בין ריאליזם לפואטיקה בקולנוע
היכולת להבין דבר מתוך דבר בקולנוע באמצעות ביטוי לירי היא אתגר לצופים, הקיים במתח בין שני אופני היסוד של הקולנוע: ריאליזם [מציאותי] ופורמליזם [אמנותי], אשר כל סרטי הקולנוע נמצאים ביניהם. בצד אחד של הרצף נמצא הקולנוע הריאליסטי המובהק, שעימו קל לצופים להזדהות, כיוון שאין בו הפתעות חזותיות, שעוצרות את המהלך הנרטיבי המלא. בצד השני של רצף זה נמצא הקולנוע האמנותי, שנקרא גם ''פורמלי'' או ''פואטי'', אשר משתמש ב''דימויים פתוחים'', הניתנים לפרשנויות שונות. במרכז הרצף נמצא הקולנוע ה''קלאסי'', ובמיוחד הסרטים האפיים ועתירי התקציב, שמתאפיינים בתמונות פנורמיות מבוימות, כמו בסרט ''חלף עם הרוח'' (1939). סרטים אלה משתמשים גם במרכיבים צורניים כמו מוזיקה מקורית, תפאורות, אפקטים חזותיים, עריכה וזוויות מצלמה. אך כולם נועדים לשרת את העלילה, מתוך מטרה ברורה שלא למשוך את תשומת הלב של הצופה לכל דבר אחר, כמו היוצר או עשיית הסרט. הכל צריך להיראות מציאותי.
כאשר הקולנוע בזרם המרכזי נוטה לנוע ממרכז הספקטרום, הוא עושה זאת בדרך כלל לכיוון הקולנוע הריאליסטי. הקולנוע האמנותי-פורמלי הוא פחות פופולרי, מכיוון שהוא מתרחק, באופן מודע, מהמציאות המוכרת שאותה מעדיפים רוב הצופים. הוא מצליח בימינו אם הסרטים מגיעים מבמאים ידועים, או שהם עתירי השקעה ומכוונים להישגים יוקרתיים.
ניתן למקם את סרטי הקולנוע בין ריאליזם לפורמליזם על פני הרצף הבא:
הבחנה בין הקולנוע הריאליסטי לפורמלי-אמנותי-צורני-פואטי ניתן לראות עוד מראשית ימי הקולנוע. דוגמא אחת היא ההבדל בין סרטיהם של האחים לומייר, שהיו בעלי מאפיינים ריאליסטים ודוקומנטריים, לסרטי האולפן המעוצבים של ג'ורג' מלייה, כמו ''הטיסה אל הירח'' (1902), שהיו בעלי מאפיינים אמנותיים מובהקים, והבליטו תפאורה, תלבושות ואפקטים מיוחדים, בלי כל עניין במציאות.
מה שחשוב יותר בסרט מאשר הריאליזם או הפורמליזם הוא, ''הסתברות האמיתות'' שלו - עד כמה עד כמה הפרטים ביצירה מוסיפים לה תחושת אותנטיות. במילים אחרות - האמת הפנימית של הסרט. הסרט אינו חייב להיות כפוף לקונספט מסוים של המציאות. כל סרט יוצר, למעשה, קונספט משלו אודות המציאות. כבר מהדקות הראשונות הוא מעניק לצופה תובנות כיצד מציאות זאת נראית ועל פי איזה חוקים היא פועלת. מה שחשוב הוא שמירת הסתברות האמיתות והצמדות לחוקיה.
הפורמליזם הוא גישה לגיטימית וחשובה בקולנוע באותה מידה כמו הריאליזם. יצירת סרטים איכותיים כרוכה בידיעה כיצד לבחור בגישה הנכונה. הצופים נמשכים לריאליזם מאותה הסיבה שהם נמשכים לסדרות טלוויזיה. הן מזוהות בקלות, והם מבינים אותן. אך אם הקולנוע רוצה להמשיך ולהתפתח בכיוונים נוספים, עליו להכיל גם את הפורמליזם. ריאליזם אינו תמיד הדרך הטובה ביותר ליצור משהו. תוספות לסרט ריאליסטי של שוטים מפתיעים, זוויות צילום ועריכה מקוריים, בחירת צבעים מוקפדת ואפקטים חזותיים, מקנים לו ערך בידורי מוסף, ויוצרים סגנון מקורי.
קיים הבדל בין הקולנוע הפואטי, שנצמד לרצף העלילתי הריאליסטי, לבין הקולנוע הסוריאליסטי , החורג לעבר הבלתי מפוענח. בקולנוע מסוג זה המציאות לובשת פנים חדשות ובלתי מוכרות לחלוטין, דמיוניות ובחלקן גם על-טבעיות. כך גם בקולנוע הפוסט מודרני, שמצטט באופן חופשי מקורות שונים שאינו שומר על כללי הנרטיב המסורתיים, ויוצר חוויה בלתי מפוענחת בחלקה, שיוצרת רגשות כמו תסכול, מתח, וחוסר יציבות.
מטרת הקולנוע הפואטי, לעומת זאת, היא לעורר רגשות ברורים, בלי לאפיין את הדמויות או להגדיר את העלילה. במישור הרגשות החיוביים הוא מעורר בצופה רגשות כמו תמימות, חמלה, אהבה, נאמנות וניחומים. במישור הרגשות השליליים הוא מעורר חוסר אונים, יאוש, ניכור, ובדידות. בחרם ביאזי, המחזאי והקולנוען האיראני הידוע, יצר סרטים פואטיים בסגנון ה''תאזייה'', ''תיאטרון הניחומים'' הפרסי הקלאסי העממי, שנולד בהשראת אירוע היסטורי ודתי, מותו הטרגי של חוסיין, המסמל רוח אפית והתנגדות.
באיראן אין קונצנזוס בין אנשי הדת לגבי תפקידם החברתי. נהפוך הוא, יש מחלוקת ומגוון דעות. במקביל לגישה הרשמית, הנורמטיבית והממסדית, רווחת בקרב המון העם הגישה הסופית והמיסטית האישית. למרות שהגישה האישית פחות מקובלת בעיני הממסד, עושר הביטוי והבשלות שבה משפיעים על היבטים רבים בתרבות. אחד הביטויים של רב-גוניות זאת הוא במגוון אופני הקולנוע הפואטי במדינה: קלאסי ומודרני, טבעי ותיאטרלי, מינימלי ומפואר.
