היטלר היה ילד רגיל, שהתפתח לגבר שהיה חייב לחוות שיאים רוחניים בלי הפסקה. תחושות ההידרדרות וחוסר המוצא שלו התחילו בנעוריו כאמן חסר מזל, והמשיכו עד לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כדי לשנות כיוון כלפי מעלה הוא חיפש שיאים חדשים בלי הרף.
היטלר היה חייל מתבודד, אמיץ ובר מזל. הוא יצא בלא פגע. במקרים רבים, לאחר שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז. בקרב אחד בין היחידה שלו לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. תעוזתו מעידה על הצורך המתמיד באדרנלין ובשיאים נפשיים, המשמשים לא לצורך קידום אלא להיטהרות פנימית.
במקביל ניסה היטלר באמצעות האמנות להרגיע את רוחו. אך בהתעמתות מול דחפיו התוצאה הייתה תיסכול ומעבר לערכים קיצוניים.
באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית, סבל היטלר מעיוורון זמני ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי. מצבו הנפשי הידרדר עוד יותר. עיוורון זמני הוא הצורה הבולטת ביותר של וורטיגו. היטלר נכנס למצב של טרור עיצבי טהור, שיצר עיוות ברור בנפש שהייתה טבועה בה מכבר חרדת הנפילה הדמיונית.
היטלר בחר, בשילוב של כורח והזדמנות, ברף השיאים של התגשמות הנפש האווירית. המודל שלו היה אידיאל האדם העליון של ניטשה. התממשות המודל הייתה בכל תחומי החיים. כשהגיע לשיא מסוים, הוא לא יכול היה להסתפק בו. הוא חשש ליפול ממנו. חרדת הנפילה הניעה אותו להמשיך כמטורף. היטלר הפך לאב הטיפוס המובהק של אדם החי באופן מתמיד בחרדת הנפילה. האנטישמיות היוותה מגן פסיכולוגי נגד חרדת הנפילה מהגבהים אליהם ניסה לטפס. היהודים התעצבו בתודעתו של היטלר כמושג סטריאוטיפי. הוא לא ידע עליהם הרבה ולא רצה לדעת. מה שידע הומצא ברובו דרך הפרוטוקולים של זקני ציון. דמותם הקדמונית התאימה להיות קורבן אימת הנפילה שלו.
תחושת השנאה אל מי שנתפשו האחראים לתבוסה לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה, בה אימצו רבים את הדיעה כי לא גרמניה היא שהפסידה. הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים והיהודים, היו כולם ''פושעי נובמבר'' שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאיי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את ה''בוגדים''.
כמו שאפשר לדבר על הנפילה, אפשר לדבר על אנרגיית הנסיקה. כל חיפוש אחר הכוח, כמו החיפוש שעשה היטלר, מוצא את מסקנותיו ההגיוניות במאבק האנושי נגד כוח המשיכה. היטלר נמשך לרעיונות של המפלגה הלאומית הקטנה, הפרו-מיליטריסטית והאנטישמית, שקדמה למפלגה הנאצית. מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. לאחר שגילה את כישרונו הגדול לנאום, הפך היטלר, בזכות אישיותו הבימתית הכריזמטית, למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה.
היטלר הציע שיטת טיפול בדיכאון לעם הגרמני: ממציאים לו איזה משקל דמיוני, יהודים שעלולים להפיל עליו את השמיים ואחר כך משחררים אותו בהדרגה ממשקל זה. זאת שיטת טיפול פסיכיאטרית. יש כאן העברה פסיכולוגית פשוטה. במעמקיה, הנפש זקוקה למדריך. האדם מועד בצעד הראשון לעבר הגיהנום הפנימי שלו, ואין לו כוח להבין את סודותיו. נדרשת גם סדרת דימויים כדי להוציאו משגרת יומו ולהטיסו למחוזות חדשים, אויריים.
תהליך קבלת ההחלטות באדם הוא תמיד תוצאה של אופן השימוש בשפה. השפה הנאצית של היטלר לבשה צורה של הגעה לנקודת ה''אל חזור''. באותה מידה ששילהב את ההמונים, הביא השימוש הלא נכון, הגזמני והצעקני בשפה, לחשיבה והחלטות בלתי ראויות.
היטלר היה התגלמותה של גרמניה, בכוח ''עיקרון הפיהרר''. הוא עיצב את המפלגה הנאצית כך שתגיב באופן מידי ומלא לרצונותיו. מצבי רוחו השתקפו גם ביום יום של המדינה הנאצית. ''המדינה היא אני'' הוא מושג שנכון לגביו יותר מאשר לכל שליט בהיסטוריה. לכן כול תקופת שלטונו היא השתקפות של המחלות, התרופות והטיפולים שקיבל. המעוף הפסיכולוגי שהיטלר אימץ לעצמו היה זה של מכור לסמים. הוא היה באופוריה מתמדת ויכול היה להזות את עצמו כסופרמן של ניטשה. אופטימיות מופרזת ששימשה בסיס לרבות מההחלטות השגויות שקיבל. את התהליך קבלת ההחלטות הלקוי שלו תיארו מקורביו, שלא הבינו את ההיגיון שעמד מאחוריהן, כי לא ידעו מאומה על מצבו הבריאותי.
היטלר כדימוי השליט, לאחר הטרנספורמציה בה עוצב על ידי התעמולה הנאצית, הצטייר לעם הגרמני כדמות הלוחם הארי האלפיני, רועה צאן מרעיתו המשקיף על הכול מראש ההר. מלכתחילה הייתה זאת דמות מרוחקת, מתבשמת באוויר פסגות קר וצלול, מלאת רעיונות נישאים. הוא הוצג כקוסם מיתולוגי, שגישר בין הטייסים הגיבורים והנאמנים שלו ממלחמת העולם הראשונה לבין פשוטי העם.
היטלר שהה במעונו הרישמי ''ברגהוף'' בהרי האלפים יותר מבכל מקום אחר במהלך כול תקופת שלטונו. לו ראש ממשלה אחר בתקופתו היה מקים את מעונו ומפקדתו המרכזיים בהרים רחוקים, הוא היה מוצג כתימהוני. איזכורו התכוף של המקום מוכיח שהוא השתלט על תודעתם של הנאצים. כולם הוקסמו מהמקום, למרות שהרעיון הוא כה מופרך, עד שהוא נדמה כלקוח מספר האגדות. המקום הזה יצר את התודעה הנאצית. הוא התגלמות השלטון הנאצי ואחד מסמליו המובהקים.
בברגהוף כינס היטלר גם את ישיבותיו הצבאיות המכריעות וקיבל את החלטותיו הגורליות. ביניהן היתה גם בוודאי ההחלטה על ''הפתרון הסופי''. גרמניה נראית נקייה וציורית מאד ממרומי ההר. הנוף הוא כאידיאל שיש לישמו ללא עוררין בכל מקום אחר. מהגבהים כל בני האדם נדמים כננסים. זאת פעולתה של היהירות האנכית. מי שמהרהר על העולם מהגבהים עלול לחשוב שהוא ''נשר'', גיבור בודד הנושם ''אוויר טהור'', וכל מי שנמצאים למטה הם כחרקים.
כשותפים ל''חווית מרומי ברגהוף'', קל היה לאזרחי גרמניה לקבל כנכונה את השמועה שהופצה כי ''היהודים נסעו למזרח למחנות עבודה'' ולא להתעמק בנושא, גם אם היו עובדות רבות שלא התאימו.
הצבא הנאצי שהקים היטלר התפתח בעקבות קו מחשבה זה. מקצועות מלחמה רבים ששדה פעולתם הוא בין הארץ לשמיים הפכו סימניו המובהקים. זה תחום ביניים עצום שהתפשט לכל עבר: צבא היבשה הנאצי נשען על מבצעי צניחה לפני מתקפות הבזק, חיל ההגנה האוירית הפך לגדול ומשוכלל וכדומה.
במהלך המלחמה השתלט היטלר על גם חיל האויר והתעשייה האוירית הגרמנית. סך הכול ההשקעה בכלי הנשק בצבאות היבשה והים, כמו בטנקים וצוללות, הייתה מיזערית לעומת זאת שבתחום התעופה.
אחדים מכלי הנשק האויריים המהפכניים ביותר של המאה העשרים, שנחשבים לחדשניים גם כיום, הומצאו בגרמניה הנאצית. בין המפורסמים שבהם נמנים: הטיל הבליסטי, מטוס הקרב הסילוני, הפצצה המעופפת, המסוק וטיל הקרקע-אויר.
בנסיבות שהיו התפתחו בהיטלר, ובכול גרמניה הנאצית, הסימפטומים הפסיכולוגיים של תסביך נפוליון. לתסביך נפוליון יש מימד אנכי מובהק. הוא מתפתח באנשים החשים זעירים וחסרי אונים מול העולם הענק המאיים עליהם וכתוצאה מכך מפתחים אגרסיביות חברתית, המתבטאת בשאיפה עמוקה לשליטה ולדיכוי הזולת. הנשלט על ידי תסביך נפוליון חסר את תחושת הכוליות. אחת מתכונותיו היא הזיכרון הכמו צילומי והעובדות בלבד הן שמענגות את נפשו. החברה האנושית נתפשת אצל בעלי תסביך נפוליון כמכונה הנבנית בדיוק הגיוני מושלם. בחברה כזאת אין תחושה של טבעיות או השתייכות ויש בתוכה מספר עצום של נפשות מתחרות.
הפסיכואנליטיקאי הידוע הנרי מאריי ניתח, בשנת 1943, את אישיותו של היטלר עבור המודיעין האמריקני. מאריי טבע את המונח "תסביך איקרוס" כדי לתאר אדם בעל בעל אישיות מסוג אלפא, שאינו מכיר במגבלותיו כתוצאה מתסביכים נפשיים, אשר גורמים לחוסר איזון בין רצונו להצליח, לבין היכולת להשיג יעדים שהציב. אדם כזה שואף לסוג של פיצוי יתר. בגלל רגשי נחיתות, הוא מנסח שאיפות גרנדיוזיות להישג עתידי. הוא מפגין לעתים קרובות אליטיזם, שמונע על ידי היבריס וניתוק מהמציאות החברתית. האגו המסיבי של ידוענים מסוימים הוא סוג של עיוות כזה, שניתן לכנותו אגו ממאיר. הם מופיעים כמו כוכב סופרנובה, אשר מתפוצץ לאחר שזרח בעוצמה רבה במשך זמן קצר. פוליטיקאים עשויים להדגים את אותן התכונות, ובמקרים קיצוניים הם אף הגיעו למעמדם בזכותן. אדולף היטלר הוא דוגמא היסטוריות, אשר אבחון זה תקף לגביה תרתי משמע.
