8.3.2016

סיפורי גולדה: חלק II - תיקון. פרק א' - אושוויץ. קטעים: ארנקה, אייכמן

ארנקה

הקאפו הראשית בבלוק שלי נקראה ארנקה.
היא היתה אישה מבוגרת, שמנה, מהלכת בכבדות.
היא היתה כל כך רעה,
עד שהמושג 'רע' אינו מספיק כדי לתאר כל מה שהיתה.

היינו יוצאות לעבודה לפנות בוקר.
לפני היציאה היינו עומדות ב'צלפל', מסדר הספירה.
לעיתים קרובות הצלפל נמשך שעות אחדות.
היינו עומדות בו בשורות ישרות, בלי לזוז ובשקט מוחלט.

לעיתים היה משך הצלפל ארוך במיוחד.
לא היינו יכולות לצאת לעבודה, כי אזור השער היה פקוק.
טרנספורטים גדולים מאד הגיעו לאושוויץ.
ידענו כי שולחים הרבה מאד אנשים להשמדה בתאי הגאזים.

יום אחד לא הספקתי לצאת לצלפל בזמן.
ארנקה הכתה אותי מכות רצח, בראש ובגוף, עד שהתעלפתי.
אימי ראתה, וצעקה בתדהמה:
''את אל תרביצי לבת שלי, אל תרביצי לה!''

אחרי המלחמה ארנקה גרה ברוסיה.
אחדות מאיתנו גילו אותה שם, ודיווחו עליה למשטרה.
הרוסים הוציאו אותה להורג.
לא יאומן עד כמה שהיא היתה רעה.



אייכמן

פעם היה עוצר באושוויץ.
לאף אחד אסור היה לצאת מהבלוק.
הצטרכתי ללכת לבית שימוש.
אלה היו בורות פתוחים, במרחק חצי קילומטר.

מותר היה ללכת לשם רק עם כולם, בבוקר ובערב.
לא יכולתי להתאפק, והלכתי.
קאפו אחת, מאלה שהיו אחראיות כלליות, תפשה אותי.
והרביצה לי חזק מאד.

היא הרביצה לי בלי לשלוט על עצמה,
באופן שלא אשכח לעולם.
היא צעקה בהיסטריה: ''איך העזת ללכת?!
''את לא יודעת?! אייכמן פה!"

הקאפו היתה צעירה ונאה.
המדים שלהן היו חולצות לבנות וחצאיות כחולות.
כולן היו נאות ומטופחות.
אנחנו היינו רזות כמו מקלות, ולבושות סמרטוטים.

אייכמן ביקר באושוויץ לעיתים קרובות.
בכל פעם שבא הכל היה צריך להיות מסודר ושקט.
רציתי להעיד במשפט שלו,
אבל אמרו לי שאין צורך, כי יש נגדו מספיק עדים.

אין תגובות: