בית חולים
יום אחד חלתה אימי, ולקחו אותה לבית החולים.
כל הזמן היא היתה עם חוה ואיתי.
אבל לאחר שחלתה היה עלי להתאמץ מאד כדי לראות אותה.
זה היה משהו בלתי אפשרי כמעט.
בית החולים היה רחוק, והיה צריך אישור מיוחד כדי ללכת אליו.
אך עבורי שום דבר לא היה קשה.
תמיד השגתי מה שרציתי, והשתדלתי לבקר אותה מידי יום.
הייתי מבשלת לה גם אוכל מיוחד.
לבית החולים הייתי באה השכם בבוקר, בזמן היציאה לעבודה.
כאשר צעדנו לכיוון השער באושוויץ.
הייתי קופצת לבקר את אימא בזמן שהיינו עוברים לידו,
וחוזרת ברגע האחרון.
יום אחד נחרץ גורלי.
התחמקתי אל בית החולים עם מעט אוכל לאימי.
בינתיים הזונדר קומנדו יצאו כולם.
סגרו אחריהם את השער, ונשארתי בין גדרות אושוויץ.
חזרת לבלוק. הקאפוס, אצלנו הן היו כולן יהודיות, ראו אותי מיד,
ושאלו: ''למה לא הלכת לעבודה?!''
התחננתי אליהן בבכי שלא יעשו לי כלום. אמרתי שאחותי הלכה לעבודה, ושאני עובדת חרוצה.
לא עזר הבכי, ולא שום דבר אחר. הן היכו אותי.
הן הפטירו בזלזול:
''את לא נשארת פה. את הולכת מכאן לטרנספורט.''
'טרנספורט' היה אצלנו הכינוי המר,
לקבוצת אנשים מקרב העובדים שנשלחה להישרף בקרמטוריום.
זה היה החוק מספר אחד באושוויץ-בירקנאו.
מי שנשאר אפילו יום אחד בתוך המחנה ולא יצא לעבודה, מכל סיבה שהיא,
הוגדר אוטומטית כמקרה אבוד.
אדם כזה נשלח מיד לסידורים, שהיו הכנות על מנת לצרף אותו לטרנספורט הקרוב.
קרמטוריום
צרפו אותי לטרנספורט שנשלח מבית החולים לקרמטוריום.
צעדנו לעבר תאי הגאזים.
הייתי בהלם מוחלט. לא תיארתי לעצמי שישלחו אותי לשם,
רק בגלל יום אחד שלא הלכתי לעבודה.
נהיה לי חושך בעיניים.
חרדות ומחשבות איומות חלפו בי:
''איפה אני? מה עשיתי?
מה? ישרפו אותי? אמא וחוה לא ידעו!''
התקרבנו לסוף בדרך לשמים, ההימל שטראסה.
לפתע ראיתי בחורה אחת מהבלוק שלי, עומדת מרחוק וצופה בנו.
חשבתי, מנותקת מכל האנשים שעמדו יחד עימי:
''איך זה שהיא בחוץ ואני בפנים? זה לא יכול להיות! אני חייבת לברוח!''
הנאצים הכניסו לתא הגזים את הקבוצה שעמדה לפנינו.
הם סגרו את הדלת, אך החליטו ברגע האחרון להכניס עוד קורבנות.
הם פתחו שוב אותה, מעט, כדי להכניס אותם.
הפעולה דרשה את כל תשומת ליבם, והם לא הסתכלו על מה שקורה.
באינסטינקט מיידי יצאתי במהירות הצידה, ונמלטתי.
רצתי כמו מטורפת, בלי לדעת לאן.
היה לי מזל שלא תפשו אותי, כי המרחק לבלוקים היה רב מאד.
אני יחידה ממיליון שברחה מהקרמטוריום.
יום אחד חלתה אימי, ולקחו אותה לבית החולים.
כל הזמן היא היתה עם חוה ואיתי.
אבל לאחר שחלתה היה עלי להתאמץ מאד כדי לראות אותה.
זה היה משהו בלתי אפשרי כמעט.
בית החולים היה רחוק, והיה צריך אישור מיוחד כדי ללכת אליו.
אך עבורי שום דבר לא היה קשה.
תמיד השגתי מה שרציתי, והשתדלתי לבקר אותה מידי יום.
הייתי מבשלת לה גם אוכל מיוחד.
לבית החולים הייתי באה השכם בבוקר, בזמן היציאה לעבודה.
כאשר צעדנו לכיוון השער באושוויץ.
הייתי קופצת לבקר את אימא בזמן שהיינו עוברים לידו,
וחוזרת ברגע האחרון.
יום אחד נחרץ גורלי.
התחמקתי אל בית החולים עם מעט אוכל לאימי.
בינתיים הזונדר קומנדו יצאו כולם.
סגרו אחריהם את השער, ונשארתי בין גדרות אושוויץ.
חזרת לבלוק. הקאפוס, אצלנו הן היו כולן יהודיות, ראו אותי מיד,
ושאלו: ''למה לא הלכת לעבודה?!''
התחננתי אליהן בבכי שלא יעשו לי כלום. אמרתי שאחותי הלכה לעבודה, ושאני עובדת חרוצה.
לא עזר הבכי, ולא שום דבר אחר. הן היכו אותי.
הן הפטירו בזלזול:
''את לא נשארת פה. את הולכת מכאן לטרנספורט.''
'טרנספורט' היה אצלנו הכינוי המר,
לקבוצת אנשים מקרב העובדים שנשלחה להישרף בקרמטוריום.
זה היה החוק מספר אחד באושוויץ-בירקנאו.
מי שנשאר אפילו יום אחד בתוך המחנה ולא יצא לעבודה, מכל סיבה שהיא,
הוגדר אוטומטית כמקרה אבוד.
אדם כזה נשלח מיד לסידורים, שהיו הכנות על מנת לצרף אותו לטרנספורט הקרוב.
קרמטוריום
צרפו אותי לטרנספורט שנשלח מבית החולים לקרמטוריום.
צעדנו לעבר תאי הגאזים.
הייתי בהלם מוחלט. לא תיארתי לעצמי שישלחו אותי לשם,
רק בגלל יום אחד שלא הלכתי לעבודה.
נהיה לי חושך בעיניים.
חרדות ומחשבות איומות חלפו בי:
''איפה אני? מה עשיתי?
מה? ישרפו אותי? אמא וחוה לא ידעו!''
התקרבנו לסוף בדרך לשמים, ההימל שטראסה.
לפתע ראיתי בחורה אחת מהבלוק שלי, עומדת מרחוק וצופה בנו.
חשבתי, מנותקת מכל האנשים שעמדו יחד עימי:
''איך זה שהיא בחוץ ואני בפנים? זה לא יכול להיות! אני חייבת לברוח!''
הנאצים הכניסו לתא הגזים את הקבוצה שעמדה לפנינו.
הם סגרו את הדלת, אך החליטו ברגע האחרון להכניס עוד קורבנות.
הם פתחו שוב אותה, מעט, כדי להכניס אותם.
הפעולה דרשה את כל תשומת ליבם, והם לא הסתכלו על מה שקורה.
באינסטינקט מיידי יצאתי במהירות הצידה, ונמלטתי.
רצתי כמו מטורפת, בלי לדעת לאן.
היה לי מזל שלא תפשו אותי, כי המרחק לבלוקים היה רב מאד.
אני יחידה ממיליון שברחה מהקרמטוריום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה