פיקלר

מחנה העבודה היה לפני המלחמה בית החרושת לפורנירים של משפחת הילר.
הגרמנים לקחו אותו ועשו ממנו בית חרושת ענק ליצור ארגזי תחמושת ואלונקות.

עבדנו שם שנתייים בעבודות כפיה.

אבא שלי קיבל עבודה בנגריה, בעבודות-יד.
הוא יצר רהיטים יחד עם עוד יהודים מבוגרים.

אני עבדתי בבית החרושת, במכונות.
הפעלתי מכונה להקצעת קורות.

מנהל המחנה, פיקלר, היה גרמני כבן שישים.
הוא היה בן אדם טוב.
הוא דאג לנו לחימום, לבגדים, ולמטבח.

היתה לו אישה נחמדה, גברת שאהבו אותה.
היתה לו גם מזכירה מהגסטאפו.
צעירה יפה, נמוכה ושמנמונת, בשם לוץ.

היא נעשתה המאהבת שלו.
אחרי המלחמה הם התחתנו.
נולד להם ילד.

אחרי המלחמה נסעו שלושה אנשים,
גיסי מאכס, משה כחול, ואחיה של רבקה לאה קופ,
לחפש את לוץ בגרמניה.

הם הלכו לבית של פיקלר ואמרו לו:
''אנחנו רוצים את לוץ''.
הם איימו: ''אם לא תגיד איפה היא, נחתוך לך את הלשון''.

פיקלר גילה את המחבוא שלה.
הם הלכו לשם עם משטרה אמריקנית, ועצרו אותה.

פיקלר היה אדם רב השפעה.
הוא השתמש במוניטין שלו,
ושחררו אותה.

חדשים אחדים אחר כך,
הוא לקה בהתקף לב ונפטר.
גם הסוף שלו בא בגלל לוץ.