בפרשה זאת, האחרונה לפני ראש השנה, העם ניצב וממתין להוראות, שהן כריתת הברית והברכה שמשה עומד לברך בטרם חציית נהר הירדן לעבר ארץ ישראל.
באמצעות הפסוק 'אתם ניצבים היום כולכם', מודגש כי הניצבים, אינם רק מי שנוכחים, אלא גם מי שאינם, מי שהיו ומי שיהיו.
המקום גם הוא אינו מוגבל, כי מיד בהמשך מופיע הפסוק: 'גם אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך'.
הפרשה מציינת במפורש את כוליות המקום והזמן. היא מתארת אינסוף בראשיתי, שבו ההוויה האלוהית היא מוחשית.
זאת תחושת שלווה 'בודהיסטית', שהיא המתאימה ביותר לתקופה שלפני ראש השנה החדשה.
זאת תחושת מלכות בענייני העולם, שאין צורך להיאבק בו יותר.
מתוך אחדות הזמן והמקום אפשר להסיק את האמונה באל אחד.
לכן 'לא נפלאת היא בקשתו ולא רחוקה, לא בשמים ולא מעבר לים, קרוב הדבר מאד לעשותו'.
לפני כניסתם לארץ הקודש בני ישראל הופכים למלכים, והם יכולים להכתיר את הקב''ה למלך עליהם.
