בימאיות יהודיות-אמריקאיות חלוצות בהוליווד - איילין מאי

ההיסטוריה של תרומת הנשים היהודיות לתעשיית הקולנוע ההוליוודי הייתה של התקדמות הדרגתית לקראת רמות גבוהות יותר של השתתפות. במשך רוב ההיסטוריה של הוליווד, הנטייה הדומיננטית היתה להשיג דימוי אוניברסלי שלא גילה שום עקבות של מורשת אתנית. מגמה זו נמשכה עד שנות ה-1960 והשפיעה על כל הקבוצות האתניות. מאז שנות ה-1960 סרטי הוליווד שיקפו רמה גבוהה יותר של גיוון אתני, והזהות האתנית של היוצרים בתעשית הסרטים הפכה, במקביל, גם היא להיות ברורה יותר. נשים יהודיות עבדו תמיד מאחורי הקלעים, לרוב כתסריטאיות. בשנות ה-1960 הם התחילו לפנות גם לבימוי והפקה. נשים יהודיות רבות קיבלו גישה לתפקידים אלה בזכות הקשרים שלהם עם גברים יהודים בתעשייה. עדות מוקדמת לדפוס זה היא המספר הרב של צוותי זוגות יהודיים, שעבדו כתסריטאים במהלך שנות הארבעים והחמישים. 

איליין מאי פרצה מחסומים בפני נשים בתעשית הבידור האמריקנית, תחילה כמחצית מצמד הקומיקאים ''ניקולס ומאי'', ולאחר מכן כאחת הנשים הבודדות בהוליווד שהיו תסריטאיות ובמאיות. מאי היא בתו של כוכב התיאטרון והבמאי היידי, ג'ק ברלין, והופעת הבכורה שלה היתה בגיל שלוש. בתחילת שנות החמישים הצטרפה לקבוצת שחקנים שבה פגשה את מייק ניקולס, לימים במאי הקולנוע מהולל שביים, בין היתר, את הסרט ''הבוגר''. בשנים 1960-1961 ביצע הצמד ערב אימפרוביזציה מבריק. לאחר הפסקת הפעילות המשותפת, מאי המשיכה לשחק בסרטים, והתחילה גם לכתוב תסריטים ולביים. 

ב -1969 כתבה וביימה מאי הצגת קומדיה של מערכה אחת, Adaptation, שהיתה להיט באוף-ברודווי, וגם זכתה בפרס Drama Desk Award. התסריט הראשון שלה היה Such Good Friends [שנת 1971], אבל היא היתה בלתי מרוצה מההפקה, והסרט שוחרר תחת שם בדוי. מתוסכלת מהשינויים שאולפני הוליווד כפו לעיתים קרובות על תסריטאים, מאי החליטה כי היא תשלוט יצירתית יותר בתור תסריטאית-במאית. 

עבור הסרט הבא שלה,  A New Leaf  [שנת 1971], היא לא רק כתב את התסריט וביימה, אלא גם שיחקה את התפקיד הראשי, של אישה שלומיאלית עשירה שמצליחה לשנות אופי של מחזר שהתאהב בכספה. למרות מעורבותה הרב-גונית בפרויקט, מאי התנגשה עם חברת ההפקה כשערכה את הסרט. היא תבעה את האולפן והתכחשה בפומבי לסרט, למרות שהוא נחשב להצלחה אמנותית וכספית.

בשנת 1972, ביימה מאי את הסרט השני שלה,  [שנת 1972] The Heartbreak Kid, עם תסריט של ניל סיימון. הליהוק כלל בתפקיד מרכזי את בתה, ג'ני ברלין, כנסיכה אמריקאית יהודייה סטריאוטיפית, שבעלה זונח אותה בירח הדבש למען חברה לא יהודייה, ששיחקה סיביל שפרד. הסרט היה אחד הסרטים המהוללים ביותר של מאי, וברלין זכתה בפרס האוסקר כשחקנית המשנה הטובה ביותר.

למרות שמספר הנשים היהודיות היוצרות בהוליווד גדל בשנות ה-1960 ובשנות ה-1970, מספר הסרטים שעסקו בנושאים יהודיים נותר קטן מאד, לעומת סרטים אפרו-אמריקאים לדוגמא. את החלל שנוצר מילא העיסוק בסטריאוטיפים יהודיים, וביניהם דמות ''הנסיכה היהודית-אמריקנית''. איילין מאי שיחקה את  הדמות עוד כקומיקאית, והיא המשיכה להציג אותה גם ב- The Heartbreak Kid. 

הפרויקט הבא של מאי כבמאית ותסריטאית היה Mikey and Nicky [שנת 1976], שחקר את דמויותיהם וידידותם השבריריים של שני פושעים קטנים, שגולמו על ידי פיטר פאלק וג'ון קאסאבטס.

דרמת הפשע הקודרת והפיוטית סבלה מחריגות תקציב גבוהות ואי עמידה בלוח הזמנים. מאי פוטרה בסופו של דבר על ידי האולפן אשר מימן את הסרט, אך הצליחה לקבל את תפקיד הבימוי מחדש, לאחר שהסתירה שני סלילי צילומים עד שהאולפן נכנע. כישלונה של הסרט בקופות פגם בקריירה שלה בהוליווד והיא לא ביימה שוב במשך עשור.

במהלך השנים הבאות, מאי עבדה כתסריטאית עם ווארן ביטי ב- Heaven Can Wait [שנת 1978], שעבורו זכו במועמדות לאוסקר, ותרמה גם לתסריטים של סרטים בולטים נוספים אחדים. בשנת 1987 חזרה לביים, יחד עם וורן ביטי,  את Ishtar [שנת 1987], עם ביטי ודסטין הופמן ככותבי שירים וזמרים לא כישרוניים, שהוזמנו להופיע במועדון לילה במרוקו, ומוצאים את עצמם במשחק ריגול מזרח תיכוני. הסרט, שזכה לפרסום רב, סבל מכמה עיכובים עד להפצתו, ולא היה הצלחה ביקורתית או כספית.

מאי לא ביימה סרט נוסף במשך 29 שנים, עד לסרט התיעודי בטלוויזיה עם מייק ניקולס: American Masters [שנת 2016].

למרות שמאי היתה פורצת דרך כבמאית, ובמשך שנים אחדות היא היתה מהנשים המעטות שבהוליווד הסכימו להעסיק כבמאית, היא דחתה את הרעיון כי היותה אישה עיצבה את גישתה  לעשיית סרטים: "הבימוי הוא דרך להביט במשהו ואז לתקשר אותו", אמרה בשנת 1972." זה יהיה נורא לחשוב שאחד המינים לקח את התסריט והעביר אותו, בכל דרך שהיא, לכל נקודת מבט אחרת מזו של הסופר.'' 

כבמאית, השתמשה מאי בניסיון האישי שלה כקומיקאית מאלתרת, ופיתחה סגנון קולנוע מאולתר. היא העדיפה לתת לשחקנים מרחב מרבי, ולעתים קרובות צילמה את אותו קטע פעמים רבות, כדי לאפשר להם לנסות גישות שונות. היא הביאה למסך את כישורי האימפרוביזציה שלה, ועודדה שחקנים לאלתר מספר רב של פעמים, עד לתוצאה הרצויה.