עם ההתפתחות הכלכלית בסין התרחב גם קו המותניים. מומחים מסבירים את ההשמנה של האוכלוסייה הסינית בעלייה חדה בצריכת הבשר, הגדלת כמות השמן במזון, הפחתת צריכת הדגנים, וכניסת רשתות מזון מהיר מערבי וסיני. בשנים האחרונות נפתחו בסין חנויות בהן מוכרים עוגות ועוגיות. ממתקים זוכים למקום נכבד על מדפי הסופרמרקטים, וצריכת המשקאות הממותקים והמוגזים עולה בהתמדה. סין הפכה למדינה השמנה בעולם.
סקר שערך משרד הבריאות הסיני קבע שמאתיים מיליון תושבים בסין סובלים ממשקל יתר, ושישים מיליון ממשקל יתר קשה (Obese). לפיכך כמות האנשים הסובלים מהשמנה בסין היא הגדולה ביותר בעולם. באחוזים, אוכלוסיית ארצות הברית מחזיקה בתואר המדינה השמנה בעולם, אולם בכמות התושבים, המונים כמאתיים מליון שמנים, הופכת סין למדינה השמנה בעולם.
רוב הסינים חסרי מודעות להרכב התזונתי של מזון מערבי. מבחינתם בשר הוא תוספת מבורכת. הם אינם מודדים מזון ביחידות קלוריות, אלא בתיאוריות של ין ויאנג, חום וקור, יובש ולחות, וטעמים. מעטים בלבד מודעים לעובדה שמזון מהיר נחשב במערב כלא בריא. מסעדות המזון המהיר זוכות בסין ליחס שונה לגמרי מאשר במערב. בארצות הברית ההשמנה היא נחלתו של המעמד הנמוך, הנאלץ להסתפק במזון זול ומהיר, כיוון שירקות ופירות טריים יקרים במיוחד. לעומת זאת, בסין יציאה לסניף מקדונלדס נחשבת לבילוי ראוי, והילדים השמנים הם בני המעמד שיכול להרשות לעצמו, כי סניפי המזון המערבי המהיר נחשבים עדיין יקרים יחסית. השמנה אינה נתפשת בסין כדבר רע בהכרח. עד לזמן האחרון הסינים סברו שהם סובלים מתת משקל, מאחר וגדלו בתקופת מחסור, והסבירו שגופם אינו מסוגל להכיל כמויות גדולות של מזון. ילד שמן נחשב בסין לילד בריא. מדיניות הגבלת הילודה הביאה לכך שההורים והסבא והסבתא מאביסים את הנכד, כתוצאה מטראומות אישיות אותן עברו בתקופות בהן שרר רעב בסין. אין מסרבים לילד שמבקש מזון כלשהו, ולא לחינם מכונים הילדים ''הקיסרים החדשים של סין''. שומן לא נתפש רק כסממן בריאות, אלא גם כסמל סטטוס. גברים סינים כרסתנים נוהגים לחשוף בהפגנתיות את בטנם בקיץ, על מנת להציג את עוצמתם הגופנית והכלכלית. מי שיכול לעלות במשקל הוא מי שיש בכיסו ממון מספיק למזון, ואין הוא עוסק בעבודת כפיים. כשעשירים רוצים להתפאר בכספם הם מזמינים אורחים לארוחה גדולה במסעדה. בילוי מוצלח הוא כזה שבסופו קמים שבעים, כשבצלחות שפע שאריות של מטעמים המוצאים את דרכם אל פח האשפה.
נתוני ההשמנה בקרב הילדים הסינים מדאיגים ביותר. רבים מהם זוכים לכינוי ''שיאו פאנגדזה'' - השמנמנים הקטנים. בשנת 1992 רק שני אחוזים מהילדים מהילדים בגילאי 6-17 בסין סבלו ממשקל יתר ואילו ב-2002 שיעורם גדל ל-16 אחוזים, עם עלייה של שמונה אחוזים בכל שנה. נתונים נוספים מדווחים על כך שבערים כ-30% אחוזים מהבנים וכ-15% מהבנות סובלים ממשקל יתר. נתונים אלו שוברים את המיתוס אודות גנטיקה שמשפיעה על השמנה, ומלמדים על חשיבות התרבות בקביעת הרגלי התזונה. ההבדלים בין בנים לבנות מעידים על היחס המועדף לו זוכים הבנים, שהוריהם סבורים שעליהם לדאוג להאכילם כדי שיהיו חזקים. נתוני ההשמנה בסין מעוררים דאגה מסיבה נוספת. מדד ההשמנה בקרב הסינים שונה מעט מזה של בני הגזע הלבן (Caucasians) אליו רובנו משתייכים. מאחר ומסת השרירים והשלד קטנים יותר בקרב הסינים, כמות השומן שגופם מסוגל לשאת קטנה יותר. על כן החישוב המקובל למדד ההשמנה, ,BMI שמחלק את המשקל בגובה בריבוע, משתנה. בעוד שבקרב לבנים משקל יתר מוגדר בערכים שמעל25 בקרב הסינים הוא מתחיל מ-23 ומדד משקל היתר הקשה, שעומד על 30 אצל לבנים, בסין יורד ל-27.
יחד עם שינויי התזונה עוברים הסינים שינויים רבים אחרים המשפיעים על בריאותם. כלי רכב מחליפים את האופניים, במקום הטיפוס במדרגות משתמשים ביותר ויותר מעליות, והבילויים החברתיים בשכונות מתמעטים לטובת רביצה מול הטלוויזיה והמחשב. בבקרים עדיין אפשר לראות טאי צ`י וריקודים בגנים הציבוריים, אך רוב העוסקים בכך הם גמלאים. בקרב הצעירים הפעילות הגופנית מפסיקה בצאתם ממסגרות החינוך. בכל ערי סין הקימו הרשויות המקומיות מתקני ספורט, בהם יכולים התושבים להשתמש בחינם, בתקווה שאכן ייעשה בהם שימוש.
תת התזונה והאנמיה שייכים לעבר, והדור הצעיר גבה בעשר השנים האחרונות בשלושה סנטימטרים. התרחבות קו המותניים הולידה אופנה חדשה של מחנות קיץ לילדים שמנים, בהם מלמדים את המשתתפים לאכול אחרת ומעודדים אותם לעסוק בסוגים שונים של פעילות גופנית, בתקווה שיתמידו באורח חיים בריא יותר גם בשובם למקומות מגוריהם. כאשר זמן הארוחה מאבד מחשיבותו הבריאותית והחברתית, והופך לזמן בו צריך להחזיר טלפונים ולהתעדכן בחדשות, אי אפשר שלא לתהות מהי באמת עלייה ברמת החיים ומה משמעותה של קידמה. נראה שלא רק למערב, כי אם גם לסין לא יזיק לבחון מחדש את תורות האיזון, המעשירות כל כך את תרבותה.
