5.3.2016

עבודה

שרדתי באושוויץ-בירקנאו יותר משנה.
בכל התקופה הזאת עבדתי בעבודת פרך אחת,
שדרשה מאמץ על אנושי.
הייתי יוצאת ב''זונדר קומנדו 112'' אל מחוץ למחנה.

היינו אלפי נשים.
כל יום צעדנו במהירות רבה שלושים ושישה קילומטרים,
שמונה-עשר לכל כיוון, לעבר אגם גדול.
העבודה שלנו היתה לקצור שיחים שצמחו פרא לידו.

ההליכה היתה מעייפת מאד.
אך כשהגענו לאגם היינו נחות מעט.
היו שם שמש, מים וציפורים.
קיבלנו סכינים מיוחדות, והתחלנו לקצור.

בחורף היינו יוצאות כל יום, גם בימים הקרים ביותר.
אך גם ביום כזה היה לנו טוב.
לא ראינו את ארובות הכבשנים, ולא הרחנו את העשן שלהם.
היציאה טיהרה ושימחה אותנו.

בצהרים הביאו מזון בדודים.
הביאו לנו אוכל טוב, ממטבח שהיה במקום קרוב.
כיבסנו בזמן ההפסקה את הבגדים,
והתרחצנו וחפפנו את השיער, אם מזג האויר התאים.

אחת לשבוע קיבלנו תוספת מזון קטנה.
היו מחלקים אותה בימי רביעי בערב, לאחר שחזרנו.
חתיכת לחם, פרוסת נקניק, וכפית ריבה.
היינו אוכלות את הכל מיד, ושמחות כמו במסיבה.

אימא שלי לא הלכה בדרך כלל לעבודה הזאת.
אולם היו ימים אחדים שבהם היא הרגישה טוב יותר, ומזג האויר היה נוח.
היא רצתה לכבס את הבגדים ולנשום אויר נקי,
ואז היתה הולכת איתנו, אבל רק בימים שבהם קיבלנו תוספת אוכל.

אין תגובות: