בכנס חיפה למנהיגות, בפאנל ''מנהיגות בחינוך'', חתן פרס נובל פרופסור דן שכטמן נשא דברי פתיחה. הוא מזועזע מהרמה הירודה של המורים/ות בישראל. לדבריו, כל בחורה שמעונינת בכך, כמעט בלי כל קשר להשכלתה, מסוגלת להתקבל למכללה לחינוך, וגם לסיים אותה בתואר ''מורה''. זאת בניגוד למקובל במדינות אחרות במערב, שבהן בוחרים מועמדים משובחים למשרת ההוראה. לדבריו, ידע נרחב, אנציקלופדי, הוא זה בלבד שמאפשר לבעל הנפש החוקרת לזהות את המוזר והשונה, ולהפוך אותו לתגלית.
בארץ יש כ-50 מכללות לחינוך במגזר היהודי, מתוכן כמחצית במגזר החרדי. הרבנים אוסרים על לימודי ליבה לתלמידים. באירן אומרים האייטלות לתלמידים ללמוד הנדסה. לכן על כל מהנדס ישראלי יש 20 איראנים.
בישראל מוציאים מיליארדים מיותרים על ביטחון, על חשבון השקעה במורים טובים.
המשמעת בבתי הספר בישראל ירודה, והאוירה הגרועה מתחילה בבית. תנאי להוראה מוצלחת הוא אקלים חינוכי טוב, שעליו אחראית ההנהלה.
במבחנים בינלאומיים משווים אנחנו נמצאים בתחתית הסולם. צריך להשקיע במחונננים, אך משקיעים בשכבות הנמוכות. הגאונות היא משאב הטבע החשוב ביותר שיש לנו.
שכטמן מלמד יזמות טכנולוגית מאות סטודנטים בטכניון, למרות שהוא מדען, כי זה חשוב למדינה. לצורך זאת צריך ללמד מדע החל מגן הילדים, ולהקים מערכת חינוך מבוססת מדע. המפתח להצלחה הוא מיון נכון במערכת הכשרת המורים.
יש מורים טובים, ויש רעים. אסור שזה יקרה.
באופן אישי, הזכרונות שלי ממערכת החינוך הם גרועים. בגן החובה היו ילדים רבים מאד, ולא עשיתי שם בפעילות יזומה. אני זוכר את עצמי כגוש בשר שנע מתחת לרדאר, כשמידי פעם מבליחים צבעים של גננת שעוסקת ביצירה עם ילדים אחרים. לבית הספר היסודי הגעתי בתקופת גלי העליה הגדולים של ראשית שנות ה-1960, ולא היו מקומות בכיתות בשעות הבוקר. לכן העברתי את השנתיים הראשונות במשמרת שניה. הלימודים התחילו בשעה 1200, ונמשכו כשלוש שעות באופן רשמי. למעשה, לא היו מורים כמעט לאיוש בשעות אלה, ורוב הזמן היינו בכיתות לבד או שיחקנו בחצר. בכיתות ג'-ד' כבר היו כיתות פנויות בשעות הבוקר, אך עדיין לא היו מורים, והמשכתי בשגרה שהתרגלתי אליה. בכיתה ה' התחילה מערכת שעות מסודרת, עם מורים לכל שעה ולכל מקצוע. נכנסתי להלם. הכרתי את עצמי בתור ילד כשרוני, וכעת לא ידעתי כלום. בכיתה ו' היה הסיפור דומה. בכיתה ז' העבירו אותי, ועוד תלמידים אחדים שנחשבו לבעלי רמה גבוהה בכיתה, לבית ספר תיכון שש שנתי. גררתי את עצמי משנה לשנה, עד שבכיתה י' הצלחתי לישר את עצמי עם הרמה הממוצעת. אלא שעד אז התפתחה בי כבר חשיבה חתרנית, שפסלה את התכנים שלמדתי לטובת מה שנראה היה לי חשוב יותר, ובראש ובראשונה נושא השואה, שהיה מודחק אז. היו נושאים ורעיונות נוספים שמצאתי בהם מפלט ברוחי. הם היו במצב גולמי, אך לא הירפו. ביניהם היו שלוש חלומות: להיות סופר, נגר, וטייס. הגשמתי כמבוגר את שלושת החלומות.
אני סבור שלא הייתי מצליח להגשים אף אחד מחלומות אלה אם הייתי חלק ממערכת החינוך הרגילה. לכן אני מוצא היגיון מסוים, בניגוד לדני שכטמן, במערכת החינוך האנרכיסטית למחצה שאותה הוא תיאר.
את התפישה החינוכית החצי-אנרכיסטית פיתח פילוסוף המדע והחינוך גסטון בשלרד, שמתואר על ידי מתעדיו כ''אינטלקטואל חתרני''. כפילוסוף של המדע הוא מדגיש את חשיבות המשברים בהתפתחות המדע. המפתח לחינוך הוא הפנומנולוגיה, השליטה במילים וההבנה של משמעות כל מילה שנאמרת, שהיא מיומנות שאינה קשורה לרמת ההשכלה, אלא להיפך.
לפני חדשים אחדים התפרסמה בביביסי כתבה מרעישת עולמות אודות ידידתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני. היא היתה פנומנולוגית פולנית, אשר כתבה איתו את משנתו הפילוסופית, שהפכה לימים לתורה על פיה התנהל הותיקן בתקופתו הלכה למעשה. המשנה מבוססת, ואפשר לומר אף לקוחה, מתוך תורתו של גסטון בשלרד, שלא היה דתי אך הרוח האלוקית מפעמת מתחת לכתביו.
אני מורה אקדמאי בהשכלתי, בתחום מדעי החברה. בחרתי בהוראה למרות שעל פי מבחני ההתאמה המקצועית התאים לי מקצוע טכני. בחרתי בהוראה כאנטי-יעוד. ידעתי שחוויות בית הספר השפיעו עלי מאד, והבנתי שכדי לפרק ולהרכיב את עצמי מחדש כמו שחפצתי, כדאי לי להכיר היטב את קרבי המערכת.
אבי נולד בגוסטינין, ממש במרכז פולין, כבן למשפחת רבנים. אימו נפטרה בצעירותה, אביו התחתן בשניה, ואחותו גידלה אותו. רבי יחיאל מאיר לימד שם תלמידים לפשט מידרש להמונים. הסופר שלום אש כתב בהשראת דמותו את הרומן ''בעל התהילים''.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה