המחלוקת בין דת למדינה אינה רק סוגיה פוליטית מופשטת שמתנהלת במסדרונות הכנסת או באולפני הטלוויזיה; היא נוכחת ביומיום של כל אזרח בישראל. אך המקום שבו החיכוך הזה גובה את מחירו הכבד והמסוכן ביותר הוא צה״ל. בתוך המדים, כל חייל – מחיל השריון בעמדת המתנה, דרך התצפיתנית מול המסכים ועד לקצין המבצעים בחמ״ל – נלכד שוב ושוב בדילמה שבין חובתו למולדת לבין תפיסות דתיות, מנהגים הלכתיים ולחצים חברתיים.
הדילמה הזו אינה עוצרת בש״ג. היא מעסיקה ללא הרף את הפיקוד הבכיר, מאלופי הפיקוד ועד לשולחן הרמטכ״ל, אשר מוצאים עצמם מתמרנים יום-יום בין שמירה על כשירות ודריכות מבצעית לבין הרצון לשמר לכידות, הסדרים פוליטיים וסטטוס-קוו שברירי.
למרות שהמתח הזה מלווה את המדינה מיום היווסדה, הדיון הציבורי תמיד נטה להצטמצם לסוגיות טקטיות וסמליות: כשרות המטבחים, פטורים לתלמידי ישיבות, הפרדה מגדרית או זקנים. מאמר זה מציג לראשונה סיקור מלא, מקיף ומערכתי של התופעה במלוא היקפה: החל באופן שבו לוח השנה הדתי הפך לנקודת התורפה המבצעית הקטלנית ביותר של ישראל, דרך הכשלים הפיזיים והארגוניים שגבו חיי אדם, ועד למלכודת העמוקה מכולן – הכפפת שרשרת הפיקוד הצבאית לסמכותם של פוסקי הלכה.
מלכודת לוח השנה: האנטומיה של שני המחדלים הגדולים
כשמנתחים את שתי הטלטלות הביטחוניות הקשות ביותר בתולדות מדינת ישראל, מתגלה דפוס מחזורי מצמרר. מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973) ומתקפת הפתע בשמחת תורה (7 באוקטובר 2023) התרחשו בהפרש של 50 שנה בדיוק. בשני המקרים, האויב לא בחר את העיתוי במקרה; הוא לא הימר על ערפל קרב מקרי, אלא הסתמך על חוקיות ישראלית קבועה: הרפיון המערכתי של עונת החגים.
| ממד ההשוואה | מלחמת יום הכיפורים (1973) | מתקפת שמחת תורה (2023) |
| מועד התקיפה | שבת ויום הכיפורים (שיא מועדי תשרי) | שבת ושמחת תורה (סיום מועדי תשרי) |
| מצב הסד״כ בחזית | מוצבי התעלה ורמת הגולן מאוישים בסד״כ מינימלי; שחרור מאסיבי לחג | אוגדת עזה בתת-סד״כ חריג; גדודים שוחררו לחופשות סופ״ש וחג ארוך |
| תרבות הפיקוד | תרדמת "אחרי החגים"; דחיית הכרעות; קצינים בכירים בנופש | פיקוד מנומנם; הערכות מצב שנבלעו באווירת החג והרגיעה |
| מצב הלוחם בקו | לוחמים מותשים וצמאים עקב ניסיונות לצום מול פריצת שריון | לוחמים בעומק תרדמת שבת וחג; מעבר פתאומי משאננות למלחמה |
1. שיתוק "אחרי החגים"
במשך שבועות שלמים בחודש תשרי, המדינה והצבא נכנסים לאווירת פגרה. דיונים נדחים, תוכניות מוקפאות, וקשב הפיקוד הבכיר מפוצל בין אירועי החג לבין חופשות משפחתיות. האויב, שמנטר מקרוב את התנהלות המטכ״ל, מזהה צבא שאינו פועל בדריכות מבצעית מלאה אלא בדחיינות מובנית.
2. שוד הסד״כ בחסות החג
הצורך לאפשר לחיילים "לעשות את החג בבית" מייצר לחץ מערכתי כבד לדלל את כוחות הביטחון השוטף בגבולות. ב-1973 זה הוביל לקו בר-לב דליל ומופקר, וב-2023 זה הביא להפקרת קו הגבול בעוטף עזה עם כוחות שלדיים בלבד. הדרישה החברתית-דתית לחגוג בבית גברה על העיקרון הצבאי של מוכנות לכל תרחיש.
3. שבירת הכושר הגופני והנפשי של הלוחם
ב-1973 התגלתה התנגשות קיצונית: לוחמים מצאו עצמם תחת הפגזות כבדות וקרבות פנים-אל-פנים כשהם מותשים פיזית, ללא מזון ונוזלים בגופם עקב הצום, וחלקם נקרעו בייסורי מצפון דתיים על חילול החג. ב-2023 הרפיון לבש צורה תודעתית: הלוחמים והמפקדים היו שקועים בשלוות שבת וחג, מה שהאט באופן קטלני את זמני התגובה וההתעוררות מול מתקפת פתע רחבת היקף.
מלכודת הפיקוד הכפול: כשפוסק ההלכה מחליף את הרמטכ״ל
כאשר מציגים את הכשלים הללו בפני הממסד הדתי, התשובה האוטומטית והכמעט אחידה היא: "אין שום סתירה. ההלכה קובעת במפורש כי 'פיקוח נפש דוחה שבת ויום הכיפורים', והרבנות אף מחייבת לוחמים לאכול ולפעול מבצעית."
אלא שדווקא כאן נחשפת מלכודת עמוקה ומסוכנת בהרבה: מלכודת הפיקוד הכפול.
ברגע שפעולה צבאית נזקקת להכשר דתי תחת הנימוק של "פיקוח נפש", נוצרת הכרה מובלעת בכך שההלכה היא הסמכות העליונה, מעל פקודות הצבא:
- מי מגדיר מהו פיקוח נפש? אם חייל נזקק לאישור רב כדי לדעת אם מותר לו לנסוע בג'יפ סיור בשבת, לתצפת על מסכים או לאכול לפני מארב – הרי שפוסק ההלכה הוא זה שקובע מהי דריכות מבצעית, ולא מפקד הפלוגה או אלוף הפיקוד.
- הכוח להתיר הוא הכוח לאסור: מי שמחזיק בסמכות להגדיר פעולה כ"פיקוח נפש" מחזיק גם בסמכות לקבוע שפעולה מסוימת אינה פיקוח נפש. כאן מתחיל המדרון החלקלק שבו אימונים, טיפולי רכב, ביצורים ועבודות היערכות שגרתיות בשבתות ובחגים נפסלים או נדחים בטענה שהם "מנהלתיים בלבד".
- השחיקה בשרשרת הפיקוד: כאשר גדודים וחיילים מקבלים הכוונה מרבנים לצד פקודות ממפקדיהם, הצבא מאבד את האחדות הפיקודית. במזרח התיכון, צבא שבו הלוחם נושא עיניים לשני אדונים בו-זמנית – למפקד המבצעי מזה ולפוסק הדתי מזה – הוא צבא שנמצא בסכנה קיומית תמידית.
לקחי העתיד: להפוך את הפירמידה
המשך השארת הדיון בנושאי דת וצבא ברמה של "פשרות קואליציוניות" וסדרי נוחות מגזריים מסכן באופן מוחשי את עתידה של מדינת ישראל. כדי להבטיח את שרידותה וביטחונה של המדינה, נדרשת הפיכה מוחלטת של הפירמידה התפיסתית:
- שבתות וחגים כשיא הכוננות: על צה״ל לקבוע כי מועדי ישראל, שבתות וימי צום הם פרקי הזמן המועדים ביותר לפורענות, ולפיכך רמת הכוננות, עוצמת הסד״כ בקווי המגע ומוכנות חיל האוויר והמודיעין צריכות לעמוד בהם על 120%, ולא לרדת לחצי-תקן.
- חובת כשירות פיזית מלאה: בקווי עימות ובפעילות מבצעית אין מקום לפשרות גופניות. לוחם חייב להיות שבע, רווי נוזלים, חד וערני. פקודת המפקד לשמירה על כשירות מלאה חייבת לגבור באופן מוחלט וחד-משמעי על כל נוהג צום אישי או קבוצתי.
- עליונות מוחלטת של פקודת הצבא: הפעלת הכוח, האימונים ולוחות הזמנים של צה״ל חייבים להיקבע אך ורק לפי הערכת המצב הצבאית של המפקדים. שום גורם רבני אינו רשאי לקבוע את גבולות הפיקוח המבצעי או להציב תנאים למוכנות הכוחות בשבתות ובחגים.
המחלוקת בין דת למדינה בישראל היא עמוקה ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות. אך בצבא ההגנה לישראל, המקום שבו נחרצים חיי אדם, אסור לאפשר למחלוקת הזו לייצר נקודות עיוורון. מי שלא מפיק את הלקח מהפקרת המוצבים בכיפור 1973 ומקריסת ההגנה בשמחת תורה 2023, מזמין על עצמו את המחדל הבא. קדושת החיים וההגנה על המולדת קודמות לכל חג, ובימים שבהם העם מתכנס לחגוג – הצבא חייב להיות דרוך, שבע ומוכן למלחמה יותר מאי פעם.
