לאחר מלחמת האזרחים, ובעקבות השינוי בסדר העדיפויות הסובייטי לעבר סוציאליזם בארץ אחת, רוסיה הפכה למדינה לאומנית. מיתוס ה''קורבן וגאולה'' היה הנרטיב השלטוני שפתר את בעיה חברתית של הגדרת משמעות הלאומיות. אפשר לראות דוגמאות לכך בסרטיו של סרגיי אייזנשטיין, ''איוון האיום'' ו''אלכסנדר נייבסקי''.
הזהות הרוסית של פטריוטיזם על הנרטיב בין קורבן לגאולה, הסתבכה עם הטיהורים הסטאליניסטים בשנות ה-1930, שהפכו הפך את הגיבורים הפטריוטים לפושעים.
בתקופת חרושצ'וב שוב התהפכו היוצרות, והבוגד הפך לפטריוט. נוצר זיגזג, שגם חרושצ'וב לא עמד בו, בעקבות מהומות שהתחוללו מהומות במדינות החסות, ולדוגמא המהומות בוורשה, והוא נאלץ לשמר את המנגנון הישן.
בתקופת ברז'נייב הפטריוטיזם המשיך לשלוט, באמצעות מיתוס מלחמת העולם השניה, ''המלחמה הפטריוטית הגדולה'', אשר החליפה את ''מהפכת אוקטובר''. נרטיב זה התערבב עם הסטאליניזם, ועקב כך גם עם הפשע, כי השאלה ''מהי גבורה''? הפכה לשאלה ''מהו מוסר''? לדוגמא, הסרט ''נעורי איוואן'', שעוסק בילד במלחמה שמקריב עצמו מתוך השחתה מוסרית.
למרות כל השאלות על מוסר לא נעשו ברוסיה עדיין סרטי פשע. בשנים אלה הפטריוטיזם והפשע התערבבו בתודעת הציבור, אך האידיאל הקומוניסטי שלט.
גורבאצ'וב, ששלט בברה''מ בשנים 1987-1991, רצה בניין חדש, של קומוניזם דמוקרטי, עם המנגנונים הישנים. בתקופה זאת, שמכונה ה''גלאסנוסט'', הכל קרס. המשמעת הקומוניסטית התרופפה, והתחילה תקופה של אי וודאות שלטונית. האנרכיה השלטונית נבעה בעיקר מחוסר יכולת משטר זה להתמודד עם תופעת הגניבות ממפעלים ציבוריים, אך גם מפערים כלכליים שנוצרו לטובת מדינות חבר העמים הליברליות לעומת רוסיה בעלת הכלכלה הנוקשה, ומהגירה מסיבית לרוסיה של אוכלוסיות ממדינות אלה, אשר יצרה עומס יתר על המערכת.
בשנת 1991 מנגנוני הכלכלה שותקו, עקב כישלון ה''פרסטרויקה'', שהייתה הרפורמה הכלכלית שגורבאצ'וב ניסה לחולל במקביל לרפורמה הדמוקרטית. האזרחים חדלו לקבל משכורות במשך חודשים רבים, והתחולל המשבר הלאומי הגדול, אנרכיה שבעקבותיה התחיל גל ההגירה הגדול של יהודי רוסיה למדינת ישראל. המשבר לא עבר לרפובליקות הסובייטיות, כמו בלארוס, שהייתה להן זהות לאומית עשירה, שלא היתה לרוסיה.
ברית המועצות קרסה בשנת 1991, לאחר שהשמרנים נכשלו בהפיכה צבאית נגד האגף הדמוקרטי במפלגה הקומוניסטית.
פוטין עלה לשלטון ברוסיה בתמיכת השמרנים לאחר קריסת ברית המועצות, כשהתברר כי הקומוניזם הדמוקרטי נוסח גורבאצ'וב וילצין לא מחזיק מעמד. פוטין, בעל עבר בק.ג.ב, חיזק את מנגנוני השלטון הותיקים שהצמיחו אותו, ומיחזר את הפטריוטיזם באמצעות פולחן מלחמת העולם השניה. מצד אחד, נלחמים בגרמנים, מצד שני מתגוננים נגד הסטאליניזם, שגרם לכל כך הרבה קורבנות מיותרים. שלטון פוטין דומה לסטאליניזם בעיני הרוסים, והדבר גורם להם תחושת תסכול.
סיבה חשובה עוד הרבה יותר לאובדן הדרך של הרוסים היא המעבר החד בתקופת פוטין מאידיאולוגיה וכלכלה קומוניסטית קנאית לכלכלה קפיטליסטית קיצונית, שהצמיחה אוליגרכים מקורבים לשלטון, ויצרה פער מעמדות קיצוני. תחושת חוסר הישע מוצאת את ביטויה בסרטי החיילים הרוסים אשר הפכו לגנגסטרים, אשר משקפים את המתרחש בחברה הרוסית.
בעשור הפוסט-סובייטי הראשון צפו יוצרי סרטים רוסיים כיצד הקהל הרב, המוניטין הבינלאומי שלהם, וסמכותם התרבותית, מתכווצים וכמעט נעלמים. הסרטים הרוסיים שהשיגו הצלחה מסחרית משמעותית בתקופה זאת הם בודדים, ולכן הם משמעותיים גם כסמנים של שינוי חברתי. ביניהם בולטים במיוחד 2 הסרטים העוקבים של אלכסיי באלאבנוב, ''אח'' [1997] ו''אח - 2'' [2000]. אלה הם מותחני פשע, שמתרחשים בסנט פטרבורג. הזהות הגברית היא מרכיב מרכזי בסרטים אלה, והיא משלבת נאמנות פטריוטית ומשפחתית כחיפוי לעיסוק בפשע ובגנגסטריזם.
הגיבור, דנילה, הוא חיל משוחרר צעיר ותמים, אשר מגיע לעיר הגדולה בעקבות אחיו, שהפך למחסל מקצועי, ורותם אותו לקחת חלק בפשעיו. העלילה עוקבת אחרי לבטיו והתפתחותו של דנילה במסלול ההתבגרות, שהוא גם מסלול ההתקדמות בעולם הפשע. בין היתר, מתואר המתח בין שורשיו העממיים לתרבות העירונית האליטיסטית, שהוא מעריץ, אך יודע שלעולם לא יהיה חלק ממנה. דנילה הוא אביר אותנטי, אך אינו שייך למסורת הרוסית ההרואית, בשל כשליו החברתיים השונים.
ניגוד זה הוא המקור לפופולריות העצומה של סרגיי בודרוב, השחקן בעל פני הילד ששיחק בתפקיד דנילה. הוא הנער המחונך מהפרובינציות שמנצח את הרוסיות החדשה, אבל אף פעם לא בוגד בעיקרון הנאמנות למשפחה והלאום. הוא אינו דמות רומנטית אלא מחושבת, ומטרתה העיקרית של האינטראקציה הרומנטית המרוחקת שלו עם נשים היא בדרך כלל מקלט - מקום לנוח ולהסתתר כמה ימים מהפושעים שרודפים אחריו כל הזמן. פניו של דנילה מאירות רק כאשר הוא מברך את אחיו. תחושת ה"אח" שהוא יוצר בצופים היא מקור הפופולריות של בודרוב.
דנילה מרחיב את עקרונותיו הבסיסיים לתחום עיסוקו: הבחור מחסל את הרעים בלי למצמץ, בין אם הם לכאורה טרוריסטים צ'צ'נים, מנהלי קולנוע אליטיסטים, רוצחים שכורים או סוחרי סמים. הוא שומר על המילה שלו, יוצר את כלי הנשק שלו יש מאין, ודוחה את כספם של חזירים קפיטליסטים אמריקאים. דנילה מעולם לא קובע את מעשיו או כוונותיו, ומציית לבכירים ממנו. עם זאת הוא שואל שאלות במצבים שבהם הוא חש צורך בכך.
בסרט ''אח - 2'' מונולוג המפתח של דנילה, שעליו הגיבו הצופים בהתלהבות, הוא זה: ''תגיד לי, אמריקאי, מהו כוח? האם זה באמת כסף? אח שלי אומר כי כסף הוא כוח, ויש לך הרבה כסף, אבל מה!? אני חושב שהכוח בא מן הזכות [פרבדה]. מי שדובר אמת הוא מי שחזק יותר. הנה אתה רימית מישהו, עשית ערימה של כסף, ומה יוצא לך מזה - אתה הופך להיות חזק יותר? לא! אתה לא. כי אתה לא בצד הצדק. מי שרימית, הוא שצודק, לכן הוא חזק יותר. כן!?''
המוסריות של דנילה משולבת בלאומניות, אנטי-אמריקאית או אחרת. יש קשר בין דנילה ותפקידו כהתגלמות העוצמה והצדק ותפקידו כ"לאומי". סיסמאות בשבח הגבורה הרוסית יוצאות מפיו שוב ושוב, בשורות כמו: "הרוסים בזמן מלחמה לא נוטשים את עמיתיהם", "הרוסים לא נכנעים ", או "האם אתם כנופיה? - לא, אנחנו רוסים!" בסצנה האחרונה של הסרט, דנילה עוזב את סנט פטרסבורג לצלילי שיר בביצוע מקהלת ילדים רוסית.
עם זאת, העלילה היא בסגנון הוליוודי, עם שאיפות מסחריות. ''אח - 2'', בפרט, הוא שובר הקופות המרכזי בעידן הפוסט-סובייטי, והוא בעת ובעונה אחת מתנגד ונכנע לדומיננטיות העולמית של התרבות הפופולרית האמריקנית.
הגבריות הלאומית הנ''ל נתמכת גם על ידי הנוסטלגיה ל''משפחה הנפלאה'', שהייתה נרטיב מרכזי ברטוריקה הסובייטית בשנות ה-1930. זאת גם הזיקה ל''אבות הצבאיים'', כמו בסרטו של מיכאלקוב ''שמש בוגדנית''. המטאפורה של "משפחה גדולה", שמאוחדת על ידי קוד מוסרי מסוים, היא תחליף לקשרים, הערכים התרבותיים, והנאמנויות ללא תנאים למדינה שכבר לא קיימת. אבל הכמיהה לקהילה נשארת, וכך גם הכמיהה לדימוי לאומי הרואי שמסוגל להתגונן מאיומים זרים. האחים הנאמנים נועדו להרגיע את הכמיהה. הם בני גיבורים, אשר סמכותם התרבותית ומגנטיותם המינית נובעת מנאמנותם לקוד מוסרי גברי, שמשווה פטריוטיזם עם נאמנות ילדותית ואחווה. בגבריותם האמפתית ולעתים קרובות קסנופוביות, גיבורי הסרטים הללו גם מעידים על עומק חוסר הביטחון של היוצרים שלהם בכוח לאומי ובפולחן האומה, בתעשיית הקולנוע שהם מייצגים.
על אף הכוחות הפועלים בחברה הרוסית בימינו על בסיס הנרטיב של ''קורבן וגאולה'', שהפכו בסרטים לנרטיב של ''חייל ופושע'', הרי שיסודות התרבות והלאומיות הרוסית בכלל, הם עמוקים הרבה יותר. קיימת כוחנות מובנית בחברה הרוסית כתוצאה מחשיבות הצבא במערכת השלטון. הנרטיב האמיתי ברוסיה הוא מזרח - מערב. לרוסיה יש פנים כפולות, של יאנוס אל המלחמה. הדואליזם נפתר באמצעות אידיאות גבוהות, אבסולוטיות, שהן לב התרבות הרוסית, כמו המשטר האבסולוטי שאופייני לה. הנרטיב ''גיבור - פושע'' הוא שולי יחסית בתרבות זאת, כי הוא עלול ליצור סטריאוטיפים מסוכנים. לייב טולסטוי ו''מלחמה ושלום'', דוסטויבסקי ב''האחים קרמזוב'', ובוריס פסטרנק ב''דוקטור ז'יוואגו'' הם אופייניים הרבה יותר.
המכנה המשותף האבסולוטי משתקף גם בהגדרתה של ברית המועצות כ''דיקטטורה של התעופה''. מושג זה מציין האדרה של התעופה על כל היבטיה, עד לדרגת סמל לאומי ואמצעי שלטוני ראשי, במטרה לחפות על כשלים כלכליים וחברתיים.
האידיאולוג שפוטין מזוהה עימו, אלכסנדר דוגין, הוא אולטרא-לאומני, גיאופוליטיקן עם חזון של אירופה-אסיה שנמצאת תחת הגמוניה רוסית.
הצורך ברוסיה יציבה כחיץ בין סין למערב, יחד עם התיאבון הרוסי לפעילות צבאית, הם בין המאפיינים העיקריים של יחסי החוץ הבינלאומיים בימינו.
המאמץ להכיל את הניגודים קיים גם בתרבות הרוסית העממית, ולדוגמא במושג ''הדוב הרוסי'' . אדרת הדוב הפרושה מימין לשמאל מזכירה בצורתה את מפת רוסיה ממזרח למערב, ותכונות הדוב מתאימות לתנאי האקלים הקר והמציאות הקשה.
הדוב הרוסי הוא דמות האנשה של רוסיה. השימוש הראשון בדוב הרוסי כהאנשה למדינה הרוסית נעשה עוד ב-1539, כסמל לא-רשמי למדינה הרוסית.
ההשוואה בין המדינה הרוסית לדוב הייתה נפוצה מאוד במדינות המערב ובעיקר על ידי בריטניה, כשההשוואה נועדה לתאר את רוסיה כ"מדינה ענקית, מסורבלת וחזקה". הרוסים עצמם עשו שימוש בדב הרוסי כדימוי למדינה מתחילת המאה ה-20, והדוב מופיע רבות באגדות עם ובשירי פולקלור. כך למשל סמל אולימפיאדת מוסקבה בשנת 1980 היה מישקה הדוב.
לאחר התפרקות ברית המועצות, הונחה הצעה בפני הבית העליון בפרלמנט, הסובייט העליון של רוסיה, להפוך את הדוב לסמל רוסיה, כיוון שרוסיה מעלה בקרב מדינות העולם אסוציאציות לדוב החום, אך ההצעה לא זכתה לתמיכה רבה ולבסוף התקבל העיט הדו-ראשי ה"צארי" כסמל המדינה.
מאוחר יותר הפך הדוב לסמלה של המפלגה הגדולה ביותר ברוסיה - ''רוסיה המאוחדת'' שבשליטת פוטין.
כמה רפובליקות ומחוזות של רוסיה אף אימצו את הדוב כסמל הרשמי. אוהדי נבחרת רוסיה בכדורגל מניפים לא פעם בעת משחקים גדולים את דגל רוסיה ובמרכזו ראש דוב חום, שהפך לסמל הנבחרת.
הדב הרוסי אף עמד במרכז הדיונים לביצוע רפורמה ומודרניזציה ברוסיה כדי להפוך את הדימוי של רוסיה למושך יותר ותוקפני פחות.
ארכיטיפ הדוב הרוסי מזוהה ברוסיה בעיקר עם החייל המקומי בעת מלחמה, בעת שלום עם הספורט המקומי, ובעיני העולם עם המיליטנטיות הרוסית. קל להבין זאת באמצעות מצגת תמונות נרחבת של ארכיטיפ זה, שערוכה על פי המאפיינים הרבים של השימוש בו.
