קיימים יחסי תלות בין האדם לסמארטפון ולמירקע האינטראקטיבי בכלל.
דברים רבים ומרתקים קורים בין הרגע שבו האדם מחליט לצפות במירקע ולהפעיל אותו, עד לרגע שבו הוא מתמקד בו באמת.
אפשר להביא לדוגמא את המאמץ החינוכי הרב שהושקע בניתוק תלמידי בתי הספר מהסמארטפונים האישיים, שהפכו ל'שמיכי' שלהם, לאחר שחזרו לבתי הספר במהלך מגיפת הקורונה.
היחסים בין האדם למסך הם יחסים של צמד בינארי, כמו אדם וחווה. יש קשר סימביוטי בין האדם לסמארטפון. האדם והסמארטפון שלו הם צמד בל יפרד, צמד שאותו אנו רואים בפועל כל הזמן, בדמות האנשים השקועים בו מולנו.
בהמשך לכך, בני האדם בחברה המודרנית הם חלקים בפסיפס, כמו וויטראז'ים בקתדרלות. כל אדם, שהוא חלקיק, הוא התגלמות בזעיר אנפין של השלם. הפסיפס מסביר את התנהגותו של כל אדם, עד לאחרון האזרחים והחיילים, כחוויה הוליסטית המקבילה לזאת של ראש מקבלי ההחלטות. למרות חלוקת התפקידים האינסופית, למרות שהמדינה והצבא נשלטים על ידי אליטה מצומצמת, הרי שכל החלקיקים במדינה, בני האדם, מתפקדים כל אחד גם הוא כשלמות אוטונומית.
