סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: ברנארק, גיטל סקוצ'קה

ברנארק

פולקסדויטש אחד, פולני שהפך לנאצי,
חמד את הבית שלנו.
הוא היה אופה, ורצה בית עם מאפיה.

אותו יום הפך לנו ליום שחור.
בכינו כולנו, גם אבא. היינו שבורים.
עוד לא היה גטו, או כל סידור אחר,
ורק אותנו רצו לגרש.
בלי שיהיה לנו לאן ללכת, בלי שום דבר.

היה לאבא פתק ללכת לעבוד בניקיון.
לקחו את כל היהודים, בכל פעם מישהו אחר.
הצעתי לו: ''במקום שאתה תלך, אני אלך במקומך.''

היה זה ביום שבת בחורף, עם שלג רב.
באתי למקום העבודה, וניגשתי למנהל, גרמני בשם בראון.
רצה המזל, והוא היה גם הממונה על כל הבתים בעיר.
הוא הורה לי: ''לנקות את המשרדים''.
הייתי מנקה יפה, ובוכה.

בראון בא אלי, ושאל מתוך סקרנות: ''מדוע את בוכה?''
בהתחלה לא רציתי לענות, אבל הוא נדנד ונדנד,
והביא לי לחמניה, ואמר: ''תאכלי, אולי את רעבה.''

לא יכולתי לענות לו, רק בכיתי ועבדתי.
הוא הזהיר אותי: ''את חייבת להסביר מדוע את בוכה.
מאומה לא יעזור לך. אחרת תקבלי מכות!''
לא היתה לי ברירה.
סיפרתי שלקחו את הבית שלנו.

הוא לא הוסיף לחקור, ורק שאל:
''את יודעת היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם?''
עניתי: ''אני יודעת''.

הלכנו אליו כדי לבקש שיקח הרבה כסף, ויחפש מקום אחר,
אבל הוא רצה רק את הבית שלנו, 
כיוון שהיה ברחוב הראשי.
בראון הביא עגלה רתומה לסוס ואמר לי: ''תעלי''.
היה זה יום שבת, והיינו דתיים. עליתי בלי להבין מדוע.

בראון אמר: ''תראי לי היכן גר מי שרוצה את הבית שלכם.''
הגענו לפולקסדויטש, אשר שמו היה ברנארק.
שניהם הצדיעו זה לזה בהצדעה נאצית מושלמת.

בראון שאל: ''מדוע הפרת את החוק?!
אתה רוצה את הבית שלהם?!
מדוע הלכת ישר אליהם כדי שיתנו לך אותו?!
אני בעל הבית של כל הבתים בעיר!
תבוא אלי מחר, ואתן לך בית אחר כמו זה.''

כך היה. אך לבסוף הסכמנו עם ברנארק,
שאת המאפיה אנחנו מוכנים למסור לו.
היא היתה מתחת לבית, וזה לא הפריע לנו.



קופסת אפר

ברנארק היה אדם נחמד וטוב לב, בעל הליכות טובות.
כאשר היה לו עודף לחמים, הוא מכר לנו אותם בזול.
היינו מוכרים אותם בעצמנו, וכך התפרנסנו.
אבא, שהיה נגר, בנה עבורו בנגריה שלנו,
את המשוטים לרדיית הלחם בתנור האפיה.

האדם הזה הרשה לחבריו לשמוע ברדיו אצלו בבית,
תחנות זרות בפולנית מכל העולם.
כך ידענו גם אנחנו את החדשות מכל העולם.

זאת למרות האיסור שהוטל על כל האזרחים להחזיק רדיו.
כל מכשירי הרדיו הוחרמו בתחילת המלחמה.
מי שמצאו אצלו רדיו, מיד אסרו אותו.
יום אחד הלשינו עליו, כשגוי אחד בשם זפצקי,
שכן שהיתה לו מספרה בחזית הבנין שלנו, הקשיב לרדיו.

הגסטאפו באו בלילה ולקחו את ברנארק, ולא ידענו לאן.
לאישתו היו שלושה ילדים. היא לקחה פועלים,
והיתה נותנת לנו גם היא לחמים בכל פעם.

אחרי כחודשיים קיבלה האישה חבילה מאושוויץ.
זאת היתה קופסת עץ קטנה, ובתוכה אפר שחור.
לקופסא היה מצורף מכתב רשמי מהנאצים, ובו כתוב:
''הרי לך בזאת אפר גופת בעלך, ששרפנו אותו באושוויץ.
שלחנו לך את האפר כדי שתוכלי להקים עבורו מצבה.''

האשה הפכה לאלמנה עם שלושה ילדים.
שוטר פולני אחד, שהיה קונה אצלה לחם, התידד עימה.
הם התחתנו, ונולד להם גם ילד.

אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ורכוש.
היא הלכה לבקר את הגברת.
לפתע היא ראתה את ברנארק הולך לקראתה.
הוא חזר בריא ושלם מאושוויץ.
האשה התגרשה מבעלה השני וחזרה אליו.



גיטל סקוצ'קה

קופסת האפר של ברנארק היתה אמצעי אחד מיני רבים,
שבהם השתמשו הנאצים, במסכת הונאות גדולה ומשוכללת.
אימי שרדה באושוויץ, כי היתה בקבוצה שהוקמה למטרות הונאה.
היו איתה מבוגרים וילדים, שהנאצים צילמו במצבים יומיומיים,
שהראו כאילו במחנה ההשמדה הם בריאים ומאושרים.

לגיטל סקוצ'קה מעירנו היה בעל בארץ ישראל.
היא הגישה לנאצים בקשה להצטרף אליו.
הודיעו לה שעומדים להחליף אותה עם גרמני שהיה עצור בארץ.

כבר היתה מלחמה, ולא היתה אפשרות לנסוע,
אך הנאצים בישרו לה יום אחד ברשמיות ידידותית:
''בואי, בעוד שבועיים את נוסעת לבעלך, לפלשתינה.''
הם יעצו לה לארוז, להתכונן, ולעשות הכל כחפצה.
אם יש לה כסף, וכל דבר אחר, הכל היא יכולה לקחת.

גיטל ביקשה להיפרד מקרוביה ומכריה.
היא ביקרה את כולם, ואפילו לקברי הוריה עלתה.
הצמידו אליה גרמני, שליווה אותה לכל מקום.

אחרי שנתיים, כשהגענו לאושוויץ, היא היתה שם.
כשהיא חלתה, ריחמתי עליה ועזרתי לה.
היא ביקשה תמיד שאביא לה לחם לבן.
היא לא יכלה לאכול לחם רגיל.
היא נפטרה לבסוף מדלקת ריאות.

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: רוזבאדוב, מעבורת

רוזבאדוב

ברוזבאדוב היתה לנו חנות רהיטים.
גוי אחד, שעבד בסטרכוביצה והיה לקוח שלנו,
פנה בהזדמנות אחת אל אבי ושאל אותו:
''מדוע אינכם פותחים שם חנות?''

אחותי הבכורה סוניה ובעלה,
שהיו זוג צעיר,
החליטו לפתוח שם עסק,
והיו להם קונים רבים.

כחודש לאחר שהתחילה המלחמה,
הגיעו אלינו גוי אחד ממכרינו בבהלה, ואמר:
''גירשו את הבת שלך, אדון שטרנקרץ.''
מחמש ערים במחוז גרשו את כל היהודים.

כשאבי שמע זאת, הוא ביקש שאסע מיד לרוזבאדוב,
לחפש את סוניה, ולהביא אותה לסטרכוביצה.
נסעתי לרוזבאדוב, וראיתי שאף יהודי לא נותר בה.
בתים רבים היו מוגפים. בבית של סוניה היו רק גרמנים.

הלכתי לתחנת הרכבת כדי לחזור. היתה שעת ערב, ועמדתי בתחנה.
לידי עמדו שתי נשים עטופות בשכמיות. לפתע הן לחשו בעצבנות:
''את אחותה של סוניה שנולד? שתדעי לך שהיא לא נמצאת כאן יותר.
הן כאילו לא פנו אלי, אבל שמעתי אותן היטב.

המשכתי להמתין בתחנת הרכבת.
לפתע הגיעו שני חיילי משמר גרמנים,
וציוו עלי: ''בואי איתנו!''
הם לקחו אותי למשרדי התחנה.

הכניסו אותי לחדר המנהל. היה לו צלב קרס על זרועו.
הכרתי אותו. זמן קצר לפני המלחמה הוא קנה אצלנו רהיטים.
הוא היה באותה עת שומר הניקיון של התחנה.
בתוך חודש הוא הפך למנהל גדול.

הוא לא זכר אותי. ביקשתי ממנו בנימוס:
''אני מבקשת לדבר איתך ביחידות.''
הוא פקד על שני החיילים: ''לצאת''
הם יצאו, ופניתי אליו בדברי שכנוע:

''אתה לא זוכר מי אני? אני אחותה של סוניה שנולד.
קנית אצלה רהיטים רבים לפני שהתחילה המלחמה.
אני זוכרת איזה רהיטים: סלון, ספה, ומיטת מתכת.
הייתי היום אצל אחותי כי שמעתי שעזבה, ובאתי לחפש אותה.''

הוא הקשיב לי בשקט, בלי לומר מאומה.
לאחר שסיימתי אמר: ''את יודעת מה אני רוצה ממך?
שאת, ברכבת הראשונה, תחזרי למקום ממנו באת.
השבתי לו: ''תודה רבה'', ונסעתי הביתה.



מעבורת

כעבור שבועיים ידענו היכן נמצאת סוניה.
היא היתה בפיאסקי, אזור ביצות וחולות במזרח פולין.
אבא ביקש שאסע לשם, הפעם עם אלקה'לה.
נסענו שתינו לרוזבאדוב, ומשם רצינו להמשיך בדרכנו.

הלכנו לאדם אחד שהיה מבריח גבול, אחד מכמה שפעלו בעיר,
כדי שיראה לנו את הדרך לפיאסקי, שהיה מזרחית לנהר הויסלה.
לא הכרתי את הדרך, ורק לגויים היתה זכות לנוע באזור.
הסכמתי איתו: ''תקבל סכום כסף נכבד לאחר שתעביר אותנו.''

הוא לקח אותנו עד לנהר, וראיתי שהלכנו רק עשר דקות.
המרחק היה קצר. רציתי שישאר לנו כסף, לכן התמקחתי:
''אתה לא התעייפת, הלכנו שני צעדים בלבד, תיקח פחות.''
לא נתתי לו יותר ממה שהגיע לו, והוא לא התווכח עימי.

אלקה'לה ואני עלינו על המעבורת שחוצה את הנהר.
התרחקנו כבר כעשרים מטרים מהחוף.
לפתע הוא התחיל לצעוק לעברנו: ''יודה! יודה! יודה! יודה!''
היו על המעבורת חיילים גרמנים אחדים, ששמעו אותו.

הבנתי שאנחנו נמצאות בסכנה גדולה.
אמרתי לאלקהל'ה שתכסה את הראש, ותעשה עצמה ישנה.
היא נראתה יהודיה: שחרחורת, ובעלת אף גדול.
אני דמיתי יותר לנכריה.

היו נוסעים רבים על המעבורת.
הגרמנים ניגשו לכל אחד, והורו לו להרים את ראשו.
הבנתי שכאשר הם יגיעו לאחותי, יהיה סופנו רע ומר.
הם ישליכו אותנו לנהר.

היו נוסעים אחדים לפני, קמתי בבת אחת ממקומי,
והתחלתי לצעוק לקראת הגרמנים,
תוך כדי כך שאני מצביעה על האדם בחוף:
''אדוני! זה יודה! אדוני! זה יודה!''

הם הסיחו את דעתם מהנוסעים,
ונתנו פקודה לחבריהם בחוף לעצור אותו.
ראיתי חייל גרמני אוחז ברובהו,
ומכה אותו בקת הרובה מכות נמרצות.

הגרמנים הפסיקו את הבדיקה שלנו.
בינתיים סיימנו גם לחצות את הנהר,
ושתינו הגענו בשלום לגדה השניה.
כך ניצלנו, ממש בנס.

הגרמנים זרקו לפיאסקי את כל היהודים שיכלו.
פגשתי שם יהודים רבים מרוזבאדוב.
הם סיפרו שאחותי, יום קודם, נסעה ללבוב.
הם תיארו חפצים שזכרתי, אשר היא לקחה עימה.

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: פולין, אישור עליה, אנטישמיות, בנימין

פולין

הכותרות עסקו בשרה בריסטול, שאסרה שחיטה כשרה.
שמשון ברייטברט, האיש החזק ביותר בעולם,
נפטר לאחר שמסמר חלוד הרעיל את דמו,
בעת שניסה לתקוע אותו באגרופו בלוח עץ עבה.

חוק חדש חייב את כל בעלי הבתים להקים גדר סביב החצר.
סעיף בחוק חייב להחליף את גדרות העץ בגדרות רשת.
כולם עסקו בחוק, שמנע מרבים מעבר לדרך ראשית.
אמי פרצה פתח בגדר שהקימה משפת ז'מושקה.

במשך עשרות שנים בנו הגרמנים עצמם בסתר בפולין.
במחוזות הכפריים התנהל מסחר מפותח בפירות יער.
תחנות המסחר היו מונופול של חברה גרמנית.
עובדי התחנות היו מרגלים, שדיווחו על כל המתרחש.

מרגלים גרמנים היו בכל מקום.
פעם הלכתי עם דוד שלי בטיילת של עיר אחת.
הוא הצביעה על גבר בחליפה, שחבש כובע גדול.
ואמר: ''הוא מרגל, ובכובעו יש מצלמה זעירה.''

בעיר רוזבאדוב, כמאה קילומטרים מדרום מזרח לסטרכוביצה,
הקים קונצרן גרמני שכונת מגורים שלמה בשם סטאלו-וידה.
התגוררו בה עובדים של מפעלים שבנו הגרמנים.
במפעלים יצרו חלקי מטוסים, כלי נשק, ומכונות לגרמנים.

הפולנים, בחלקם, שיתפו פעולה עם הגרמנים.
מיעוט קטן התנגד למעשיהם. אחרים היו אובדי עצות.
לרוב המכריע לא היה אכפת, או שלא שמו לב,
שהגרמנים הולכים ומשתלטים על פולין.



אישור עליה

היה קשה מאד להשיג אישור עליה לארץ ישראל.
היה לנו קרוב משפחה בכפר יחקאל, הדוד צבי ברמן.
אחותו ביקשה ממנו להשיג עבורה אישור עליה.

הדוד נסע פעמים רבות למשרדים הבריטיים בירושלים,
בתנאים הקשים של מאורעות הדמים באותה התקופה,
וטרח מאד עד שהצליח להשיג את האישור המיוחל.

האחות עלתה לארץ,
אך לאחר זמן קצר החליטה לחזור לפולין.
הדוד החליט שלא ינסה יותר להשיג אישורי עליה.



אנטישמיות

בשנים האחרונות לפני המלחמה הפכו הגויים לאנטישמים מאד.
קודם היה יחסם יפה, אבל באותן שנים הם היו מטיפים:
''אל תקנו אצל יהודים!''
הפרחחים ביניהם היו גם מרביצים ליהודים.

בחור אחד בגילי היה פושע כזה, שהציק מאד ליהודים.
מרביץ, שובר שמשות, וצועק בחזית חנויות של יהודים:
'אל תקנו כאן! הוא יהודי!''
לא הצליחו להשתלט על אחד כמוהו, גם לא המשטרה.

יום אחד תפשתי את הפרחח המזיק,
וגררתי אותו בכוח לתוך הבית שלנו.
העליתי אותו לקומה השניה, הטלתי אותו על המיטה,
והורדתי לו את המכנסיים.

משכתי לו החוצה את הקטן ביד אחת,
הנפתי סכין בידי השניה, ואיימתי עליו,
תוך כדי תנועות חיתוך בצד הקהה שלה:
''אם תעשה צרות ליהודים, אני חותכת לך!''

הוא צרח עד לשמים.
הפועלים שלנו שמעו, ובאו לראות מה קורה.
אחר כך היה שקט אצלנו, ובכל העיר אמרו,
שכאשר אני הולכת ברחוב, כל הבחורים רועדים.



בנימין

ביום בו פרצה המלחמה היינו בבית, מנהלים חיי שגרה.
חוה, אחותי הקטנה, שהתה בבוקר במרפסת.
לפתע היא צעקה: ''יש המון מטוסים בשמים!''

יום לאחר שנכנסו הגרמנים לעיר,
נמלט בנימין לברית המועצות.
הכריחו אותו לנקות בתי שימוש בידיים.

הוא חזר בערב הביתה, נעל את ארונית הספרים,
נתו את המפתח לאמא,
ואמר: ''תשמרי עליו עד שאחזור.''

הרוסים חשבו שהוא מרגל, ועינו אותו קשות.
כשחזר לפולין אחרי המלחמה, האנטישמים פגעו בו.
הוא חלה ברוחו לאחר שעלה לארץ.

באותו בוקר יצא אבי לעבודה עם זקן על הפנים.
הוא חזר בערב בלעדיו. הגרמנים הורידו לו אותו.
הם לקחו אותו מהחנות כדי לטאטא כבישים בעיר.

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק א' - עיר, קטע: בית

בעיר סטרכוביצה, בדרום מזרח פולין, היה למשפחתי מגרש רחב ידיים,
ובו בית יפה ברחוב הראשי, חנות רהיטים גדולה, מאפיה, נגריה ומחסן.
היינו שבעה ילדים. אני השלישית, ונולדתי בשנת אלף תשע מאות ועשרים.

הייתי ילדה שובבה, פרחחית אמיתית, ולא אהבתי ללמוד.
הייתי מתחמקת לעיתים תכופות מבית הספר.
בימי הקיץ הייתי הולכת להתרחץ בנהר.
בימי החורף הייתי עולה לגבעה המושלגת,
ומחליקה במורד כשאני יושבת על הילקוט שלי.

לעיתים הייתי הולכת מבית הספר לבית הסוהר בעיר.
האסירים היו צועקים, מבעד לחלונות, שאקנה להם סיגריות ומצרכים.
הם היו משליכים לי כסף, הייתי קונה, ומוסרת את המצרכים בשער.

יום אחד שיחקתי בכדור, והעפתי אותו בטעות,
לעבר חלון הראווה של חנות הנעליים הסמוכה.
החלון נשבר, וברחתי מפחד למשפחת גויים שהכרתי.
נשארתי אצלם עד הלילה, וההורים חיפשו אותי כל היום.
לא הסכמתי לחזור, עד שאבא הבטיח שלא ירביץ לי.

היתה לי חברה פולניה בשם רגינה ז'מושקה.
משפחתה התגוררה בחצר שלנו, והם היו עניים מאד.
האב היה עגלון, והאמא עיוורת.

הייתי נוסעת בעגלה עם רגינה ברחבי העיר.
פעם עשיתי זאת בשבת, מכרים ראו אותי, וסיפרו לאבא.
רגינה היתה מעבירה בקביעות פתקי אהבה,
בין אשת טייס פולני למאהב הגרמני שלה.
הייתי מצטרפת אליה, תמורת מעט מהתשלום שקיבלה.

אחרי המלחמה חזרה אימי לעיר, לחפש קרובים ולבדוק את הרכוש.
באותו זמן התרחש באזור פוגרום קלץ, שבו נהרגו עשרות יהודים.
רגינה החביאה את אמא, וכך הצילה את חייה.

היינו מהמשפחות המכובדות בסטרכוביצה.
אבי שימש פעמיים כראש ועד הקהילה היהודית.
מידי יום ראשון היו כל עמיתיו הסוחרים מתאספים אצלנו.
האנשים שהתחרו זה בזה במהלך כל השבוע,
היו שובתים ממריבותיהם בין כותלי ביתנו.

עזרתי לאמא לבשל. לכבוד שבת היו שוחטים אצלנו תרנגולות ואווזים.
שוחט מהכפר היה מביא לנו מידי פעם בחגיגיות רבע עגל.
אהבתי מאד לאכול פירות וירקות, לכן הייתי בריאה תמיד, וחזקה.

לא הייתי הרבה בחנות הרהיטים.
אך לקראת החורף, אני ואחי הצעיר בנימין,
היינו מוכרים בחנות מזחלות שלג, שקנינו בעיר סמוכה.
אלה היו מזחלות גדולות, יפות ויקרות, שהצגנו בחזית החנות.
נערי העיר קנו אותן, והרווחנו כסף רב.

אבי היה גם נגר, וניהל את הנגריה שלנו.
היו נגרים יהודים אחדים שעבדו בנגריה.
כולם היו חברים, וכמו בני משפחה אצלנו.

אבי נתן לקהילה אולם גדול שישמש כבית ספר.
הוא הביא גם שני מורים לעברית, כדי שהילדים ילמדו.
כולנו יודעים עברית עוד מפולין.
היה אצלנו באזור גם תיכון עברי.
בנימין, שהיה נער מוכשר וחביב מאד, למד בו.

מעולם לא היה ריב בינינו, הילדים במשפחה.
פעם קנה לי אבי זוג נעליים יפות.
אלקה'לה אחותי חשקה בהן, ונתתי לה אותן ללא היסוס.

היה לנו סב זקן, שכיניתי בשם 'אברהם בעל הזקן'.
הוא היה לומד תורה דרך קבע בחדרו.
אבי, זכרונו לברכה, היה נוהג לומר לנו:
''אם צריך, תהיו חזקים כמו ברזל.
אם צריך, תהיו רכים כמו חמאה.''

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ב' - גטו, קטע: צרכנייה

צרכנייה

היה לי ידיד, ולאדיסלב, שבן דודו היה בעל עסק גדול בעיר.
זאת היתה צרכנייה, שנועדה לאספקה לגרמנים בלבד.
הוא מכר להם שם הכל, ממזון ועד כלי עבודה.

הוא היה פולקסדויטש, והיהודים חששו לעשות איתו עסקים.
רציתי מאד לעשות עסקים איתו, אבל לא היה בינינו קשר.
אבא דיבר עם ולאדיסלב, והוא קבע פגישה איתו.

באנו לביקור נימוסין. ולאדיסלב הציג אותנו בדרך ארץ:
''תכיר, השכנים שלנו. הם נחמדים. אם אתה רוצה,
הבחורה מסוגלת להביא לך כל מה שאתה רוצה.''

הסוחר היה בחור זהב, נאמן בין הגויים, עם אישה ובת.
הוא ביקש שאביא דברי ערך שונים, כי לא היה להם כלום.
סיכמתי איתו שאני לא רוצה כסף בתמורה, אלא מצרכי מזון.

הסברתי לו כיצד נוכל להוציא את הסחורה מהצרכנייה.
זה היה בלתי אפשרי לעשות זאת דרך החזית.
מאחורי הקיר האחורי של הבנין היתה חצר של יהודים.

יעצתי לו: ''תבנה פה דלת, כאילו אתה זקוק לאויר צח.
אם תרצה, תפתח אותה, ותהיה לך אפשרות להוציא.
תרוויח כך המון. הרי כל יום שולחים לך סחורה.''

הוא בנה את הדלת, והיתה לנו פרנסה עד למעלה מראש.
הוא היה מזמין אצלי כל דבר שבעולם, והכל הייתי מביאה.
הרווחתי המון, והיה לנו מכל טוב.

יום אחד הוא רצה לתת לאשתו צמיד זהב במתנה.
הוא ביקש ממני: ''אולי את יכולה להביא לי צמיד,
אבל שיהיה משהו מפואר.''

הלכתי לשני הזקנים שמכרתי עבורם יהלום, ואמרתי:
''יש לי קונה שרוצה צמיד זהב מיוחד.
אולי יש לכם צמיד כזה, שאפשר למכור לו.''

הם נתנו לי צמיד יפה, אך במקום להגיד מה שוויו,
הם ביקשו מחיר שהיה כפול מערכו האמיתי.
לי לא היה אכפת. ירצה - יקנה, לא ירצה - לא יקנה.

הסוחר רצה לבדוק את הצמיד, ואמר: ''בערב אתן לך תשובה.''
חזרתי, והוא אמר לי: ''זה אכן צמיד זהב, והוא שוקל כך וכך.
אך לפי מחיר הזהב כיום, ביקשת ממני מחיר כפול.''

הלכתי לשני הזקנים ואמרתי: ''האדם רוצה לקנות.
אבל אתם מבקשים הרבה כסף. הצמיד יקר מידי.''
הם היו בטוחים שארוויח המון בעסקה, ולא ירדו במחיר.

היהודים בעיר ראו שאני מיודדת עם הסוחר הגדול.
אלה מהחצר האחורית גם התחילו לעשות עימו עסקים.
הבלעדיות שלי הסתיימה, והפסקתי לעבוד איתו.

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ב' - גטו, קטע: יהלום

יהלום

הנאצים העבירו אותנו לגטו, לרחוב קוליובה.
גרנו שם בעלית גג קטנה, בגודל של ארון.
כשהיינו בגטו, חנות הרהיטים שלנו היתה סגורה.
לא היו לנו שום אמצעים על מנת להתקיים.
הייתי צריכה להרוויח כסף כדי שנוכל לשרוד.

בעיר שלי כולם הכירו אותי כבת למשפחה הגונה.
אנשים היו נותנים לי זהב ואבנים יקרות למכירה.
אלה היו יהודים עשירים שנמלטו מהערים הגדולות.
הכרתי הרבה גויים, וידעתי עם מי אפשר לעשות עסקים.
מי יגנוב ומי אדם ישר, מי ילשין לגרמנים ומי לא.

אלה היו עסקים רציניים ומורכבים.
היהודים היו מפקידים אצלי חפצי ערך בהשאלה,
ואני הייתי מראה אותם לקונים פוטנציאלים.
אם החפץ היה מוצא חן בעיני הלקוח, הוא היה קונה.
אם לא, היינו עומדים על המקח.

היו זוג יהודים מכובדים, כבני שישים, מלודז'.
הם נתנו לי יהלום יפה, ענק, למכירה.
לאדם שרצה לקנות אותו היתה סיטונאות לסיגריות.
הוא אמר לי: ''אני מבקש שתשאירי אצלי את היהלום.
אתן אותו לבדיקה. אם הוא אמיתי, תקבלי את הסכום שביקשת.''

הסכמתי, והשארתי אצלו את היהלום.
הלכתי לזוג הזקנים, והסברתי מה האיש רוצה.
הם הסכימו להמתין, אולם היתה להם סבלנות רק ליום אחד.
בליל היום השני הם באו אלינו בוכים, ודרשו:
''תחזירי מיד את היהלום, או שתביאי את הכסף.''

עד שש בערב היה מותר ליהודים לצאת מהבית.
אחרי שש, אסור היה להיות בחוץ.
הם באו אלינו לפני שש, והודיעו לאבי:
''אדון, אנחנו נשארים אצלך עד שנראה את היהלום.''
מאוחר בערב יצאתי מהגטו והלכתי אל הקונה.

ביום הייתי בחנות, והקונה לא היה שם.
ביתו הפרטי היה במרחק חצי שעת הליכה.
לא ידעתי אם הוא התכוון לגנוב, להחזיר, או לשלם.
הלב כבר בישר לי דברים שונים.
לא הייתי רגילה לחכות כל כך הרבה.

דפקתי בדלת ביתו בחשש כבד. פתחה גברת שלא הכרתי.
רציתי לדעת אם היא יודעת על היהלום.
שאלתי בזהירות: ''אני מתארת לעצמי שאת יודעת, בוודאי,
שבעלך מכין לך הפתעה יפה.
נתתי לו דבר מה יפה מאד עבורך.''

היא ענתה בשמחה: ''כן, אני יודעת, נכון.
בעלי חזר לפני רבע שעה. הוא לא היה בבית כל היום.''
היא הלכה לקרוא לו. הוא בא, ואמר:
''אני מבקש סליחה שהתעכבתי כל כך הרבה זמן.
הייתי מחוץ לעיר. ביררתי, זה יהלום מקורי ויפה מאד.''

הוא הוציא חבילת שטרות כסף ואמר:
''את לא צריכה אפילו לספור.
אני נותן לך את כל הסכום שביקשת.
היהלום הזה יפה מאד. זה בסדר, הכסף.''
הוא שילם לי סכום גדול מאד. הרווחתי המון.

חזרתי הביתה. בדרך קניתי כמות נאה של מצרכי מזון.
לחם, נקניק, סוכר וחמאה, כדי שיהיה לנו כבר מה לאכול.
בבית, אבא אמר: ''אחרי שהלכת, גם הם חזרו לבית שלהם.''
הנחתי את המזון שקניתי, נתתי לאבא את הרווח שלי,
ומיהרתי בשעת לילה מאוחרת אל הזקנים.

הסברתי להם: ''האדון שרוצה לקנות את היהלום ממתין למטה.
לא על יד הבית, כדי שלא תחששו שידע היכן אתם גרים.
הוא מעונין, אבל מוכן לשלם סכום נמוך יותר ממה שביקשתם.
אם אתם מסכימים, אני יכולה להביא את הכסף.
אם לא, תקבלו בחזרה את הסחורה.''

הם ענו: ''אנחנו מסכימים על הסכום שהוא רוצה לתת.''
הם גרו בקומה העליונה, והיה צריך לעלות כמאה מדרגות.
ירדתי כמחצית מהמדרגות, הוצאתי כסף מהצרור,
המתנתי מעט, עליתי בחזרה,
ונתתי להם את הסכום שהסכמנו עליו.

אבל הם היו סקרנים ושאלו:
''נו, גם את הרווחת משהו?''
הוצאתי את הכסף מכיסי, נופפתי בו, ואמרתי:
''אתם רואים, את זה אני הרווחתי.''
הם לא אמרו כלום, והלכתי הביתה.

מוקדם בבוקר, היינו עדיין ישנים, הם באו אלינו.
הזקן תבע מאבא: ''הבת שלך הרוויחה כל כך! שתחזיר כסף!''
אבא ענה במתינות: ''תשמע, אדוני. מה אתה רוצה?
אנני לא מתערב במה שהילדה שלי עושה.
אני לא אומר לה לעשות כך או כך.''

הוספתי מהצד: ''מה אתם רוצים מאבא שלי?
הוא לא מתערב. אסור לו לדעת שאנחנו עושים עסקים.
אני לא רוצה שהוא ידע שאני עושה עסקים כאלה.''
אבא ידע הכל, כי אני לא ידעתי חשבון.
הייתי קונה ומוכרת דולרים, והוא עשה את כל החשבונות.

הם התעקשו שאחזיר חלק מהכסף שהרווחתי.
עניתי להם בתקיפות: ''תשמעו, אדונים נכבדים! להחזיר כסף?
בפירוש לא! זלוטי לא! אתם סוחרים מנוסים ואני נערה צעירה.
שאלתי קודם אם אתם מסכימים. מה אתם רוצים עכשיו?
אם אתם לא מסכימים, קחו בחזרה את היהלום!''

''לא!'' - הם ראו הרבה כסף.
''לא!'' - התעקשתי שאני לא מחזירה.
התווכחנו במשך שעה ארוכה.
לבסוף הצעתי פשרה: ''אתם יודעים מה אפשר לעשות?
בואו איתי למסעדה, ותזמינו לאכול כל מה שאתם רוצים.''

''תאכלו ותשתו, וכמה שהכל יעלה, אני אשלם.
לזאת אני מסכימה, לעשות לכם כבוד.
אבל להחזיר כסף, בשום פנים ואופן לא.''
הם נאלצו להסכים. הם ראו שאני לא מוכנה לוותר.
הסכם איתי זה הסכם.

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ג' - מחנה עבודה, קטע: מאיר

מאיר

לפני ששלחו אותנו לאושוויץ,
הודיע לנו פיקלר באומץ ובעצב:
''יהיום בא הגסטאפו לקחת אתכם לאושוויץ.
ילדים אהובים שלי, תצילו את עצמכם, תברחו!

מתי שתראו אותי יוצא במכוניתי החוצה,
ומניף לכם בידי לשלום,
תדעו שזה האות לכך שאני לא כאן יותר.
תעשו הכל כדי לברוח, ולהציל את חייכם.''

כמאה אנשים ברחו,
ביניהם גם מאיר אחי.
הם שברו את החלונות של בית החרושת,
ויצאו דרכם כאשר הנאצים התקרבו.

היו מעט חיילים בחוץ.
הם הבחינו בבורחים, והתחילו לירות.
הם הרגו אנשים אחדים,
ביניהם גם את בן דודי יומה וגמן.

מאיר נמלט ליערות, לפרטיזנים.
הוא היה בין כובשי ברלין.
יש לו סיפורי גבורה רבים.
הוא הציל פעם גדוד חיילים רוסיים.

הם לא היו רבים, ולא היה להם נשק.
הגרמנים התנפלו עליהם.
מאיר התחיל לצעוק: ''הורא! הורא! הורא!''
הגרמנים חשבו שיש הרבה חיילים, וברחו.

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ג' - מחנה עבודה, קטע: רויזה פומפ

רויזה פומפ

הייתי מוכרת במחנה לחמניות עגולות.
קונה קמח, אופה, ומוכרת בין היהודים.
כל יום הייתי אופה משני קילו קמח.
קיבלתי את הרישיון לאפות בגלל אבי החולה.
אמרתי לפיקלר שהוא חייב לאכול לחם לבן, והוא אישר לי.

הרווח היה יכול להספיק לקניית כיכר לחם,
וחמישים או מאה גרם חמאה.
בזכות הלחמניות שאפיתי כבר לא היינו רעבים.
היינו יכולים להסתדר טוב יותר.
הן נתנו רווח יפה.

את המטבח והמאפייה במחנה ניהלה משפחה אחת,
המשפחה של רויזה פומפ.
היא ישנה במיטה אחת לידי.
שמה המקורי היה אחר.
כולם כינו אותה כך כי עשו ממנה צחוק.

היה לה מאהב גרמני, שהיה שותף שלה עוד מהגטו.
היתה לה שם מאפייה יחד איתו.
היא קיבלה דרכו את הרישיון לכל אספקת המזון למחנה.
היו לה גם בעל, ובת אחת.
שני ילדים הרגו לה בכיכר.

היא היתה גונבת את כל המזון שלנו.
בלחם היא היתה מערבבת נסורת.
היא היתה מוכרת את בשר הסוסים שקיבלנו.
במרק שהכינה לא היה כלום חוץ ממים.
והיא ובעלה היו שמנים כמו שני שוורים.

קיבלתי רישיון לאפות במאפיה שלה.
היא ראתה שאני אופה ומוכרת לחמניות.
היא הלכה לפיקלר והלשינה:
''מה?! היא אופה לחמניות! היא מוכרת אותן!
חייבים להפסיק עם זה!''

לפיקלר לא היה אכפת מה אני עושה עם הלחמניות.
הוא ענה בשלווה: ''מותר לה לאפות. אם יש עודף, שתמכור.
שהיא תחליט לבד מה שהיא רוצה.''
היא לא הרשתה לי לאפות את הלחמניות.
היא התחילה לאפות ולמכור לחמניות בעצמה.

חוץ מהחלוקה שלה היה במחנה גם מטבח חופשי.
היה בו תנור אפיה, וכל יתר האמצעים לבישול.
הגויים היו מביאים למחנה מצרכים, כמו קמח ובשר.
מי שהיו לו האמצעים והאפשרות היה קונה מהם,
והיה יכול לבשל במטבח הזה.

התחלתי לאפות במטבח החופשי,
רויזה פומפ הלכה להלשין לנאצים:
''היהודים לא רוצים לאכול את מה שהם מקבלים.
הם רק מבשלים לעצמם. הם עוזבים עבודה באמצע.
צריך להרוס את המטבח הזה!''

שני בחורים מהעיר שלנו, פריד ומסלוביץ,
שהיו לפני המלחמה עשירים ובעלי מחסן עצים גדול,
עבדו בעבודה הקשה ביותר בחוץ,
בפריקת קורות העץ הגדולים מקרונות הרכבת.
הם עבדו קשה, והיו זקוקים לקצת אוכל.

יום אחד הם בישלו פחית שעועית בחצר.
הם הדליקו אש קטנה, ושמו עליה פחית.
רויזה פומפ הלשינה עליהם:
''הם מחבלים בגרמניה. הם מבשלים בחצר.
המחנה יכול להישרף מהאש!''

באו חיילים נאצים, עצרו את פריד ומסלוביץ,
והכניסו להם מכות רצח על המקום.
הם הזהירו: ''אתם לא תעשו כאן חבלה,
עם האוכל שאתם מבשלים!''
אנחנו, כל המחנה, ראינו מה קורה.




אהרל'ה

היה לי בן דוד במחנה בשם אהרל'ה.
הוא היה בן שבע-עשרה, ורעב למעט אוכל.
הוא שכל את כל משפחתו.
זאת היתה משפחה של שבעה ילדים.
נותר רק הוא, בן הזקונים.

חיבבתי אותו מאד, ודאגתי לו.
הבת של רויזה פומפ היתה בת שלוש-עשרה.
היא היתה מפותחת, והתעניינה בבחורים.
מרוב שנאה למשפחתה,
אף בחור לא רצה לחזר אחריה.

אזרתי עוז ופניתי לאהרל'ה:
''אל תהיה טיפש. אתה רעב למעט לחם,
והחזירים האלה אוכלים את האוכל שלנו.
הם אוכלים את הכל ומתפוצצים מרוב אוכל.
הם משמינים כל יום, ואנחנו מתים מרעב!''

''אהרל'ה, אל תתבייש. תעשה לי טובה.
תתחיל להתעסק איתה.
מה אכפת לך? ירד לך הכבוד?
יהיה לך טוב, תהיה שבע.
תוכל להישאר בחיים, אהרל'ה!''

כל יום נדנדתי לו: ''אהרל'ה, תלך!''
אנחנו כל כך רעבים. מה יש? מה יכול לקרות?
יירד לך הכבוד? אחרי המלחמה תחזיר אותו.
העיקר הוא מה שקורה עכשיו.
במלחמה עושים הכל בכדי לחיות.''

הוא היה עונה לי בבחילה:
''לא, גולדה'לה, הם כאלה נבלות!
אני לא מסוגל.''
נדנתי לו במשך חודש, עד שנכנס שכל לראשו,
והוא התחיל להתעסק איתה.

ראינו אותו יושב איתה בחצר כל ערב.
הם היו מדברים, מתחבקים, ומתנשקים.
היא היתה מרוצה, והם הפכו לחברים קרובים.
רויזה פומפ אימצה את אהרל'ה כבן משפחה.
הוא אכל איתם, והיה שמח בחלקו.

הוא חי אצלם רוב הזמן שהיינו במחנה העבודה.
שנתיים הם זמן רב, ובינתיים צריך לחיות.
שנתיים, ובינתיים לאהרל'ה היה טוב.
הייתי מרוצה שלפחות ילד אחד ממשפחתי אינו רעב.
קיויתי שלפחות הוא יישאר בחיים.

בזמן שהגרמנים פינו את אושוויץ בצעדת המוות,
הלכו הגברים למקום אחד, והנשים למקום אחר.
הבעל השמן של רויזה פומפ נפל בדרך ומת.
הם הלכו ברגל שלושה שבועות, ולא היה מה לאכול.
רויזה פומפ והבת שלה נשארו בחיים.

אחרי המלחמה הן התגוררו בלודז'.
אהרה'לה, שהתרגל לילדה, רצה לבקר אותן.
הוא דפק על הדלת, ורויזה פומפ פתחה.
היא שאלה בהמוניות: ''מה אתה רוצה? למה באת?''
אהרל'ה גמגם במבוכה: ''באתי לבת שלך.''

היא ענתה בלעג: ''מה? עומד לך כבר שבאת אליה?
תחזור מהר למקום שבאת ממנו.''
אהרל'ה נשאר בלודז', ויום אחד ראה את הבת ברחוב.
שני אמריקנים אחזו בזרועותיה, והיא נראתה יפה מאד.
מה היה לו לומר? הוא פנה לדרכו, והתחתן עם אהובתו.





נר זיכרון

רויזה פומפ החביאה המון כסף אצל המאהב הגרמני שלה.
אחרי המלחמה הוא החזיר לה את הכסף.
היא התחתנה, ונולד לה ילד.
גם הבת התחתנה.
הן גרות באמריקה, ויש להן שם קונדיטוריה.

מידי פעם הן מגיעות לביקור בישראל.
פגשנו את רויזה פומפ בתל אביב.
היא באה לטקס זיכרון לקדושי עירנו.
באו לטקס ניצולים מכל העולם.
זה היה ממש גועל נפש לראות אותה.

העמידו באולם שבעה נרות זיכרון,
וונתנו למכובדים מבן הקרואים להדליק אותם.
ראש ועד ההנצחה נתן גם לה להדליק נר.
כל הנוכחים שאלו בזוועה:
''איך נתנו לנבלה הזאת להדליק נר!?''

סיפורי גולדה: חלק I - זמן, פרק ג' - מחנה עבודה, קטע: נובאק חלק ב'

רופא

היה לי לפני המלחמה חבר קרוב בשם לייבל ויינטרופ.
בחור גבוה ונאה מאד מעיר אחרת,
שלפני המלחמה היה מגיע מידי פעם עם סחורה לעירנו.

היהודים חשבו שמי שעובד אינו נשלח לאושוויץ.
הוא מצא עבודה בעיר אחת, 
אבל פינו ממנה את כל היהודים.

קבוצה של שמונים מהם הגיעה לעיר שלנו, לתחנת הכוח.
הגויים לקחו המון כסף מכל אחד כדי שיהיה רשום כעובד.
תחנת הכוח גבלה במחנה העבודה שלנו.

עבדתי במטע, וראיתי את לייבל.
הוא התלהב מכך שאני במקום עבודה מסודר,
וביקש שאעשה מאמצים להעביר אותו אלינו.

הוא לא ידע אם מקום העבודה שלו ישאר.
היו שמועות שעומדים לשלוח את כל היהודים משם,
בתוך זמן קצר מאד.

הלכתי בערב לפיקלר וביקשתי: ''יש לי חתן בתחנת הכוח.
אני מבקש מהמנהל שיעשה מאמצים כדי שישאר איתי.''
פיקלר הסכים שהוא יבוא.

לייבל היה בחור צנוע ושקט. אבל מיד לאחר שהגיע,
הוא סידר שאחיו שמיל ויינטרופ, אביו, ורופא אחד,
יעברו גם הם אלינו.

הוא נתן הרבה כסף לנובאק, שסידר את הענין.
האחים סיפרו שהם מומחים למכונאות ומסגרות,
ופיקלר החליט שנחוץ גם רופא במחנה.

למחרת באו שלושתם.
חוץ מהמשפחה הזאת לא עבר אלינו אף אחד מתחנת הכוח.
אחרי שלושה ימים כולם פונו לעיר שידלובצה.

כל שידלובצה היתה מלאה יהודים, שהנאצים אספו מהאזור.
הם חיו שם חדשים אחדים, עד שהעיר התמלאה בהם.
אחר כך שלחו את כל שידלובצה לאושוויץ.

מה עשתה המשפחה הזאת לאחר שהגיעה?
הרופא היה רופא. הוא לא הלך לעבודה.
מי שהיה חולה, הלך אליו. הוא היה רופא טוב ונחמד.

שמיל ויינטרופ היה איש עסקים בעיר שלו.
הוא הפך עצמו לרבי, ורצה להיות מנהל המחנה.
הוא הבין בעסקים, עבד עבודה קלה, ותיווך בין היהודים.

למי יש כסף, מי ייתן כסף, מי צריך לעבוד פה, ומי שם.
נוצר אצלנו מעין אירגון, ששמיל ויינטרופ ניהל יחד עם הרופא.
זה לא היה יפה כל כך, אך גם לא נורא. התגברנו.

יום אחד חלתה ביתו של נובאק בחום גבוה.
הרופא הלך לביתו לבדוק את הילדה.
הוא המליץ לקחת אותה בדחיפות לבית החולים.

בבית החולים הוציאו לה את התוספתן,
והצילו את חייה.
נובאק הפגין מאז לעיני כל את אהבתו לרופא.

כשהתקרב מועד המשלוח שלנו לאושוויץ,
נובאק, שהיה בדרך כלל אנטישמי מאד,
הסתיר את הרופא במחבוא.

אחרי שהנאצים אספו את כל היהודים על המשאיות,
הוציא נובאק את הרופא מהמחבוא, ואמר באדישות:
''תהרגו אותו.''



אברום קדישביץ

היה במחנה בחור צעיר בשם אברום קדישביץ.
את האם והאחים הקטנים שלחו הנאצים לאושוויץ.
את האב והבנים הבוגרים הם השאירו לעבוד במנסרה.

יום אחד ברח האב מהמחנה, יחד עם שני שותפים
אברום קיבל הלם, ואיבד את שפיות הדעת.
הוא היה מסתובב בלי לעבוד, ועורך תעלולים משונים.

פעם אחת הוא הפיל לפיקלר את הכובע שחבש על ראשו.
לוץ אמרה לפיקלר: ''צריך להרוג את הבחור, הוא חולה.''
פיקלר ענה: ''יום אחד הבן אדם הוא חולה, ולמחרת בריא.''

אחרי שבוע חזר האב.
המצפון לא התיר לו להשאיר שלושה בנים לבדם.
הוא סיפר שהשתכר, ונרדם מאחורי ערימת עצים במחנה.

לוץ הביאה את האס-אס בקר, לבדוק את הנוכחות.
כולם עמדו בדום, בשורות ישרות.
אברום עמד מרחוק, סמוך לקיר של בית, חבוש בכובע.

בקר שאל: ''מי זה? מה הוא עומד מחוץ למסדר?''
אברום הסיר את הכובע, וקפץ לדום.
הוא הבריא מיד, בזכות ההלם הנגדי שקיבל.

אברום היה היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה.
הוא חזר לסטרכוביצה, לגור בבית הגדול של משפחתו.
את הבית תפשה משפחה ששיתפה פעולה עם הנאצים.

במשפחה היתה בחורה בוגרת.
אברום הציע לה נישואין, והיא הסכימה.
כך היה הרכוש נשאר אצלם במשותף.

יום אחד יצאו שניהם לטיול מחוץ לעיר.
כנופית צעירים אנטישמים ארבה להם.
הם כרתו את ראשו בגרזן.