אלברט ספיר היה האדם השני בחשיבותו בגרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה חוד החנית של היטלר. בניגוד ליתר חבורת המנהיגים הפאנאטיים היה ספיר רציונאלי וכתוצאה מכך דמות משמעותית יותר. הוא העניק לנאצים מראית עין של שפיות, מתינות והיגיון מעשי.
ספיר היה ארכיטקט שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1930, לאחר ששמע את היטלר נואם בעצרת המונים. לאחר שביצע בהצלחה מספר משימות מקצועיות במשרדיו של רודולף הס, התמנה לארכיטקט הראשי של המפלגה הנאצית בשנת 1934.
השליחות הפוליטית והתשוקה לארכיטקטורה היו בלתי נפרדות אצל היטלר. שילוב זה התבטא אצלו עוד בשנת 1925, כאשר עיצב, כצייר חובב, שני מבנים מגלומאניים: כיפת הניצחון ושער הניצחון בברלין. היה זה בזמן שהקריירה הפוליטית שלו הייתה בשפל.
ספיר היה מי שתיעל, באמצעות השכלתו וכישוריו כארכיטקט, את דימוייו הראשוניים של היטלר למודל הפעולה הנאצי, במציאות של החברה המודרנית. הוא יצר בהשראתם תפאורה מגלומאנית עבור ההמון. בראשית הקריירה הוא עיצב את מצעדי ההמונים ומפגני הראווה. בהמשך הוא תיכנן את הבניינים, השדרות והערים, שהיו במוקד התעניינותו של היטלר.
היטלר העריך קירבת אמנים יותר מכל. הוא ראה באלברט ספיר את ידידו הקרוב ביותר, שסיפק לרעיונותיו המופשטים ביטוי מעשי מושלם, עיצובי, תיכנוני ואירגוני כאחד. בלעדיו לא היה חזונו מתגשם. הוא הכיר לו תודה בכל הזדמנות. ספיר קיבל מעון פרטי במתחם אוברזלצברג בהרי האלפים. היה זה ביטוי הוקרה ואות קירבה שחוץ ממנו רק גרינג, הימלר ומרטין בורמן זכו לו.
על פי ספיר, לפני פרוץ המלחמה היטלר נסחף בקדחת בניה, אשר סחפה את כל ראשי המשטר הנאצי ועירערה את איזונם הנפשי. הוא מתאר כיצד כל ראשי המחוזות היו עסוקים בהקמת מבני ציבור מפוארים, לרוב בסגנון ניאו קלאסי גרנדיוזי, שהיה סימן ההיכר של הנאצים. הם הגיעו לברלין עם תוכניות מפורטות ומפרטי בניה שדרשו חומרי גלם יקרים, כמו שיש ופלדה. מזימות המלחמה נרקחו, לדעתו, לצורך מימון הבנייה הציבורית בגרמניה.
במהלך המלחמה התמנה ספיר לשר החימוש. כישרונותיו בתחום האירגון הביאו להארכת המלחמה בשנתיים. הם נגעו במישרין לכל תחומי החיים בגרמניה וכללו את השימוש בעובדי כפיה. ספיר הפך כך לשליטה למעשה של גרמניה.
בפברואר 1942 תכנן ספיר מחדש את מבנה תעשיית הנשק. הוא יצר סכימה ספיראלית, שלפיה כל רכיב ביצור מקבל מקום נפרד במדרג העולה. בתעשייה הגרמנית המסורתית כל מוצר יוצר על מלוא מרכיביו בבית חרושת אחד, על ידי בעלי מקצוע מומחים בכל התחומים. המעבר היה לתעשייה שבה כל מפעל מתמחה באחד הרכיבים והתמונה הסופית של המוצר מתקבלת רק בשלב ההרכבה. היתה זאת ראשיתה של התעשיה המודרנית שמוכרת כיום. האירגון מחדש הצליח מאד והביא לתפוקה הולכת וגוברת של כלי נשק.
ספיר מפרט בהקשר זה את תעשית המיסבים. כשנכנס לתפקידו, כל מפעל נשק היה אחראי ליצור כל הרכיבים הדרושים לו והיה מייצר את המיסבים בעצמו. לדוגמא, מיסבים למכוניות יוצרו במפעלי המכוניות, מיסבים למטוסים יוצר במפעלי המטוסים וכך הלאה. ספיר איגד את יצור המיסבים במפעל בודד, שהיה ממוקם בעיר אחת, נירנברג. מפעל זה יצר את כל המיסבים שנדרשו בתעשיות השונות. דוגמאות נוספות ליצור המתמחה היו מפעלי מחוונים וצגים. כך נעשה לגבי כל אחד מהרכיבים הרבים שנדרשים לצורך יצור כלי נשק טכנולוגי מודרני. הרכיבים השונים הרבים הגיעו למפעל המקורי לצורך הרכבה של המוצר הסופי.
חולשתה של השיטה היתה ששיתוק אחת מחוליות היצור החשובות היתה מסוגלת לגרום לשיתוק כל התעשיה הגרמנית. ספיר טוען שבמידה ובעלות הברית היו ממקדות את ההפצצות האויריות שלהן במפעל המיסבים בנירנברג, הן היו מסוגלות להביא לסיום המלחמה בתוך שבועות אחדים. אך בעלות הברית לא ידעו כי זאת חוליה חלשה. הן ביצעו אלפי גיחות הפצצה, עם מאות אלפי טונות של פצצות, לעבר מפעלים רבים מאד שהיו מוכרים להם כמייצרים מוצרים מוגמרים, במקום להתמקד בחוליה החלשה. ספיר מוסיף כי הם היו צריכים לחזור ולהפציץ באורח שיטתי את אותו המפעל מידי שבועות אחדים, בלי לתת את הדעת לתוצאות כל גיחה נפרדת, על מנת לא לאפשר לו להשתקם.
כאשר חילות האוויר המשותפים של בעלות הברית בריטניה וארצות-הברית התחילו בהפצצות מהאוויר, השפיע הדבר רבות על היצור התעשייתי הנאצי. מעבר לפגיעה הישירה ביצור התעשייתי ובמורל, הן הכריחו את הנאצים להקצות משאבים עצומים להגנה האווירית ולשיקום הנזקים. הפצצות מסיביות אלה נמשכו עד תום המלחמה והכריחו את ספיר להקדיש עבורם את מיטב מירצו. חיל ההגנה האוירית התעצם מאד והצטייד באלפי תותחים נגד מטוסים גדולים ומשוכללים, שנפרשו ברחבי גרמניה וצרכו משאבי עתק. שיקום הנזקים למבנים התבצע במהירות רבה, ביעילות ובזול. ספיר אירגן מלאי של חומרי גלם לבניה, כמו פלדה, אבנים ומלט, ליד גשרים חיוניים ומבנים חשובים נוספים. בדרך זאת, לאחר כל הפצצה שפגעה במבנה, היה צמוד למקום כל המלאי הנדרש של חומרי גלם לצורך שיקום מהיר.
אלברט ספיר נדון במשפטי נירנברג לעשר שנות מאסר. לאחר שחררו הקים, יחד עם בניו, משרד אדריכלים יוקרתי ומשגשג. הוא כתב, בשבתו בכלא, את מסמך הוידוי המקיף ביותר על הרייך השלישי, שנכתב על ידי אדם מהצמרת הנאצית. סיפרו, ''בתוככי הרייך השלישי'', פורסם בשלהי שנות השישים של המאה העשרים והוא אבן הפינה לתיעוד התקופה.
הספר בנוי סביב הפער בין פנימי לחיצוני. הפנים היה קירבתו האישית להיטלר ושיתוף הפעולה האמנותי ההדוק ביניהם, המתוארים בפרקים רבים. ספיר הזין את הנפש האמנותית של היטלר באש התמיד של הארכיטקטורה הקלאסית. יחסיהם האישיים ההדוקים מצאו את ביטויים בספר בתיאורים מפורטים ביותר של חיי היום יום של היטלר.
בהיקף סימטרי כמעט מתואר החוץ. זאת הייתה פעילותו של ספיר כשר החימוש, שהתמקדה באחריות על כל הנושאים הטכניים והארגוניים הכרוכים בהתחמשות גרמניה. גם זאת תוך קשר הדוק עם היטלר, שהיתווה ואישר כל מהלך. בין נושאים אלה היו: אירגון התשתית הגרמנית לכלכלת מלחמה, ניהול היצור התעשייתי-צבאי, אחריות על פיתוח אמצעי לחימה חדישים ובמרכזם הטילים הבליסטיים, ההתמודדות מול הפצצות האוויר של בעלות הברית ויעוץ לגבי מהלכים צבאיים אסטרטגיים.
העיסוק בשני תחומים שונים יצר פער פסיכולוגי דרמטי, שספיר לא הצליח לגשר עליו. הפער היווה עבורו לגיטימציה מתמדת לתפישת ריחוק והינתקות מאשמה. ספיר בכל תיאוריו הוא כמי שצופה מרחוק במתרחש, אדיש ואובייקטיבי, בלתי מעורב, קר רוח גם כשהדברים נוגעים לעיקר. פער פסיכולוגי כזה, שנפוץ בחברה טכנוקרטית, היה קיים אצל רוב המקורבים להיטלר.
ספיר טען כי לא ידע על השואה, כתוצאה מאמצעי התיקשורת המשוכללים שעמדו לרשות היטלר, אשר הביאו לפקודות ישירות מהפיקוד העליון עד לרמת הביצוע, בכל גופי השלטון. לדבריו, נוצר מידור קיצוני, בו רק ההנהגה המצומצמת ביותר ידעה את כל המתרחש ואילו כל הכפופים להם והוא ביניהם, ידעו את אשר צוו לעשות בלבד.
אך הנאצים מעולם לא הסתירו את החזון הגזעני שהיה מטרתם האמיתית. להפך, הם חזרו עליו בפומבי פעמים אינספור ומימשו אותו בצעדים חוקתיים, מינהליים ומעשיים. אי אפשר היה שלא להבין מהי מטרתם הסופית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה