עלי גוץ, בספר מלא תרשימים, חישובים, וציטוטים, מוכיח כי ביזת השטחים הכבושים ושוד הרכוש היהודי שימשו את המשטר הנאצי למימון המאמץ המלחמתי, ולהעלאת רמת חייהם של הגרמנים. מאחורי הסבר מרכזי זה מסתתר גם הטיעון כי הגרמנים לא היו אשמים בעיקר באנטישמיות, אלא בכניעה לדחפי החמדנות השפלים, שהובילו בתחילה לגזילת הרכוש היהודי ובהמשך אל השואה. הם נכנעו לגירסה הנאצית של תרבות הצריכה. גוץ טוען שהגרמנים לא שנאו את היהודים יותר מאשר אירופים אחרים. מעולם לא התקיימה דרך מיוחדת של גרמניה בהיסטוריה. גרמניה היתה ארץ ככל הארצות, והגרמנים עם ככל העמים. התשובה לשאלה מדוע השואה ארעה דווקא בגרמניה היא פשוטה להחריד: גרמניה הנאצית היתה מדינה סוציאל-דמוקרטית אתנוקרטית. היא העניקה זכויות סוציאליות רק למשתייכים לקבוצה האתנית השלטת. היא הפעילה היגיון זהה לזה של מדינות אחרות מאותו הסוג, אלא שהיא הרחיקה לכת יותר מהן. גרמניה הנאצית סיפקה לתושביה הטבות שהיו גדולות יותר מאשר בכל מדינה גרמנית שקדמה לה: היא הראשונה שחילקה קצבאות ילדים, היא הראשונה שהעניקה שירותי בריאות מסובסדים לפנסיונרים, חייליה זכו למשכורת נאה ויכלו לשלוח הביתה את הביזה מאתרי הלוחמה והרצח, ובאופן כללי, גרמנים אתניים חיו טוב יותר מאשר אי פעם. הגרמנים הרגילים תמכו במשטר הנאצי כיוון שהוא העניק להם את רמת החיים הטובה ביותר שזכו לה מעודם. רמת החיים של גרמנים לא-אתניים היתה גרועה יותר כמובן, בלשון המעטה. היתה זאת תוצאה מתבקשת מהגיונה של מדינת הרווחה האתנוקרטית. מדינות הרווחה האירופיות התבססו מאז ומעולם על סולידאריות אתנית. סולידאריות זאת, התחושה של היות חלק מ''אנחנו'', היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה הדואגת באמת ובתמים לביטחונו של הפרט, של מדינה שאזרחיה מוכנים לוותר על כספי המסים שלהם בתמורה לכך שהממשלה תדאג לכל צורכיהם. צידה השני של הסולידאריות האתנית, למרבה הצער, הוא העדר סולידאריות עם כל מי שמחוץ לקבוצה האתנית. לא מדובר בהכרח בשנאה, אלא פשוט באדישות, בחוסר אכפתיות לגורלם של מי שאינם חלק מאותו האתוס. כאשר דינאמיקה זו מועצמת, כאשר המדינה מספקת הרבה יותר טובות הנאה בתמורה לסולידאריות נלהבת יותר, ההפרדה בין מי שבתוך מעגל הקסמים לבין מי שמחוצה לו הולכת ומעמיקה.
על גבו של טיעון זה הוסיף גוץ נדבך נוסף. לטענתו, התקיים קשר ישיר בין העלייה ברמת החיים של הגרמנים לבין הנישול והרצח של היהודים, משום שהמשטר הנאצי התבסס רובו ככולו על ביזה. הוא שדד את רכושם של היהודים וחילק אותו לגרמנים. באמצעות תרשימים וחישובים הוא מתעד ומוכיח את מה שהיה החלוקה-מחדש של הון בהיקף אדיר, שהיתה לה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המשטר הנאצי. גוץ טוען שהעברת הון זאת היא ההסבר העיקרי להסכמת הגרמנים לקיומה של השואה: הם שוחדו. גוץ קובע כי הבסיס לכך שמצב הגרמנים תחת המשטר הנאצי היה אכן טוב במידה ניכרת מאשר תחת כל שלטון קודם, כיוון שביזת היהודים והשטחים הכבושים היתה גדולה יותר, שיטתית יותר, ובעלת חשיבות גדולה יותר מאשר שיערו בעבר, וכי פירות השלל חולקו באופן נרחב ביותר. הגרמנים הרוויחו מהגזענות הרצחנית כמעט ללא יוצא מהכלל. סחורה גנובה חולקה בשיטתיות במחירי חיסול. אפילו אם הגרמני לא היה נאצי בהשקפתו, הוא לא התנגד למשטר כדי לא לסכן את התרנגולת המטילה ביצי זהב. גוץ מעביר את הדגש מרווחיהם של בעלי ההון הגדולים אל רווחיהם של ההמונים. האינטרסים הנאצים לא עוצבו על ידי בעלי ההון, אלא דווקא על ידי המוני הצרכנים, שכל אחד ואחד מהם הרוויח באופן אישי מהפאשיזם. ספרו הוא הבניה מחודשת של האסכולה הרואה בהשמדת היהודים בשואה מימוש של תוכנית עבודה מתוכננת מראש, בדגש מטריאליסטי.
במתקני ההשמדה, הרייך הגרמני הרוויח מהגופות. שיני זהב נעקרו מלסתות הקורבנות, טבעות נתלשו, ושיער הנשים הארוך נגזז. שיני הזהב הותכו ללבני זהב, ונמסרו לבנקים. השיער נארג לחוטים ושימש ליצור לבד וחבלים, ולמילוי מזרונים. הגופות הועברו למשרפות. האפר כדשן בשדות, וכחומר בידוד ובנייה. כיוון שאנשי האס.אס. צברו כמויות נכבדות של כסף וחפצי ערך של הקורבנות, לאף אחד מהם לא היה איכפת מעונש המוות הצפוי להם על פי משפט האומות. החפצים שהתאימו לשימוש מיידי הועברו למרכזי חלוקה. היו אל מחסנים גדולים בלב מרכזי האוכלוסיה. פקידים ממונים היו אחראים עליהם. אזרחים נאצים ברחבי הרייך, שנזקקו לחפצים שונים בתקופת המלחמה, שבה לא התנהלה פעילות מסחרית רגילה, פנו אליהם כמו שפונים למוכר בחנות כלבו. הפקידים העריכו את אמינות הבקשות, וסיפקו בהתאם את המוצרים, חינם אין כסף.
הנדל''ן, בתים, דירות ומגרשים, היה הרכוש העיקרי אותו גזלו הנאצים. מיד לאחר שכבשו עיר, הם ערכו רשימה של הבתים בהם מתגוררים היהודים. בשלב שני גורשו היהודים לגטו מלאכותי. רשימת הנדל''ן נמסרה למשרד מיוחד. משרד זה חילק אותו לגרמנים ולאזרחים מקומיים שהיו נאמנים למשטר הנאצי. היו אלה מאות אלפי בתים ברחבי פולין בלבד. לאחר המלחמה, העדר בעלי רכוש שניספו, חילופי האוכלוסין בין מדינות, והמשטרים הקומוניסטים החדשים, טשטשו את הבעלויות המקוריות במקומות רבים. גורמים אלה סייעו ללגיטימציה של ההמון שהשתלט על הנדל''ן היהודי, שהיה ברובו דירות מגורים של יהודים שניספו בשואה. לפני המלחמה, התושבים המקומיים הפרו-נאציים חילקו בינם לבין עצמם את הבתים היהודים. ליהודים הם היו אומרים: ''הרחובות שלכם! הבתים שלנו!''. הרכוש שנגזל יצר מערכת כלכלית ענפה בארצות הכבושות, שהיו שותפים לה כל רובדי האוכלוסיה. היה גם שוק שחור, בו מכרו היהודים את כל היקר להם תמורת פרוטות. שוק זה התנהל במקביל לגזל הרישמי של הרכוש על ידי הגרמנים.
''הכסף'' [1928] הוא סרט בהפקה צרפתית-גרמנית מרשימה, המציג את האוירה הקוסמופוליטית וההרפתקנות הפיננסית בתקופת רפובליקת ווימאר, על רקע תור הזהב של התעופה. העלילה עוסקת בטייס היוצא, במימון בורסאי, לחפש אחר חומרי גלם באזורים חדשים.
''רשימת שינדלר'' [1993] הוא סרט של סטיבן שפילברג, הנוגע ברובד העליון של החמדנות הנאצית, שהיה עבודות הכפיה.
