הלכתי לסוכנות בחיפה לבקש שיתנו לי ולבעלי בית. היו המון בתים ריקים. הפקידים טענו שאנחנו זוג צעיר. שנלך לקיבוץ, או נישאר בכפר יחזקאל. הם היו מבלבלים את השכל. חזרתי לסוכנות בעיר התחתית בחום ובקור. כל שבוע הייתי באה ומבקשת: ''תנו לנו דירה''.
הם לא רצו, אבל התעקשתי. בסוף קיבלנו דירה בחליסה. שני חדרים בבית ישן, למעלה בהר. הבחור שלי השתחרר, וגרנו שם.
הממשלה הבטיחה לעשרה חיילים משוחררים, ואלי ביניהם, את בית החרושת ''קצף'' לסבון. הם חתמו על הסכמים. הכל היה מוכן.
ברגע האחרון הממשלה התחרטה: ''אנחנו מסכימים לתת לכם את בית החרושת, אבל בשותפןת, חצי לכם וחצי לממשלה.''
החיילים לא הסכימו, ולא קיבלו את בית החרושת.
אלי היה מתדרדר מעבודה לעבודה. הוא היה בחור משכיל, ועבד בבנין ובסבלות. היינו מתפרנסים בקושי רב.
העבודות השחורות לא מצאו חן בעיניו. הוא ראה שלא יצא לו מזה כלום. הוא התחיל להתעניין בנסיעה לאמריקה.
לא הסכמתי. בהתחלה הייתי היחידה מכל המשפחה שלי פה. הייתי כותבת להם מכתבים שהכל פה טוב מאד. במשך הזמן גם אמא, סוניה, מאיר, חווה ובנימין, עלו לארץ. לא היה לי נעים כלפיהם שאני עוזבת.
אלי אמר שהוא רוצה לעבוד על אוניה. בתוך זמן לא ארוך הוא יעשה כסף, ואחר כך נוכל לנסוע.
לא רצו לקבל אותו לעבודה באוניה.
אמרו לו: ''מה, בחור כמוך? אתה יכול לעבוד בכל מקום בארץ.''
הוא דחף את הענין, עד שביקשו ממני לבוא לחברת הספנות ''שוהם''. הם רוצים לדבר עם האישה.
הלכתי לאדון איצקוביץ, המנהל.
הוא שאל: ''אתם זוג צעיר. מדוע שבעלך יעבוד באוניה?''
אמרתי: ''הוא לא מסתדר. בבנין קשה לו. באוניה נותנים אוכל, ויש תנאים. אפשר להתפרנס. הוא יודע שפות, ויהיה לו טוב יותר. אני, אם הבחור שלי רוצה, לא מתנגדת.''
קיבלו אותו.
אלי עבד כמכונאי ספינות. הוא היה חרוץ, והתבסס. הוא היה שבועיים על הים ושבועיים בבית.
כאשר היה בבית, הוא קיבל מ''שוהם'' קופסאות שימורים רבות מכל הסוגים. בארץ היה אז צנע, ולי לא היה חסר כלום. גם כסף היה לו, וחיינו טוב.
הוא עבד כימאי שנים אחדות. במשך כל אותו הזמן היה אומר לי: ''אני לא רוצה להישאר פה. אם את לא רוצה לבוא איתי, אני נוסע לבד.''
התגרשנו.
