המעוף הרוחני הוא סמל מרכזי של רוח האדם וחירותו. התעופה נמצאת עקב חשיבותה הבטחונית במרכז ההתעניינות והעשייה האנושית. לכן התעופה המכאנית מזוהה בטבעיות עם המעוף הרוחני. התפתחות התעופה מאפשרת פירוש היסטורי קצר וקולע לכל האירועים והתהליכים החשובים בתקופה המודרנית.
שנות השישים בתרבות הפופולרית הוא מונח המשמש כדי לתאר את תרבות הנגד והמהפכה בנורמות חברתיות בלבוש, מוסיקה, סמים, אמנות, מנהגים חברתיים, שחרור האישה ועוד, שאפיינו את העשור שבין 1963-1974 בערך, והשפעתם הניכרת נמשכת עד היום. שמרנים גינו את העשור כסובל מעודף ראוותנות וחוסר אחריות, וריקבון בסדר חברתי, בגלל ההרפיה באיסורים חברתיים שנוגעים במיוחד לגזענות וסקסיזם שהתרחשו בתקופה זו.
שנות השישים הפכו לשם נרדף בפוליטיקה ברחבי תבל לאירועים ומגמות חדשים ורדיקליים, וחתרנות פוליטית. באפריקה היתה זאת תקופה של שינוי פוליטי רדיקלי וכ-32 מדינות קבלו את עצמאותן מהשלטון הקולוניאלי האירופי. תביעות לשוויון זכויות נתנו אותותיהן גם בעולם המפותח, ובמיוחד הפגנות המחאה של השחורים בארצות הברית בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התחיל גם הגל הגדול של הפמיניזם הליברלי.
בזירה הבינלאומית חלה הסלמה ניכרת במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, אשר כמעט והגיעה לכדי שואה גרעינית בשנת 1962. הקמתה של חומת ברלין והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה המחישו את הקרע המתמשך בין שתי מעצמות העל. המלחמה הקרה מצאה את ביטויה במישור הצבאי הקונבנציונלי, במלחמת וייטנאם, במידת מה גם מלחמת ששת הימים, ובעיקר במישור הטכנולוגי. זאת במסגרת מירוץ החימוש בטילים בליסטיים נושאי ראשי נפץ אטומיים. במקביל התנהל מירוץ אזרחי לחלל, באמצעות תקציב קטן יחסית וכחלק ממירוץ החימוש, שראשיתו בשיגור האדם הראשון לחלל על ידי ברה''מ ושיאו במסעה של אפולו 11 מארה''ב שהנחיתה את האדם הראשון על הירח.
יותר מכל ייזכר העשור בשל תרבות הצעירים המתירנית, שהתפתחה בצפון אמריקה ובאירופה, במסגרת תת תרבות ילדי הפרחים. בד בבד עם התרחבות מערכת תקשורת ההמונים. תרבות זו, פציפיסטית ואנטי-קפיטליסטית, דחתה את ערכי דור ההורים ויצאה נגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי-שנים, בנצלה את תפוצת המריחואנה ואת פיתוח הגלולה למניעת הריון. להקת הביטלס ואמן הפופ אנדי וורהול נתפסו כחלוציה של תרבות זו. בלונדון ידועה התקופה כתקופת "לונדון החוגגת", שהצטיינה בפריחה של תרבות, אופנה, מוזיקה ויצירה צעירה ומשוחררת.
חלק מהפרשנים ראו בתקופה זו מחזור קלאסי של סיום תקופה של תרבות נוקשה, שאינה מסוגלת להכיל את הדרישות לחופש פרט גדול יותר, והשתחררה מהאילוצים החברתיים של העידן הקודם באמצעות חריגה קיצונית מהנורמה. עם זאת, זה לבדו אינו מסביר את האופי ההמוני של התופעה.
במסגרת מאזן האימה הצבאי המעצמות התחמשו באלפי טילים המחומשים בראש נפץ אטומי. מרוץ זה נמשך כשלושים שנה, החל משנות החמישים וכלה בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא נפסק לאחר שהמעצמות חתמו על הסכמי פירוק חלקי של נשק זה, שאחוז קטן ממנו מסוגל להשמיד את העולם כולו.
מרוץ החימוש יצר את המלחמה הקרה, שבה שררו עוינות ונתק תרבותי ופוליטי בין העולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, בצל החשש מעימות גרעיני ביניהן. היתה זאת תקופה מוזרה שנשלטה על ידי מספר מצומצם של פוליטיקאים וגנרלים, ושבה אף אחד, בשום מקום, לא ידע מה ילד יום. תחושת חוסר ההיגיון, אם לא חוסר השפיות, של מירוץ החימוש התפשטה בעוצמה רבה בקרב הצעירים בכל פינה בכדור הארץ. היא יצרה את החברה הפוסט-מודרנית, שבבסיסה ייאוש וספקנות כלפי הממסד, ובמקביל הישענות על העצמי בלבד וחיפוש אחר מפלט תרבות אלטרנטיבית.
המקום החשוב בתיקשורת שתפש הטיל לאחר מלחמת העולם השנייה בדעת הקהל העולמית מקביל לזה של המטוס לפני המלחמה. הטיל הפך ללהבה הגדולה ביותר במדורות השבט העולמית. המדורה האלקטרונית, שהוא כינוי רווח לטלוויזיה בעלת הערוצים הבודדים, היתה לאמצעי שדרכו שודרו כל החדשות בכלל ובנושא זה בפרט.
נושא נשק הטיל האטומי נמצא לכאורה במחוזות בלתי נתפסים בעליל על ידי האזרח הפשוט. אך למעשה הוא אינו אלא צורה מודרנית של האש העזה אך הבלתי רציונאלית, המהווה את יסוד הציביליזציה, כמו שפרויד תיאר. אלה הם אינסטינקטים שפועלים ומפעפעים מתחת לציוויליזציה. הטיל הבליסטי נתפש בתודעה האנושית ככלי נשק מסוכן ביותר מצד אחד, וכאמצעי תחבורה מלהיב לכיבוש החלל מצד שני. הטיל הבליסטי, באמצעות מאזן האימה שיצרה ההתחמשות העולמית בו, גרם לרפלקס הפחד המשתק את עמוד השידרה. באופן פרדוקסלי, באמצעות מעופו האנכי ורב העוצמה לגבולות לא נודעים, הוא גם שיחרר מפחד זה.
בשנות החמישים של המאה העשרים היה החשש ממתקפת טילים אטומיים בראש סדר היום העולמי, ובשנות השישים היה כיבוש החלל באמצעות אותם טילים ומדענים הנושא החשוב ביותר.
בשנת 1959 נבחרו הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים הראשונים. תור הזהב של המרוץ לכיבוש החלל התרחש בשנות השישים. בהפרשי זמן קצרים שיגרו הצדדים טילים, שכל אחד מהם היווה שיפור טכנולוגי משמעותי לעומת קודמו. כל שיגור היה מרשים יותר. היה זה מירוץ הישרדות, שברה''מ הובילה בו בתחילה. המירוץ היה ממש מירוץ, עם לוחות זמנים לחוצים. אינספור טילים ולווינים של שני הצדדים התרסקו בעת השיגור ובחלל. הכישלונות הגדולים יותר היו מנת חלקם של הסובייטים.
בתאריך 12 לאפריל 1961 שוגר לחלל יורי גגארין, האדם הראשון בחלל. האסטרונאוט האמריקני הראשון, אלאן שפארד, שוגר לחלל חודש לאחר טיסת גגארין. החוויה של גגארין, וכל הקוסמונאוטים והאסטרונאוטים אחריו, היא חוויה הוליסטית מיסטית, שנבעה מהשילוב של הציפה בחוסר משקל בחלל, יחד עם הצפייה בכדור הארץ היפהפה, הידיעה שהם נמצאים בפסגת מפעל טכנולוגי מתקדם שאין שני לו, ועיני כל העולם צופות בהם.
תחושת אכסטאזה אחזה בהמון הרוסי לאחר הנחיתה. שיגור האדם הראשון לחלל יצר תהודה עולמית. היתה זאת מכה עצומה ליוקרה האמריקנית, שחייבה את הנשיא קנדי להכריז על תוכנית לשיגור האדם לירח בתוך עשר שנים. קנדי פנה למדען הטילים הנאצי לשעבר פון בראון שיגבש תוכנית שתעמיד את ארה''ב שוב במקום הראשון. פון בראון כתב לו בתשובה מסמך בן עשרה עמודים, בו היה משפט שהוא מאמין כי 'יש אפשרות לנחות לפני הרוסים על הירח'. קנדי קרא בנאום היסטורי לאומה האמריקנית להתמסר להשגת מטרה זאת עד תום עשור שנות השישים.
בשנות השישים של המאה העשרים הגיע שיאו של המירוץ לכיבוש החלל, עם תוכנית של שתי המעצמות להנחית אדם על הירח. תוכנית אפולו האמריקנית החלה לקרום עור וגידים, עם ניסויים במנועי הטיל הענק סטורן 5. תוכנית ג'מיני האמריקנית התקדמה באותו זמן במהירות, וצמדי אסטרונאוטים שוגרו מידי חודשיים כמעט.
קוריולוב, ראש תוכנית החלל הסובייטית, קיבל גם הוא אישור לטיסה לירח, עם הטיל אן-1, אך בתקציב מוגבל. במקביל הוא תכנן את החללית שתישא את הקוסמונאוטים לשם. בשנת 1969 נכשל בבייקונור השיגור הראשון של הטיל, ובזאת הסתיים, בפיצוץ אדיר על כן השיגור, המירוץ לחלל בין ארה''ב לברה''מ. ההחלטה להפסיק להשקיע בנושא היתה זאת טעות גורלית של ההנהגה הרוסית, שהעדיפה להשקיע במקום זאת בחימוש צבאי. ברה''מ, שפתחה במרוץ לחלל, הובילה בו בתחילה בפער גדול. היא לא רק שיגרה את הלווין הראשון, בעל החיים הראשון, והאדם הראשון, אלא גם את הלווין הראשון לירח, הוציאה את האדם לראשונה מחוץ לחללית, ובנתה ראשונה תחנת חלל. ייתכן ותחושת ההישג גרמה לשאננות בהמשך הדרך, שארה''ב ניצלה כדי להדביק את הפיגור.
גם כיום נראה שהישגי ארה''ב אינם מאפילים על החלוציות וההישגיות של הסובייטים. לסובייטים היתה טכנולוגיה מקורית ועדיפה בתחומים שונים. דוגמא לכך היא מעבורת החלל שלהם, שטסה פעם אחת בלבד אך היתה בעלת תכונות משופרות לעומת מקבילתה האמריקנית. הניסיון הסובייטי בחלל בא לידי ביטוי בעת בניית תחנת החלל הבינלאומית. הם הכירו יותר מהאמריקנים בחשיבות החלל הקרוב, והיו היחידים שהיתה להם תחנת חלל גדולה במשך עשרות שנים. הלקחים שצברו שימשו נדבך חשוב בבניית התחנה הבינלאומית.
חצי מיליארד בני אדם צפו בטלוויזיות ברחבי תבל בשיגור אפולו-9. בתאריך 20 ליולי 1969 נחת ניל ארמסטרונג על הירח. היה זה צעד קטן לאדם, זינוק ענק לאנושות. יחד עם המראת הטיל, המריאה האנושות כולה למציאות חדשה וקסומה לכאורה.
פון בראון יזם עוד 5 טיסות מאוישות מוצלחות לירח. העובדה שמדעני הטילים הנאציים הם אלה שניהלו את תוכנית החלל בארצות הברית הוסיפה למבוכה ולבילבול של הדור הצעיר, שהתקשה לעכל זאת.
הפמיניזם, שהיה נושא מרכזי בשנות ה-1960, ביטא הבדל מרכזי בין תקופה זאת לנאציזם שהעיסוק בו, ובשואה בפרט, נמחק באותה התקופה מסדר היום הציבורי. היטלר סבר שמקומן של הנשים בבית. הוא לא גייס אותן למאמץ המלחמתי, לא כחיילות ואף לא כפועלות במפעלים. הוא ראה את ייעודן של הנשים כעקרות בית, שתפקידן העיקרי הוא להביא ילדים לעולם, ולתמוך בגברים המשרתים את הרייך.
שנות ה-1960 היו לדוגמא הטובה ביותר לפער שקיים בין תוכניות התעופה הממשלתיות לצורך בחווית המעוף האישית. למרות שבתקופה זאת הגיעה האנושות לשיא הישגיה בתעופה, דרך שיגור האדם לירח, היה המירוץ לחלל נגזרת בלבד של מירוץ החימוש והושקע בו תקציב קטן יחסית. על פני כדור הארץ התפתחה תרבות הסמים, וחלק גדול מהצעירים עסקו בסמים משכרים, כשהם מחפשים בדרך זאת את חווית המעוף האישית. אפשר היה אולי להסיק מכאן כי בארצות המערב הגיע פיתוח התעופה לבשלות, עם התובנה שאין קשר בין חווית המעוף הפסיכולוגי המרתקת לחווית הטיסה במטוסים, שהפכה משמימה כנסיעה באוטובוסים, אך יותר נכון יהיה לחשוב כי בני הנוער חשו תסכול כתוצאה מכך שחווית התעופה בחלל, עם כל היתרון הכלכלי והטכנולוגי שהעניקה לעוסקים בה, הפכה נחלתה של אליטה מצומצמת בלבד.
קברניטי החברה והכלכלה חשבו גם כי מכיוון שכוחות התעופה המשמעותיים היו בשליטה בלעדית של הצמרת הצבאית והפוליטית, ניתן ליצור כהמשך ישיר לכך גם אסטרטגיה ליצירת חברה יציבה. היא כונתה 'האסטרטגיה של התשוקה'. הרעיון מאחורי פסיכולוגית הפירסום, שהיה הכלי העיקרי להפצת האסטרטגיה, הוא שמוצר אינו מיועד לספק צורך ישיר, אלא גם צורך עקיף, פסיכולוגי. האנשים החזקים ביותר בעולם הם אלה המסוגלים לקרוא את דעת הקהל, ולספק לו את מבוקשו. הסביבה עשויה לחזק את האישיות, ולמוצרי הצריכה יש את היכולות לחשוף תשוקות חבויות, ולהעניק לאנשים תחושה של זהות משותפת עם הסובבים אותם.
אך הפסיכולוגים גילו עד כמה קשה להבין ולהשפיע על המבנה הפנימי של האישיות. הם רדפו אחר 'רוח רפאים' שעל פיה השכל האנושי ניתן למניפולציה ולהשפעה מבחוץ על ידי גורמים חיצוניים. הם גילו כי בני האדם הם יצורים מורכבים הרבה יותר. היישום הילדותי של הפסיכואנליזה זכה לביקורת נוקבת כיוון שלא ענה על בעיות וצרכים מהותיים, כדוגמת הזנחת הנוער, ויצר בעיות של עודף מוצרים בלתי חשובים.
השפע המלאכותי הריקני יצר יצר תיסכול ריגשי. לבני האדם יש קשת רחבה של ביטויים רגשיים, שיש לתת להם מרחב מחיה, ולא לאכוף אותם באמצעות הנורמטיביות הצרכנית. מקור הרוע אינו, ברוב המקרים, הקונפליקט הפנימי אלא החברה עצמה. ויכוח זה גלש לפסים אלימים בשנות השישים של המאה העשרים. ההתנגדות לתרבות הצריכה ההמונית הביאה לגלי מחאה, שהושפעו מהוגי דעות כמו וילהלם רייך והרברט מרקוזה, אשר התנגדו לתורת פרויד כפי שפורשה על ידי המימסד. הוקמו תנועות מחאה סטודנטיאליות, שניסו להתעמת באופן ישיר עם הממסד השולט, שעיצב את חייהם לא לפי רצונם.
ניסיון המרד כשל. כתוצאה מכך, החלה לחלחל בקרב הצעירים בהדרגה המחשבה שאם אי אפשר לסלק את משטרת המוחות באמצעות ביטול התאגידים והמדינה, יש למצוא דרך להיכנס אל הנפש ולסלק ממנה את מנגנון השליטה שהם השתילו בה. זאת כדי ליצור עצמי חדש, ובעקבות זאת חברה חדשה, שתמצה את הפוטנציאל האנושי באמצעות חיפוש פנימי. אחת הבולטות בטכניקות שנועדו לשחרר את העצמי, וללמד את האדם להיות הוא עצמו, היתה הסמינרים של ורנר ארהארד. על פי ארהארד, הרעיון לפיו יש גרעין אישיות בכל אדם הינו עוד מגבלה בדרך לחירות אישית. במציאות אין עצמי קבוע. מטרת הסמינרים שלו היתה לחשוף את שכבות האישיות עד לאחרונה והפנימית ביותר שבהן, כדי לגלות שהגלעין הוא למעשה חסר משמעות. כאשר בני האדם השילו את כל השכבות של אישיותם, עד האחרונה שבהן, הם מצאו כי מה שנותר הוא חלל ריק.
החלל הריק הוא מקום מצוין לעמוד בו, ונקודת מוצא יוצאת מהכלל להתחיל ממנה. מהחלל הריק בלבד אפשר להתחיל ליצור באופן מקורי, ולעצב חיים שאותם ממציאים בכנות. להיות מה שרוצים להיות. מבלי שקישר לכך במישרין, יש בתורתו של ארהארד קשר ישיר לכיבוש החלל. אי אפשר שלא להשוות בין דמות האסטרונאוט בחליפת חלל לבנה, המרחף כדמות זעירה על רקע החלל החיצון הריק והאפל, מבלי לעשות הקבלה לתובנות החלל הפנימי שבאדם.
יש דימיון רב בין שנות ה1960 לתקופה שקדמה לעלית הפאשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. עלית הפאשיזם והנאציזם התבצעה על ידי צעירים שערכו תפנית קיצונית ימינה והפכו ללאומנים נלהבים לנוכח מה שחשבו כחוסר אחריות וריקבון בסדר החברתי.
הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם כל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר. הפוטוריזם ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה. המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.
היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד. היטלר ורבים מראשי התנועה הנאצית התחילו את דרכם באגודות ה'טולה' וה'וריל'. היו אלה כתות זעירות להתפתחות המודעות, שינקו את השראתן מדמויות ספיריטואליסטיות מפורסמות במאה ה-19. אגודת 'טולה' במינכן, בה היה חבר היטלר בראשית דרכו, היתה תנועה אחת מיני רבות לפיתוח המודעות וההתפתחות האישית, שהתמחתה בספיריטואליזם. בברלין פעלה 'אחוות הוריל', שהפכה לימים לגרעין הסודי הקטן בליבה של 'אגודת טולה'. בעוד את 'הטולה' ענין יותר העיסוק בחברה ובפוליטיקה, 'הוריל' התמקדו בעיסוק בהתפתחות האישית והמדעית. ראש האחווה היה קרל האושופר, שהיה גנרל בדימוס ממלחמת העולם הראשונה, ותלמידו של המיסטיקן הרוסי המפורסם גורדייף, שהיה פופולרי גם בשנות ה-1960. לימים הפך האושופר לנדבך מרכזי בתנועה הנאצית: כפרופסור לגיאופוליטיקה הגה את מושג 'מרחב המחיה'. הוא היה יועץ מדעי ראשי ל'מיין קאמף', מעצב האסטרטגיה הבינלאומית של הנאצים, ומיוזמי ברית גרמניה-יפן. גורדייף והאושופר טענו כי יש להם קשרים עם אחוות טיבטיות, והאושפופר עבר טכסי חניכות אצל נזירים טיבטיים. הוא טען שהאחוות הטיבטיות הסודיות שולטות בסוד ה'סופרמן', מושג שהפך מרכזי בהחלטת הנאצים לאמץ צורה קיצונית של השבחת הגזע. חברי האחווה ערכו תרגילי ריכוז, יוגה ומדיטציה.
בתחילת המאה העשרים היה השימוש בסמים משכרים רבים, האסורים כיום על פי חוק, חוקי ונפוץ. יש תאוריה הגורסת כי המקור לעיוות הנפשי של היטלר, ושל רבים מהצעירים שנהו אחריו, מקורו בשימוש בסמים, כולל סמי הזיה אשר שמשו כגורם מעצב של השקפת עולמו. היטלר זיהה את הפופולאריות העצומה של הסמים בתקופתו, בה הסמים הרכים והקשים ניתנו למכירה בכל בית מרקחת. התנועה הנאצית שימשה כתחליף להתמכרות לסמים. היא היתה התמכרות אחרת, תלות יתר שהיתה בטוחה יותר למראית עין. היטלר התמכר לסמים מרפאים, שכללו אמפטמינים, בהשפעת הרופא האישי שלו. הם שימשו במקור להרגעת המתחים בקיבתו ולשיפור עירנותו, אך היתה להם השפעה עצומה על ההחלטות הגורליות שלו. הוא פעל בהשפעתן מתוך תחושת אופוריה שלא במקום. בתקופת המלחמה היה השימוש בסמי מרץ נפוץ בקרב הלוחמים בצבא הגרמני, ואספקתם התבצעה על ידי רופאים צבאיים.
בשנות ה-1960 גידלו רוב הצעירים שיער ארוך ופרוע. השיער הארוך המתנופף ברוח הוא הביטוי האישי ביותר של יסוד האויר בגוף האדם. המחזמר 'שיער' הוא מסימלי התרבות החשובים של התקופה. המחזמר מתאר את חייו הקצרים של צעיר מרדן, שנשלח כחייל לווייטנאם ומת במלחמה.
כמו במחזמר, הסתיים עידן שנות ה-1960 בתבוסה במלחמת וייטנאם ובמלחמת יום הכיפורים של ארצות הברית וישראל מול הגוש הסובייטי. העולם ניקלע למשבר האנרגיה, אך בניגוד למצב ערב מלחמת העולם השניה הנוראה, לא התרחשה הפעם מלחמה עולמית. המלחמה הקרה המשיכה, אך הצדדים הבינו כי מירוץ החימוש מסוכן מידי ופעלו לצימצומו. במקביל הביאו הישגיהם של האמריקנים במירוץ לחלל, ובפרט המשימות המאוישות לירח ושיגורי מעבורות החלל, ליתרון פוליטי, חברתי וטכנולוגי, שנימשך עד היום.
המשבר חיזק את התרבות האלטרנטיבית של שנות ה-1960, שהפכה להיות בהדרגה למרכזית, דרך עיסוק בנושאים כמו איכות הסביבה, קיימות, שיפור העצמי, רוחניות, דת, השואה, זכויות הפרט, פלורליזם תרבותי ועוד, שכיום הם בליבת התרבות המערבית. רוב התיקשורת העולמית נעשית כיום באמצעות האינטרנט, שמחליף בהדרגה את העיתון והטלוויזיה, ומסמל בזכות אינספור ערוציו את פוטנציאל חווית המעוף והתעופה האישיים של כל אדם.