נושאים מאפיינים בקולנוע הפואטי באיראן הפוסט מהפכנית
הילד
הילדים בסרטים האיראנים הם תחליף חילוני, מהפכני אך מוסרי, לדמויות הדתיות המסורתיות באמונה האיסלאמית של המשיח, המהאדי, או האימאם השנים עשר. התמימות המקסימה של הילדים מאפשרת להתגלות האלוהית להופיע באמצעותם, וליצור תקווה לפדות וגאולה באמצעות פעולותיהם. הסרטים האיראניים על ילדים, כז'אנר, אינם קוהרנטים. חלקם שייך לבידור הפופולרי, ואחרים עשויים להיות מתוארים יותר כ"קולנוע פואטי". מקורם הבינלאומי, ככל הנראה, הוא בגל סרטי הילדים המצליחים בקולנוע העולמי בשנות ה-1980 . הרשות הממשלתית ל''התפתחות שכלית של ילדים ונוער'' (CIDCA), שנוסדה בשנת 1969, התחילה בהפקת סרטונים וסרטים דוקומנטרים. עבאס קיארוסטמי עבד עבור הרשות, ולאחר המהפכה התחיל לפתח סגנון עצמאי, מבלי לחרוג מגבולות תכתיבי הצנזורה. שני במאים חשובים נוספים בני דורו, שהתחילו ליצור עוד בשנות ה-1970, אמיר נאדרי יוצר ''הרץ'' (1985), ובחרם ביאזי יוצר ''באשו, הזר הקטן'' (1989), אימצו גישה דומה. המוטיבים ההרואים של המלחמה, שהיו אופיינים לסרטי שנות ה-1980, התחלפו בהדרגה בבעיות בקנה מידה קטן של חיי היומיום. סרטי הילדים התחילו להציג היבטים רבים של החברה האיראנית, כמו איכות הסביבה, ההשכלה, האבטלה, והמשפחה.
הסיקור אודות הקולנוע האיראני נשלט על ידי התייחסות למקבץ הסרטים שנעשו בין אמצע שנות ה-1980 לאמצע שנות ה-1990, בסגנון ''הקולנוע הפואטי" המקומי. אך המונח הוא קטגוריה תיאורית שהתפתחה באמצעות שיח ביקורתי, ולא תנועה מתוכננת. מספר הסרטים הנדונים הוא מועט יחסית, לא יותר מאשר 40-50, בתקופה שבה מספר ההפקות המקומיות היה רב הרבה יותר. למרות זאת, הדיון בהם היה משמעותי, ועורר דיונים מורכבים. בחירות שנת 1997, שבה השתתפו צעירים רבים, העלו למרכז השיח הציבורי נושאים חדשים, שהשתקפו בסרטים חדשים.
ביטויי עולם הילדים בסרטים האיראניים אינם ישירים בלבד. הם גם עקיפים. הם משמשים כאמצעי להשתחררות מהפכנית מנטל העבר. סדר היום החברתי החדש מתבהר באמצעותם. הם מודלים ואבות טיפוס שהאזרחים נדרשים להשתמש בהם על מנת לעצב את חייהם. הילד בסרטים האיראניים עובר ''מסע גיבור'', האופייני לגיבורי העל המיתולוגיים. בסופו של דבר הוא הופך גם למנטור ארכיטיפי.
סרטי הקולנוע הפואטי האיראני בהם מככבים ילדים אינם בדיוק ''סרטים לכל המשפחה'' או ''סרטי ילדים''. בסרטים אלה הם פועלים כמבוגרים. סצנות רבות מובנות בעיקר על ידי מבוגרים. הסרטים נועדו, בין היתר, לחינוך לטווח ארוך, שמטרתו היא שהילדים שנולדו לתוך המהפכה האיסלאמית יטמיעו את ערכיה וישרתו אותה כמבוגרים. ההשפעה ארוכת הטווח של צפיה בסרטים על הילדים והנוער ידועה היטב מהנאציזם, שהשתמש בקולנוע ככלי מרכזי למטרה זאת. הילד הוא סמל ומושא התקווה הלאומית בקולנוע ברחבי תבל, ובמזרח התיכון בפרט.
מגזרים אתניים
לאחר סיום מלחמת איראן-עיראק בשנת 1988 התקרבה איראן למערב יותר, הפיקוח על הסרטים הפך פחות הדוק, ונוצר שסתום לשחרור לחץ, שהביא לכך שהיכולת להציג קשת של דמויות ומאפיינים הפכה להיות רבה יותר, מה שמשך את היצירתיות של יוצרי הסרטים. במסגרת תהליך זה של התבגרות הקולנוע המקומי, פנו היוצרים גם לסרטי מגדר, וביניהם סרטים אתניים, אשר חלקם נוצרו בסגנון הקולנוע הפואטי, וברובם משולבים ילדים ונערים בתפקידים מרכזיים. בין סרטים אלה שעוסקים במיעוטים במשולב עם ילדים ונוער נמצאים ''באראן'' ו''הלוח''.
המוטיב האתני בקולנוע האיראני בולט בצבעוניות, באיכות ובעומק המטאפורי. היצירות בגל האתני האיראני משקפות שלושה מסרים: המסר הראשון הוא האתני־הבדלני. המסר השני הוא המסר המהפכני, המתיימר להחליף את הלאומיות הפרסית בלאומיות אסלאמיסטית־גלובליסטית. המסר השלישי הוא קריאה לדמוקרטיזציה של הרפובליקה האיסלאמית באמצעות הדגשת מצוקת הקבוצות האתניות וסבלו של היחיד בתוך הקבוצות הללו.
שאלת דמות האישה
דמות האישה הוא נושא מובהק לפואטיקה קולנועית, מבחינה חזותית ונרטיבית כאחד. בקולנוע האיראני. האישה היא חלק מהמערכת המשפחתית בלבד, כאם, רעיה, בת ואחות. לפיכך, האישה אינה נושא פואטי. הדבר מצמצם מאד את האפשרויות לסרטים בסגנון זה. עם זאת, באיראן יש סרטים רבים שמציגים נשים בתפקידים מרכזיים, וכמו כן מפותח העיסוק הנשי בקולנוע. שאלת המתירנות בהצגת דמות האישה היא נושא שכיח. דוגמא היא הסרט הפואטי ''היום בו נהייתי אישה'' (2001) של מרזייה משכיני. הסרט מציג שלושה סיפורים, של נשים בשלושה דורות: ילדה, בוגרת, זקנה, והמגבלות השונות המוטלות עליהן במשטר התיאוקרטי.
''המקשר'' (1971) בבימויו של גו'זף לוסי הוא סרט רומנטי פואטי שמתרחש באנגליה של התקופה הויקטוריאנית, ובו משמש ילד בתפקיד המקשר בין זוג אוהבים בסתר, על רקע נופים כפריים מרהיבים. יתכן וניתן למצוא בסרטי הילדים הפואטיים האיראניים, אשר ברבים מהם הם רצים בדרכים במשך חלק גדול מהסרט, ביטוי אלגורי לאהבת גבר לאישה.
