א. מנפרד פון ריכטהופן - הטייס המיתולוגי הראשון
ג. תעופה, לאומנות, והקולנוע הפופולרי
הזיכרון של של מלחמת העולם הראשונה נבנה באמצעות המיתוס של חווית המלחמה, שהעניק לה לגיטימציה על ידי שינוי תמונת המציאות האמיתית. התדמית החקוקה בזיכרון הקולקטיבי, של טייס הקרב הרומנטי, הסוותה את המציאות המבעיתה של טייס מלחמת העולם השניה, שמסוגל להשמיד ערים שלמות. המיתוס הפך להיות גם נחלת הטייסים עצמם. הזיכרון הפרטי והקולקטיבי נבנה, ואינו מועתק. בניה זאת נעשית לא לבד, אלא מתוך שיח חברתי, תרבותי ופוליטי. לכן יוצרי סרטי התעופה, שחלקם הגדול היו בצוותי אוויר במלחמה, עיצבו את זכרונותיהם במונחים פחות מפחידים. הם ביקשו להפוך את חוויותיהם לכואבות פחות. אך שורשי הסטריאוטיפ נעוצים בתעמולה המלחמתית. לסרטים אלה היתה השפעה רבה על האופן שבו הציבור חשב על הלוחמה האוירית, והאופן שבו נוצרו סרטי תעופה חדשים. הם יצרו מודל עבור הדורות הבאים, ואיקונוגרפיה שקיימת עד ימינו.
תור הזהב של התעופה, מתחילת המאה העשרים ועד לשנות החמישים שלה, חפף את תור הזהב של הקולנוע. הקולנוע התפתח באותה מהירות ודרמטיות בדיוק כמו הטיסה, ושניהם התבססו במהרה כצורה המרגשת והפופולרית ביותר של פנאי ופעילות, ובתוך כך הפכו לערוץ יעיל להפליא להפצת רעיונות, עמדות ואיכויות שהחברה ראויה לשמור. מהר מאד שיקפו הסרטים הראשונים את גוספל הכנפיים, שלפיו התחבורה האווירית תביא עימה עידן זהב של קידמה, והטייס הוא דמות רומנטית ואבירית.
בתקופה שבין המלחמות, הקולנוע העממי עדיין קידם באופן פרדוקסלי את הנושאים המוכרים האלה, אך גם ניצל את הפחדים מהפצצה אווירית במלחמה הגדולה הבאה. במקביל, השתמש הקולנוע בתקופה זאת בתצלומים של הטיס ושל המטוס לתעמולה לאומנית, שהראתה הישגים בנושא כחוד החנית של היוזמה הטכנולוגית הלאומית.
סרטי תעמולה אויריים היו חשובים יותר במדינות שבהן הגאווה הלאומית ספגה מהלומה כתוצאה מהמלחמה, והן היו מובסות או כועסות. בגרמניה, דרך אחת למטרה זאת היתה קידמה טכנולוגית, אשר נתפשה כהוכחה להשתקמות ולעליונות. לדוגמא, ''שיגעון הטילים'', שהתחיל בשנת 1923, והגיע לשיאו בשנת 1929. במהלך שנות ה-1920, התפתחות המטוסים המהירה התחילה להציע בהדרגה תובנות מעשיות יותר מכלי טיס אחרים לשיקום האומה. המעמד ההרואי של אנשי צוות האויר, ההתפשטות המהירה של מועדוני הדאיה וספורט הטיסה, הצמיחה בתעופה המסחרית, הצלחת החברה הלאומית ''לופטהאנזה'', והענין הפנאטי כמעט בטיסות ארוכות הטווח של הצפלינים החדשים, העידו כולם על הפופולריות והתמיכה הציבורית בנושא.
לאחר 1918, הקולנוע הגרמני התבסס במהירות מחדש כמפעל רציני, ובתוך חמש שנים התפוקה שלה היתה נמוכה יותר מאשר של ארצות הברית בלבד. עם זאת, סרטי התעופה שיקפו מעט בלבד מהרוח הדמוקרטית של וויימאר. רוב הסרטים היו יצירות תעמולה. תחת מעטה מרהיב עין הם תקפו את אויבי האומה, והיללו את ההישגים הלאומיים. סרטי התעופה היו אפיק מובהק של תישבוחת עצמית. המאבק של המטוסים נגד איתני הטבע לא היה תלוי בעליונות הטכנולוגית בלבד, אלא בתכונות המוסריות של האדם בתא הטיס, ''האדם החדש'' שסימל את הטוב ביותר באומה.
סרט התעופה הראשון לאחר סיום המלחמה היה: [1918] Ikarus, Der Fliegende Mensch. הסרט נוצר כסרט פטריוטי לפני סיום מלחמת העולם הראשונה, אך נערך מחדש והופץ לאחריה, כסרט בעל מסרים אוניברסליים. גיבור הסרט הוא ממציא גרמני צעיר של מנוע מהפכני, אשר הצרפתים חומדים את המצאתו, ומגייסים רוזנת יפהפיה כדי לפתות אותו. הצעיר הופך לטייס קרב מצטיין במלחמה, נופל בשבי הרוזנת ואהובה ונחלץ, ובסוף הסרט הוא גם מתפייס עימם. סרט מרשים זה הוא חיזיון תעופתי-קולנועי רומנטי וקליל. כותרת היצירה, העלילה, והעיתוי, מבטאים את הקשר הגורדי בין התעופה, הקולנוע והמיתוס.
סרט נוסף הוא: ''טיסה אל המוות'' [1921], שעוסק בתחרות טיסה. ניסיון מרכזי להלל את האדם החדש היה הביוגרפיה של ריכטהופן משנת 1927. הסרט הופץ בארצות הברית עם פס קול. מוצלחים עוד יותר היו הופעותיו של ארנסט אודט בסרטי ההרים הפופולריים של ארנולד פאנק.
הנאצים לא אכפו שליטה מלאה על תעשיית הסרטים עד שנת 1942, אך היוצרים אשר נותרו, שיקפו בקביעות את האידיאולוגיה הנאצית. בסרטי התעופה שלהם היתה המשכיות והתפתחות ברורה של נושאים פטריוטיים, מההפקות בתקופת ויימאר לאלה שנוצרו לאחר 1933. קרל ריטר יצר סרטי תעופה חשובים אחדים, עלילתיים וחצי תעמולתיים, במהלך תקופה זאת.
ד. תעופה, פאשיזם והמודרניות המיתית
הסמל המובהק של המודרניזם הטוטליטרי המיתי בגרמניה הנאצית ובאיטליה הנאצית היה המטוס. הסמלים והמטאפורות הלשוניים שקשורים לשיח התעופתי, תפישתו ופירושו, הם רבים, והמקורות שעליהם אפשר להסתמך בהקשר זה הם רבים מאד. הם כוללים אירועים תרבותיים חשובים, יצירות אמנות, ספרים, מגזינים, מוצרי תעמולה, ועוד. משמעות רבה יש לגבריאל ד'אנונציו ולפוטוריזם כמודל מובהק, בזכות המקום הנכבד שתפשו בשיח התרבותי הכולל. לא התעופה כשלעצמה, אלא הקשריה, לא הטייס כשלעצמו אלא הקונספציות שכרוכות בו, היו במוקד תשומת הלב. הם שימשו כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר. סדר היום החברתי, שהיה במוקד תשומת הלב במשטרים פאשיסטים, מתבהר באמצעות הנרטיב של גיבורי התעופה, ובאמצעות החזון של האדם החדש שהפאשיזם ניסה להפוך למציאות באמצעות מהפכה אנתרופולוגית. דמויות הגיבורים היו מודלים ואבות טיפוס שהאזרחים נדרשו להשתמש בהם על מנת לעצב את חייהם. הנורמות והערכים שהמדיה פירסמה כמגולמים באותם גיבורים חילחלו למציאות החברתית, והעולם הובן בהתאם למירשם. המטוס והטייס היו טוטמים, במלוא מובן המילה של אייקונים בעלי מאפיינים ארכיטיפיים, של המודרניות במשטרים הפשיסטיים. באופן עקיף, הם שיקפו את השאיפה לסדר, באופן ישיר, הם היו התגלמות המודרניות. ההדדיות הרוחנית בין הפאשיזם לתעופה היתה חד משמעית. היא יצרה מודרניות מיתית, מנוגדת למודרניות הליברלית.
מטוסים עוררו הערצה, ועטפו את מי שהטיסו אותם בהילה מיידית של תעוזה, חיוניות ונעורים. הטיסה היתה יותר מאשר תנועה קדימה באוויר. המטוס היה יותר מאשר אמצעי להשגת מטרה זאת. חווית הטיסה נתפשה כהעצמה נעלית ביותר של החיים. התעופה הפכה לצורת העידן החדש, שעליו היא הטביעה את חותמה. הטייס היה לסוג חדש של אדם. הטייס הגרמני לא היה אדם גרמני חדש בלבד. המודל היה ראוי להיות בעל השפעה מעצבת על העולם כולו. אין מכונה שדורשת ריכוז וכוח רצון כה רבים כמו המטוס, והטייס יודע מה המשמעות של לשלוט. כל טייס הוא פאשיסט מולד. בדרך זאת נוצר החיבור הרוחני ההכרחי שבין התעופה לפאשיזם. טיפוח האדם החדש היה צד אחד של המשטר הפאשיסטי, וחיסול האחרים היה הצד השני.
היטלר ומוסוליני היו בעלי תשוקה למהירות, ומטוסים ומכוניות חזקות סיפרו מפלט ליצר הפעולה שלהם. יותר מכך, התעופה סיפקה סמל עוצמתי של כוח צבאי. היא תיארה את האופי הגרמני. בהתאם לכך, הנאצים פעלו להפוך את הרייך השלישי לבעל תודעה אוירית, ובדרך זאת כזה שמסוגל להתמודד באופן מלא עם אתגרי המאה העשרים. כאשר גרינג הכריז ''אנו חייבים להיות אומה של טייסים'', הוא הכריז על המחויבות הנאצית לא רק לאימון רזרבות של טייסים צבאיים, אלא גם להטמיע ולטפח את הערכים המוסריים של התעופה, שהיו הקרבה עצמית ושירות לקהילת הלאום. באמצעות מיניסטריון מיוחד, הם ארגנו מחדש את מועדוני התעופה כ''התאחדות התעופה הגרמנית'', נטלו שליטה מלאה על כל הפעילות בנושא, והתחילו לתכנן את הקמת הלופטוואפה - חיל האויר החדש. היטלר יצר דימוי דינאמי דרמטי של עצמו באמצעות השימוש האישי במטוס.
התעמולה האוירית הנאצית התחילה ברצינות בסרט אודות כנס המפלגה הנאצית בנירנברג: [1935] Tag Der Freiheit – Unsere Wehrmacht. לני ריפנשטהאל יצרה גם סרט זה, אשר יצא לאקרנים בדצמבר, וחגג את תוכנית ההתחמשות מחדש של הנאצים, שעליה הכריזו במרץ 1935. הסרט עוסק בכנס הפוליטי ובמפגן הצבאי שהתקיים בשיאו, אשר הציג את הצבא הממוכן החדש, ואת תפישת מערכת הבזק. חיל האויר וההגנה האוירית זוכים לזמן מסך מרכזי, והסרט מסתיים במטס במבנה צלב הקרס.
התעמולה חוזקה ביומני החדשות הקולנועיים של התקופה. יומן חדשות אחד משנת 1936 חשף את סוגי המטוסים בחיל. הקטעים המעניינים ביותר עוסקים במפציצים. מוזיקת הרקע מאיימת, ורואים מפציצים שמטעינים עליהם פצצות. מבנה מפציצים עורך תמרונים, וכולם פוגעים במטרותיהם בניסיון הראשון. הסרט מסתיים ביעף המוני, כאשר הקריין מכריז: ''חיל האויר הגרמני ניצב איתן וגאה, מוכן לשמור על השלום הגרמני ולהגן על ארץ האבות''.
הדימוי המצטבר היה חזק דיו כדי לעורר פחד נרחב במדינות אחרות, ואיפשר להיטלר להשתמש באיום בלופטוואפה כנשק פוליטי במדיניות החוץ שלו בשנות ה-1930 המאוחרות. פעולות אויריות במהלך מלחמת האזרחים הספרדית, ובמיוחד ההתקפה על גרניקה, אשר זכתה לכיסוי נרחב ביומני הקולנוע, איששו את עוצמתו של הלופטוואפה והאיום שהציב.
