחילת המאה ה-19 בנסיכויות קטנות שנשלטו על ידי טירות נישאות בראש גבעות, ונלחמו זאת בזאת. הרצון הטיבעי היה להתאחד תחת קורת גג רחבה יותר.

הרייך הגרמני השני, 1918-1871, נוצר על ידי אוטו פון ביסמארק, קנצלר הברזל, שהתחיל לאחד את נסיכויות גרמניה בהדרגה תחת שליטת פרוסיה, הנסיכות הגדולה והחזקה מכולן ממישורי הצפון, בתהליך שהגיע לסופו באמצעים דיקטטוריים לאחר עלייתו של היטלר לשילטון.

במסגרת התהליך הפכה גרמניה למונרכיה קונסטיטוציונית. הקיסר היה סמל רב השפעה, שאיחד את כל קצוות האומה.

השליטה בפועל הייתה בידי ביסמארק. אך לאחר ירידתו של ביסמארק, לא נמצא מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה שיהווה משקל נגד לקיסר. כתוצאה מכך נשלטה גרמניה בראשית המאה העשרים על ידי קיסר קפריזי בעל עוצמה רבה, אך כישורים מעטים לניהול מדינת ענק מודרנית.

נפילת המונרכיות האירופאיות הגדולות באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקיסרות האוסטרית הונגרית, הקיסרות הרוסית והקיסרות הגרמנית, יצרו חלל פוליטי ענק באירופה. היה זה המשכו של המשבר הפוליטי בעקבות המהפכה הצרפתית.

המונרכיה היא התגלמותו המעשית של חלום המעוף. היא ראש הציר האנכי. משך דורות רבים נשאו בני העמים את עיניהם מעלה וראו שם את מלכיהם בתפארתם, מסמלים את כל התכונות הנעלות, הדינמיות, כסמל של גבורה, עושר והדר. ההיררכיה הזאת היתה צורה של סדר חברתי ונפשי.

הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות האיצה את התנתקותה של הדת מחיי היום יום, תהליך שחל עוד בתקופת ההשכלה. כך החלל שנפער היה גדול עוד יותר.

זאת היתה התרבות שהיהודים מילאו בה תפקיד, לעיתים סמלי ולעיתים מעשי, כמתווכים בין העם לקיסר וכסמלים דתיים. בסדר החברתי החדש הם לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה.

ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, מייצרת דיאלקטיה אופקית. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.

במבוכה, שהיתה גדולה בין כה וכה מעצם החלפת המשטרים, נוצר צורך דחוף גם לתחליפים להיבט האנכי הצורני של החברה.

החברה הבורגנית, שהיתה הגורם המרכזי מאחורי חילופי המשטרים, לא יכלה להסתפק בערכים ביתיים בשעה שהיה עליה לנהל מדינה מורכבת מאינטרסים שונים. היה צורך בגורמים מאחדים, שיכלילו את חילוקי הדעות ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.

התעופה היתה הפתרון האולטימטיבי. הפתרון נוצר בדעת הקהל ובאמצעי התקשורת. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת היתה התגשמות חלום האדם. אלא שהיה צורך להפוך את התעופה למערכת חברתית וצבאית מקיפה. העיסוק במיסטיקה וההתחברות ליסודות פגניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, יחד עם הלאומנות הקיצונית והאנטישמיות מצד שני, העניקו את הבסיס לכוליות החיונית. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה'''אני'', המתאימה יותר להישרדות בעידן החדש.

הרבגוניות וההיקף היחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם שמעידים יותר מכל על כך שהסיבות לפופולריות שלה הן יוצאות דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל. יצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו. 

את ההשראה הפוליטית לנאצים סיפקה שורת הוגי דעות, שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני. הם עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה עבור גרמניה המודרנית. הם פיתחו את תאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח באמצעות המטוס ומפתח את מרחב המחיה שלו. אך המעוף הרוחני והתעופה המזוהה באופן אורגאני עימו, נמצאים במרכז ההתענינות והעשייה האנושיים, כסמל מרכזי של חירות האדם באשר הוא. הניסיון הנאצי להפקיעם לצורכי שליטה וכיבוש פעל כבומרנג.

במהלך הרייך השני התפתחה בגרמניה תנועה רומנטית-לאומית עממית רחבה, התנועה הפאן-גרמנית, שהזדהתה עם האמונה הבלתי רציונאלית בכל דבר שהיה ''גרמני''. האירגונים הפאן-גרמניים היו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה, שהירבתה בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. הם דגלו בפאגאניזם מודרני, שהציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת באמצעות טכסים וטכסטים מתאימים.

היטלר ויתר ראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה''טולה'' וה''וריל''. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19, וביניהם האנגלי בעל כושר הריחוף דאגלס יום ותלמידתו המיסטיקנית מאדאם בלווטסקי, מייסדת החברה התיאוסופית.

היטלר בודאי לא רכש את מיומנויות הנאום והכתיבה שלו לפני המלחמה ובודאי לא בתקופתה. את קפיצת המדרגה הוא היה חיב לעשות בין השנים 1919-1924. בין השנים בהם הצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית מיסודה של אגודת טולה ועד למאסרו בכלא לנדסברג, בו כתב את ''מיין קאמפף''.

כשעלו הנאצים לשלטון הם חתרו לשנות את הבסיס התרבותי והדתי של גרמניה. היינריך הימלר היה זה שאימץ בהתלהבות את הכיוון החדש, היפרה וטיפח אותו בשקדנות, עד שכיוון זה הפך למוביל באס-אס, במפלגה הנאצית ובגרמניה כולה.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב''מיין קאמפף'' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, שכתוב של ההיסטוריה כדי ליצור מניפולציה למטרות פוליטיות, ניאו פגניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

היינריך הימלר צמח במפלגה הנאצית מדמות חיוורת ומגוחכת לראש האימפריה הענקית של האס-אס בזכות כושרו הארגוני. הייתה לו דיפלומה בחקלאות והוא התעניין בהכלאת בעלי חיים ובדשנים, מה שקרב אותו לתורת הגזע. הוא נמשך לתיאוריה של גידול גזע ארי של אנשים גבוהי קומה ובלונדינים, בחר את המתגייסים לאס-אס על פי מראה זה וחייב אותם להתחתן עם בנות בעלות אישורים למוצאן הארי.



10.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 6 - איטליה הפאשיסטית מולדת הנאציזם


הנאציזם הגרמני נוצר בהשראת והיה בן דמותו של הפאשיזם האיטלקי שקדם לו. כך היה הדבר מהבחינה האידיאולוגית, הפוליטית, האנושית, והצבאית.

מהבחינה האידיאולוגית, המשורר והפילוסוף גבריאל ד'אנונציו כתב את המצע החוקתי שאותו אימץ בניטו מוסוליני. תומאסו מארינטי ותנועת הפוטוריזם שהקים יצרו את תת התרבות הפאשיסטית שדגלה בנעורים, באלימות, במהירות ובתעופה, שמקבילתה הנאצית היתה דומה לה. ג'וליו דוהט כתב את התאוריה הצבאית שדגלה בהפצצות חסרות רחמים על מרכזי אוכלוסיה לצורך השגת הכרעה מהירה במלחמה, שאותה אימצו הנאצים מילה במילה.

מהבחינה הפוליטית היה המשטר הנאצי היה בבואה כמעט של המשטר הפאשיסטי האיטלקי בגלל הריכוזיות שבו, ההישענות על אלי ההון השמרניים, גיוס האוכלוסיה לצרכי המדינה, מדיניות קולוניאליסטית אגרסיבית ועוד. היטלר דמה למוסוליני במאפייני האישיות וההתנהגות. שניהם הואדרו על ידי מנגנוני התעמולה שלהם למדרגת מנהיג כל יכול. לאיטליה היה גם את איטלו באלבו, מרשל אוויריה ססגוני ונילהב, שכמו גרינג פיתח את חיל האויר למדרגת כוח בינלאומי מוביל.

כמו גרמניה, גם איטליה השתמשה במטוסים שפיתחה וייצרה ליצירת שליטה אוירית שתכריע את המערכה במהירות ובעוצמה חסרת רחמים, בתחילה בקולוניות שכבשה באפריקה ובהמשך כמרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית שלה. כמו בגרמניה, היה פער מיספרי ניכר מאד בין התכנון למעשה, שגרם לתבוסה במלחמת העולם השנייה.


המחזאי המפורסם גבריאל ד'אנונציו, אבי המחזאות האיטלקית המודרנית ואבי הפאשיזם, היה חובב תעופה נלהב. במלחמת העולם הראשונה הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו למפורסם עוד יותר. המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה. בספטמבר 1919, מכיוון שזעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה לידי סרביה, הוא נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה. 

מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר ''דוצ'ה''. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, בשילוב של מצעדי רחוב ומפגנים המוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה. 

במישור המעשי יותר כללה ''הבשורה'' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית. ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני והוא מכונה ''מבשר הפאשיזם האיטלקי'' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.


הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. דמותו של ד'אנונציו שמשה לה כהשראה בתחילת הדרך. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם ביטויי קידמה שמשנים את חיי היומיום ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של האמן.

מייסד הפוטוריזם והדמות הבולטת ביותר בתנועה זאת היה איש העט האיטלקי פיליפו תומאסו מארינטי. מארינטי הקים את התנועה עם כתיבת ''המניפסט הפוטוריסטי'' ב- 1905. במהרה הצטרפו אליו אמנים איטלקים צעירים. מארינטי ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. באותה מידה הם היו לאומנים נלהבים. הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת ואלימה.

הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה וגסטרונומיה. הפוטוריסטים הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הם טענו כי האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע.

היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה הטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה ועוד. כמו הנאצים, הפוטוריסטים הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר. המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.

מארינטי הקים, עוד בשנת 1918, מפלגה פוטוריסטית אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים שלו. ב-1919 הוא השתתף בחיבור ''המניפסט הפאשיסטי'', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.


ג'וליו דוהט [1865-1930] היה גנרל איטלקי ותיאורטיקן של העוצמה האווירית. הוא היה תומך מרכזי של אסטרטגיית ההפצצה מהאוויר כגורם מכריע במלחמה. בשנת 1911 יצאה איטליה למלחמה נגד האימפריה העותומאנית על השליטה בלוב. במלחמה זאת התבצעה ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-1 לנובמבר 1911 על ידי טייס איטלקי. למרות שהייתה זאת מלחמה שולית לכאורה, היא הייתה גורם משמעותי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיוון שעמי הבלקן ראו כיצד ניתן להביס בקלות את האימפריה העותומאנית, שהייתה האויב של איטליה במלחמה זאת. דוהט כתב דו''ח על הלקחים התעופתיים שנלמדו ממלחמה זאת. הוא המליץ על ההפצצה מגובה רב כתפקידו העיקרי של מטוס הקרב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קרא דוהט לממשלת איטליה להתחיל בבניית עוצמה אווירית צבאית משמעותית, ובפרט של מטוסים. הוא אמר כי: ''המשמעות של שליטה באוויר היא הפיכתו של האויב לחסר אונים''. הוא הציע בניית כוח של 600 מפציצים שיהיו מסוגלים להשליך 125 טון פצצות מידי יום ביומו, אך מקבלי ההחלטות באיטליה התעלמו ממנו. דוהט המשיך אודות העוצמה האווירית, סיים כתיבת ספר עלילתי בנושא והציע במזכרים לשרי ממשלה צי מטוסים ענק משותף לכל בעלות הברית. ב-1921 הוא השלים כתיבת מחקר בשם ''השליטה באוויר'', שהייתה לו השפעה עצומה על תורת ההפצצה האווירית.

דוהט קובע בחיבור זה כי העוצמה האווירית היא בבחינת מהפכה, כיוון שהיא פועלת במימד השלישי. מטוסים מסוגלים לטוס מעל פני השטח, ומורידים בדרך זאת את חשיבות כוחות הקרקע לדרגה משנית. מרחבי השמיים הופכים את ההגנה ממטוסים לכמעט בלתי אפשרית. מסיבה זאת ההתקפה היא התגלמות העוצמה האווירית. ההגנה הטובה היחידה היא ההתקפה. חיל אוויר שמסוגל להשיג שליטה באוויר באמצעות תקיפת מנע של חיל-האוויר של האויב והשמדתו, יחרוץ לאחר מכן את גורל האויב באמצעות הפצצה מתמדת.

דוהט האמין בהשפעותיה המוראליות של ההפצצה האווירית. העוצמה האווירית מסוגלת לשבור את כוח הרצון של האזרחים, באמצעות הרס המרכזים החיוניים של המדינה. חילות היבשה והים הופכים למיותרים, כיוון שהמטוס יכול לטוס מעליהם ולתקוף מרכזים חיוניים של הממשלה, הצבא והתעשייה מבלי להיפגע. 


בשנת 1920 לקח בניטו מוסוליני שעורי טיסה. הוא ניצל מהתרסקות לאחר 18 שעות טיסות סולו. בשנת 1922 הוא עלה לשלטון באיטליה, לאחר שנאמניו ערכו מצעד ראווה לרומא. מוסוליני הציב במהרה את התעופה בראש סדר העדיפויות של משטרו. הוא הטיף לבניית חיל אוויר מודרני, ערך מפגנים אוויריים וטיסות שוברות שיאים וקידם בניית מטוסי קרב מתקדמים. שר התעופה שלו, איטאלו בלבו, הזניק את התעופה האיטלקית למדרגת חשיבות בינלאומית לאחר שהוביל, בתחילת שנת 1933, להק של 25 מטוסים ימיים בטיסה טרנס-אטלנטית מאיטליה לארצות הברית. שני בניו של מוסוליני היו טייסי מפציצים, שהשתתפו בפעילות מבצעית בכל המלחמות של איטליה הפשיסטית.



8.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 5 - פרידריך ניטשה פילוסוף המעוף


לאחר מלחמת העולם הראשונה חוותה גרמניה המובסת תחושת נפילה מהפיסגה לתהום. פחד הנפילה הפך לנחלת ההמון. פחד הנפילה הוא אחד החזקים והראשוניים באדם משחר האנושות. חרדת הנפילה קבועה באדם דרך מציאות פסיכולוגית בלתי ניתנת להכחשה ויוצרת רושם נפשי שמותיר עקבות בל יימחו. אך מטאפורות הנוגעות לנפילה הן מעטות הרבה יותר מאשר מטאפורות הנסיקה. הנפילה היא נושא מוגבל. הנפילה הדמיונית הופכת מהר מאד לבחילה, חולשה וחולי.

הפילוסוף הרישמי של התנועה הנאצית היה פרידריך ניטשה. אצל ניטשה המשורר מסביר את הוגה הדעות. הוא אב הטיפוס של המשורר האנכי, המשורר הנוסק לפסגות. ניטשה מייצג באופן מובהק את תסביך הגבהים. כל מה שנע באוויר צפוי לקבל את חותמו. זאת העדפה מתמשכת כלפי כל מה שעולה. הוא השקיע את כל מאודו בהפיכת היקום הארצי לאוירי. בולטים ביצירתו ובפרט ב''כה אמר זרתוסתרה'', הנושאים הבאים: האויר כחירות, הנפילה הדמיונית הפסיכולוגית, המשחק הדיאלקטי בין ורטיגו לניצחון, האומץ לחיות בגבהים, האנכיות לעומת כוח המשיכה, הקור והאש הקרה והערך המבריא של ההזדקפות, צמיחה לגובה ונשיאת הראש.

במרכז הפילוסופיה של ניטשה עומד רעיון הדיאלקטיקה בין הגבוה והנמוך. התנועה האנכית קורעת את האדם מפנים ובדרך זאת מציבה גם את העליון וגם את התחתון בתוכו. הסופרמן חייב לחוות מתח פנימי זה. זה המקור לתחושת התנשאות שניטשה מעודד. הסופרמן מוצא את דרכו לגדולה על ידי איחוד הפסגות והתהומות.

מסקנתו המרכזית של ניטשה היא: לרצות ולעוף הם היינו הך. התוצאה הסופית של כמיהה זאת היא דו-משמעיות מוסרית. המשפט המסכם את רעיונות ניטשה הוא: ''העליון הוא שמנצח''.

כל מישנה פילוסופית היא ניסיון להבין ולפתור את בעיות השעה. בתקופה בה פעל ניטשה חרצו הכדורים הפורחים נתיבים חדשים בשמי אירופה, הגדירו מחדש את גבולות ומגבלות האדם ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. מקריאה מעמיקה של תיאורי ''מות האל'' אצל ניטשה עולה בבירור הסיבה לגישתו המקורית: האדם הרג את האל כיוון שהמריא למחוזותיו בשחקים ותפש את מקומו. כבלי הארץ הותרו.

ניטשה נתן לרעיונותיו לבוש שירי ומליצי. המלצותיו ניתנות לפרשנויות שונות וכך מצאו הד בליבם של הנאצים. שלילת המוסר הקיים, הרצון לעצמה, ''האדם העליון'', קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו התבטאו בתורתם תוך עיוות של רעיונותיו המקוריים אודות חירות האדם. כתביו אודות הנפש האוירית העניקו ציביון מגובש לתפישת עולמם.



7.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 4 - לאומנות ומיליטריזם בגרמניה


ההתמוטטות בעיקבות מלחמת העולם הראשונה של הקיסרויות האוסטרית, הרוסית והגרמנית, היתה תוצאה של ''אביב העמים'' באירופה, שהתחיל בעקבות המהפכה הצרפתית.

המונרכיה היא התגלמות ארצית של חלום המעוף. המלך היה ראש הפירמידה החברתית. הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות התרחשה יחד עם תהליך החילוניות. החלל הפוליטי שנפער כתוצאה מכך היה גדול מאד.

ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, נעדרת סמלים היררכיים. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.

נוצר צורך בגורמים מאחדים שיכלילו את חילוקי הדעות הלאומיים ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת, והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.

התעופה הייתה הפתרון האולטימטיבי. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת הייתה התגשמות חלום האדם. העיסוק במיסטיקה וההתחברות למקורות פגאניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, בתוספת התבדלות ואנטישמיות, העניקו את הבסיס לכוליות החדשה. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה''אני''.

בסדר החברתי החדש היהודים לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה שמילאו בה תפקיד כמתווכים בין העם לקיסר וכסמלים דתיים.

התנועה הרומנטית-לאומית הגרמנית הזדהתה עם האמונה הלוהטת, הבלתי רציונאלית, בכל דבר שהיה ''גרמני''. למרות שהיוו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה בתחילת המאה העשרים, הן נעדרו מיקוד ולהט, והסתפקו בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. את האנרגיה שהפכה אותם לפעילים ותקיפים סיפקה התנועה הנאצית.

מלמטה, מתוך המבוכה בה שרתה גרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בא הצורך לסדר פרגמאטי. כל סדר כזה, הבנוי ממרכיבים שונים בתחילה, הולך ומתאחד לנושא מרכזי פוליטי יחיד. במקרה שלפנינו, כל הקשת הפוליטית הגרמנית, התאחדה בסופו של דבר, בדרכים שונות, תחת דמותו של הסופרמן הניטשאי. בגרמניה ''סדר הוא סדר'' והנאצים סיפקו זאת.

אבי המפלגה הנאצית היה רודולף סבוטנדורף, גרמני שעסק בתורת הניסתר, הושפע מאד מהמיסטיקה הסופית איסלמית, ופילוסופיות מזרחיות אחרות. הוא פיתח את רעיון תחיית המיתוס הגרמני, מניח את בוא הרגע ההיסטורי שבו, על פי התיאוריה שלו, הגזע הארי יחזור לתפארתו הקדומה, באמצעות הופעת גזע האדם העליון. היטלר יכול היה לכתוב את ''מיין קמפף'' בזכות קפיצת המדרגה הרוחנית שעשה במסגרת התנועה של סבוטנדורף, בין השנים 1919-1924.

המיסטיקה הנאצית שתוארה ב''מיין קאמפף'' הפכה למעין דת עבור העם הגרמני. היא כללה שילוב של הנאציזם עם תורת הנסתר ועיסוק בעל טבעי, מניפולציה בלתי לגיטימית של ההיסטוריה, ניאו פגאניזם וכמובן את תורת הגזע. היא יחסה משמעות דתית לדמותו של אדולף היטלר.

המייסד של האזוטריזם ההיטלראי הרישמי היה היינריך הימלר מפקד האס-אס, שהוקסם על ידי תורת הגזע הארי, והפגאניזם של האל אודין. הימלר טען שהוא ממשיכו הרוחני וגלגול נשמתו של היינריך ''צייד העופות'', מאחד שבטי גרמניה ומייסד האימפריה הגרמנית בימי הביניים. היטלר נתפש בפנטזיה זאת כגילגולו של קרל הגדול, מיסד האימפריה הרומית הקדושה.

הרבגוניות וההיקף הייחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם יוצאי דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל ויצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, התעופה, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו.



5.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 3 - התעופה ותקופות ההשכלה, הרומנטיקה והמודרניזם


במאת השנים שחלפו מסוף המאה ה-18 עד סוף המאה ה-19 התרחשו באירופה תמורות אידיאולוגיות ופוליטיות חריפות. הן מתוארות כמעבר מתקופת ההשכלה אל תקופת הרומנטיקה. תמורות אלה התרחשו תוך מיתאם להתפתחויות הטכנולוגיות בכלל, ובתחום התעופה בפרט.

היה זה מעבר מהמהפכה החקלאית למהפכה התעשייתית. מאלוהים המתגלה במעגלי הפיריון והצמיחה לאלוהים המתגלה מתוך המכונה. מטכנולוגית הכדור הפורח הטס בחסדי מזג האוויר אל ספינת האוויר בעלת המנועים.

הכדור הפורח, ספינת האוויר, המטוס, והטיל, היו המצאות מהפכניות שהמדע המלומד לא ניבא, אך החוש הטכני המעשי האנושי יצר. במהלך המאה ה-19 חרצו הכדורים הפורחים וספינות האוויר נתיבים חדשים. האדם המריא למחוזות האל בשחקים וכבלי הארץ הותרו. גבולות ומגבלות האדם הוגדרו מחדש, ויצרו מהפכה בתפישת עולמו. הרעיונות האוניברסאליים של המהפכה הצרפתית הומרו בלאומנות קיצונית.

בתחילת המאה ה-20 התרחשו תמורות אידיאולוגיות נוספות: עם התפתחות המצאת המטוס הרומנטיקה הוחלפה במודרניזם. התעופה בעלת החשיבות הביטחונית הרבה זוהתה, בעידן המדינה הטוטאלית, גם עם המעוף הרוחני של האדם. דבר זה אירע בדיקטטורות התעופה החילוניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים: גרמניה, ברית-המועצות, יפן ואיטליה. התעופה בהן הפכה לאייקון דתי. היא הייתה סמל לקידמה, איחוד וניצחון לאומיים, צורה חדשה של קנאות דתית.

המודרניזם הוחלף לפוסט-מודרניזם במחצית השנייה של המאה ה-20. בתקופה זאת החליף הטיל את המטוס כשליט השחקים. הטיל, הנשלט בלחיצת כפתור שיכולה להביא לחיסול האנושות, הביא את בני האדם לתפישת עולם צינית וממוקדת בעצמם.

גרמניה הייתה המדינה שפיתחה את התעופה באורח קיצוני יותר מכול. רומנטיקה, אימפריאליזם, מיליטריזם, נאציזם, ועוצמה אווירית, הם חוליות עוקבות בתהליך שהוביל אל הפיתרון הסופי.

מנהיגיה הבולטים של התנועה הנאצית היו טייסים צעירים, שביקשו ליישם שינוי טכנולוגי וחברתי במהירות רבה מידי ובאמצעים פוליטיים תקיפים. הם גדלו על ברכי הרומנטיקה הגרמנית ולא נתנו את הדעת די הצורך על הצורך בזהירות ובהתנסות איטית ומבוקרת במדיום האוויר המסוכן. הם פתחו במסע צלב לעבר השמיים.


4.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 2 - חשיבות התעופה לאנושות


השפעת התחבורה ככלל על הקיום האנושי היא עצומה, והשפעת התעופה על ההיסטוריה המודרנית היא בהתאם לזאת. המטוס הוא אמצעי תחבורה המאפשר תנועה פיזית של אנשים וסחורות ממקום למקום, תוך התגברות על כול המכשולים הפיזיים. משמעות הדבר היא שינוי מוחלט של יחסי הכוחות בין העמים. לכן התאפיינה המאה העשרים במלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית. המעוף הוא סמל לרוח האדם וחירותו, התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני, וכך נמצאת התפתחות התעופה במרכז ההתעניינות והעשייה האנושיים. לכן ביכולתה לשמש כאבן בוחן לשורת תופעות, ולאפשר הסבר היסטורי נועז, קצר וקולע.

קיים קשר כרונולוגי בין התפתחויות בתחום התעופה לאירועים היסטוריים חשובים בעידן המודרני: המהפכה הצרפתית התרחשה עשר שנים לאחר המצאת הכדור הפורח. מלחמת העולם הראשונה פרצה כעשר שנים לאחר טיסת המטוס הראשון. מלחמת העולם השנייה התחילה בתקופה בה התבסס המטוס ככלי התחבורה האווירי הבטוח היחידי.

המטוס הוא אמצעי התחבורה האידיאלי למדינה מבודדת. גרמניה היא מדינה המבודדת על ידי מכשולים טבעיים. זאת מדינה יבשתית בעיקרה, בעלת צי קטן. כתוצאה מכך גם הקולוניות שלה היו קטנות.

המטוס יובא מארצות הברית לגרמניה כחידוש טכנולוגי שנים ספורות לאחר המצאתו. גרמניה הייתה אז בתחילת תהליך התיעוש המהיר שלה, והמטוס יצר תמריץ עז לאימוץ ופיתוח טכנולוגיות חדשות.

גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, אך לגרמנים היה נדמה כי 'תקעו להם סכין בגב'. הסיבה העיקרית לכך הייתה תחושתם כי במערכה האווירית היוקרתית הם היו קרובים לנצח. היו להם מטוסים וטייסים טובים יותר. להק מטוסי 'הקרקס המעופף' המפורסם, שהרמן גרינג היה מפקדו האחרון, זכה להצלחה ופופולאריות עצומה בציבור.

חוזה ורסאיי אסר על הגרמנים לבנות מטוסים, והם חשו כי נשללת מהן האפשרות להגן על עצמם ולהתפתח. במסווה של מועדוני דאייה אזרחים שהיו למעשה בתי ספר טיס צבאיים, המשיכו הגרמנים בפיתוח חיל האוויר.

הוגי דעות ופוליטיקאים שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני, עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה, וסיפקו לעם הגרמני הצייתן והמיליטריסטי את התודעה החיונית למימוש הפקודות שקיבל.

בזמן המשטר הנאצי עבר תהליך השתלבות התעופה בחיי המדינה הקצנה חריפה. התעופה, במקום להשתלב אורגאנית, הפכה למובילה את הכלכלה והחברה. בין השנים 1933-1939 מספר העובדים בתעשייה זאת צמח משלושת אלפים לשני מיליון! בשיאה, במהלך מלחמת העולם השנייה, נגסה תעשיה האוירית בקרוב לארבעים אחוז מהתקציב הלאומי!

ארבע דמויות מרכזיות בשלטון הנאצי שהיו טייסי קרב בהכשרתם היו גם הדומיננטיות ביוזמה ובביצוע של הפיתרון הסופי.שני סגניו של היטלר, הרמן גרינג ורודולף הס, שהיו שותפיו לדרך מראשיתה, היו טייסים מקצועיים מצטיינים, אשר כישוריהם בתחום זה היוו את המנוף המרכזי לקידומם האישי במפלגה הנאצית. גרינג והס היו פעילים מרכזיים בחקיקת חוקי תורת הגזע ואכיפתם, ובשרשרת המהלכים שהובילה לפיתרון הסופי. חבר נוסף לטייסת, ארתור גרייזר, היה מהדמויות הבולטות במפלגה הנאצית ובמינהל הרייך השלישי. כראש העיר הנאצי של דאנציג הוא חירחר מלחמה. במהלך המלחמה היה מושל חבל לודז', והפך אותו למודל לאכיפת הפיתרון הסופי. ריינהארד היידריך היה טייס קרב, אשר שילב בין קריירת הטייס אותה התחיל בגיל מאוחר להיותו סגנו של הימלר ושווה לו בדרגתו הביצועית. תפקידו החשוב ביותר היה מפקד המשטרה החשאית הנאצית, הגסטאפו. הוא היה המתכנן והמפקד הישיר של מבצע 'הפיתרון הסופי'.

די בנתונים על היקפה העצום של תעשיית התעופה בגרמניה הנאצית ועל חלקם של טייסים בכירים בתכנון הפיתרון הסופי, כדי להסביר את עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי ואת השואה. כל ההסברים השונים שניתנו עד כה להשמדת היהודים בשואה מתעלמים מכך.


2.6.2021

שואה ותעופה - חלק א', פרק 1 - גסטון בשלאר וסיפרו ''אויר וחלומות''


כדרך כל מהפכה בתחבורה שקדמה לה, מהגלגל ועד ספינת הקיטור, נתנה התעופה בידי השולטים בה את הכלי לכיבוש העולם. אך בניגוד ליבשה והים שהם ערש הפעילות האנושית, האויר הוא תחום פעולה ומחיה חדש לחלוטין. לאנושות חסר הרקע התרבותי להתייחסות אל המעוף הדמיוני, המרכזי בהתפתחות הנפש, בהקשרו לפעילות התעופה המעשית. השפעת התעופה על הקיום האנושי היא עזה, אך הדיאלקטיקה בין המעוף למטוס היא עמומה והרסנית. הקשר הבעייתי בין המעוף לתעופה בולט מאד על רקע מאמצי הנאצים להפוך לשליטי העולם תוך פיתוח מואץ של התעופה.

הפילוסוף הצרפתי הנודע גסטון בשלאר [1884- 1962], בספרו ''אויר וחלומות'' [1942], מתאר את עולם המושגים הפסיכולוגיים של חווית המעוף. זאת תוך שימוש בכלי חקר הדמיון אותם פיתח, ובעיקר במושג 'הדמיון הדינאמי', מושג רב ערך לכל המעוניין בפיתוח יכולותיו היצירתיות. לדבריו, הדימיון נוצר באמצעות תנועה כלשהי. רצון האדם הוא להשתלב בתנועה, והמחשבה היא חיפוש הדרך כיצד לעשות זאת בפועל. פילוסוף המבקש להבין את האדם, חייב להתרכז בלימוד המשוררים.

בשלאר עמד על התועלות הנובעות לדימיון כתוצאה מהאיחוד עם חומר מסוים. יסוד חומרי הוא מוליך טוב מטבעו, המעניק המשכיות לנפש המדמיינת. עולם התופעות מציע כך שיעורים בהשתנות ובתנועה בראשיתית. חפץ אינו אמיתי, אלא מוליך טוב של מה שהוא אמיתי. לסוף המעשי הנדרש על-ידי האורגניזם עקב הצורך הדחוף בצרכים מידיים, תואם גם סוף שירי שמתקיים בגוף כפוטנציאל.

כל יסוד שהדימיון הגשמי מאמץ בהתלהבות מכין הזדככות מיוחדת, התעלות אופיינית. ההזדככות האוירית היא מהטיפוס הטהור ביותר. היא נישאת הלאה בעזרת הזדככות דיאלקטית קלילה. נראה כאילו היצור המעופף נע אל מעבר לאטמוספירה המדויקת בה הוא עף. תמיד יש מקום להתעלות נוספת, והמוחלט הוא השלב הסופי של תודעת החירות הנוצרת בדרך זאת. התואר המקושר ביותר לשם העצם אויר הוא חופשי! אויר טיבעי הוא אויר חופשי.

התופעות האויריות הן אלה ששלביהן הם הברורים והסדירים ביותר. הן מעניקות לנו קווים מנחים חשובים מאד לתחושות הפסיכולוגיות של: הזדקפות, צמיחה, נסיקה, מעוף, והזדככות. תחושות אלה הן עקרונות היסוד של פסיכולוגיה שניתן לקרוא לה: פסיכולוגית המעוף.

בלב ליבה של כל תופעה נפשית נמצאת תחושת אנכיות אמיתית. אנכיות זאת אינה מליצה ריקה מתוכן. היא עיקרון של סדר, סקאלה שלאורכה יכול האדם לחוות את הדרגות השונות של רגשותיו. חיי הנפש, כל הרגשות העדינים והסמויים, התקוות והפחדים, כוחות המוסר המעורבים בעתידנו, הם בעלי דיפרנציאל אנכי, במלוא המשמעות הגיאומטרית של המילה. בולטים במיוחד הם הדימויים והמחשבות הכרוכים בערכי היסוד של הנפש: חופש, עליצות, קלילות.

העילוי, העומק, השקיעה, הנפילה וכדומה, הן מטאפורות אקסיומתיות פאר אקסלנס. מאומה אינו מסביר אותן והן מסבירות הכול. בלשון פשוטה יותר, אם האדם מעוניין לחיות אותן, להרגיש אותן, ומעל לכל להשוותן למציאות חייו, הוא מבין כי הן בעלי איכות ראשונית והן טבעיות יותר מכול. בלתי אפשרי לבטא ערכים מוסריים בלי התייחסות לציר האנכי. כל עצב מעיצבי הגוף משדר אנכיות. האויר הדימיוני הוא הורמון גדילה נפשי עבור האדם.

מכיוון שהדימיון האוירי משליך על הישות כולה, הרי שלאחר שהגענו בעזרת האויר כה רחוק וגבוה, ודאי שנמצא עצמנו במצב של דימיון פתוח. דימויי חירות מציגים בעיה אם שלביהם השונים לא נוסו אחד לאחד, ואותו קושי עולה עם אמיתות הנימסרות עם האויר החופשי, או התנועה האוירית המשחררת. באויר האינסופי מימדים נמחקים, ואנו מגיעים למגע עם חומר חסר מימד הנותן לנו תחושת הזדככות פנימית מוחלטת.

לאחר שהגענו בעזרת האוויר כה רחוק וגבוה, הנפש נישאת הלאה בחוסר שליטה. להוטים לנסות את מציאות האויר העליון, הדימיון בשלמותו יכפיל כל רושם על ידי הוספה של דימוי חדש אליו. בשינוי צורה זה, הדימיון מבטא את אחד מפרחיו הדו משמעיים, המטשטשים את צבעי הטוב והרע, ומפרים את החוקים היציבים ביותר המושלים בערכי האנושות. התוצאה הסופית של כמיהה זאת עשויה להיות דו-משמעות מוסרית.

הדברים אכן צומחים. אורח האנרגיות, בדמיון ובמציאות, הוא להתקדם יותר מידי. שרעפי הרצון לעוצמה הם לעולם שרעפי הרצון להיות כל יכול. לסופרמן אין יריבים שקולים. הוא נדון, מבלי יכולת חזרה, לקיום מלא גאווה בפנתיאון הגיבורים האגדתיים, למרות שיתכן ולעולם לא יודה בכך, אפילו לעצמו. זאת היגיינה פנימית, מעשית כמעט כמו ההיגיינה החיצונית.

העצמים האוויריים מעשי ידי אדם, ובמיוחד המטוסים, הם בעלי כוח משיכה רב מידי מכדי שניתן יהיה לשלבם בפשטות במדרג הצרכים האנושי. המטוס ניתן בקלות להאנשה, שהיא אחת התופעות הרווחת ביותר בתרבות האנושית. המטוס דומה מאד לאדם הפורש ידיו, או למאזניים מעופפות. הוא דומה לישו הצלוב. התחמשות הנאצים במטוסים הייתה עבורם גם הזדמנות להיראות מוצגים כאנושיים יותר.

דימויים שנדמים חסרי משמעות הם בעלי כל היתרונות לחיי הנפש כאשר מתגלים מקורותיהם באגדה הקדמונית. הפולקלור משתלב היטב בדימויי המעוף. יותר מכך, דימויים גדולים החבויים בתוכו מקבלים לפתע כנפיים, פורחים למשמעויות חדשות, עצומות.

באגדות הגרמניות שנאספו על ידי האחים גרים יש קרבה רבה למפלצתיות הנאצית. אגדות אלה הפכו גורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית במאה התשע-עשרה. ברוח התקופה הרומנטית, הגרמנים קלטו אותן כדוגמא אישית. כתוצאה מכך הם התמסרו גם למשטר הנאצי, במסגרת קשר שתיקה אשר אפף את החברה הגרמנית.



1.6.2021

הטייס כגיבור על בקולנוע הישראלי


טייס הקרב הישראלי כגיבור על

לסיסמה "הטובים לטיס" יש עדיין משקל סגולי משמעותי במדינת ישראל. רוב הציבור מייחס לטייס יוקרה וחשיבות רבה. מלחמת-העולם השנייה הנציחה את הטייס כדמות מיתולוגית. סיפורי ''הקרב על בריטניה'' תיארו אותו באופן הירואי.  וינסטון צ'רצ'יל אמר: ''מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך''.  עזר ויצמן, אשר שירת כטייס בחיל האויר הבריטי במלחמת העולם השניה ושימש כ-8 שנים כמפקדו של חיל האויר הישראלי, הפך לסמל המובהק ביותר של הטייס הישראלי. הוא יצר את הסיסמה המקומית. היא מעידה על הצטיינות ומשתמע ממנה כי מי שטס הוא טוב.

הגורם ההיסטורי העיקרי להתפתחות מיתוס זה בישראל הוא המלחמות הרבות שהוכרעו בכוחה. מבצע קדש בשנת 1956 היה מוצלח יחסית מבחינת חיל-האוויר, אבל לא העצים את המיתוס בצורה משמעותית. במלחמת ששת הימים נקבעו שיאי הישגיו של חיל האויר והסרטים הדוקומנטרים אודותיו הבליטו את מיתוס הטייס הישראלי. אחריה, כשחיל-האוויר נקשר אוטומטית עם הצלחות והפלות, היתה עלייה עצומה בכמות המתנדבים לקורס-טיס. הביטחון העצמי היה גבוה ועטפו את הטייסים בהרבה אהבה. 

הדימוי של הטייס הגיבור הכל-יכול נותר בתודעת האזרחים גם במלחמת יום כיפור. על אף המורל הנמוך שהביאה עמה, חיל-האוויר הצטייר במלחמה זאת כחומת המגן העיקרית. סטריאוטיפ הטייס הונצח בה כגיבור המושלם, שהוא גם ''קורבן גואל'', המוכן לסכן את נפשו ולהקריב את חייו למען מדינת ישראל.  

אחרי מלחמת יום הכיפורים  הטייסים פחות התהדרו בכנפיים. זה קרה בעיקר אצל הצעירים. אבל גם אם היתה הפוגה קלה בהערצה הציבורית כלפי טייסים, הם הצליחו לרכוש בחזרה את ההילה, בזכות  מבצעים מוצלחים כמו ''אנטבה" ו''תקיפת הכור בעיראק''. המבצעים האלו ניחנו בסגנון שהשווה לטייס הישראלי נופך הוליוודי.

כיום הצבא אינו יותר ערך-על בחברה הישראלית, ומותר לבקר אותו, כולל את חיל-האוויר. עדיין, הדימוי של טייס הקרב בציבור יותר טוב משל אנשי הצבא האחרים. כיום החברה היא אינדיבידואלית והטייס מבטא בדיוק את הערך הזה. אם מוסיפים לזה מרכיבים כמו תגובה מהירה, החלטיות, אומץ, אתגריות, שליטה עצמית ודיוק, מגיעים למסקנה שמדובר בדמות הגיבור הפופולרי.

שאלה מעניינת היא לאיזה כיוון תתפתח דמות הטייס בעתיד, שבו המלחמה תתנהל במידה רבה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים, אשר דורשים מאפיינים ומגזרי אוכלוסיה שונים.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי תעשיית הקולנוע היתה, מראשיתה, מקור תעסוקה חשוב לאנשי חילות האויר ברחבי תבל, לאחר שהשתחררו מהשירות הצבאי. הם השתלבו בתעשייה זאת בכל התחומים והדרגים. אנשים אלה הם שעיצבו את דמות ''טייס הקרב האבירי'' בתרבות הפופולרית.


מיתוס התעופה במדיה החזותית במדינת ישראל

מרכזי במסגרת הגישה החוקרת את התעופה כתופעה מקיפה הוא העיסוק במושגים ''מודעות אוירית'' ו''תודעה אוירית''. ההבדל ביניהם הוא, בקצרה, הוא כמו ההבדל בין המושגים ''אמן'' ו''אומן''. 

המושג ''מודעות אוירית'' מסביר את ההתלהבות של יחידים מהמכונה המעופפת, המצטברת ליצירה עצמאית ופעילות וולונטרית של יצירת מסורות וסמלים בנושא. 

במעצמות המערב, כמו ארה''ב, אנגליה, וצרפת, המודעות האוירית שמה במרכז את האינדיבידואל העצמאי שמתעניין בתעופה. היא הדומיננטית ובהתאם לכך מעוצבת דמות הטייס כגיבור בודד, בעל נפש רגישה. הוא מפעיל מכונה מורכבת ביותר תוך תנועה פיזית מתמדת במציאות תלת-מימדית. הוא חווה חוויות, חי מראות ומקבל החלטות שאינן נחלת האדם הפשוט, שחי בסביבה דו-מימדית. טייס הקרב הוא לפיכך ''אמן''. 

המושג ''תודעה אוירית'' משמעותו שימוש מושכל בתעופה ליצירת זהות לאומית וחברתית מקיפה, ובהתאם לכך הטייס הוא חלק מהמערכת החברתית ואינו מטיל בה ספק. במלחמת העולם השניה היו ארבע מדינות שהשליטו את ''התודעה האווירית'', במה שניתן לכנות ''דיקטטורה אווירית''. מדינות אלה הן: גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, יפן הקיסרית וברית המועצות הקומוניסטית. מכיוון שבמדינות אלה הדגש בהכשרה היה על הכמות לעומת האיכות, התואר שמתאים לטייס בהן הוא ''אומן''.

בתווך נמצאות המדינות שאינן משתייכות באורח מובהק לאחד משני הגושים וביניהן ישראל, אשר יצרה תרבות תעופה ייחודית. מלבד היותו חלק ממיתוס וסאגת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם'', הדימויים אודות טייס הקרב הישראלי כגיבור על ניזונים גם מקשריה של ישראל עם ארצות הברית הם כוללים את התרבות הפופולרית האמריקנית, עם תרבות גיבורי העל שלה. בניגוד לדימוי ה''קאובוי'', הצרכים הבטחוניים תרמו גם לעיצוב דמות טייס קרב ישראלי בעל עמדות פוליטיות ואפוף ביקורת חברתית, בסרטים ובמציאות, כמו במקרה של יפתח ספקטור, שהפך לאחד מראשי המבקרים של מדיניות הביטחון הישראלית. 

אירועי תעופה אמריקניים אמיתיים במחצית המאה האחרונה השפיעו על החברה הישראלית, באמצעות הטלוויזיה אשר סיקרה אותן גם כאירועי מדיה בולטים ומרתקים. לדוגמא ''מלחמת המפרץ הראשונה'' שהתרחשה בשנים 1990-1991. במהלכה, סרטוני הפצצות מדויקות אמריקניות קיבלו זמן מסך ממושך מידי ערב. סרטי תעופה עלילתיים וביניהם ''אהבה בשחקים'' (1986), ממחישים את הקשר ההדוק בין חיל האויר האמריקאי לישראלי, בזכות הרקע החברתי והאידיאלים הדומים, השימוש במטוסים זהים והאימונים והיעדים המשותפים. 

הארוע התעופתי-טלויזיוני החשוב ביותר עד כה הוא הנחיתה הראשונה על הירח, ביולי 1969. כמו בכל העולם, גם בישראל עקבו בחרדה ובהתרגשות אחר מסעם המופלא של שלושת טייסי אפולו 11: כתבים נשלחו למרכז החלל של נאס''א, דיווחים שוטפים בטלוויזיה וברדיו סיקרו את המאורע מכל זווית אפשרית ופרשנים ומלומדים התווכחו בשאלת משמעותה ההיסטורית, המדעית והרוחנית של הנחיתה. האסטרונאוטים של אפולו 11 זכו למעמד של גיבורי תרבות בתקשורת המקומית ומוספים שלמים הוקדשו לקורותיהם. 

התרבות הפופולרית בארה''ב מחזקת מאד את מיתוס התעופה, אך במקביל גם את דימוי הטייס כאדם פרטי בעל צרכים אישיים. סאגת סרטי ''מלחמת הכוכבים'', שבה בולטת דמות הטייס כגיבור על,  ניתנת לניתוח כטקסט מקראי אודות הקרב הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, והרצון לשרוד בעזרת האל - ''הכוח''. יש מלומדים יהודים שמאתגרים את ההפרדה הרעיונית בין התרבות הפופולרית לחיים הדתיים, ומקשרים בין אפיזודות בסאגה לדת  ולהיסטוריה היהודית. הסאגה מאפשרת דיון ביקורתי מקומי בסוגיות שונות, כמו פמיניזם ומגדר, ממשל ומיעוטים, נפש ואישיות, איכות חיים וסביבה, ועוד. ל''מלחמת הכוכבים'' יש גם חשיבות מעשית בישראל מבחינה צבאית, כשם נרדף ללוחמה בחלל, וכמקור ללימוד אסטרטגיות צבאיות. 


סרטים עלילתיים בנושא טייס הקרב במדינת ישראל 

לעומת המקום הנרחב שיש לחיל האויר בחברה הישראלית, והספרים הרבים שנכתבו אודותיו, נעשו במדינה מעט סרטים עלילתיים אודות נושא טייס הקרב. בסרטים המעטים שנוצרו במדינת ישראל, האייקון הפך בהדרגה מלאומי לאישי, ובתווך גם חשוף לביקורת חברתית. 

הסרט ''סיניה'' (1961) הוא סרט תעופה עלילתי ייחודי בקולנוע הישראלי, שעלילתו מתרחשת במהלך מבצע סיני. כיכב בו טייס קרב ישראלי, יפתח ספקטור, שהושאל לסרט מחיל האויר ולימים הפך אחד מבכירי הטייסים והמפקדים שלו. הסרט נוצר כשהוא היה עדיין טייס צעיר. הוא מבוסס בקווים כלליים על אירוע אמיתי. ספקטור משחק בתפקיד עצמו כטייס ישראלי, שמטוס המיסטר שלו התרסק ליד מאהל בדואי בסיני. הוא מצליח להשתלט על מטוס פייפר מצרי, מתקן אותו במאהל וממריא עם התינוקת הבדואית הפצועה סיניה והאם שלה. המטוס מתרסק והטייס מת. סיניה נותרת בחיים ונאספת על ידי קצין ישראלי אחר, שנותר להמתין לחילוץ. דמותו של ספקטור מעניקה מימד מיתולוגי לסרט, כיוון שהוא מגלם את דמות הצבר האגדי.

הסרטים העלילתיים המוקדמים, כמו ''סיניה'' ו''שמונה בעקבות אחד'' (1964), מנציחים את מיתוס טייס הקרב כגיבור על מקומי. הסרטים המאוחרים הם ביקורתיים יותר. יש סרטי תעופה ישראלים שמשתמשים במיתוס זה על מנת להציג ביקורת כלפי המדיניות הלאומית, או ביקורת עצמית כלפי דמות הטייס האישית כגיבור על. בסרטי עלילה כמו ''דרך הנשר'' (1990) ו''העפיפונים של ארמנד'' (2011), דמות הטייס הגיבור כפופה לביקורת עצמית וחיצונית. 

דוגמא מהתקופה האחרונה היא הסרט "הרפתקה בשחקים'' (2019), שמשולבים בו קטעי תוכן חזותי ממוחשב. נער ונערה חובבי תעופה מוצאים גרוטאה של מטוס "מסרשמידט" של חיל האויר. יחד עם זקן מתבודד ומסתורי, שהיה מכונאי מטוסים במלחמת העצמאות. הם מחליטים לשפץ את המטוס ולהטיס אותו במפגן יום העצמאות. לאורך הסרט ניתן למצוא זיקה הדוקה לטייסת הקרב הראשונה של חיל-האוויר, אך דמויות משנה אנטגוניסטיות קומיות, שמציגות את השחצנות שמזוהה לעיתים עם מקצוע הטייס, מצליחות לשמור על הצביון הביקורתי. 

בין דמות הטייס כגיבור לאומי לבין הביקורת עליו נמצאת האישיות הפרטית. טייס הקרב הישראלי מהלך על חבל מתוח, אשר שזור ממקצועו  ומצפונו כאחד.  התוצאה, לרוב, מחדדת את הביקורת העצמית, שהיא גם כלי מרכזי ביכולתו לשפר את ביצועיו, במסגרת ''חיל האויר הטוב ביותר בעולם''. 


הסרט ''כל ממזר מלך" (1968)

הדיון בערכיות דמות הטייס עולה שלב נוסף בסרטו העלילתי של אורי זוהר ''כל ממזר מלך'' (1968), שאת התסריט עבורו כתב אלי תבור והפיק אברהם דשא. הסרט זכה להצלחה רבה. הסרט מוקדש לכוחות הבטחון שפעלו במלחמת ששת הימים. הוא היברידי, כיוון שהוא כולל קטעי קרבות דוקומנטריים ארוכים. ההיברידיות היא גם אמצעי אמנותי להמחשת המסר העיקרי של הסרט, כמו שיתואר להלן. זה סרט שניתן להבנה וניתוח מלא כסרט תעופתי, כיוון שהפרוטגוניסט מייצג את דמות הטייס כגיבור על, למרות שהוא טייס פרטי, שפועל ממניעים אישיים. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של אייבי נתן וטיסת השלום שלו. 

את הסרט מרכיבים שלושה צירים עלילתיים: הציר הראשון עוסק בטייס השלום רפי כהן (עודד קוטלר) שדמותו מעוצבת על פי אייבי נתן. הציר השני עוסק בדמות חברו יהורם (יהורם גאון) שהופך ללוחם אמיץ במלחמה. הציר השלישי עוסק בעיתונאי אמריקני, רוי המינגס (וויליאם ברגר), שבא לסקר את  המלחמה המתקרבת  יחד עם רעייתו איילין (פייר אנג'לי). 

אייבי נתן, בעל מסעדה ופעיל שלום, המריא באופן פרטי במטוס פרטי קל למצרים בפברואר 1966, בנסיון לשוחח עם נאצר. הסרט מעניק לטיסה משמעות אנושית וייצוגית שחורגת מהארוע האזוטרי. הוא מוכתר בו כאייקון חלופי לטייס גיבור העל. משפט מפתח בסוף הסרט הוא: ''אם אתה רוצה לחיות - תלמד לטוס''. 

הסרט מתחיל בשיירת מכוניות קטנה, שבה במכונית המובילה נוהג יהורם, כשלצידו יושב רפי. יחד עימם במכונית נמצאת האלמנה איילין. הם נוסעים לשדה התעופה בלוד. השיירה עוברת בין המטוסים, חונה ומעלה למטוס נוסעים גדול ארון מתים עטוף דגל ארצות הברית, שבו גופת רוי המינגס. באותה התקופה נחשבו שדה התעופה והתחבורה האוירית כביטוי נוסף של העליונות האוירית הישראלית. הסצנה מבשרת את המציאות בימינו, שבה הטיסה במטוסי נוסעים הפכה להמונית ומייגעת. 

לאחר מכן מתחיל הנרטיב הכרונולוגי, שנפתח בתאור שמקליט המינגס, של המצב בארץ ערב המלחמה: ''ישראל היא אסופה שיטתית ומבולגנת של פרדוקסים, שאיכשהו יש בה איזשהו היגיון, שאי אפשר להסביר. כל מה שתגיד על הישראלים ההיפך הוא הנכון.'' דבריו נשמעים על רקע תמונת מטוס אל-על מבהיק, שממריא עם ארון המתים שלו. 

המימד המיסטי-דתי משתלב, כאשר רפי מוביל שבעה מפגינים, הצועדים לירושלים למען השלום. הם אומרים להמינגס שאם הפוליטיקאים לא הביאו שלום, אולי רפי יצליח. יהורם אומר שהאומץ של רפי נובע מיאוש. הוא פעם הציל את חיי רפי במסיבת גג, שבה הוא הלך על המעקה כדי לעשות רושם על בחורה וכמעט נפל לתהום. הסיפור מסופר על רקע סצנה בפלאש בק, של יהורם הצנחן וחבריו צונחים ממטוס צבאי גדול. יהורם מספר כי הצניחה היא הדבר הטוב ביותר בעולם, אך לצאת מהמטוס זה מפחיד. 

המינגס מגלה את שאיפת המלחמה הקולקטיבית של הערבים. רואים בפלאשבק את הארוע שבו רפי הלך על מעקה הגג, מסופר שוב על יד רפי בעצמו, לאיילין שעימה הוא מפתח רומן. ברפי יש יצר הרס עצמי. יתכן והוא מעוניין להיות ''קורבן גואל''. גם הדיאלקטיקה הארצית, ששיאה הוא רעיון האהבה, היא חסרת יכולת לפתור את בעיותיו.  

המינגס מתרעם על כך שיהורם נהגו לקח חיילת כטרמפיסטית, אך יהורם אומר שהוא ''חופשי כמו ציפור'' ועובד בשביל לחיות. המינגס חוזר על המשפט כשהוא מקליט את חוויות היום. התסבוכת הרומנטית מתרחבת עם הקשר של יהורם ואיילין. 

המינגס מקבל טלפון מרפי שמעוניין לשוחח עימו על טיסה חוזרת למצרים. רפי מספר להמינגס כי הוא טס לא בגלל מה שהוא, שהוא חסר משמעות מבחינתו,  אלא למרות מי שהוא. 

רפי מספר להמינגס על הטיסה למצרים. סצנת הטיסה מופיעה במלואה: הכנות להמראה, טיסה, התגובות הספונטניות בציבור. לרגע חוזרים לשניהם כשהם בדיסקוטק. המינגס מנסה להבין את הארוע כ''נס''. רפי עונה לו שאם הוא רוצה להבין, ''עליו לטוס''. לאחר מכן: נחיתה באל עריש, חיילים מצרים מקיפים את רפי שאומר שרוצה לדבר עם נאצר על שלום, שיחה עם המושל המצרי על הזכויות של עם ישראל על ארץ ישראל, הטיסה חזרה לתל אביב, קבלת הפנים, ההמונית והדימיונית בחלקה, לגיבור שנישא על כפיים.

לאחר השיחה בין המינגס לרפי, שומעים מתוך הדיסקוטק קריין רדיו, שמספר על כפר שדרקון מאיים על תושביו. משום מקום מגיע גיבור במטרה להרוג אותו ומצליח באמצעות חרב נייר. בתפנית טראגית, תושבי הכפר הורגים את הגיבור, כיוון שאין להם צורך יותר בו. ''מסע הגיבור'' האמיתי אינו נעשה על ידי מי ששואף להיות גיבור, אלא מעוצב בדיעבד על ידי ההמונים. 

יהורם מקבל צו קריאה. המלחמה מתחילה, בסצנות דוקומנטריות ממושכות, אשר מנציחות את הארועים ההיסטוריים. למרות שהן נראות לכאורה בלתי שייכות לעלילה, הן מבטאות בהצלחה את המסר הסימבולי של הסרט. הטנקים נכנסים לפעולה, בסצנת קרב של כיבוש פתחת רפיח. ציפור קטנה שעומדת על ענף רועד ברוח משולבת בין הקטעים. פס הקול העלילתי מתחלף בקולות ממכשירי הקשר הצבאיים. מראות הטנקים משולבים במראות הלוחמים הנלחמים והפצועים, בעיקר בסיפור הגבורה של הלוחם יוסי, שהוא השיא הדרמטי של הסרט. למרות שבסצנות המלחמה לא מופיע חיל האויר, הדבר אינו גורע מהילת הניצחון שלו.

בסןף הסרט, בשש אחרי המלחמה, המינגס עולה בטעות על שדה מוקשים.  למרות האזהרות של רפי, הוא דורך על  מוקש ונהרג. לפני מותו מהדהד במוחו המשפט של רפי: ''אתה רוצה להבין? תטוס!'' לאחר מכן נשמעת הקלטה שלו מראשית הסרט על המצב בישראל. זאת על רקע מטוס הנוסעים שממריא עם ארון המתים. בסצנה האחרונה, יהורם ורפי נפרדים בטרמינל. 

''כל ממזר מלך'' מציב מראה מול החברה הישראלית של ערב מלחמת ששת הימים. הוא מציג מתאם מרתק בין רוח התקופה לדמות הטייס האינדיבידואל. הסרט חוקר את תודעת התעופה לעומת מודעות התעופה. מצב התודעה הראשון הוא של רפי, שרואה בתעופה את חזות הכול. השני הוא של המינגס, שרואה בתעופה מודעות בלתי מחייבת. יהורם מציג את דמות הביניים הביקורתית.

במקביל, הסרט חוקר שני סוגי דיאלקטיקות: אופקית ואנכית. הדיאלקטיקה האופקית מחפשת, מתוך הרגל קיומי, אחר מה שמצוי על פני השטח, את הארצי. הדיאלקטיקה האנכית שואפת, מתוך שורת הנחות אידאיות, כלפי מעלה, אל הנשגב. יש בסרט סצנות אישיות שמבליטות את הפער בין שני סוגי הדיאלקטיקות. לדוגמא, איילין, שמתוארת כחסרת זהות לאומית אמיתית, מנהלת מערכות יחסים עם שלושת הגברים. ניתן להגדיר את הסצנות האישיות גם כ''טרומיות'' ומציגות משך זמן בלתי מובחן. לעומתן, סצנות התעופה והמלחמה הן ''סימבוליות'', כיוון שהן מציגות מודעות וסדר. 

הסרט עורך דה-קונסטרוקציה למציאות הישראלית. הוא מפרק ומאתגר את המבנה הסטרוקטורלי שעליו מתבססת המדינה. הסרט מתבהר כמאדיר את מיתוס התעופה, המאפשרת לכל אדם בהירות רוחנית עצמאית ובלתי תלויה, בלי קשר לסטריאוטיפ טייס הקרב האבירי.