חיפשתי עבודה. הלכתי לבית התעשיה, לנגריה גדולה. שאלתי את המנהל אם יש לו עבודה בשבילי.
הוא אמר: ''את בחורה, ופה כל העבודות הן לגברים''.
עניתי: ''תן לי להראות לך מה אני יודעת''.
היתה שם מכונה להקצעת עצים. לקחתי שניים-שלושה קורות עץ ודחפתי אותן ביחד למכונה. הבחורים היו שמים קורה אחת בלבד.
ידעתי את המלאכה, שלמדתי במחנה העבודה, וזכרתי אותה.
הוא נתן לי מיד מקום עבודה.
ביקשתי מהמנהל: ''אני רוצה שכר של שלוש לירות ביום. בשתי לירות אני לא עובדת. אני עושה כמות כפולה מהאחרים.''
הרווחתי שתי לירות ושבעים אגורות ליום. לבחורים שילמו שתי לירות.
עבדתי קשה מאד בנגריה כשלושה חדשים.
בא מפקח אחד לביקורת, וראה אותי אוחזת שלוש-ארבע קורות בבת אחת ומכניסה למכונה. הוא אמר שבארץ ישראל לנשים אסור לעבוד בעבודה זאת.
פוטרתי, ונשארתי בלי אמצעי מחיה.
באותם ימים התפרסמו בעיתונות מודעות, שקראו לניצולי השואה להירשם אצל עורכי-דין ממשלתיים לצורך קבלת פיצויים.
הלכתי, ועורך-הדין שאל אותי: ''יש לך אישור מגרמניה על כך שהיית במחנות הריכוז''?
עניתי: ''לא, אין לי שום אישור.''
הוא פסק: ''אם כך, אין לך כלל זכות לקבלת פיצויים.''
אחרי שנים אחדות, ובמאמצים רבים, הצלחתי להשיג אישור רשמי מגרמניה על כך שהייתי במחנות הריכוז.
עברו עוד שנים אחדות, של מאבקים משפטיים ורפואיים קשים, עד שהתחלתי לקבל מעט פיצויים.
רופא חיפאי רע לב לא האמין לסיפורים על כל הסבל שעברתי, והחליט שמחלותיי נובעות מסיבות אחרות, משפחתיות. הוא אישר לי עשרים וחמישה אחוזי נכות בלבד.
נכנסתי לחנות רהיטים ברחוב הרצל פינת הנביאים, וסיפרתי לבעל הבית שאני יודעת לעשות פוליטורה, ומחפשת עבודה.
באתי לשם אלגנטית, עם כפפות.
בעל החנות, פינקס, אמר לי: ''מותק, תורידי את הכפפות, ונראה על הידיים שלך אם את עושה פוליטורה''.
הורדתי את הכפפות.
הוא אמר: ''לא רואים על הידיים שלך שאת עושה פוליטורה''.
עניתי: ''לא מזמן באתי ארצה, והרבה זמן לא עשיתי פוליטורה, עוד מפולין. אבל אני יודעת. קח אותי לניסיון. קח אותי ליומיים-שלושה בלי תשלום. אם העבודה שלי לא תמצא חן בעיניך, אל תשלם לי. אם תראה שאני יודעת לעבוד, תשאיר אותי. מה אכפת לך? היומיים הראשונים הם בלי כסף, לניסיון.''
הוא התלבט: ''מחר השותף שלי לא יהיה כאן. הוא נסע לתל-אביב. תחזרי מחרתיים.''
חזרתי, והם לקחו אותי לניסיון.
עבדו אצלם עוד שני פועלים. פנקס נתן לי לעשות פוליטורה על ארון פורניר. לא ידעתי כלום על העבודה, רק שמעבירים סמרטוט על העץ.
בזמן שהבחורים עבדו שאלתי אחד מהם: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו פה.''
הוא ענה בחפץ לב: ''שמים את האבקה במים ומכינים פוליטורה דלילה. מורחים על הארון, ורואים איזה תוצאה מתקבלת''.
שקעתי במלאכה. אחרי חצי שעה שאלתי שוב: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו''?
הוא ענה: ''תשימי מעט שמן, ותוסיפי עוד אבקה. הפוליטורה צריכה להיות יותר סמיכה''.
עבדתי בלי הפסקה, כמו מטורפת. רציתי ללמוד את העבודה, והצלחתי.
לאחר שבועיים פיטר פנקס את שני הפועלים. נשארתי לעבוד לבד.
עבדתי קשה מאד. הוא נתן לי עבודה לחמישה אנשים. צבעתי אינספור שולחנות, כיסאות וארונות.
הייתי באה הביתה בסוף היום, לחליסה, ולא הייתי יכולה להכניס טיפת אוכל לפה. היתה לי ספה ישנה על הגג, והייתי נרדמת עליה. השכנים היו צריכים להעיר אותי בחצות כדי שאכנס לישון.
הוא ניצל אותי, ולא נתן לי משכורת מספיקה. לא התאפשר לי אפילו לקנות אוכל בכבוד.
היתה לי חברה שעבדה כמוכרת בחנות הבגדים הסמוכה. היא היתה מקבלת לפני כל חג מתנות, כסף, ארנקים ובגדים. אני לא קיבלתי ממנו אף פעם מתנה לחג, אפילו לא חמש גרוש, והייתי מתפוצצת מרוב קנאה.
המשכתי לעבוד בחנות הרהיטים עוד הרבה זמן, בתקווה שמצבי ישתפר. יום אחד התעצבנתי, ואמרתי לעצמי: ''לעזאזל, אני לא רוצה לעבוד יותר במקום הזה.''
התפטרתי, והלכתי לעבוד במשק בית אצל אשה שבעלה היה מנהל בנמל.
לאחר חדשים אחדים הגיע פנקס לפתע לביקור בבית שבו עבדתי.
הוא אמר לי: ''גולדה'לה, אנחנו מעונינים מאד שתחזרי לעבוד אצלנו. אם תרצי, לא תעבדי יותר בפוליטורה, אלא תהיי מוכרת רהיטים''.
חזרתי, והפכתי למוכרת רהיטים מכובדת. עבדתי שם כחמש שנים. עד שהכרתי את אביך, אברהם זנדמן, והתחתנו.
הוא אמר: ''את בחורה, ופה כל העבודות הן לגברים''.
עניתי: ''תן לי להראות לך מה אני יודעת''.
היתה שם מכונה להקצעת עצים. לקחתי שניים-שלושה קורות עץ ודחפתי אותן ביחד למכונה. הבחורים היו שמים קורה אחת בלבד.
ידעתי את המלאכה, שלמדתי במחנה העבודה, וזכרתי אותה.
הוא נתן לי מיד מקום עבודה.
ביקשתי מהמנהל: ''אני רוצה שכר של שלוש לירות ביום. בשתי לירות אני לא עובדת. אני עושה כמות כפולה מהאחרים.''
הרווחתי שתי לירות ושבעים אגורות ליום. לבחורים שילמו שתי לירות.
עבדתי קשה מאד בנגריה כשלושה חדשים.
בא מפקח אחד לביקורת, וראה אותי אוחזת שלוש-ארבע קורות בבת אחת ומכניסה למכונה. הוא אמר שבארץ ישראל לנשים אסור לעבוד בעבודה זאת.
פוטרתי, ונשארתי בלי אמצעי מחיה.
באותם ימים התפרסמו בעיתונות מודעות, שקראו לניצולי השואה להירשם אצל עורכי-דין ממשלתיים לצורך קבלת פיצויים.
הלכתי, ועורך-הדין שאל אותי: ''יש לך אישור מגרמניה על כך שהיית במחנות הריכוז''?
עניתי: ''לא, אין לי שום אישור.''
הוא פסק: ''אם כך, אין לך כלל זכות לקבלת פיצויים.''
אחרי שנים אחדות, ובמאמצים רבים, הצלחתי להשיג אישור רשמי מגרמניה על כך שהייתי במחנות הריכוז.
עברו עוד שנים אחדות, של מאבקים משפטיים ורפואיים קשים, עד שהתחלתי לקבל מעט פיצויים.
רופא חיפאי רע לב לא האמין לסיפורים על כל הסבל שעברתי, והחליט שמחלותיי נובעות מסיבות אחרות, משפחתיות. הוא אישר לי עשרים וחמישה אחוזי נכות בלבד.
נכנסתי לחנות רהיטים ברחוב הרצל פינת הנביאים, וסיפרתי לבעל הבית שאני יודעת לעשות פוליטורה, ומחפשת עבודה.
באתי לשם אלגנטית, עם כפפות.
בעל החנות, פינקס, אמר לי: ''מותק, תורידי את הכפפות, ונראה על הידיים שלך אם את עושה פוליטורה''.
הורדתי את הכפפות.
הוא אמר: ''לא רואים על הידיים שלך שאת עושה פוליטורה''.
עניתי: ''לא מזמן באתי ארצה, והרבה זמן לא עשיתי פוליטורה, עוד מפולין. אבל אני יודעת. קח אותי לניסיון. קח אותי ליומיים-שלושה בלי תשלום. אם העבודה שלי לא תמצא חן בעיניך, אל תשלם לי. אם תראה שאני יודעת לעבוד, תשאיר אותי. מה אכפת לך? היומיים הראשונים הם בלי כסף, לניסיון.''
הוא התלבט: ''מחר השותף שלי לא יהיה כאן. הוא נסע לתל-אביב. תחזרי מחרתיים.''
חזרתי, והם לקחו אותי לניסיון.
עבדו אצלם עוד שני פועלים. פנקס נתן לי לעשות פוליטורה על ארון פורניר. לא ידעתי כלום על העבודה, רק שמעבירים סמרטוט על העץ.
בזמן שהבחורים עבדו שאלתי אחד מהם: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו פה.''
הוא ענה בחפץ לב: ''שמים את האבקה במים ומכינים פוליטורה דלילה. מורחים על הארון, ורואים איזה תוצאה מתקבלת''.
שקעתי במלאכה. אחרי חצי שעה שאלתי שוב: ''אדוני, תעשה לי טובה, תגיד לי מה שמים עכשיו''?
הוא ענה: ''תשימי מעט שמן, ותוסיפי עוד אבקה. הפוליטורה צריכה להיות יותר סמיכה''.
עבדתי בלי הפסקה, כמו מטורפת. רציתי ללמוד את העבודה, והצלחתי.
לאחר שבועיים פיטר פנקס את שני הפועלים. נשארתי לעבוד לבד.
עבדתי קשה מאד. הוא נתן לי עבודה לחמישה אנשים. צבעתי אינספור שולחנות, כיסאות וארונות.
הייתי באה הביתה בסוף היום, לחליסה, ולא הייתי יכולה להכניס טיפת אוכל לפה. היתה לי ספה ישנה על הגג, והייתי נרדמת עליה. השכנים היו צריכים להעיר אותי בחצות כדי שאכנס לישון.
הוא ניצל אותי, ולא נתן לי משכורת מספיקה. לא התאפשר לי אפילו לקנות אוכל בכבוד.
היתה לי חברה שעבדה כמוכרת בחנות הבגדים הסמוכה. היא היתה מקבלת לפני כל חג מתנות, כסף, ארנקים ובגדים. אני לא קיבלתי ממנו אף פעם מתנה לחג, אפילו לא חמש גרוש, והייתי מתפוצצת מרוב קנאה.
המשכתי לעבוד בחנות הרהיטים עוד הרבה זמן, בתקווה שמצבי ישתפר. יום אחד התעצבנתי, ואמרתי לעצמי: ''לעזאזל, אני לא רוצה לעבוד יותר במקום הזה.''
התפטרתי, והלכתי לעבוד במשק בית אצל אשה שבעלה היה מנהל בנמל.
לאחר חדשים אחדים הגיע פנקס לפתע לביקור בבית שבו עבדתי.
הוא אמר לי: ''גולדה'לה, אנחנו מעונינים מאד שתחזרי לעבוד אצלנו. אם תרצי, לא תעבדי יותר בפוליטורה, אלא תהיי מוכרת רהיטים''.
חזרתי, והפכתי למוכרת רהיטים מכובדת. עבדתי שם כחמש שנים. עד שהכרתי את אביך, אברהם זנדמן, והתחתנו.
