רקע והסבר
הפוסט שלפניך בנוי כמסע אינטלקטואלי ואישי שלם:
- הרובד האישי-עדותי: ההתבוננות מתוך הקומה השנייה באמ״ן, דלת מול דלת מול מעצבי הקונספציה, וההבנה המזוקקת ש"הכל אישי" – מונע מאגו, מיוהרה ומאינסטינקט הישרדות.
- הרובד המבצעי והדתי: מלכודת החגים של תשרי שחזרה ב-1973 וב-2023, והסכנה שבהחלפת סמכות המפקד הצבאי בפוסקי הלכה סביב הגדרת "פיקוח נפש".
- הרובד הגאופוליטי העולמי: הקו הישיר שנמתח מאוהל הקילומטר ה-101 וכניעת קיסינג'ר, דרך חרם הנפט וכניעת אירופה, ועד להפגנות הברית האדומה-ירוקה ברחובות פריז ולונדון כיום.
- הרובד המרחבי-תודעתי: "מצעד האיוולת" של מסירת סיני תחת האשליה ש"אינה ארץ אבות", והתיקון באמצעות מפת דמות האדם – הראש והפנים (הארץ מהירדן לים) הנשענים על הטורסו, הריאות ועמוד השדרה (סיני).
ההיסטוריוגרפיה הממוסדת אוהבת מילים גדולות וסטריליות. היא מספרת לנו על "תהליכים גאופוליטיים", "כשלי מערכת", "הטיות קוגניטיביות" ו"קונספציות מודיעיניות". היא מתארת את קריסתה של מדינה כאילו הייתה תקלה במחשב-על מופשט.
אבל מי שנמצא בתוך החדרים, מי שעומד במסדרון הצר דלת מול דלת ומביט בעיניהם של מקבלי ההחלטות בזמן אמת, יודע את האמת הפשוטה והמזוקקת ביותר: הכל אישי.
ההיסטוריה אינה מתקדמת מכוחם של רעיונות ערטילאיים. היא נעה מכוחם של יצרים אנושיים, מאבקי יוקרה, עיוורון שמקורו ביוהרה, ומעל לכל – אינסטינקט ההישרדות של יחידים בעמדות כוח שמוכנים להקריב את המציאות כדי להציל את שמם הטוב.
1. המסדרון בקומה השנייה: כשהמומחיות הופכת למלכודת
ערב אוקטובר 1973, ענף מצרים במחלקת המחקר של אמ״ן נחשב לקודש הקודשים של הביטחון הלאומי. שם ישבו "יודעי הסוד", מומחים בעלי שיעור קומה, ששלטו בשפה, הכירו את הניואנסים והתגאו בכך שהם "מבינים את המנטליות הערבית טוב יותר מכל אחד אחר".
אך ההיכרות הזו לא הולידה ערנות; היא הולידה שריון פסיכולוגי אטום.
בשיחות היומיום ובתדרוכים, המציאות נדרשה להתיישר לפי התיאוריה. כל מי שהעז לפקפק – קציני איסוף צעירים או אנשי יחידה 8200 שהצביעו על פריצת סוללות, על גישור בתעלה ועל גיוס מילואים חסר תקדים בצד המצרי – נתקל בתנועת יד מבטלת: "אתם לא מבינים את המצרים; הם לא יפתחו במלחמה ללא מטוסי תקיפה ארוכי טווח".
ומה קרה כאשר הגיעו מטוסי המיראז' הצרפתיים מלוב למצרים, וסימן ההתראה הקריטי ביותר הבהב באדום בוהק? האם התיאוריה נסדקה? להפך. המנגנון הנפשי של בכירי המחקר התבצר בעמדתו: נטען שהמטוסים "אינם מבצעיים", שהעברתם היא רק "תעלול פוליטי של קדאפי", ושהמודיעין הגולמי אינו מהימן.
לא הייתה כאן טעות חישובית. היה כאן סירוב פסיכולוגי להודות בטעות – כי הודאה כזו הייתה מנפצת את המעמד האישי של אותם קצינים כמובילי הדעה הבלעדיים.
2. מלכודת החגים והפיקוד הכפול
העיוורון האישי הזה שגשג על מצע פורה ומסוכן של תרבות לאומית: מלכודת לוח השנה העברי.
זה קרה ב-6 באוקטובר 1973 (יום הכיפורים), וזה חזר במדויק ב-7 באוקטובר 2023 (שמחת תורה). בהפרש של חצי מאה, האויב לא פעל מתוך הימור עיוור; הוא פשוט פתח לוח שנה. הוא ידע בדיוק מתי צה״ל שוקע בתרדמת "אחרי החגים", מתי המפקדים בחופשות, ומתי הגבולות מתרוקנים מסד״כ לטובת שחרור חיילים "לעשות את החג בבית".
ב-1973 לוחמים מותשים וצמאים מניסיונות לצום מצאו עצמם נאבקים על חייהם מול נחילי שריון; ב-2023 קיבלנו קו מופקר ותרדמת בוקר של חג שהסתיימה בטבח נורא.
ומול המחדל הזה מתייצבת הטענה ההלכתית המוכרת: "אין בעיה, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת וצום".
אך זוהי מלכודת של סמכות כפולה: ברגע שפעולה צבאית נזקקת להכשר של "פיקוח נפש", נשאלת השאלה – מי מגדיר מהו פיקוח נפש?
אם חייל צריך אישור רב כדי לדעת אם מותר לו לנסוע בג'יפ, לתצפת על מסך או לאכול לפני מארב, אזי פוסק ההלכה מחליף בפועל את הרמטכ״ל. מי שבידו הכוח להתיר, בידו הכוח לאסור. צבא שמפקדיו ולוחמיו נושאים עיניים לשני אדונים בעת מלחמה ושגרה מבצעית, הוא צבא שנמצא בסכנה קיומית מתמדת.
3. תיאטרון האבסורד בקילומטר ה-101 והכניעה המערבית
כשהתותחים רעמו באוקטובר 73' והקונספציה קרסה, נכנס לפעולה אינסטינקט ההישרדות האנושי. מי שהיה אחראי לכשל המודיעיני לא שקע בהכאה על חטא; הוא חיפש את קרש ההצלה הבא.
אותם גורמים מצאו את דרכם במהירות אל אוהל השיחות הצבאיות בקילומטר ה-101. שם, מול המצרים ובמרכז תשומת הלב העולמית, הם כבר לא היו האחראים למחדל ההתרעה – אלא מומחים דיפלומטיים חיוניים שמנסחים את הסדרי הפסקת האש.
באותו אוהל התרחש היפוך היסטורי מדהים:
- בשטח: צה״ל ישב 101 ק״מ מקהיר, והארמייה השלישית המצרית נחנקה בטבעת כיתור מלאה. ישראל ניצחה צבאית באופן מוחץ.
- באוהל: הגנרל המצרי גמאסי שיחק על קלף הכבוד וההרתעה, בעוד מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר הפעיל מכבש לחצים אדיר על גולדה מאיר ודיין. קיסינג'ר איים בעצירת רכבת הנשק ובבידוד בינלאומי, כדי לכפות על ישראל לפתוח את המצור ולהעביר שיירות אספקה לאויב המכותר.
האינטרס האמריקאי היה ברור: להציל את סאדאת מהשפלה, להעביר את מצרים לציר הפרו-מערבי, ולרצות את סעודיה כדי לסיים את חרם הנפט שאיים על הכלכלה העולמית.
המחיר היה פטאלי: מצרים המירה תבוסה מבצעית למיתוס ניצחון לאומי שנחגג עד היום. העולם הערבי ראה שישראל נסוגה תחת לחץ, ואירופה המבוהלת פתחה את שעריה לעולם הערבי במסגרת "נפט תמורת כניעה מדינית" (הדיאלוג האירופי-ערבי). זרעי אותה כניעה של סוף 1973 הם שמזינים כיום את "הברית האדומה-ירוקה" ואת ההפגנות האלימות השוטפות את רחובות פריז, לונדון ובריסל.
4. מצעד האיוולת המרחבי: קטיעת הטורסו מהראש
הכניעה התודעתית הזו לא נעצרה ב-1973; היא הגיעה לשיאה בהסכם השלום של מנחם בגין ב-1979.
בגין, שנלכד בצורך עמוק בלגיטימציה בינלאומית וברצון להוכיח שהוא "איש שלום", אימץ את התזה המופרכת שסיני "אינה ארץ אבות" ולכן ניתן לוותר עליה "עד הגרגיר האחרון". הוא הרס את מפעל ההתיישבות בחבל ימית, ויתר על שדות הנפט שהעניקו לישראל עצמאות אנרגטית, וקיבע תקדים הרסני שלפיו ישראל נסוגה לגבולות 1967 ועוקרת יישובים תמורת נייר דיפלומטי.
העיוורון של בגין נבע מהעדר תבנית גיאוגרפית שלמה בתודעה הציונית.
מפת ארץ הקודש מעולם לא הייתה שטח מקרי. בתפיסה האנתרופומורפית, המתכתבת עם רעיון ה"שיעור קומה" של מפת דמות האדם של ארץ הקודש:
- הארץ מהירדן ועד הים היא הראש והפנים: מוקד התודעה, הראייה, הרוח והנבואה; ירושלים, הגליל, יהודה ושומרון.
- חצי האי סיני הוא הטורסו: בית החזה, הריאות, עמוד השדרה והעוגן הגופני; העומק האסטרטגי, מרחב הנשימה המדברי שבו נולדה האומה במתן תורה, והחיבור הפיזי לעוצמה החומרית ולאנרגיה.
כשבגין חתם על מסירת סיני, הוא פעל כמי שמבקש לשמור על הפנים תוך כריתת הטורסו כולו. אולם ראש ללא גוף אינו יכול לחיות. הוא הופך לחנוק, לחוץ, פגיע וחסר עומק נשימה – כפי שמדינת ישראל חשה על בשרה מאז ועד היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה