רקע והסבר:
החיבור בין הגאופוליטיקה לפסיכולוגיה המרחבית מציג תובנה יסודית: תנועה לאומית שאין לה דימוי גוף שלם של מולדתה נדונה לנהל נסיגה מתמדת.
- הכשל המכונן של הציונות: הרצל, ויצמן ובן-גוריון פעלו מתוך פרגמטיזם פוליטי שאימץ גבולות שרירותיים (תוכניות חלוקה, קווי שביתת נשק קולוניאליים). בהיעדר תפיסת "מפת דמות האדם" – שבה הארץ מהירדן לים היא הראש והפנים, וחצי האי סיני הוא הטורסו והריאות – התנועה הציונית מעולם לא גיבשה שלמות אורגנית בתודעת העם.
- האשליה של בגין ב-1979: מנחם בגין נפל למלכודת הזו בדיוק כשטען שסיני "אינה ארץ אבות". מתוך רצון אישי בלגיטימציה של איש שלום, הוא כרת את הטורסו (העומק, האנרגיה, מרחב הנשימה שבו חושלה האומה במתן תורה) במחשבה שיציל בכך את הפנים (יהודה, שומרון וירושלים).
- ההשלכה להווה ("מהנהר עד הים"): ברגע שישראל ויתרה על הגוף המרחבי וצמצמה את עצמה לרצועה הצרה שבין הירדן לים, היא מיקדה את כל הלחץ על ה"פנים". האויב זיהה את הוויתור כחולשה מהותית, והפך את השטח שנותר למטרה בלעדית תחת הסיסמה "From the River to the Sea" – סיסמה שכבשה את השמאל הפוסט-מודרני באירופה וממחישה את מחיר קטיעת האיברים הלאומית.
ישנו קשר ישיר, עמוק והרסני בין חוסר היכולת של התנועה הציונית להגדיר את גבולותיה מראשית ימיה, לבין המראות שאנו רואים כיום ברחובות פריז, לונדון וניו יורק, שבהם המוני מפגינים של "הברית האדומה-ירוקה" צועקים בקול אחד: "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית".
ההיסטוריוגרפיה נוטה להסביר את המאבק הזה דרך מושגים פוליטיים יבשים: "זכויות לאומיות", "כיבוש", "מאזן כוחות" ו"משפט בינלאומי". אך האמת המרה נעוצה ברובד עמוק בהרבה – בפסיכולוגיה של המרחב. תנועה לאומית שאינה מחזיקה בדימוי שלם ואורגני של מולדתה, נדונה לקטוע את איבריה במו ידיה עד שהיא נדחקת אל פי התהום.
1. החטא הקדמון: ציונות ללא דימוי גוף שלם
מראשית ימיה, לקתה הציונות הפוליטית בתסביך מרחבי כרוני: היעדר מפה.
בניגוד לעמים אחרים שמולדתם מעוגנת בתבנית גאוגרפית בלתי ניתנת לערעור, התנועה הציונית התנהלה מתוך אמביוולנטיות מתמדת. תיאודור הרצל חיפש מקלט מדיני (אפילו באוגנדה או באל-עריש), חיים ויצמן ניהל משא ומתן על בסיס קווים אימפריאליים בריטיים, ודוד בן-גוריון סירב במכוון לציין את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות ב-1948.
הפרגמטיזם הזה, שנחשב בשעתו לחוכמה טקטית, יצר נזק תודעתי ארוך טווח: העם היהודי שב לארצו מבלי שהוטמעה בנפשו מפת דמות האדם של ארץ הקודש.
בתבנית השלמה של המרחב:
- הארץ מהירדן ועד הים היא הראש והפנים: מוקד התודעה, הרוח, הנבואה, החושים והזהות; ירושלים, חברון, שכם, הגליל והחוף.
- חצי האי סיני הוא הטורסו: בית החזה, הריאות, עמוד השדרה והעוגן הפיזי; מרחב הנשימה והעומק האסטרטגי שבו התגבשה האומה במעמד הר סיני ונדודי המדבר, ושבו טמונים עושר אנרגטי ושליטה במצרי הים.
הציונות הקלאסית, שצמחה ברובה על ברכי תפיסות חילוניות-אירופיות, לא הכירה באנטומיה המיסטית והגאופוליטית הזו. היא ראתה בקרקע "שטח נדל"ני" הניתן לחלוקה, למיקוח ולנסיגות חוזרות ונשנות על פי קווים קולוניאליים מלאכותיים (כמו קו רפיח-טאבה מ-1906). חוסר ההבנה שאי אפשר להפריד ראש מגוף גבה מחיר אסטרטגי שאין לו כפרה.
2. מנחם בגין ומצעד האיוולת: קטיעת הטורסו להצלת הפנים
הכשל המרחבי הזה התפוצץ במלוא עוצמתו ב-1979, תחת הנהגתו של מנחם בגין.
בגין, שעלה לשלטון כשהוא נושא צלקת פסיכולוגית כבדה של עשרות שנות נידוי פוליטי כמחתרתן וכ"פשיסט", היה נחוש לקנות את מקומו בהיסטוריה כמדינאי דגול, כאיש שלום וכחתן פרס נובל. מולו ניצב אנואר סאדאת – שחקן תיאטרלי מבריק, שהבין היטב את נקודת התורפה הישראלית.
כדי להכשיר את הנסיגה המוחלטת, אימץ בגין את הטיעון הפסאודו-הלכתי המופרך: "סיני אינה ארץ אבות".
זו הייתה איוולת שאין שנייה לה. לטעון שסיני זרה לעם ישראל פירושו להתכחש למקום שבו ניתנה התורה, שבו הפכו שבטי עבדים לעם חופשי, ושבו נחרתו עשרת הדיברות. בגין האמין באשליה הפאוסטית: נכרות את ה"טורסו" (נוותר על 100% מחצי האי סיני, נחריב את חבל ימית ונוותר על שדות הנפט של "עלמה"), וכך "נציל" את ה"פנים" (נבטיח את שליטתנו ביהודה ושומרון דרך תוכנית האוטונומיה).
התוצאה הייתה קטסטרופה אסטרטגית:
- הטלת מום באורגניזם השלם: ישראל כרתה מעצמה את הריאות והעומק הגאוגרפי, והפכה לרצועה צרה, לחוצה וחסרת עומק נשימה.
- תקדים עקירת היישובים: הריסת ימית קיבעה את התפיסה שההתיישבות הציונית היא הפיכה וזמנית.
- הפרדיגמה של "עד הגרגיר האחרון": בגין אותת לעולם הערבי ולמערב שעמידה עיקשת סוחטת מישראל נסיגה טוטאלית לגבולות 1967.
3. מחיקת הגוף ולידת הסיסמה: "מהים עד הנהר"
ברגע שישראל השליכה מעליה את הטורסו המרחבי והתכנסה אל גבולות הפנים הצרים, היא גזרה על עצמה מלחמת התשה תמידית.
האויב הערבי, שניחן בחושים היסטוריים חדים, הבין מיד את המשמעות: ישראל ויתרה על המרחב; כעת ניתן למחוק גם את הראש.
כאן בדיוק נולדה העוצמה של הסיסמה "פלסטין מהנהר ועד הים" (Min an-nahr ila al-bahr).
כאשר שטח המחלוקת צומצם אך ורק לרצועה שבין הירדן לים, הפך כל המרחב הישראלי – מתל אביב וירושלים ועד עכו ושדרות – לחבילה אחת הנתונה לערעור קיומי. במקום שישראל תאיים בעומק המדברי של סיני ותשלוט במעברי המים, היא הפכה את הפנים של עצמה לזירת הקרב היחידה.
המנהיגות הפלסטינית, מארפאת ועד חמאס, הבינה את מה שבגין סירב לקלוט: מי שמוותר על גופו תמורת שקט רגעי, ימצא את האויב מציב סימן שאלה על עצם קיומו של הראש.
4. החיבור הגלובלי: כשהשמאל המערבי מאמץ את החנק המרחבי
ההשלכות של אותו ויתור ב-1979 הדהדו בעוצמה היישר אל תוך הדיאלוג האירופי-ערבי של פוסט-1973. אירופה, שנכנעה לסחיטת חרם הנפט הערבי בעקבות שיחות הקילומטר ה-101, אימצה את הנרטיב לפיו ישראל היא גורם מפריע שחייב להתכנס לקווי 67'.
וכך נסגר המעגל עם עליית "הברית האדומה-ירוקה" כיום:
- המהגרים מארצות האסלאם, שגדלו על מיתוס הניצחון המצרי ועל תחושת הנסיגה הישראלית המתמשכת;
- יחד עם השמאל הרדיקלי המערבי, שאימץ את התפיסה הפוסט-קולוניאלית;
צועדים כיום בבירות אירופה ודורשים את השמדת ישראל תחת אותה סיסמה מרחבית: "מהנהר עד הים". הם מנצלים את העובדה שישראל עצמה התפרקה מהתבנית המרחבית המקורית שלה, ומבקשים לבצע את השלב הסופי: עריפת הראש לאחר שהגוף כבר נכרת.
סיכום: שחרור מהתסביך המרחבי
אי אפשר להבין את מחדלי הביטחון של ישראל – מ-1973 ועד שמחת תורה 2023 – במנותק מן העיוורון המרחבי. מנהיגים שפעלו מתוך אינטרס אישי, רצון בלגיטימציה רגעית וחוסר הבנה גאוגרפית-רוחנית, כלאו את המדינה בתוך מלכודת חנק צרה שבה כל שעל אדמה הופך לאיום קיומי.
התיקון מתחיל בתודעה:
יש להשתחרר מן המפות הקולוניאליות השרירותיות ולהכיר במציאות האורגנית של ארץ הקודש. הפנים אינן יכולות לחיות בלי הטורסו. עם ישראל לא יוכל להבטיח את עתידו בין הירדן לים כל עוד הוא תופס את עצמו כגוף קטוע איברים. רק הבנה עמוקה של השלמות המרחבית תאפשר לישראל להדוף את קריאות ההשמדה של "מהנהר עד הים" ולהציב חזון לאומי מוצק שאינו מתנצל על קיומו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה