במשך עשרות שנים הוגדרה הטלטלה של אוקטובר 1973 דרך מונחים סטריליים ומדעיים-לכאורה: "כשל התרעתי", "הקונספציה", "פערים איסופיים" ו"הטיות קוגניטיביות". ספריית המחקר הענפה נוטה להתייחס למודיעין כאל מחשב-על ארגוני שהזין נתונים שגויים ופלט תוצאה מוטעית. אולם מי שהילך במסדרונות הפיקוד, נשם את האוויר בקומה השנייה של אמ״ן ועמד מטרים ספורים ממעצבי ההערכה הלאומית, יודע את האמת הבסיסית: ההיסטוריה אינה נעה מכוחם של מושגים מופשטים – הכל אישי.
המחדל של 1973 לא נולד בחלל ריק של תיאוריות; הוא צמח בתוך חדרים צפופים, מתוך מבנה אישיותי של קצינים בכירים, מתוך מאבקי יוקרה וסמכות, ומעל לכל – מתוך הצורך האנושי העז להגן על מעמד מקצועי, על אגו ועל שרידות אישית מול מציאות מתנפצת.
1. מלכודת המומחיות והחצר הסגורה בענף מצרים
ענף 6 במחלקת המחקר של אמ״ן (הענף המצרי) נחשב לקודש הקודשים של המודיעין הישראלי. הוא ריכז את מירב היוקרה, התקציבים וההשפעה הישירה על שולחן הרמטכ״ל ושר הביטחון. אך במקום מעבדה מחקרית פתוחה לביקורת ולספקנות, האקלים הארגוני בענף התאפיין בהיררכיה נוקשה ובביטחון עצמי מופרז של מובילי ההערכה המדינית והאסטרטגית.
צמרת הענף גיבשה את "הקונספציה" הנוקשה: מצרים לא תצא למלחמה כוללת ללא מטוסי תקיפה ארוכי טווח שיפגעו בבסיסי חיל האוויר, וללא טילי קרקע-קרקע שירתיעו את העורף הישראלי. אלא שהנוסחה הזו הפכה במהירות מתיאוריית עבודה לשריון פסיכולוגי חסין ספקות.
ההיכרות המעמיקה של בכירי המחקר עם מצרים – שליטתם בשפה, ברקע התרבותי ובניואנסים הפוליטיים – יצרה מלכודת קלאסית של "היבריס של מומחיות". התחושה שהם "מבינים את המנטליות טוב מכולם" הובילה לכך שבשיחות המסדרון ובתדרוכים השוטפים, עובדות גולמיות נבחנו לא על פי משקלן הראייתי, אלא על פי מידת התאמתן לתזה הקיימת.
קציני איסוף, חוקרים זוטרים או אנשי מודיעין האזנה שהצביעו על סימנים מעידים חריגים – תנועות גישור, תרגילים רחבי היקף, פריצת סוללות עפר בתעלה ופינוי משפחות הדיפלומטים הסובייטים – נתקלו לא פעם בתנועת יד מבטלת ובמשפט השגור: "אתם לא מבינים את התמונה הכוללת; המצרים לא יעזו". במקום דיון פתוח, נוצר מנגנון של חסימת עמדות סותרות, שבו סמכות מקצועית שימשה מחסום מפני הטלת ספק.
2. הדלת הנעולה מול המציאות: פרשת המיראז'ים כמשל
המבחן הפסיכולוגי הברור ביותר של אדם השבוי בקונספציה אינו היעדר מידע, אלא האופן שבו הוא מגיב כאשר המציאות מציבה בפניו נתונים הסותרים חזיתית את הנחות היסוד שלו.
דוגמה מובהקת לכך בזירה הדרומית הייתה סוגיית מטוסי המיראז' הצרפתיים שהועברו מלוב למצרים ב-1973. על פי עמודי התווך של הקונספציה, היעדר מטוסי תקיפה מתקדמים היה המחסום העיקרי שמנע מסאדאת לפתוח באש. והנה, המיראז'ים הגיעו לשטח, טייסים מצרים החלו להתאמן עליהם, וסימן ההתראה המרכזי עמד במבחן המציאות.
במקום לעצור ולבחון האם הנחת המוצא קרסה, נכנס לפעולה מנגנון הגנה אנושי מוכר של דיסוננס קוגניטיבי:
הוטלו ספקות באמינות המידע המודיעיני שהגיע מהשטח.
נטען כי המטוסים אינם ברמת כשירות מבצעית מספקת.
המהלך כולו פורש כ"צעד פוליטי והצהרתי בלבד" מצידו של מועמר קדאפי.
ההסברים הללו לא צמחו מתוך ניתוח ראייתי קפדני, אלא מתוך דחף פסיכולוגי לשמר את שלמות התיאוריה. עבור מי שביסס את יוקרתו ומעמדו המקצועי על הקביעה שמצרים אינה מסוגלת לצאת למלחמה, הודאה במשמעות המיראז'ים פירושה היה סדק עמוק באוטוריטה המקצועית שרכש לאורך שנים.
3. מנגנון ההישרדות: מהתרסקות המחדל לקילומטר ה-101
בצהרי ה-6 באוקטובר 1973, כאשר התותחים הרעימו וגלי השריון המצרי חצו את התעלה, נשבר לא רק קו המעוזים בסיני; מעמדם המקצועי של מעצבי ההערכה הלאומית ספג מהלומה אנושה. ההכרה בכך שהערכת "הסבירות הנמוכה" גבתה מחיר דמים כבד יצרה שבר פנימי עמוק.
אולם כאן התגלה השלב הבא בפסיכולוגיה של המערכת: אינסטינקט ההישרדות המקצועית בעת משבר.
במצבים שבהם מערכת שלמה עומדת בפני ביקורת ציבורית וועדות חקירה, דמויות בעלות כישורים ייחודיים מחפשות באופן טבעי מרחב פעולה חדש. קציני הערכה בכירים מהענף, שהחזיקו בשליטה מלאה בשפה הערבית, בהיכרות אישית עם הזירה ובקשרים מערכתיים, מצאו את עצמם עד מהרה משתלבים במשלחות הצבאיות למשא ומתן – ובמיוחד בשיחות הקילומטר ה-101.
בתוך אוהל השיחות מול מפקדי הצבא המצרי, התרחש מעבר מהיר: ממעמד של גורמים הנתונים תחת צילו הכבד של הכשל המודיעיני, לתפקיד של אנשי מקצוע חיוניים המתרגמים, מייעצים ומנסחים את הסדרי הפסקת האש והפרדת הכוחות.
ברמה הסוציולוגית וההיסטורית, מדובר בדפוס מובהק: מי שלוקח חלק בעיצוב ההסדרים שלאחר המלחמה, זוכה להשפיע במידה רבה על האופן שבו תיכתב ההיסטוריה ועל האופן שבו ייזכר חלקו בשעות שקדמו לה.
4. כשהאישי מנצח את המערכתי
ההתמקדות ברובד האישי אינה מתעלמת מתהליכים מדיניים רחבים, אלא מאירה את הגורם האנושי שמניע אותם בפועל:
אנואר סאדאת: פעל מתוך מניע אישי עמוק לשקם את כבודו העצמי שנרמס מול מורשתו של נאצר, והבין שדי בהישג צבאי מוגבל כדי לקנות מעמד היסטורי.
חוסני מובארכ: מינף מטס פתיחה בודד של חיל האוויר המצרי לכדי מיתוס גבורה אישי, שעליו ביצר שלטון יחיד של שלושה עשורים.
בצד הישראלי: הדינמיקה הבין-אישית במסדרונות המחקר הוכיחה כי ביטחון עצמי מופרז, קושי בהכלת ספקות ואינסטינקט של שמירה על יוקרה מקצועית מסוגלים לעוור מערכת שלמה ולהדוף התראות מפורשות.
מלחמת יום הכיפורים לא הייתה תקלה מכנית במערך איסוף הנתונים. היא הייתה שיעור נוקב בטבע האדם: כיצד אגו מקצועי עלול להאפיל על המציאות בשטח, וכיצד מנגנוני הישרדות של יחידים מעצבים, בסופו של דבר, את גורלן של אומות שלמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה