התפשטות רעיונות הרומנטיקה תרמה לראיית עולם פוליטית חדשה בקרב הגרמנים, שחיו עד תחילת המאה ה-19 בנסיכויות קטנות שנשלטו על ידי טירות נישאות בראש גבעות, ונלחמו זאת בזאת. הרצון הטיבעי היה להתאחד תחת קורת גג רחבה יותר.
הרייך הגרמני השני, 1918-1871, נוצר על ידי אוטו פון ביסמארק, קנצלר הברזל, שהתחיל לאחד את נסיכויות גרמניה בהדרגה תחת שליטת פרוסיה, הנסיכות הגדולה והחזקה מכולן ממישורי הצפון, בתהליך שהגיע לסופו באמצעים דיקטטוריים לאחר עלייתו של היטלר לשילטון.
במסגרת התהליך הפכה גרמניה למונרכיה קונסטיטוציונית. הקיסר היה סמל רב השפעה, שאיחד את כל קצוות האומה.
השליטה בפועל הייתה בידי ביסמארק. אך לאחר ירידתו של ביסמארק, לא נמצא מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה שיהווה משקל נגד לקיסר. כתוצאה מכך נשלטה גרמניה בראשית המאה העשרים על ידי קיסר קפריזי בעל עוצמה רבה, אך כישורים מעטים לניהול מדינת ענק מודרנית.
נפילת המונרכיות האירופאיות הגדולות באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקיסרות האוסטרית הונגרית, הקיסרות הרוסית והקיסרות הגרמנית, יצרו חלל פוליטי ענק באירופה. היה זה המשכו של המשבר הפוליטי בעקבות המהפכה הצרפתית.
המונרכיה היא התגלמותו המעשית של חלום המעוף. היא ראש הציר האנכי. משך דורות רבים נשאו בני העמים את עיניהם מעלה וראו שם את מלכיהם בתפארתם, מסמלים את כל התכונות הנעלות, הדינמיות, כסמל של גבורה, עושר והדר. ההיררכיה הזאת היתה צורה של סדר חברתי ונפשי.
הכנסיה הנוצרית השלימה את המלאכה ביצירת סדר זה. התמוטטות המונרכיות האיצה את התנתקותה של הדת מחיי היום יום, תהליך שחל עוד בתקופת ההשכלה. כך החלל שנפער היה גדול עוד יותר.
זאת היתה התרבות שהיהודים מילאו בה תפקיד, לעיתים סמלי ולעיתים מעשי, כמתווכים בין העם לקיסר וכסמלים דתיים. בסדר החברתי החדש הם לא מצאו את עצמם. הם היו לכאורה מיותרים. הם זוהו עם המשטר הישן, הריאקציה.
ממלאיו הטבעיים של החלל היו המדינות האירופאיות העצמאיות, ששמו להן למטרה להחליף את שלטון היחיד בשלטון העם, כלומר בדמוקרטיה. אך הדמוקרטיה, בה כולם שווים, מייצרת דיאלקטיה אופקית. המימד האנכי המוחשי נעלם בה.
במבוכה, שהיתה גדולה בין כה וכה מעצם החלפת המשטרים, נוצר צורך דחוף גם לתחליפים להיבט האנכי הצורני של החברה.
החברה הבורגנית, שהיתה הגורם המרכזי מאחורי חילופי המשטרים, לא יכלה להסתפק בערכים ביתיים בשעה שהיה עליה לנהל מדינה מורכבת מאינטרסים שונים. היה צורך בגורמים מאחדים, שיכלילו את חילוקי הדעות ויתעלו אותם לרמות גבוהות יותר. בנוסף מצאו הדמוקרטיות החדשות את עצמן בעימות זאת מול זאת והיה עליהן לאמן צבאות חזקים. החברות הפכו למגויסות ופיתוח הצבא הפך לערך מרכזי.
התעופה היתה הפתרון האולטימטיבי. הפתרון נוצר בדעת הקהל ובאמצעי התקשורת. זה היה שילוב מהפנט של רצון והכרח. זאת היתה התגשמות חלום האדם. אלא שהיה צורך להפוך את התעופה למערכת חברתית וצבאית מקיפה. העיסוק במיסטיקה וההתחברות ליסודות פגניים, עממיים ולאומיים מצד אחד, יחד עם הלאומנות הקיצונית והאנטישמיות מצד שני, העניקו את הבסיס לכוליות החיונית. הן סיפקו הגדרה חדשה, קיצונית, של ה'''אני'', המתאימה יותר להישרדות בעידן החדש.
הרבגוניות וההיקף היחודי של מקורות האידיאולוגיה הנאצית הם שמעידים יותר מכל על כך שהסיבות לפופולריות שלה הן יוצאות דופן. מבחינה פילוסופית זאת המצאה מחדש של הגלגל. יצירת יש מאין. האידיאולוגיה השטנית הזאת נהגתה כדי לענות בחופזה על צרכים שלא היו ידועים קודם למין האנושי. זאת כי למציאות החיים נוסף מרכיב משמעותי חדש, אשר הצריך את ההתאמה האנושית אליו.
את ההשראה הפוליטית לנאצים סיפקה שורת הוגי דעות, שקישרו בין הצורך המטריאלי לצורך הרוחני. הם עיבדו את התנועה כלפי השחקים לשיטת פעולה עבור גרמניה המודרנית. הם פיתחו את תאורית הסופרמן הגרמני, השולט בעולם מהאוויר בכוח באמצעות המטוס ומפתח את מרחב המחיה שלו. אך המעוף הרוחני והתעופה המזוהה באופן אורגאני עימו, נמצאים במרכז ההתענינות והעשייה האנושיים, כסמל מרכזי של חירות האדם באשר הוא. הניסיון הנאצי להפקיעם לצורכי שליטה וכיבוש פעל כבומרנג.
במהלך הרייך השני התפתחה בגרמניה תנועה רומנטית-לאומית עממית רחבה, התנועה הפאן-גרמנית, שהזדהתה עם האמונה הבלתי רציונאלית בכל דבר שהיה ''גרמני''. האירגונים הפאן-גרמניים היו קבוצת לחץ פוליטית קולנית ובעלת השפעה, שהירבתה בהצהרות כוונות ובגיוס תמיכה ציבורית. הם דגלו בפאגאניזם מודרני, שהציע אלטרנטיבה לדת הממוסדת באמצעות טכסים וטכסטים מתאימים.
היטלר ויתר ראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה''טולה'' וה''וריל''. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19, וביניהם האנגלי בעל כושר הריחוף דאגלס יום ותלמידתו המיסטיקנית מאדאם בלווטסקי, מייסדת החברה התיאוסופית.
היטלר בודאי לא רכש את מיומנויות הנאום והכתיבה שלו לפני המלחמה ובודאי לא בתקופתה. את קפיצת המדרגה הוא היה חיב לעשות בין השנים 1919-1924. בין השנים בהם הצטרף למפלגת הפועלים הגרמנית מיסודה של אגודת טולה ועד למאסרו בכלא לנדסברג, בו כתב את ''מיין קאמפף''.
